בני זוג שהתגרשו ב-2005 חתמו על הסכם שלא התייחס לעניין הפנסיה. כעבור כמה שנים הגישה האישה תביעה לחלקה בפנסיה של בעלה לשעבר, אולם השופט בנימין יזרעאלי השתכנע שהאישה ויתרה עליה ואף קיבלה תמורה הולמת.
בני הזוג היו נשואים במשך כ-22 שנה, משנת 1983 ועד 2005, ובמהלך השנים נולדו להם שלושה ילדים. לפני שהתגרשו הם חתמו על הסכם שהוגדר כ"חוזה לפירוק שותפות", ואושר על ידי בית הדין הרבני בנתניה.
בהסכם לא הייתה התייחסות לנושא זכויות הפנסיה הצבורות של השניים, ובפרט של הבעל – איש צבא קבע לשעבר ששירת בצה"ל יותר מעשרים שנה.
הצדדים סיכמו שהאישה תמשיך להתגורר בבית המשותף עד שבתם הקטנה תגיע לגיל 21 – כשמונה שנים אחרי עריכת ההסכם – ולאחר מכן יוחלט מה לעשות עם הנכס. עוד הוסכם כי האיש יעביר לתובעת 3,000 שקל כל חודש עבור תשלומים שוטפים לתחזוקת הבית – "תחליף לתשלום מזונות" – ואף ישלם על הוסטל שבנם, הלוקה באוטיזם, יתגורר בו. בנוסף, האישה תשכיר את שתי יחידות הדיור הצמודות לבית הצדדים ותקבל לידיה את השכירות (כ-4,500-5,000 שקל).
בשנת 2013 הגישה האישה תביעה בבימ"ש למשפחה בפתח תקווה, בה דרשה את חלקה בפנסיה של בעלה לשעבר. התובעת טענה בין היתר כי הבית המשותף כבר נמכר והוסכם ביניהם שלאחר המכירה, הנתבע ישלם לה את חלקה בזכויות הפנסיה שלו.
עוד טענה התובעת כי מאחר שהסכם הגירושין "שותק" בעניין זכויות הפנסיה, הרי שבהתאם לדין היא זכאית לאיזון משאבים ולקבלת חלקה היחסי בזכויותיו, אותם העריכה ב-1.2 מיליון שקל.
מנגד, הנתבע טען כי הסכם הגירושין היה הסדר ממצה, סופי והוגן, מה גם שבפסק הדין שאישר אותו נקבע במפורש כי פרט למפורט בהסכם, לצדדים אין תביעות זה כנגד זה. הנתבע אף סיפר שאחד הדיינים שאל בזמנו מה לגבי הפנסיה והאם יש להם טענות נוספות, והם הצהירו שלא.
הנתבע הוסיף כי מעדויות התובעת עצמה עולה שהיא ויתרה על זכותה בפנסיה באופן מודע לגמרי, וזאת כנגד זכויות אחרות שקיבלה בהסכם הגירושין כגון מזונות, מגורים בבית כאמור, ועוד.
העדות שהכריעה
השופט בנימין יזרעאלי השתכנע שהתובעת אכן ויתרה על חלקה בזכויות הפנסיה ולכן אינה זכאית לדרוש את חלקה כיום.
השופט ציין כי עדותה של התובעת הייתה לא עקבית – תחילה אמרה, בין היתר, "אני נשארתי עם השכירויות הוא עם הפנסיה, סמכתי בהסכם על השכירויות", אולם בהמשך עדותה טענה שלא ידעה על זכאותה לכספי הפנסיה ולא חשבה על כך בזמן עריכת ההסכם.
לעומת זאת, השופט ציין כי עדות הנתבע הייתה אמינה. אולם העדות שחיזקה, ואולי הכריעה, הייתה זו של חתנם של הצדדים שערך עבורם את ההסכם, וסיפר כי הסביר לתובעת את זכויותיה בכל הנוגע לחלקה בזכויות הפנסיה שצבר הנתבע, אך לה היה חשוב יותר להסדיר את יתר הדברים, ומעבר לכך לא דרשה דבר.
השופט הוסיף עוד נימוק, ולפיו מסקנתו מבוססת גם על ההיגיון הכללי של ההסכם, ממנו ניתן להסיק שהתובעת ידעה וויתרה על חלקה בזכויות הפנסיה של הנתבע תמורת זכות מגורים בבית הצדדים למשך כ-8 שנים, כולל דמי השכירות של יחידות דיור.
לפיכך, התביעה נדחתה. התובעת חויבה בהוצאות משפט בסך 5,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד עידו לשם
- ב"כ הנתבע: עו"ד אהוד גרין, עו"ד רועי גיא גרין
* עו"ד חגית שווקי עוסקת בדיני משפחה
** הכותבת לא ייצגה בתיק
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין