התביעה הוגשה לאחר שהנכס כבר נהרס אחרי שהופקע מהדייר על ידי נתיבי ישראל לצורך הרחבת כביש ירושלים-תל אביב. הדייר טען כי רשות הפיתוח ויתרה בעבר על דמי שימוש, אך גרסתו נדחתה.
בית משפט השלום בירושלים קיבל את תביעתה של רשות הפיתוח נגד דייר מוגן, עבור "דמי שימוש" בתוספות בנייה שהוסיף לדירתו. עם זאת, השופטת מוריה צ'רקה הפחיתה בשליש את הסכומים שקבע שמאי מטעם הרשות, וזאת משום שהנכס היה במצב פיזי ירוד.
מדובר בבית דו-משפחתי שנמצא סמוך לכביש תל-אביב-ירושלים, בחלק המכונה "סיבוב מוצא". בעבר הרחוק הכירה הרשות בזכויותיו של הנתבע כדייר מוגן בדירה בת שלושה חדרים הנמצאת בבית. במהלך השנים הנתבע הוסיף על דירתו תוספות שונות שבהן לא היה דייר מוגן.
בשנת 2005 הגישה הרשות נגד הנתבע תביעה לפינוי וסילוק מתוספות בנייה שבנה בקומה השנייה בבית. בית המשפט קיבל בזמנו את תביעת הפינוי וקבע כי לנתבע זכויות רק בדירתו, ובכך דחה את טענת הנתבע שטען לזכויות בכל השטח כולל בתוספות הבנייה.
הנתבע לא ציית לפסק הדין, והרשות פתחה נגדו תיק בהוצאה לפועל. בשנת 2014 חברת נתיבי ישראל (נת"י) הפקיעה חלק מהשטח לצורך הרחבת כביש ירושלים-תל-אביב, ושילמה לנתבע פיצויי הפקעה לאחר מו"מ. במקביל, התובעת הקפיאה את הליכי ההוצאה לפועל שנקטה נגדו.
בתביעה שהגישה נגדו, רשות הפיתוח דרשה פיצויים – "דמי שימוש" – עבור 7 השנים שקדמו לפינוי, במהלכן לטענתה הנתבע עשה שימוש בחלק מתוספות הבנייה שאותן היה עליו לפנות.
הנתבע טען, בין היתר, כי התובעת היתה מעורבת "מאחורי הקלעים" בהסכם הפיצויים שלו עם נת"י, ולא העלתה בזמן אמת את תביעתה לדמי שימוש, ובכך למעשה ויתרה עליהם, או לכל הפחות נהגה בחוסר תום לב ואיבדה את זכותה לדמי שימוש ממנו.
מישהו ידע לקרוא
אלא שהשופטת צ'רקה דחתה את עמדה זו. בהקשר זה טענתו העיקרית של הנתבע היתה שאינו יודע קרוא וכתוב ולא היה מיוצג על ידי עורך דין, כך שלא הבין את ההסכם עליו חתם עם נת"י, וחשב שבהסכם הפיצויים נקבע גם שהרשות ויתרה על דמי שימוש.
השופטת ציינה בין היתר כי על ההסכם חתמו גם אשתו ובנותיו של הנתבע, ויש להניח שלפחות מישהי מהן יודעת קרוא וכתוב, וראתה שבהסכם כתוב שסכום של למעלה מחצי מיליון שקלים לא יועבר אל הנתבע עד להסדרת תביעות כספיות.
"לא די שאין בהסכם ויתור מפורש על תביעותיה הכספיות של התובעת כלפי הנתבע, אלא שההסכם במפורש מייחד סכום כסף שיוחזק אצל נת"י עד להסדרת תביעות כספיות אלה", כתבה השופטת.
אולם בנוגע לגובה הפיצוי, השופטת התחשבה בכך שהשמאי מטעם הרשות לא ראה את הקרקע עצמה, אלא נתן חוות דעת לאחר שהנכס כבר נהרס.
בהקשר זה השופטת קיבלה את טענת הנתבע שלפיה הוא עשה רק שימוש בהרחבת דירת המגורים שלו, וכן במחסן ובנגרייה באזור, אך לא ביתר התוספות, בשל מצבן הפיזי, וכן את טענתו כי החלקים שבהם עשה שימוש היו במצב פיזי ירוד. טענות אלה, לדעתה, הצדיקו הפחתה של שליש בדמי השימוש לעומת שווי שכירות בשוק החופשי.
לאחר חישוב מפורט, התוצאה היתה שהנתבע חויב לשלם לרשות כ-200,000 שקל. בנוסף, הנתבע חויב לשלם 16,000 שקל בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.
- ב"כ התובעת: עו"ד ליאון אמיראס ואח'
- ב"כ הנתבעת: עו"ד רמי בביאן
עו"ד חן ספקטור
עוסק/ת ב-
מקרקעין ונדל"ן
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין