הלכה חדשה של ביהמ״ש העליון קובעת שהליכים מנהליים שנוקטת עירייה כלפי אזרח אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות במישור האזרחי. המשמעות: עיריות יוכלו לתבוע אזרחים רק בתוך 7 שנות ההתיישנות.
בפני עיריות ורשויות מקומיות עומדות שתי אפשרויות גבייה: מנהלית ואזרחית. במישור המנהלי הן יכולות לפעול לגביית החוב ללא צורך בפנייה לבית משפט, למשל באמצעות עיקולים או מכירת נכסי החייב. במישור האזרחי הן יכולות להגיש תביעה רגילה לתשלום החוב. פסק דין חשוב מפי השופט ניל הנדל קובע לראשונה כי הליכים מנהליים שמבצעת העירייה לא משפיעים על מרוץ ההתיישנות במישור האזרחי.
ברקע ההלכה החדשה סכסוך סביב חוב ארנונה. ב-2015 הגישה עיריית ירושלים תביעה בבית משפט השלום בעיר נגד אזרח וביקשה לחייב אותו בתשלום חוב של כ-106,000 שקל שנוצר בין השנים 2000-2008.
האזרח טען שהחוב התיישן. העירייה טענה מצידה שהחוב לא התיישן מכיוון שלאורך השנים היא נקטה כלפיו הליכי גבייה מנהליים שעצרו לשיטתה את מרוץ ההתיישנות.
בית המשפט קיבל את עמדת האזרח ודחה את תביעת העירייה. ערעור שהגישה העירייה לבית המשפט המחוזי נדחה גם הוא.
בנסיבות אלה הגישה העירייה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. היא חזרה על טענתה שהליכי גבייה מינהליים עוצרים את מרוץ ההתיישנות במישור האזרחי. כך לשיטתה, את מניין ההתיישנות של 7 שנים אין לספור ממועד התגבשות החוב אלא ממועד הפעולה המינהלית האחרונה שננקטה.
העירייה הסתמכה על סעיף בחוק ההתיישנות שקובע כי במקרה בו מגיש אדם ״תובענה״ לבית משפט והיא נדחית באופן שלא מונע ממנו להגיש תובענה נוספת בעניין, זמן ניהול ההליך לא יובא בחשבון במניין ההתיישנות.
האזרח טען מנגד כי הסדרי הגבייה המינהליים לא מיועדים לתת לרשות יתרון מהותי כלשהו ואין לאמץ את עמדת העירייה.
היועץ המשפטי לממשלה, שהתייצב בהליך לבקשת בית המשפט, תמך בעמדת האזרח. לדבריו, אין זה ראוי שהרשות תזכה לתקופת התיישנות ארוכה מעבר לשבע שנים, על סמך הליכי גבייה מנהליים חד צדדיים, תוך העמדת האזרח במצב בו ייתכן שיקשה עליו להתמודד עם טענת החוב.
אין הצדקה להקלות
ואכן, השופט ניל הנדל דחה את עמדת העירייה. הוא הבהיר שהשאלה העומדת לדיון היא עקרונית ובעלת משמעות רחבת היקף, כשניתן לזהות חוסר אחידות בפסקי דין של הערכאות הנמוכות בנושא.
השופט הזכיר את הלכת נסייר שניתנה לפני כ-10 שנים שלפיה דיני ההתיישנות חלים על הליכי גבייה מינהליים. עוד הוא ציין את פסק הדין בעניין סלומון שלפיו פעולות גבייה מנהלית שנקטה הרשות והובאו לידיעת החייב ״מאפסות״ את מירוץ ההתיישנות במישור המינהלי.
ואולם, השופט דחה את עמדת העירייה שפעולות מינהליות עוצרות את המירוץ גם במישור האזרחי. הוא קבע שהסעיף בחוק ההתיישנות אותו ציינה העירייה אינו נוגע להליכים מינהליים וחל רק על הליכים שמתנהלים בפני ערכאות שיפוטיות.
השופט הדגיש כי הכלים שניתנו לרשות במישור המינהלי נועדו להקל על גביית החוב אך לא לתת לה זכות יתר במישור הדין האזרחי. לדבריו, אין להעניק לרשות ״הקלות״ בדמות עצירת מרוץ ההתיישנות בדין האזרחי, רק בשל העובדה שנקטה בהליכי גבייה מינהליים.
השופט סיכם כי הליכי גבייה מינהליים שנוקטת הרשות אינם עוצרים את מרוץ ההתיישנות בהליך אזרחי.
בנסיבות אלה נדחה הערעור והעירייה חויבה בהוצאות של 4,000 שקל.
השופטים נעם סולברג ודוד מינץ הצטרפו לפסק הדין.
- ב״כ העירייה: עו"ד רון חמד, עו"ד ליאת כהן- שטיינברג
- ב״כ המשיב: בעצמו
עו"ד עמרי ארז
עוסק/ת ב-
חוקתי ומנהלי
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין