פס"ד הצהרתי בדבר מחצית מזכויות הבעלות בדירה מכוח הלכת השיתוף

רקע עובדתי רלוונטי בתמצית

1. הבעל, בן 74 שנים בקירוב, והנתבעת 2, בת 63 שנים בקירוב, נישאו זל"ז כדמו"י בxxxx בשנת 1966 (להלן: "הבעל", "האישה" וביחד "בני הזוג"). מנישואיהם נולדו לבני הזוג ארבעה ילדים: שני בנים ושתי בנות.
2. הבנים של בני הזוג עלו לישראל בשנת 1986; בשנת 1988 עלתה לישראל גם האישה, יחד עם שתי הבנות.
3. הבעל הגיע לישראל ביום 9.2.1989 במעמד של תייר. לאחר כשלוש שנים, ביום 18.11.1992, ביצע הבעל עליה באופן רשמי ושינה את מעמדו לעולה חדש.
4. בשנת 1992 נרשמה האישה בלשכת רישום המקרקעין כבעלים של מלוא הזכויות בדירה המצויה ברח' xxxxxxx, הידועה כגוש xxxx חלקה xxxx (להלן – "הדירה").
5. בשנת 2000 נרשמה הערת אזהרה בגין מכר מלוא זכויות האישה בדירה לטובת בנם של בני הזוג, ש' (להלן – "ש'") ורעייתו; בסמוך לאחר מכן נרשמה הערת אזהרה נוספת על מלוא זכויותיהם של ש' ורעייתו, לטובת הנתבע 2 – בנק *** בע"מ (להלן – "הבנק") בגין נטילת משכנתא (להלן – "המשכנתא").
6. ביום 22.1.04 הגישה האישה תובענה בבית המשפט המחוזי בxxxx (ת.א. xxxxxx), בה עתרה להורות כי המשכנתא בטלה וחסרת תוקף מכיוון שנרשמה על סמך מסמכים מזויפים (להלן - "התביעה הראשונה").

האישה טענה כי מעולם לא מכרה את זכויותיה בדירה לש' ורעייתו או הסכימה לרישום המשכנתא לטובת הבנק וחתימותיה על גבי ההסכם למכר הדירה ומסמך ההתחייבות לרישום משכנתא זוייפו על ידי ש' שהסתבך בחובות לשוק האפור. האישה טענה כי נודע לה על מעשיו של ש' רק בשנת 2004, כאשר קיבלה מכתב מהבנק לפיו בכוונתו לממש את המשכנתא ולמכור את הדירה. האישה הודתה כי לאחר שנודע לה על רישום המשכנתא, ניסתה להגיע להסדר עם הבנק ואף שילמה לבנק סכומים על חשבון המשכנתא, אולם לטענתה הדבר נעשה אך ורק על מנת לנסות ולסייע לש', אשר קיבל איומים על חייו.  

7. בעקבות הגשת התביעה הראשונה, הגיש הבנק תביעה שכנגד כנגד האישה, ש' ואשתו בה עתר להתיר לו לממש את המשכנתא (להלן – "התביעה שכנגד").
8. התביעה הראשונה והתביעה שכנגד נידונו בפני כב' השופטת xxxxxx.
9. הבעל לא שימש בעל דין בהליכים בפני בית המשפט המחוזי, אך שימש כעד מטעם האישה והגיש תצהיר עדות ראשית עליו נחקר בבית המשפט.
10. בפסק דין מיום 10.2010 דחה בית המשפט המחוזי את התביעה הראשונה וקיבל את התביעה שכנגד (להלן – "פסק הדין").
11. בפסק הדין נקבע כי הבנק הרים את נטל השכנוע להוכיח כי הסכם המכר וההתחייבות לרישום משכנתא הינם בעלי תוקף חוקי מחייב (שם, עמ' 16 ש' 6-7). אף כי לא נקבע ממצא פוזיטיבי באשר לטענת האישה כי חתימותיה זוייפו, נפסק כי אף אם מדובר בחתימה מזוייפת, הרי שהאישה אישרה אותה בדיעבד בהתנהגותה. וכך נאמר בעמ' 15 ש' 31 – עמ' 16 ש' 4 לפסק הדין:

"לצורך הדיון ניתן לצאת משתי נקודות הנחה:

הראשונה – שחתימתה על הסכם המכר זוייפה.

השניה – שעל הסכם המכר מופיעה חתימת אמת.

אם זו חתימת אמת, ברור שהאישה צריכה לעמוד מאחוריה ובמיוחד כשהסכם זה גרם לכך שלחשבון הבנק שלה יוזרמו כספים כתוצאה ממנו.

אם זו חתימה מזוייפת, - אזי האישה בהתנהלותה במהלך הזמן: תשלומים על חשבון המשכנתא, קבלת כספים כתוצאה מהמכר לחשבונה, וניסיון למצוא ולהציע פתרון לחוב, אישרה בפועל את החתימה המזוייפת והסכימה למהות העסקה. והרי האישה העידה וסיפרה בכל מקום אפשרי שברצונה לעזור לבנה שהסתבך בקשיים כלכליים".

12. נוכח האמור, הורה בית המשפט המחוזי כי יש להשלים את העברת זכויותיה של האישה בדירה לש' ואשתו ולרשום את המשכנתא לטובת הבנק.
13. האישה הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון (ע"א xxxxxx).

ביום 26.2.13 בדיון שנערך במעמד הצדדים, ניתנה החלטת בית המשפט העליון בערעור, כדלקמן:

"נוכח הערותינו והמלצתנו מסר בא כוחה של המערערת כי אינו עומד על הערעור, תוך שמירת זכותו של בעלה של המערערת לנקוט הליך.

הערעור נדחה בלא שייעשה צו להוצאות".

14. על רקע האמור, הגישו בני הזוג את התובענה שבכותרת ביום 30.4.13 אל בית המשפט המחוזי בxxxx.
15. ביום 21.5.13 הגיש הבנק כתב הגנה.
16. ביום 9.6.13 הוגש כתב תשובה.
17. ביום 6.4.14 התקיים דיון בפני כב' השופט xxxxxx, במסגרתו הורה כב' השופט xxxxxx על מחיקת האישה כתובעת והותרתה כנתבעת בלבד; כן הורה כב' השופט xxxxx על העברת התובענה אל בית משפט זה.
18. ביום 28.5.14 התקיים דיון בפניי, במסגרתו ביקשו הצדדים שהות ע"מ לנסות ולגבש הסכמות מחוץ לכותלי בית המשפט. הניסיון לא צלח והצדדים הופנו עפ"י הסכמתם להליך של גישור בפני כב' הרשמת נלי רוסמן-גליס.
19. ביום 26.2.15 הודיעה כב' הרשמת רוסמן-גליס על סיום הליך הגישור ללא תוצאות.
20. ביום 20.4.15 התקיים דיון הוכחות במסגרתו נחקרו בני הזוג, בנם של בני הזוג מר ש' ל' ועובד הבנק מר ס' ט'.
21. ביום 2.7.15 הוגשו סיכומים מטעם הבעל.
22. ביום 11.9.15 הוגשו סיכומים מטעם הבנק.
23. ביום 6.10.15 הוגשו סיכומי תשובה.
24. יובהר כבר עתה, כי האישה מסכימה עם מלוא טענותיו של הבעל והוספתה כנתבעת הינה פורמלית בלבד לצורך מתן הצהרה על זכויותיו של הבעל בדירה. משכך, המחלוקת הינה למעשה של שני בני הזוג כנגד הבנק.

טענות הצדדים

25. לטענת בני הזוג, אף שהזכויות בדירה רשומות על שם האישה בלבד, הבעל הינו הבעלים של מחצית הדירה מכוח הלכת השיתוף וזכאי להירשם ככזה בלשכת רישום המקרקעין. על כן, אף אם המשכנתא תקפה, כקביעת בית המשפט המחוזי, הרי שהיא אינה חלה על המחצית השייכת לבעל ולא ניתן לממש מכוחה את חלקו של הבעל בדירה.
26. בני הזוג טוענים כי הכספים אשר שימשו לרכישת הדירה נבעו ממאמץ משותף, לרבות כספים אשר הביא עמו הבעל לארץ מxxxx וכי הדירה שימשה את בני הזוג משך למעלה מעשרים שנים כדירת מגוריהם היחידה - בה גידלו את ילדיהם וניהלו משק בית משותף. על כן, אין משמעות לרישום הדירה על שם האישה בלבד ובפועל שני בני הזוג הינם הבעלים של הדירה בחלקים שווים.

בני הזוג מסבירים כי הרישום נעשה ע"ש האישה בלבד, כיוון שבעת שרכשו את הדירה הבעל טרם שינה את מעמדו מתייר לעולה חדש ובני הזוג ביקשו ליהנות מההטבות בנטילת משכנתא להן היתה האישה זכאית מכוח מעמדה כעולה חדשה.

27. עוד טוענים בני הזוג כי אף שבתקופה הרלוונטית היו נשואים זל"ז משך 34 שנים, הבנק מעולם לא פנה אל הבעל על מנת לקבל את הסכמתו להתחייבות לרישום המשכנתא והערת האזהרה על זכויותיו בדירה. בכך, הפר הבנק את החובות המוטלות עליו על פי דין ופעל ברשלנות חמורה כלפי הבעל.
28. בני הזוג מוסיפים וטוענים כי הינם דיירים מוגנים עפ"י סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב-1972 ו/או לפי סעיפים 38-39 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 ומעולם לא ויתרו על זכות הדיירות המוגנת, על כן לא ניתן לפנות אותם מהדירה. לעניין זה, אף אם חתימת האישה על גבי מסמך ההתחייבות לרישום משכנתא היתה חתימת אמת, הרי שאין במסמך זה כדי להוות ויתור על זכות הדיירות המוגנת שלה, ובוודאי שאין בו כדי לוותר על זכות הדיירות המוגנת של הבעל.
29. מנגד, טוען הבנק כי הבעל מנוע מלהגיש את התביעה דנן נוכח העובדה שנטל חלק פעיל בהליכים שהתנהלו בבית המשפט המחוזי, הגיש תצהיר עדות ראשית ואף נחקר על תצהירו. לטענת הבנק, עוד בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי טען הבעל בחקירתו כי הוא שותף בדירה ולכן, אי צירוף הבעל כצד לתביעה הראשונה והגשת תביעה משל עצמו במועד זה, מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט וחוסר תום לב קיצוני המצדיקים דחיית התביעה על הסף.
30. עוד טוען הבנק כי התובענה התיישנה, הן נוכח הזמן הרב שחלף מהמועד בו נרכשה הדירה והן מכיוון שחלפו למעלה מעשר שנים מאז התגלעה המחלוקת עם הבנק בעניין המשכנתא. בנוסף טוען הבנק לשיהוי רב בהגשת התביעה ושינוי מצבו לרעה.
31. הבנק מוסיף וטוען כי במסגרת ההליכים בבית המשפט המחוזי, הצהירה האישה כי היא הבעלים הבלעדיים של הדירה ואין לאפשר לה לטעון עתה, בהתאם לנוחותה המשפטית הנוכחית, כי בעלה שותף בדירה.
32. בנוסף לאמור לעיל, טוען הבנק כי יש לדחות כל טענה בכתב התביעה הנוגעת לזכותו של הבנק לממש את המשכנתא ביחס לתובעת, כיוון שעניין זה נידון והוכרע בפסק הדין ואין לאפשר לתובעת לפצל את תביעתה ולבקש בשלב זה סעדים שלא ביקשה בתביעה הראשונה.
33. לחילופין, טוען הבנק כי יש להקיש לענייננו מהוראות סעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, בדבר עסקאות נוגדות במקרקעין ולקבוע כי זכותו של הבנק גוברת על זכות הבעל בדירה, שכן הערת אזהרה בדבר זכויותיו של הבנק נרשמה כבר ביום 20.9.00 לאחר שהבנק פעל בתום לב ונתן תמורה מלאה.

דיון והכרעה

34. ההליך שלפניי דורש הכרעה בשלוש סוגיות: הראשונה, האם הבעל מנוע ומושתק מלהעלות טענות כנגד הבנק נוכח ההליכים הקודמים שהתנהלו בין הבנק לתובעת ולאור הזמן שחלף; השניה, האם חלה על הדירה חזקת השיתוף; השלישית, ככל שיתברר כי לתובע זכויות בדירה, האם זכויותיו גוברות על זכות הבנק לממש את המשכנתא.

טענות סף: מניעות, השתק, התיישנות ושיהוי

35. הבנק טוען כי תביעתו של הבעל התיישנה. דין טענה זו להידחות. ככל שמדובר על תביעה של הבעל כנגד האישה לצורך הצהרה על זכויותיו בדירה מכוח חזקת השיתוף, הרי שעל פי סעיף 13 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן – "חוק ההתיישנות"), כל עוד בני הזוג נשואים זה לזה טרם החל מנין תקופת ההתיישנות:

בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו היו בעלי הדין נשואים זה לזה; בנישואין שהוכרזו כדין בטלים מעיקרא או שהופקעו כדין, יראו את בעלי הדין לעניין סעיף זה, כאילו היו נשואים זה לזה עד יום ההכרזה או עד יום ההפקעה.

36. דין טענת ההתיישנות להידחות גם ככל שהיא מתייחסת לתביעתו של הבעל כנגד הבנק. התובענה עוסקת בזכויות במקרקעין; על פי סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות בתובענה שבמקרקעין הינה 15 שנים:

התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –

(1)   בשאינו מקרקעין – שבע שנים;

(2)   במקרקעין – חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה.

בענייננו, אף לשיטתו של הבנק עצמו, פרץ הסכסוך של הבעל מול הבנק כעשר שנים עובר להגשת התובענה (סעיף 7 לכתב ההגנה). משכך, טרם חלפה תקופת ההתיישנות גם ביחס לתביעת הבעל כנגד הבנק.

37. הבנק מוסיף וטוען כי דין התובענה להידחות מחמת שיהוי שנפל בהגשתה. הלכה היא, כי חסימת תביעתו של אדם מחמת שיהוי הינה צעד דרסטי הגורם לפגיעה בזכויות מהותיות. וראה לעניין זה ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, בעמ' 445:

"קבלת טענת שיהוי משפיעה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים למחלוקת וחוסמת את דרכם להוכיח את זכותם לסעד משפטי על פגיעה בזכויותיהם, ובכלל זה פגיעה בזכויות יסוד מהותיות"

38. על מנת שתדחה תובענה בטענה של שיהוי, על הטוען לשיהוי להוכיח שני תנאים הכרחיים: האחד, כי השיהוי בהגשת התביעה מבטא את ויתורו של התובע על זכותו; והשני, כי בעקבות השיהוי הורע מצבו של הנתבע. כן נפסק, כי גם בהתקיים התנאים האמורים, מסור לבית המשפט שיקול דעת באשר לנסיבות המקרה בהן יש מקום לקבל טענת שיהוי, וככל שמדובר בתביעה שבבסיסה זכות בעלת משקל רב יותר, כך יטה הוא שלא למנוע את בירורה מחמת שיהוי. ראה לעניין זה ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (21.02.2007):

שני תנאים עיקריים נבחנים על-ידי בית המשפט כאשר מועלית טענת שיהוי:  האחד, האם השיהוי מבטא ויתור על הזכות מצד התובע; והשני, האם הורע מצבו של הנתבע עקב השיהוי ... היו שמנו תנאי חלופי נוסף, והוא האם נגרם השיהוי עקב חוסר תום-לבו של התובע ... מכל מקום, גם בהתקיימם של תנאים אלו, לבית המשפט שיקול-דעת להכריע בדבר המשמעות שראוי להעניק לאלמנט השיהוי במקרה הספציפי שלפניו. במסגרת זאת, שוקל בית המשפט, על דרך של איזון, את האינטרסים ההדדיים של בעלי-הדין ואת מאזן הנזקים ביניהם. כן נשקלת מהות התביעה והסעד המבוקש במסגרתה, אותם מבקשים הנתבעים לדחות מחמת שיהוי ...

לאור ההשלכות הקשות הנובעות מסילוקה של תביעה על הסף אך מן הטעם של שיהוי בהגשתה, מקובל לומר כי זהו אמצעי שראוי להפעילו בנסיבות חריגות בלבד, ובפרט ככל שהזכות הנתבעת היא בעלת משקל רב יותר ... במיוחד נכונים הדברים מקום בו בגין השיהוי האמור מתבקש בית המשפט להימנע מלהכיר בזכותו הקניינית של אדם, שאז שיקול-הדעת האמור מופעל אף ביתר צמצום.

39. בענייננו, טענת הבנק באשר לשיהוי נטענה בעלמא, באופן סתמי ומבלי שהובאה ראיה כלשהי לביסוס מי מהתנאים הנדרשים לצורך הוכחת השיהוי הנטען, כאשר מנגד ניצבת תביעתו של הבעל להכיר בזכויותיו הקנייניות בדירה. בנסיבות אלה, דין טענת השיהוי להידחות.
40. טענה נוספת בפי הבנק, כי הבעל מנוע מלהגיש את התובענה דנן נוכח מעורבותו בהליך שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי. כאמור לעיל, פסק הדין הכריע בשאלת התוקף החוקי של המשכנתא ופסק כי הבנק הרים את הנטל אשר הוטל עליו להוכיח כי למשכנתא תוקף חוקי מחייב. קביעה זו מהווה מעשה בית דין, ולא ניתן עוד לטעון כי המשכנתא אינה מחייבת את האישה.
41. יחד עם זאת, במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי לא עלתה וממילא לא נידונה ואף לא הוכרעה שאלת היקף זכויותיה של האישה בדירה. קרי, אין חולק כי לאור פסק הדין, חלה המשכנתא על חלקה של האישה בדירה; אולם, ניתן וחלקה של האישה אינו כולל את מלוא הזכויות בדירה, אלא חלק מהן בלבד. שאלה זו טרם נידונה והיא זו הדורשת הכרעה בהליך שבפניי. משכך, לא ניתן לומר כי קיים מעשה בית דין ביחס לתביעת הבעל להכיר בו כבעלים של מחצית מהזכויות בדירה.
42. מוסיף הבנק וטוען כי לו היה ממש בטענות בני הזוג באשר לזכויות הבעל בדירה, היה על הבעל להצטרף כתובע בתביעה הראשונה. לטענת הבנק, העובדה שהבעל לא צורף כתובע בתביעה הראשונה והגיש את תביעתו רק עתה, לאחר סיום כל ההליכים בתביעה הראשונה, מהווה שימוש לרעה בהליכי בית דין וחוסר תום לב קיצוני המצדיקים את סילוק התובענה דנן על הסף. אין בידי לקבל טענה זו.
43. הטוען לחוסר תום כנגד בעל הדין שמעברו השני של המתרס בגין מום שנפל במעשיו, ייטב כי יוודא ראשית שלא נפל בו אותו מום עצמו. כאמור לעיל, כתגובה לתביעה הראשונה, הגיש הבנק תביעה שכנגד. במועד הגשת התביעה שכנגד, ידע הבנק בוודאות על קיומו של הבעל ועל כך שהוא מתגורר עם האישה בדירה. חרף האמור, בחר הבנק שלא לצרף את הבעל כנתבע בתביעה שהגיש ואף לא עתר לצרף את הבעל כבעל דין בהמשך ההליכים.
44. יובהר, כי העובדה שהבעל מתגורר בדירה צוינה מפורשות כבר בסעיף 2 לתביעה הראשונה.
45. הבנק הינו הגורם החזק ובעל הידע ומוטלת עליו נטל מוגבר ביחס לבני הזוג, שהינם אנשים פשוטים, חסרי השכלה משפטית ודלי אמצעים. לא אחת נפסק כי כאשר עסקינן ביחסי בנק ולקוח, יש להשית על הבנק חובה מוגברת של תום לב נוכח פערי הכוחות הגדולים שבין הצדדים. על כן, נקודת המוצא היא מעמדו הייחודי של הבנק וחובתו המוגברת לתום לב ולגילוי נאות. וראה לעניין זה בש"א 9042/00 בנק הפועלים בע"מ נ' גרבי טל בע"מ (2.01.01):

המבקש הוא בנק. הבנקים נתפסים כגוף מעין ציבורי, והם נדרשים לרמה גבוהה של ניקיון כפיים ואיפוק בהפעלת יתרונותיהן הדיוניים והאחרים. אם לשאול את "נוסחתו" של הנשיא שמגר בע"א 1304/91 בנק טפחות נ' ליפרט, פ"ד מז (3) 309, הרי ניתן לומר שמכלול הדינים מגבש מעין עסקה דו צדדית בין הבנקים לבין הציבור בכללותו, לפיו זוכים הבנקים ביתרונות מסוימים בצד הזכות, והן כפופים למערכת חובות מיוחדת בצד החובה.

מעמד זה של הבנקים משליך גם על נושא הערבון. בידי הבנקים די אמצעים לוודא כי חובות שונים, לרבות אלה שמקורם בהוצאות משפט, יפרעו. הבנקים עוסקים, בדרך השגרה, בהפעלת כוח התביעה לשם מימוש זכותם. הם נהנים, אגב כך, ממערכת אכיפה משוכללת. על כן, שומה עליהם לנהוג במדיניות נאותה וביד רחבה, כלפי בעלי הדין האחרים, המצויים בעמדת נחיתות כלפיהם, על מנת שלא תחסם זכות הגישה של אותם בעלי דין לבית המשפט.

46. הבנק, אשר מהווה נושה מקצועי הפונה לערכאות באורח קבע לשם מימוש זכויותיו, חב בחובה מוגברת וחזקה עליו כי ידע על האפשרות כי חזקת השיתוף תחול על בני הזוג ביחס לדירה בנסיבות העניין – אך לא פעל בעניין זה ולא העלה כל טענה לעניין היקף זכויותיה של האישה בדירה, גם לא בכתב התביעה אשר הגיש הוא עצמו.
47. משכך, אין הבנק יכול להישמע בטענה לפיה יש לדחות את תביעתו של הבעל מחמת חוסר תום לב או ניצול הליכים לרעה וגם דינה של טענה זו להידחות.
48. מן המקובץ עולה, כי דין כל טענות הבנק לפיהן יש לסלק את התביעה על הסף להידחות. לכך יש להוסיף כי זכותו של התובע להגיש את התובענה דנן עוגנה בהחלטת בית המשפט העליון לפיה נמחק הערעור אשר הגישה האישה על פסק הדין – בכפוף לזכותו של הבעל לנקוט הליך מטעמו. נוכח קביעתו האמורה של בית המשפט העליון, הרי שממילא קמה לבעל הזכות להגיש את התובענה שבפניי ויש מקום לברר את טענותיו לגופן.
49. נוכח האמור, אין מקום לסלק את התובענה על הסף.

חזקת השיתוף וזכויות הבעל בדירה

50. בני הזוג נישאו בטרם כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון, תשל"ג-1973. משכך, מערכת היחסים הרכושית ביניהם חוסה תחת הלכת השיתוף.
51. הלכת השיתוף בישראל היא מכשיר משפטי פרי ההלכה הפסוקה, היוצר מערכת דינים מיוחדת של יחסים רכושיים בין בני זוג, תוך הכלאה של דיני המשפחה בדינים האזרחיים הקיימים ויצירת דינים חדשים.
52. תכליתה של חזקת השיתוף לבטא את מהות חיי הנישואין כחיי שיתוף, לא רק במישור האישי אלא גם במישור הכלכלי (ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685, 694-695). הלכת השיתוף ניזונה מהתפיסה כי שני בני הזוג תורמים באופן שווה לרווחת המשפחה והיא משקפת את ההכרה בכך ששני בני הזוג תורמים, כל אחד בדרכו, לקיומם, שימורם, שגשוגם ופיתוחם של חיי הנישואין המשותפים, גם אם רק אחד מבני הזוג עובד ומשתכר מחוץ לבית ואילו בן הזוג האחר מטפח את חיי המשפחה פנימה (ראו: ע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יט(2) 240, 246; ע"א 630/79 ליברמן נ' ליברמן, פ"ד לה (4) 359, 365).
53. בהתאם להלכת השיתוף, משעה שהוכח כי בני זוג מקיימים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, חזקה כי כל הרכוש שצברו מצוי בבעלותם המשותפת, אף אם הנכסים רשומים על שם אחד מבני הזוג או מצויים בחזקתו הבלעדית (ראו למשל: ע"א 253/65 בריקר נ' בריקר, פ"ד כ(1) 589, 597; ע"א 135/58 בראלי נ' מנהל מס עזבון, פ"ד כג(1) 393, 396-395; ע"א 595/69 אפטה נ' אפטה, פ"ד כה(1) 561, 566; ע"א 3563/92 עזבון גיטלר נ' גיטלר, פ"ד מח(5) 489, 495-494). כדי לסתור את החזקה ולהוציא נכסים מסוימים מתחולתה של חזקת השיתוף, נדרשות ראיות כבדות משקל, כאשר הנטל הוא על הטוען לאי התקיימותה (ראו פרשת יעקובי, 579; רע"א 964/92 אורון נ' אורון, פ"ד מז(3) 758, 763; רוזן-צבי, 233-224).
54. הלכת השיתוף הוחלה על כלל הנכסים של בני הזוג, לרבות נכסים עסקיים, אף אם בן הזוג בעל העסק לא גילה אודותם לבן הזוג השני (ע"א 841/87 רון נ' רון, פ"ד מה(3) 793; ע"א 122/83 בסיליאן נ' בסיליאן, פ"ד מ(1) 287, 294 ו-297). יחד עם זאת, המועד בו מתגבש השיתוף אינו אחיד ומשתנה בין סוגי הנכסים השונים.
55. ככלל, השיתוף בנכסים מתגבש בהתרחש אירוע דרמטי, כגון היקלעות חיי הנישואין למשבר. עד למועד זה, הזכויות כלפי צדדים שלישיים הם של בן הזוג שרכש אותם, והן אינן מועברות לצד השני. הדבר משמר את האוטונומיה של כל אחד מבני הזוג ויכולתו לפעול בעולם כישות נפרדת, אף בהיותו נשוי. הדבר משמר גם את היעילות העסקית וציפיות של צדדים שלישיים, אשר לעיתים אינם מודעים לקיומו של בן הזוג האחר.
56. יוצאים מן הכלל הינם נכסים "משפחתיים" במהותם ובראשם דירת מגורים של בני זוג. דירת המגורים היא נכס הקשור באופן ישיר לנישואיהם של בני הזוג, הזכויות בו משפיעות באופן הדוק על רווחת המשפחה כולה והיא מהווה, על פי רוב, חלק משמעותי מרכושם של בני הזוג (ראו: רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175). דירת המגורים מהווה, בדרך כלל, את מבטחו הרכושי העיקרי של הצד החלש (רוזן צבי, דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול 453 (תש"ן-1990)) ועל כן, לכל עסקה בדירת המגורים עשויות להיות השלכות כלכליות ורגשיות משמעותיות על בני הזוג.
57. לאור האמור, גישתו של בית משפט זה ביחס לדירת המגורים, כפי שבאה לידי ביטוי בשורה ארוכה של פסקי הדין, היא כי יש לראות כל אחד מבני הזוג כבעל זכויות במחצית הדירה כבר במהלך חיי הנישואין - מיד עם התמלא התנאים של ניהול אורח חיים תקין ומאמץ משותף (ע"א 806/93 הנ"ל, בעמ' 690; ע"א 3002/93 בן-צבי נ' סיטין, פ"ד מט(3) 5).
58. זאת ועוד: כאשר מדובר בנכסי משפחה, דירת המגורים בראשם, נדרשת כמות צנועה של ראיות על מנת להוכיח קיומם של אורח חיים תקין ומאמץ משותף. בנסיבות רגילות, די בכך שבני הזוג מתגוררים בצוותא תוך קיום מערכת חיים ומשק בית משותפים על מנת להקים את החזקה בדבר שיתוף בדירת המגורים (ראו: ע"א 1918/92 עירית פרבר נ' עמיחי פרבר).
59. בענייננו, בני הזוג נשואים זל"ז מאז שנת 1966; כאשר נרכשה הדירה, היו בני הזוג נשואים זל"ז 34 שנים. על פי התשתית הראייתית אשר הונחה בפניי, בני הזוג מנהלים לאורך כל השנים אורח חיים תקין ומאמץ משותף. מכאן, שהתמלאו התנאים הדרושים לצורך הקמת חזקת השיתוף ביחס לדירת המגורים של הצדדים.
60. נוכח האמור, אני קובעת כי חרף הרישום, הבעל הינו בעל הזכויות במחצית מהדירה וזאת החל ממועד רכישתה בשנת 1992.

האם זכויותיו של הבעל בדירה גוברות על זכויותיו של הבנק

61. הזכות הניתנת לבן הזוג שאינו רשום מכוח הלכת השיתוף, הינה זכות מעין קניינית (ראו ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199). כאשר בן הזוג הרשום עושה עסקה בנכס עם צד שלישי, מתנגשת זכותו של הצד השלישי עם זכותו של בן הזוג שאינו רשום. פתרון ההתנגשות הוא על פי דיני העסקאות הנוגדות (ע"א 3002/93 הנ"ל, בעמ' 16). וכך קובע סעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969:

התחייב אדם לעשות עסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעסקה נוגדת, זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה, אך אם השני פעל בתום- לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום- לב -  זכותו עדיפה.

62. בענייננו, המקרקעין המדוברים הינם דירת המגורים של הצדדים. הגישה המקובלת היא כי אין לחשוף את בן הזוג שאינו רשום לשלילת זכויותיו בדירת המגורים על ידי פעולה של בן הזוג האחר ומשום כך, הנטל על הצד השלישי על מנת שייחשב כתם לב, הינו נטל מוגבר. וכך נאמר בע"א 592/79 שצקי נ' סייד, פ"ד לה(4) 402, עמ' 416:

חזקה על אדם בימינו, שידועה לו האפשרות של שיתוף בין בני הזוג בדירת המשפחה, אפילו היא רשומה על שמו של הבעל בלבד. מאפשרות זו אסור לצד שלישי להתעלם, ועל-כן עליו הראיה, כי הסתמך בתום-לב על הרישום בלשכת המקרקעין (השווה עם סעיף 10 לחוק המקרקעין דהיום). עליו להראות, שבנסיבות המקרה, לאחר שחקר ודרש, היה לו יסוד להאמין, וכי האמין בפועל, שהרישום משקף נכונה את זהות הבעלים, או שהאישה נתנה את הסכמתה לביצוע העיסקה. אפילו מהווה חקירה כזאת נטל, יש לה הצדקה למען ההגנה על בית המשפחה.

          (עוד ראו לעניין זה: ע"א 541/74 פרמינסקי נ' סנדרוב, פ"ד כט(2) 253; ע"א 29/86 אי.תי.ס נהיגה עצמאית בע"מ נ' משה קרול, פ"ד מד(1) 864; י. ויסמן, דיני קניין – בעלות ושיתוף (תשנ"ז), 187).

63. בנסיבות המקרה דנן, הבנק לא הראה מהן הבדיקות שבוצעו על מנת לוודא שרישום הדירה במרשם זכויות המקרקעין משקף נכונה את זהות הבעלים, או שהבנק פנה אל הבעל על מנת לוודא כי הוא מסכים לעסקה. העד אשר נתן תצהיר עדות ראשית מטעם הבנק, מר ס' ט', לא היה מי שביצע את העסקה בפועל ולא ידע להעיד מהן הפעולות שבוצעו על מנת לברר את זהות הבעלים הנכון (שם, עמ' 30 ש' 16-25):

ש. זאת אומרת אתה לא יודע מה נאמר לפקידים הללו על ידי ש' וש', אתה לא יודע מי היה נוכח כשבאו לקחת את ההלוואה הזו, אתה לא יודע איזה בדיקות עשו להם ולא היית שם.

ת. אמרתי שלא הייתי נוכח שם, מה שהפקידים עשו אני יודע מבחינת הנהלים.

ש. האם אתה היית נוכח בפגישה?

ת. אמרתי שלא

ש. האם ראית במו עיניך איזה בדיקות הם עשו?

ת. לא הייתי נוכח שם. פקידים שלנו בסניף יש להם נהלים איך לעבוד. לכן הבדיקות שהם עושים הם מזינים נתונים במחשב ואני יודע שהבדיקות נעשו. לא הייתי שם ולא ראיתי את הבדיקות שנעשו. זה לא פוסל את הבדיקות שהבנק עשה.

64. יתרה מכך: העד מטעם הבנק העיד כי הבנק אפילו לא ידע את העובדה הבסיסית, שמדובר בעסקה בין בני משפחה ושמדובר באמא ובן (שם, עמ' 32 ש' 4-28):

ש. אתה אמרת קודם לבית המשפט שאתם לא ידעתם שהם אמא ובן איך אתה יכול להגיד דבר כזה? לא היית בפגישות ולא השיחות. אמרת משהו מאוד חמור אמרת שהבנק לא ידע שהיא אמא ובן?

ת. נכון. אין מחלוקת על כך. אני אמרתי הייתי מנהל מחלקת הבק אופיס המחלקה שבודקת את התיק ואני לא ידעתי שמדובר בעסקה בתוך המשפחה.

ש. אתה לא ידעת?

ת. אני והצוות שלי.

ש. אתה לא יודע להעיד היום בבית המשפט אם ידעו או לא ידעו. אני מדבר על הפקידים שאמרת שלא ראית ולא דיברת.

ת. אני לא הייתי בסניף עם הפקידים אמרתי את זה כבר. אבל אני כבנק שישב במטה במחלקה שבודקת את התיקים האלה לפני מתן הכסף לא ידענו על העניין של עסקת משפחה. כי בנסח רשום שם א' שם אחר והשמות שלהם בחוזה הם אחרים לגמרי.

ש. אתה מסכים איתי שאמרת קודם שהפקידים מקבלים את תעודות הזהות וכתוב בדיוק שהיא האמא.

ת. אמרתי שלא ידענו שזו עסקת משפחה. אם היינו יודעים היינו רושמים משכנתא בפועל על זכויות המוכרת.

ש. למה היה חשוב לך במשפט הקודם שלא ידענו שאלו בני משפחה?

ת. אנחנו לא ידענו.

ש. אנחנו זה אני?

ת. אני והצוות שלי.

ש. למה לא הבאת את המסמכים של הבדיקות? אתה אומר לא ידעתי, לא גיליתי. אני לא מאמין למילה אחת שאתה אומר.

ת. אל תאמין. עשינו בדיקות והבדיקות שלנו הן בתוך תיק ההלוואה ואין לי מסמכים. אם היינו יודעים עובדה דבר הכי בסיסי הייתי רושם משכנתא בפועל על שם המוכרים. העובדה שלא רשמנו אומרת את זה שלא ידענו שזו עסקה במשפחה.

65. נוכח האמור, אני קובעת כי הבנק לא הרים את הנטל להוכיח כי ביצע חקירה ודרישה סבירה על מנת לוודא את הזהות האמתית של הבעלים של הדירה. משכך, אין הבנק יכול להיחשב כמי שפעל בתום לב וזכותו של הבנק נדחית מפני זכותו של הבעל, הקודמת בזמן לזכות של הבנק.
66. טענתו של הבנק, לפיה הנהלים על פיהם החל הבנק להחתים את בני הזוג של לקוחותיו על הסכמה לרישום המשכנתא הוחלו רק לאחר המועד בו נרשמה ההערה בדבר התחייבות לרישום משכנתא על הדירה, אין בה בכדי להעלות או להוריד לעניין זה. על הבנק לקבוע את נהליו בהתאם לדין, ולא ההיפך. ההלכות לעניין זכויותיו של בן הזוג שאינו רשום בדירת מגורים נקבעו זמן רב בטרם המועד בו נרשמה ההערה כאמור וככל שהבנק איחר להטמיע אותן בנהליו, אין לו להלין אלא על עצמו.
67. הבנק מפנה לקביעתה של כב' השופטת xxxx בפסק הדין, לפיה הבנק לא התרשל בכך שלא פנה לבקש את הסכמתו של הבעל להתחייבות לרישום משכנתא וטוען כי יש בכך משום מעשה בית דין (עמ' 16, ש' 9-26). מעיון בכתב התביעה בתביעה הראשונה, עולה כי הטענות שהועלו בו התמצו בטענות זיוף המסמכים על ידי ש'. משכך, אין מדובר במעשה בית דין מסוג השתק עילה ולכל היותר, ניתן לטעון להשתק פלוגתא.
68. הגדרתו הכללית המקובלת של כלל השתק הפלוגתא, נוסחה במסגרת ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני פ"ד כב(2) 561, כדלקמן:

אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי-הזהות בין העילות של שתי התביעות.

69. בעניינו, השאלה בדבר התרשלותו או אי התרשלותו של הבנק בכך שלא פנה אל הבעל, לא היתה חלק מהמחלוקת שנידונה במסגרת התביעה הראשונה ולא היתה חיונית לתוצאה הסופית של פסק הדין. התייחסות בית המשפט המחוזי לסוגיה זו נעשתה באמירה של אגב אורחא, בשולי שוליו של פסק הדין, ולא היה בה בכדי להעלות או להוריד לעניין הנידון בפסק הדין ותוצאתו.
70. יתרה מכך, הלכה היא כי רק ממצא פוזיטיבי, להבדיל ממצא שלילי, יוצר מעשה בית דין המהווה השתק פלוגתא. וכך בהמשך ע"א 246/66 הנ"ל:

 זאת ועוד, לפי המשפט האנגלי מחייבת ההכרעה הקודמת את הצדדים במשפט השני, בין אם היא קבעה שהנקודה העובדתית הוכחה באופן פוזיטיבי ובין אם קבעה שהנקודה לא הוכחה. מבחינה זו צומצמה תחולת הכלל האמור על-ידי הפסיקה הישראלית במובן זה, כי הממצא שנקבע במשפט הקודם, לגבי הנקודה העובדתית הנדונה, חייב להיות ממצא "חיובי", להבדיל מממצא של "חוסר הוכחה"

71. בענייננו, כל שקבעה כב' השופטת xxxx, הוא כי הטענה בדבר התרשלות של הבנק לא הוכחה. במובן זה, מהווה קביעת פסק הדין ממצא שלילי שאין בו כדי להקים השתק פלוגתא.
72. במסגרת סיכומיו, טען הבנק כי ככל שיקבע כי בין בני הזוג מתקיים משטר של שיתוף ביחס לדירה, הרי שיש להחיל עליהם במקביל את הלכת השיתוף בחובות ומשכך, הבעל חב במשותף עם האישה כלפי הבנק.
73. ראשית, מדובר בטענה שזכרה לא בא בגדר ההליך עובר לסיכומים ועל כן היא בגדר הרחבת חזית אסורה, שבית המשפט לא יידרש לה. שנית, אף לגופו של עניין, דין הטענה להידחות כפי שיבואר להלן.
74. אכן, לצד הלכת השיתוף בזכויות מתקיימת גם הלכת שיתוף בחובות, המשקפת את התפיסה לפיה השיתוף המשפחתי מתקיים לא רק בשעת רווחה כי אם גם בשעת מחסור. כפי שמטרתה המרכזית של הלכת השיתוף בזכויות הינה להבטיח חלוקה צודקת ושוויונית של הזכויות שנצברו במהלך החיים המשותפים, כך מטרתה המרכזית של הלכת השיתוף בחובות הינה להבטיח חלוקה שווה וצודקת של החובות שנצברו במהלך החיים המשותפים.
75. בית המשפט הכיר בקיומה של חזקה בדבר אחריות משותפת בין הצדדים לחובות שנוצרו מהרכוש המשותף, בין מנכסים "אישיים" ובין מנכסים "עסקיים", שנעשו בדרך הרגילה על ידי אחד מבני הזוג בתקופת קיומם של החיים המשותפים. וראה למשל, דבריו של הנשיא (בדימוס) מ' שמגר (ע"א 3002/93 הנ"ל, בעמ' 16):

"חזקת השיתוף בחובות משלימה את חזקת השיתוף בנכסים. בן הזוג הנהנה מפירות השותפות עם בן זוגו, חייב לשאת בעול החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים. שתי החזקות הללו משקפות את תמציתו של משק הבית המשותף - ההנאה מרווחי השותפות בצד הנשיאה המשותפת בהוצאות ובהפסדים".

76. יחד עם זאת, החזקה בדבר שיתוף בחובות סויגה "לחובות שנעשו בדרך הרגילה על ידי אחד מבני הזוג בתקופת קיומה של השותפות, כל זמן שהם מנהלים אורח של חיי משפחה תקינים..." (ע"א 677/71 אדוארד שלמה דוד נ' לואיז דוד, פ"ד כו(2) 457) להוציא חוב שהוא "בעל אופי אישי מובהק, ואז ייתכן שלא מן הדין ואף לא מן הצדק לחייב את בן הזוג השני לשאת בעולו" (ע"א 446/69 יובל לוי נ' שושנה גולדברג, פ"ד כד(1) 813). כך, למשל, לא הוכר כמשותף חוב שנוצר כתוצאה מפעולה חריגה, שהוגדרה כ"מניפולציה כספית", של אחד מבני הזוג (ע"א 1967/90 ישראל גיברשטיין נ' הלן גיברשטיין, פ"מ מו(5) 661).
77. יישום העיקרון האמור על המקרה שלפניי, מוביל למסקנה כי אין להכליל את חובה של האישה לבנק במסגרת החובות המשותפים. אין ספק כי שעבוד דירת המגורים המשותפת, שהינה "גולת הכותרת" של הנכסים ה"משפחתיים" ובמקרה הקונקרטי אף מהווה את הנכס היחיד של בני זוג שאינם צעירים ומצבם הכלכלי אינו איתן, לצורך העמדת הכספים לטובת פירעון חובות של צד שלישי, אינה מהווה חלק מ"ההוצאות השוטפות של המשפחה" כלשונו של השופט ברנזון בע"א 446/69 הנ"ל, לגביהן הופעלה חזקת השיתוף בחובות.
78. אכן, נפסק, כי מקום בו ישנה חזקת שיתוף, כי אז גם "חזקה על החובות שהם חובות משותפים עד שיבוא הצד הטוען אחרת ויוכיח כי בן הזוג הוציא הוצאות מסוג כזה שאין לראותם כחובות משותפים" (ע"א 677/71 הנ"ל, עמ' 461). יחד עם זאת, במקרה דנן, נסיבותיו של החוב חריגות במידה כזו, שבהיעדר ראיות לסתור, נוטה מאזן ההסתברויות לכך שאין מדובר בפעילות רגילה בחיי השיתוף. משכך, לא מצאתי הצדקה מספקת לייחס את חובה של האישה לתובע.

הטענה לדיירות מוגנת

79. כאמור לעיל, בין יתר הטענות בכתב התביעה, נטען כי האישה והגבר הינם דיירים מוגנים בדירה.
80. על פי החלטת כב' השופט xxxx מיום 6.4.14 האישה נמחקה כתובעת ועל כן, אין מקום לדון בטענה ככל שהיא מתייחסת לאישה – אשר אינה משמשת עוד כתובעת בתובענה זו.
81. באשר לבעל, נטענה הזכות לדיירות מוגנת כטענה חלופית בלבד; מקום בו מצאתי לקבל את הסעד העיקרי ולקבוע כי הבעל זכאי להירשם כבעלים של מחצית מהזכויות בדירה, אינני נדרשת לסעד החלופי שהתבקש.

סוף דבר

82. נוכח כל האמור לעיל, התביעה לפסק דין הצהרתי מתקבלת ואני מצהירה כי הבעל הינו הבעלים של מחצית מזכויות הבעלות בדירה מכוח הלכת השיתוף וזכאי להירשם ככזה במרשם זכויות המקרקעין.
83. התוצאה היא כי יש לצמצם את העיקול לטובת הבנק בגין המשכנתא למחציתה של האישה בדירה בלבד.
84. הבנק יישא בהוצאות בני הזוג בסך של 20,000 ₪.
85. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים וב"כ והתיק שבכותרת ייסגר.

ניתן היום,  ה' חשוון תשע"ו, 18 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.