בימ"ש השלום בחדרה קיבל באחרונה תביעתו של מנהל עבודה בחברת סלילה ש"כיכב" בכתבת תחקיר שעסקה בתופעה של מכירת אספלט. השופטת סברה שהכתבה חשובה אולם לא הייתה סיבה לחשוף ולהבליט דווקא את התובע.
בסוף 2009 שודרה כתבת תחקיר בתכנית "כלבוטק", שעסקה בתופעה שבה זכיינים, מנהלי עבדה ונהגים, מוכרים בלילות אספלט של "החברה הלאומית לדרכים" (אז "מע"צ") לכל המעוניין, במחירים הנמוכים משווי השוק.
אחד האנשים שהופיעו בכתבה – מנהל עבודה בחברת עבודות סלילה – הגיש לאחר שידורה תביעת לשון הרע בבימ"ש השלום בחדרה. התביעה הוגשה נגד חברת "רשת" וכן נגד רפי גינת, שבאותה עת היה המפיק, המגיש והעורך הראשי של "כלבוטק".
התובע טען כי הוצג בתחקיר כמי שגנב אספלט של החברה הלאומית לדרכים. הוא טען כי לפני שידור הכתבה נשלחו אליו תחקירנים מטעם התכנית, שניסו לגרום לו למכור להם אספלט, אך בפועל הוא לא מכר להם דבר.
לטענתו, הנתבעים סילפו את העובדות תוך שהם משדרים כתבה כוזבת שגרמה לו לנזקים ממוניים ונפשיים אותם העריך ב-200,000 שקל.
הנתבעים טענו בין היתר כי התובע לא הוצג בכתבה כמי שמככב בקומבינה, וכי בכתבה שודרו דברים שהוא אמר בעצמו, בשיחות מוקלטות ובמהלך פגישה שצולמה במצלמה נסתרת.
בנוסף, לטענת הנתבעים בסופו של דבר הציגו בכתבה את העובדה שהתובע לא סיפק להם את האספלט.
לחלופין, נטען כי בכל מקרה הפרסום חוסה תחת הגנות חוק איסור לשון הרע שכן הציג דברי אמת בעלי עניין ציבורי ושודר בתום לב.
לא איש מרכזי
אולם השופטת הדסה אסיף קבעה כי הכתבה כן מהווה לשון הרע, מאחר שהשתכנעה שכל אדם סביר שיצפה בה יתרשם שהתובע הוא אחד מהמעורבים ב"קומבינת האספלט". בהקשר זה השופטת הסבירה שהצופה הסביר רואה את הכתבה פעם אחת וקולט את המכלול, ולא "מפרק" אותה ומדקדק בכל פריים.
לאחר מכן השופטת בחנה את ההגנות השונות להן טענו הנתבעים והבהירה כי הם אכן הוכיחו שהדברים שפורסמו מפי התובע אכן נאמרו על ידו, ומכאן שהתמלא התנאי הראשון להתקיימות ההגנה של "אמת הפרסום".
אלא שההכרעה הייתה שונה בכל הקשור לרכיב העניין הציבורי, המהווה תנאי נוסף להגנה.
השופטת ציינה שאין ספק שבתחקיר עצמו היה עניין ציבורי, שכן מדובר בחשד לתופעה מדאיגה. אולם לדעתה "לא הייתה כל סיבה או חשיבות לחשיפת זהותו של התובע. הכתבה הייתה משיגה את מטרתה גם ללא זיהויו, וגם אם היה מוצג תוך טשטוש פניו ושמו. איני סבורה כי בפרסום תמונת התובע, שמו ודמותו, היה עניין ציבורי בעל חשיבות חברתית משמעותית, וכל שכן כאשר התובע הינו אדם פרטי, שאינו נושא במשרה בעלת עמדת מפתח כלשהי".
השופטת אף קבעה כי הנתבעים אינם זכאים ליהנות מהגנת תום הלב, וזאת מאחר שלא עמדו בדרישת סבירות הפרסום, בין היתר משום שניתן היה להשיג את המטרות הלגיטימיות של הפרסום בדרך פחות פוגענית, לפחות על ידי טשטוש פניו של התובע, וזאת אפילו אם האמינו שהתובע התכוון למכור להם את האספלט.
אף על פי שהתביעה התקבלה, השופטת פסקה לתובע פיצויים בסך 10,000 שקל (בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 שקל) בלבד. לעניין זה השופטת התחשבה במכלול הנסיבות, תוכן הפרסום וגובה הפיצוי הנהוג במקרים מסוג זה, וציינה כי לא ניתן להתעלם מהעובדה שהפרסום היה של דברים שאמר התובע עצמו.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד עמנואל גרופי
עוסק/ת ב-
נזקי גוף ותאונות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.