לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית".
17. לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם הושפל או בוזה בפועל. די שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו. אמת המידה לבחינת לשון הרע היא אובייקטיבית.
ראו: ע"א 1003/96 מיכאל בן חורין נ' רן לוי, פ"ד נז(1) 424,434.
רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (פורסם בנבו, מיום 12.11.06).
ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734,740.
18. יצוין, כי כדי לקבוע האם הדברים מהווים לשון הרע, בית המשפט לא בהכרח נזקק לבחינת ראיות שהביא מי מהצדדים. כדברי כב' השופט ברק (כתוארו אז):
"יצוין, שאין לנו צורך להיזקק לראיות השונות שהביאו הצדדים באשר לתגובה שהיתה בפועל לכתבה. הלכה היא, כי אין צורך בהבאת ראיות בדבר המשמעות שקורא מסוים או סוג קוראים זה או אחר יחסו לפרסום הנדון, אלא בית המשפט יקבע ממצא בשאלה, אם אכן מהווים הדברים לשון הרע אם לאו".
(ראה ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג פ"ד מו(5) 555, 562).
19. בכתבה שבענייננו, פורסמו תמונתו של התובע, שמו וכן שיחות מוקלטות וקטעים שצולמו במצלמה נסתרת.
הכלל הוא, שכאשר פונה בית המשפט לבדוק האם פרסום מסוים כולל בחובו לשון הרע, עליו לבחון את הפרסום בכללותו. הפרסום צריך שייבחן כמכלול, בלי לדקדק בכל פרט ופרט מהפרסום הפוגע (ע"א פלוני 751/10 פלוני נ' אילנה דיין-אורבך, (פורסם בנבו, מיום 08.02.12) פסקאות 84, 93, המשנה לנשיאה ריבלין) (להלן – ע"א פלוני).
עוד נקבע שם כי:
"יש לזכור כי הצופה הסביר רואה את הכתבה פעם אחת וקולט את המכלול, כך שיש להישמר מפירוק הכתבה לרכיביה דקה אחר דקה, ולדקדק ולבחון כל פריים ופריים במשקפיים של משפטן. לעיתים מרוב עצים לא רואים את היער".
(השופט עמית בע"א פלוני הנ"ל, פסקה 24).
20. מצפייה בכתבה, שוכנעתי כי כל אדם סביר שיצפה בה יתרשם כי התובע הינו אחד מהמעורבים במה שהנתבעים הציגו כגניבת אספלט, שאותה כינו בכתבה "קומבינת האספלט". על כך שלתובע יוחסה מעורבות לא מבוטלת באותה "קומבינה", למד הצופה, בין היתר, מפרק זמן הארוך שבו מוצגת תמונת התובע, והשמעת השיחות שהיו עימו, כמו גם לאור נושא הכתבה.
21. לאור האמור, מצאתי שיש בכתבה ובשידורה, משום פרסום של לשון הרע, כמשמעות מונח זה בחוק.
לאור תוצאה זו, יש לבחון האם עומדות לנתבעים, כטענתם, ההגנות הקבועות בחוק.
הגנת אמת בפרסום
22. סעיף 14 לחוק קובע כדלקמן:
"14. הגנת אמת הפרסום.
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
ההגנה בסעיף 14 נחלקת לשני חלקים מצטברים. אמת ועניין ציבורי, כאשר אין די בהתקיימותו של אחד מהם בלבד (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' קראוס, פ"ד נב(3) 31-32) (להלן – דנ"א קראוס).
23. התנאי הראשון לתחולת הגנת אמת הפרסום הוא שהדבר שפורסם היה אמת.
מרכיב זה נוגע למידת ההתאמה בין תוכן הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית, כפי שהיא מוכחת באמצעות הראיות המובאות במשפט (ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, מ"ט(2) 843, (פורסם בנבו, מיום 09.11.95), עמ' 857) (להלן - ע"א קראוס).
לעניין השאלה, מהי ה"אמת" שביחס אליה נבחנת אמיתותו של פרסום, נקבע כי האמת היא אחת וכי אם בדיעבד מתברר כי העובדות שפורסמו אינן משקפות את המציאות כפי שהייתה בעת הפרסום, הרי שלא תעמוד למפרסם הגנה זו. זאת, להבדיל ממצב שבו האמת העובדתית השתנתה בין מועד הפרסום לבין מועד בחינת הדברים לצורך קיומה של ההגנה (דנ"א פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (פורסם בנבו, מיום 18.09.14) (להלן – דנ"א פלוני).
בנוסף, הפרסום נדרש לשקף אמת "שלמה". כלומר שלא ייעדרו ממנו פרטים המשנים את הרושם הכללי המתקבל מהפרסום, וכן שלא ייכללו בו פרטים משמעותיים שאינם נכונים (דנ"א קראוס, בעמ' 35). עם זאת, וכפי שנקבע בסעיף 14 לחוק, ההגנה לא תישלל רק בשל העובדה שלא הוכחה אמיתותו של "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" (דנ"א דיין, פסקה 28 לפסק דינו של כב' השופט גרוניס).
24.בעניין נטל הוכחת ההגנה של אמת, נקבע כי הנטל מוטל על המפרסם (ע"א 326/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169,186). מידת ההוכחה הנדרשת היא של מאזן הסתברויות רגיל במשפט אזרחי (ע"א קראוס, עמ' 857).
יש לבחון אפוא, האם הדברים שפורסמו בכתבה בעניינו של התובע, היו אמת.
25. לאחר שצפיתי בכתבה, ועיינתי בתמלילי שיחות הטלפון עם התובע (לא עלה בידי לשמוע את ההקלטות של אותן שיחות, חרף מספר ניסיונות עם הדיסקים שהוגשו), הגעתי לכלל מסקנה כי אכן הדברים שפורסמו בכתבה, הם אמת במובן זה שהתובע אכן אמר אותם. למעשה, התובע אף אינו מכחיש שאמר את הדברים שהושמעו בכתבה.
26. התובע טוען, עם זאת, שאמר את הדברים על מנת "להיפטר" מהתחקירנים, וכי בפועל מעולם לא התכוון למכור או למסור להם אספלט. מובן, שאיני יכולה לדעת אם אכן זו הייתה כוונתו הכמוסה של התובע, אך לא זה הרושם שנוצר משמיעת דבריו. משמיעת דבריו של התובע נראה כי התחקירנים, והנתבעים, היו רשאים להניח כי הוא מעוניין לשתף פעולה עם מכירת האספלט:
א.התובע אישר בעדותו שהבטיח לתחקירנים כי "יבריח להם איזה דאבל" (עמ' 12, ש' 27-28). לשון זו אינה מתיישבת עם טענותיו.
ב.באחת משיחות הטלפון שהוקלטה בין משה לבין התובע, אמר התובע למשה שאת החומר הוא יעביר לו "איך שהוא מתחיל" וכי ישלח אליו את "הדאבל הראשון או השני" (הוגש תמליל וסומן ב/3 לתצהירי הנתבעים).
ג.לאחר מכן, בפגישה שנערכה בין משה ומיכל לבין התובע (הוגש תמליל וסומן ג/3 לתצהירי הנתבעים), נשמע התובע כשהוא אומר שרק בשל נוכחות הפקח הוא אינו יכול להעביר את האספלט. אומר בזהירות המתבקשת כי השפה, שבה עושה התובע שימוש, מתיישבת יותר עם רצון להעביר את האספלט ועם תסכול ממצב הדברים הזה, יותר משהיא מתיישבת עם טענתו של התובע כאילו ניסה לדחות את התחקירנים.
כך, למשל, נשמע התובע מגדף את הפקח בשיחת הטלפון שנשמעה בתחקיר: "הבן אלף זונה הזה מלווה אותי. תן לי לראות מה לעשות...זה המפקח הוא מלווה אותי על כל מטר...אם הוא מסתלק אז אני אבריח לך איזה דאבל אליך...".
ובהמשך: "...הבן כלב הזה לא עזב אותי לרגע אחד", בהתייחס לכך שבשל נוכחות הפקח הוא אינו יכול למכור את האספלט.
27. התובע אף הודה בעדותו כי קילל את הפקח שמנע, לטענתו, את העברת האספלט (עמ' 12, ש' 23-26).
28. התובע לא ידע להסביר, מדוע לא פשוט ביקש מהתחקירנים שלא להפריע לו ומדוע ניסה, כטענתו, לספק תירוצים שונים כדי שיניחו לו. בתשובותיו בעניין זה נמצאו סתירות. תחילה טען כי אכן לא אמר לתחקירנים לעזוב את המקום כי הם מפריעים לו:
"ש. למה אתה מספר סיפורים ולא אומר את מה שאמרתי לך?
ת. לא אמרתי. לא משנה באיזה סיבה רציתי לסלק אותם" (עמ' 15, ש' 5-6).
(הדגש שלי, ה.א.)
בהמשך שינה ואמר: "מי אמר לך שלא אמרתי להם? את הדברים האלה לא העלו" (עמ' 14, ש' 29-30).
29.יצוין, כי בראיות שהונחו בפני, לא ראיתי אף רמז לכך שהתובע דרש מהתחקירנים לעזוב אותו או לכך שאמר להם שהם מפריעים לו. למעשה, נראה כי הוא סייע להם להמשיך ולשמור עימו על קשר!
התובע מסר לתחקירנים את מספר הטלפון שלו (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 20) ולאחר שהתברר כי לא יוכל להעביר את החומר בגלל הפקח, ביקש לסייע לתחקירנים בדרכים נוספות: "מחר בבוקר תהיה בקשר עם בני, אם אתם צריכים את העזרה שלי, אני יכול לקפוץ לשם גם כן לדבר עם הבחור..." וכן: "מחר בבוקר דבר עם בני, אני מבטיח לך שאני אסדר לך".
דברים אלה של התובע, שמהם ניכר ניסיונו לסייע לתחקירנים, אינם מתיישבים עם טענתו, לפיה התחקירנים ניסו להדיח אותו לדבר עבירה.
30. אוסיף עוד, כי בכתבה לא נטען כי התובע ביצע בפועל גניבה או שוד של האספלט. התובע, והעדים שהעידו מטעמו, הודו כי בסופו של דבר, הובן מהכתבה שהוא לא גנב.
התובע אישר כי הובן מהתחקיר שהוא לא סיפק בפועל אספלט לתחקירנים (עמ' 12, ש' 18).
גם מחמוד, בנו של תייסיר העיד:
ש. עכשיו אתה אמרת שני דברים שראית בתכנית – אבא אומר אני אתן לך, אומר אני לא יכול לתת לך בגלל פקח ובסוף הוא לא נותן. כל זה מהתכנית. מה מהשלושה דברים האלה שאתה זוכר מהתכנית, מה לא נכון? שאבא אומר את א'? את ב'? או שבסוף הוא לא נותן את זה?
ת. הדבר השלישי, ג' זה הנכון – שהוא לא נתן.
ש. אבא שלך אמר אני אתן?
ת. נכון שהוא אמר.
ש. נכון שהוא אמר שהוא לא יכול לתת בגלל שיש פקח עכשיו?
ש. נכון שבתכנית אמרו שבסוף לא נתן?
ת. נכון.
ש. אז מה לא בסדר בתכנית? מה לא נכון?
ת. הכל נכון. נכון שאמר, נכון שדיבר על המפקח ונכון שלא נתן. הדבר האחרון הוא הכי חשוב, שהוא לא נתן". (עמ' 24, ש' 22, עמ' 25, ש' 3).
31. עדות ברוח זו נשמעה גם מפי עדים נוספים מטעם התובע.
גיסו של התובע, עבדל רחמן, אמר בעדותו: "גם קלטתי מרפי גינת בהמשך שתייסיר לא התקשר ולא שלח" (עמ' 18, ש' 14). בנו הבכור של תייסיר, עבדאללה, העיד: "מה שאני זוכר זה שהוא לא שלח" (עמ' 21, ש' 32). הבן מחמוד הודה כי: "הוא לא נתן. ראיתי בתכנית שהוא לא נתן" (עמ' 24, ש' 12).
32. לאור העדויות כפי שהובאו לעיל, ומצפיה בכתבה, נראה כי מובן ממנה שהתובע לא סיפק בסופו של דבר את האספלט לתחקירנים, אך בה בעת נראה כי הנתבעים הרימו את הנטל להוכיח כי הדברים שפורסמו מפי התובע אכן נאמרו על ידו , ומכאן שהתמלא התנאי הראשון להתקיימות ההגנה של "אמת הפרסום".
33.עם זאת, יש לבדוק האם היה בפרסום, כפי שפורסם, עניין ציבורי, שכן אין די בהיותו אמת.
(ראה ע"א פלוני, פסקה 89 לפסק הדין).
34. ל"ענין ציבורי", ייחשב עניין, שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו – אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו. לא פעם "העניין הציבורי" שבפרסום, עשוי לנבוע מהיותו של הפרסום נוגע לדמות ציבורית, אם כי לא תמיד די בכך. לא ניתן לקבוע מראש אילו נושאים יהוו "עניין ציבורי", והדבר ייבחן לגבי כל פרסום לגופו.
(ראה ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו (2) 607, 621, ע"א 751/10 פלוני, פסקה 51 לפסק הדין של כב' השופט פוגלמן).
35. אין ספק, כי בתחקיר עצמו היה עניין ציבורי. מדובר בחשד לתופעה מדאיגה, לפיה זכיינים, מנהלי עבודה ונהגים, מוכרים אספלט של החברה הלאומית לדרכים לכל דורש, ובניגוד לחוק. אף התובע מודה בסיכומיו כי מדובר בנושא שיש בו עניין ציבורי (סעיף 79 לסיכומיו).
36. אולם, הנתבעים לא הוכיחו כי קיים אינטרס ציבורי בחשיפת זהות התובע. למעשה, כלל לא נטען כי חשיפת זהותו של התובע הייתה דרושה, וכל שכן שלא הוסבר מדוע דווקא לתובע "ניתן" זמן מסך כה גדול, למעט הטענה כי את פרטיו ותמונתו הצליחו התחקירנים לקבל, להבדיל מאחרים, שהתחמקו מהתחקירנים (ראו סעיף 62 לסיכומי הנתבעים, וכן עמ' 40, ש' 5 לפרוטוקול).
37.נראה, כי אף הנתבעים מכירים בכך שהתובע אינו חלק מרכזי בכתבה או בתופעה, וכי הוא היה רק חלק מהתופעה עליה דיברה הכתבה. כך העיד הנתבע 2 :
"מה שרצינו להראות זה תופעה, אני לא מכיר את הלקוח שלך ואין לי קשר אליו. הוא היה פשוט בשטח ולכן יש הצדקה שהציבור ידע, זה לא רק הוא אלא גם אחרים, זו תופעה שאנשים גונבים ממע"צ אספלט חם מהכביש ומביאים לקליינטים פרטיים ב-20 אחוז פחות וזה עושק ושוד של כסף ציבורי" (עמ' 33, ש' 11-14).
ובהמשך העיד הנתבע 2:
"לשאלת בית המשפט, הקובל לא היה דמות ראשית אבל הוא היה חלק מהכתבה. הוא היה חלק חשוב מכיוון שדרך ההתנהגות שלו אפשר היה להבין איך הכל קורה אם לא היה פיקוח הכל היה קורה (עמ' 33, ש' 27-28).
גם משה לא טען שדווקא זהותו של התובע הייתה חשובה:
"לשאלת בית המשפט, מהות התחקיר היתה לא ממי אנו רוכשים או מתייסיר דווקא, אלא להראות כמה קל לרכוש אספלט של מע"צ (עמ' 46, ש' 11-12).
38. שוכנעתי, כי לא הייתה כל סיבה או חשיבות לחשיפת זהותו של התובע. הכתבה הייתה משיגה את מטרתה גם ללא זיהויו, וגם אם היה מוצג תוך טשטוש פניו ושמו. איני סבורה כי בפרסום תמונת התובע, שמו ודמותו, היה עניין ציבורי בעל חשיבות חברתית משמעותית, וכל שכן כאשר התובע הינו אדם פרטי, שאינו נושא במשרה בעלת עמדת מפתח כלשהי. לא הובאה בפני גם כל ראיה לקיומה של סכנה לציבור מפני התובע.
39. לצורך מענה על העניין הציבורי כגון אכיפת החוק, הרתעה וכדומה, די היה בפרסום הכתבה, גם ללא תמונה שתאפשר את זיהויו של התובע:
"לאור הקשר בין מהותו של אירוע מסוים לבין מידת ההצדקה שבחשיפת פרטיהם של המעורבים באותו אירוע, הכירה הפסקה בכך שפרסום עשוי להיות לגיטימי יותר ככל שעניינו הוא נושא "חדשותי" (ראו למשל ע"א 439/88 רשם מאגרי המידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808 (1984) בעמ' 826). הכרה זו סויגה בכך שהצדקתו של פרסום כזה עלולה להישלל באם ניתן היה לספק את האינטרס הציבורי שבקבלת המידע בדרך של פרסום הפרשה תוך השמטת שמות המעורבים בה, כשימוש באמצעי שפגיעתו פחותה. אולם, סייג זה נתפס כרלוונטי פחות כאשר מדובר באנשי ציבור". (הדגש שלי, ה.א.)
(ת"א (מחוזי ת"א) 1320/97 וינשטוק בלה נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ (פורסם בנבו, מיום 18.05.08, בעמ' 9).
40. אף אם קיים עניין ציבורי בפרסום הכתבה, הרי שאין בו משום אישור להתיר את הרסן:
"עם זאת, יש לזכור כי קיומו הלכאורי של עניין ציבורי אינו מציב בפני העיתונאי "אור ירוק" לפרסם כאוות נפשו. על חובתו של עיתונאי לבחון את הידיעות שבכוונתו לפרסם בזהירות רבה ולהישמר מפני הטלת דופי לשווא, ועל המשמעות של פרסום בהיעדר בחינה סבירה כזו עמד השופט מ' חשין בע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נח(5) 865, 896-898. יתרה מכך, מוכנה אני להניח כי במקרה דוגמת המקרה דנן, מוטלת על המפרסם חובת בדיקה חמורה יותר לפני הפרסום לנוכח העובדה כי התכונות המיוחדות המאפיינות "איש ציבור" אינן מתקיימות אצל "איש פרטי", ובייחוד אמורים הדברים לגבי היכולת הפחותה של "האיש הפרטי" לנקות את עצמו מכתם שידבק בו בעקבות פרסום שקרי על אודותיו. האם עמדו המבקשים בחובתם זו בטרם ביקש לשדר כתבה המזהירה את הציבור מפני המשיב? האם יש בידיהם בסיס מספיק לטענותיהם החמורות נגדו? עניין זה יהיה ניתן לבחון במלואו רק בהליך השיפוטי עצמו, שעלול להיות הליך ממושך. נעיר רק כי עצם הדחיפות שהציגו המבקשים באשר לצורך בפרסום מיידי של כתבת התחקיר שלהם מעוררת חשש בנוגע לתום לבם בשים לב לכך שעל פי טענת המבקשים, התלונה הראשונה הגיעה אליהם לפני כשנתיים, ומאז ועד כשבוע לפני הפרסום המיועד לא פנו המבקשים למשיב לקבלת תגובתו, ואף לא היו מוכנים לתת לו שהות מספת להגיב על הדברים המיוחסים לו בתחקיר" (הדגש שלי, ה.א.)
(ראו רע"א 10771/04 רשת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' פרופ' אטינגר, פ"ד נט(3) 308, 317).
41. במיוחד הדבר נכון במקרה שבפני, לאור האופן בו הוצג התובע בכתבה, בהשוואה לאופן שבו הוצגו בה מעורבים אחרים.
זמן המסך ש"ניתן" לתובע, הינו הגבוה ביותר מבין כל יתר המעורבים בכתבה. בהעדר הצדקה אחרת לכך, ולא ניתנה כזו, לא נותר אלא להסיק שתמונתו, שמו, והצגתו בבמהלך השיחה שנערכה עימו, נועדו לשם מטרה שאינה קשורה כלל למסקנות התחקיר עצמו. ואכן, הנתבע 2 העיד בעניין זה: "אנחנו בכל עריכה לוקחים את הקטע שהוא הכי מעניין" (עמ' 35, ש' 6).
42. נראה איפה, כי רק העובדה שהתובע היה נגיש לנתבעים והעובדה כי הצליחו ליצור עמו קשר, הביאה לכך שהוצג כפי שהוצג.
עובדה היא, שדווקא אותו "בני", שעל פי התחקיר היה ממונה על התובע, כלל לא הוצג בכתבה, לא בתמונתו ולא בשמו. הנתבעים, אף שלכאורה ידעו את פרטיו המלאים של אותו "בני", בחרו שלא לחשוף אותם והסתפקו באמירה, לפיה שמו ופרטיו "שמורים במערכת". איני נדרשת, במסגרת הדיון לצורך התביעה שבפני, לבדוק את נכונות הטענה של הנתבעים, לפיה בני לא אותר ולכן לא התקיימה עימו פגישה (עמ' 36, ש' 1-2, עמ' 39, ש' 13, עמ' 44, ש' 28). מה שרלוונטי לענייננו היא העובדה שהותרת פרטיו של "בני" חסויים, לא פגמה בהצגת הנושא, או בכתבה.
אמנם, פניהם של חלק מהמעורבים האחרים שהוזכרו בכתבה, כגון נהגים עמם שוחחו התחקירנים למטרת רכישת האספלט, לא הוסתרו, אך שמם לא פורסם, פרק הזמן בו הוצגו על המסך היה קצר משמעותית מזה שקיבל התובע, ובשל איכות הצילומים, שנעשו במצלמות נסתרות, קשה מאוד לזהותם. דבר זה לא פגע באיזה שהוא אופן במטרת הכתבה ובמסר שכיוונה להעביר.
43. לאור כל זאת, שוכנעתי כי במקרה שבפני, לא היה בפרסום זהות התובע, כפי שנעשה, עניין ציבורי.
נמצא אפוא, כי הגנת אמת הפרסום, המפורטת בסעיף 14 לחוק, אינה עומדת לנתבעים.
44.אדגיש, כי על אף התוצאה אליה הגעתי, ייתכן שיהיו מקרים בהם יהיה עניין ציבורי דווקא בחשיפת פניהם ו/או שמותיהם של מעורבים. זאת, למשל, במצב בו זהות האדם היא היוצרת את העניין לציבור. אין זה כך במקרה שבפני, ולכן איני נדרשת להכריע בשאלה זו כעת.
45. עתה יש לבחון אם עומדת לנתבעים ההגנה מכוח סעיף 15 לחוק.
הגנת תום הלב
46. בפסיקה נקבעו העקרונות הכלליים לגבי נטל ההוכחה, ביחס להגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק:
"כבר נתבאר בפסיקה לא פעם, שכדי לבסס לכאורה הגנת תום לב מפני תובענה בשל פרסום לשון הרע, די לו, לנתבע, להוכיח שתיים אלו: כי הפרסום נעשה על ידיו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, וכי הפרסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16(א) לחוק, כי אז מתהפכת הקערה על פיה וקמה חזקה הפוכה, שהפרסום נעשה שלא בתום לב, ואם הנתבע איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו, כי אז יימצא חייב בדין".
(ע"א 184/89 יעקב טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ, (פורסם בנבו, מיום 31.12.89).
47.קיימים אפוא שני תנאים לתחולת הגנת תום הלב. האחד, הוא קיומו של תום לב מהותי, והשני הוא קיומה של אחת מן הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק.
טיב הפרסום ותוכנו משפיעים על מידת סבירותו (ע"א 4607/92 קליין נ' רונן (פורסם בנבו, מיום 13.06.94).
48. נטל הוכחת מרכיב תום הלב שבסעיף 15 מוטל על המפרסם, כשם שמוטל עליו להוכיח גם את הטענה שעשה את הפרסום באחת מן הנסיבות המפורטות בסעיף (א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז), עמ' 254 ועמ' 258). עם זאת, את מרכיב תום הלב יכול המפרסם להוכיח בצורה עקיפה באמצעות החזקה הקבועה בסעיף 16(א) לחוק. סעיף זה קובע חזקה לעניין קיומו של תום הלב, בעוד שסעיף 16(ב) קובע חזקה לעניין היעדרו של תום הלב. שתי החזקות ניתנות לסתירה ובעוד שהנטל להוכחת החזקה שבסעיף 16(א) מוטל על המפרסם, הרי שהנטל בהוכחת החזקה שבסעיף 16(ב), מוטל על התובע.
49. בענייננו מסתמכים הנתבעים על הגנת סעיף 15(2) לחוק שזו לשונו:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;".
50. בדנ"א פלוני אימץ בית המשפט העליון, ברוב של שמונה שופטים נגד שופט אחד, את הגנת "העיתונאות האחראית". לפי הגנה זו, יוצרו של חיבור בעל אופי עיתונאי, שיש בו עניין ציבורי משמעותי, ואשר קדמה לו עבודה עיתונאית זהירה ואחראית, נושא בחובה מוסרית או חברתית לפרסם חיבור זה. חיבור העונה על דרישות אלה, ייהנה לכן מהגנת סעיף 15(2) לחוק, גם אם תוכנו אינו אמת (ראו דנ"א פלוני).
51. התנאי הראשון לתחולתה של הגנה זו, הוא שהפרסום יהיה בעל אופי עיתונאי. בענייננו, אין חולק כי הנתבע 2 הינו עיתונאי במקצועו וכי מדובר בפרסום בעל אופי עיתונאי שפורסם בתכנית תחקירים בטלוויזיה. לפיכך התנאי הראשון מתקיים בענייננו.
52. התנאי השני, הוא קיומה של חובת הפרסום. בהקשר העיתונאי, חובה כזו עשויה להתקיים מקום שיש בו עניין ציבורי משמעותי בתוכן הפרסום.
בדנ"א פלוני, התייחס כב' הנשיא גרוניס (כתוארו אז) למשמעות המונח "עניין ציבורי", הנזכר בהגנה הקבועה בסעיף 15(2):
"המשמעות המקובלת בפסיקה ביחס לדרישה "עניין ציבורי" במסגרת סעיף 14 לחוק יפה גם לענייננו. משמע, מידע ייחשב לכזה שיש בו עניין לציבור מקום בו יש לציבור תועלת בידיעתו או שהוא רלוונטי להגשמת מטרה ציבורית כלשהי (עניין אפל, בעמ' 621; ראו גם פיסקה 41 לעיל). בגדרי הגנת חובת הפרסום הקבועה בסעיף 15(2) לחוק, ככל שהגנה זו נוגעת לפרסומים בעלי אופי עיתונאי, הדרישה לקיומו של עניין ציבורי היא מוגברת. כאמור, דרוש עניין ציבורי משמעותי בפרסום. אחד הטעמים לכך הוא שבעוד שבמסגרת הגנת אמת הפרסום מדובר בפרסום שהוא בגדר אמת, הרי שההנחה האפריורית במסגרת הגנת תום הלב, היא כי ייתכן שלא ניתן יהיה להוכיח את אמיתות הפרסום. בנסיבות אלה, רק חשיבות ציבורית ניכרת תצדיק מתן הגנה לפרסום הפוגע. יש להדגיש, שגילוי בדיעבד כי לא ניתן להוכיח בבית משפט את אמיתות הפרסום לא יוביל בהכרח למסקנה כי לא נתקיים התנאי בדבר עניין ציבורי משמעותי בפרסום לצורך הגנת חובת הפרסום. תחת זאת, יש לבחון האם בעת שנעשה הפרסום טמון היה בו עניין ציבורי משמעותי במידה המקימה חובת פרסום (השוו, דנ"א קראוס, בעמ' 32). שאלת קיומו של עניין ציבורי משמעותי בפרסום ראוי כי תיבחן במנותק משאלת אמיתות הפרסום. אף שלא נדרש כי הפרסום יהיה אמיתי, הרי שנדרש בסיס ראוי ומספק לצורך עשייתו. דרישה זו תיבחן בנפרד, במסגרת התנאי הנוגע לעמידה בסטנדרט של עיתונאות אחראית שיידון בהמשך". (הדגש שלי, ה.א.)
53. בענייננו מדובר בפרסום חשדות לשחיתות בקשר לחברה ציבורית, ואני סבורה כי הנתבעים עמדו ברף הדרוש להוכחת עניין ציבורי משמעותי בתוכן הפרסום.
54. התנאי השלישי לתחולת הגנת העיתונאות האחראית, הוא מילוי דרישת תום הלב הקבועה ברישא של סעיף 15 לחוק. בדנ"א פלוני, סיכם כב' השופט גרוניס את מהות תום הלב הנדרש ביחס להגנה זו:
"לסיכום, לעמדתי, נקודת המוצא היא כי חובת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק כוללת יסודות סובייקטיביים ואובייקטיביים. יש לבחון את טיבה של דרישת תום הלב בהקשר הספציפי של ההגנה הנדונה לפנינו, היא "הגנת העיתונאות האחראית". אף שקיים קושי מובנה בהגדרת טיבו של תום הלב בכל מקרה ומקרה, שהרי הגדרתו תלויה בנסיבות, ניתן להצביע על מספר היבטים כלליים אשר נדרשים ממפרסם החפץ ליהנות מהגנת העיתונאות האחראית. מטבע הדברים, לא ניתן לצפות מראש את מגוון המקרים והנסיבות שבהם תידרש בחינת דרישת תום הלב. על כן, אין מקום לקבוע רשימה סגורה ונוקשה של כללים, ויש להניח להלכה שתתפתח ממקרה למקרה בעניין זה. תחת זאת, אנסה לעמוד על מספר אינדיקציות שיש בהן לסייע בהכרעה האם התקיימה דרישת תום הלב במקרה נתון". (פסקה 71 לפסק דינו של כב' השופט גרוניס)
בהמשך, קבע כב' השופט גרוניס מספר מאפיינים, לפיהם ניתן ללמוד על התקיימותה של דרישת תום הלב וקבע כי זו נלמדת גם מסעיפים 16-17 לחוק:
"הקריטריונים ל"עיתונאות אחראית" נלמדים במידה רבה מתוך סעיפים 17-16 לחוק ומתוך הנורמה הכללית שנקבעה בפסיקה ביחס למהות תום הלב הנדרש במסגרת סעיף 15(2) לחוק. למשל, חובותיו של המפרסם לאמת את העובדות טרם הפרסום ולהסתמך על מקורות מהימנים ורציניים, הן חלק מן האמצעים הסבירים שמצופה ממפרסם לנקוט טרם הפרסום כדי לוודא את אמיתותו. אם לא יעשה כן, עשויה לקום חזקה כי עשה את הפרסום שלא בתום לב, כאמור בהוראות סעיפים 16(ב)(1) ו-16(ב)(2) לחוק, הנוגעים לאמונת המפרסם באמיתות הפרסום ולאמצעים שנקט כדי להיווכח אם הוא אמת. כך גם באשר לחובתו לקבל את התייחסותו של הנפגע הפוטנציאלי מן הפרסום, הדרושה לא רק משיקולי הגינות אלא גם לשם ביסוס המידע. לטעמי, אחת האינדיקציות החשובות למילוי אמת המידה של עיתונאות אחראית היא פנייה מוקדמת של המפרסם למושא הפרסום ומתן הזדמנות סבירה והוגנת להגיב לפרסום. היבט נוסף של הצורך לנהוג בהגינות כלפי מושא הפרסום משתקף בהוראת סעיף 17 לחוק, שלפיה לא תעמוד הגנת תום הלב לגורמים מסוימים, אם לא פרסמו תיקון או הכחשה שנדרשו על-ידי הנפגע, בהיקף ובאופן הראוי. בסוגיה זו נעסוק בהמשך.
לצד הדרישות המתמקדות בהתנהלות המפרסם, כולל סטנדרט העיתונאות האחראית גם דרישות הנוגעות לפרסום עצמו. באופן כללי ניתן לומר כי יש להראות שהפרסום "לא חרג מתחום הסביר" בנסיבות שבהן קמה חובת הפרסום, ובהתחשב במהותה של חובה זו (השוו, סעיף 16(א) לחוק). בדומה, אין זה ראוי כי עוצמת הפגיעה הנובעת מן הפרסום תעלה על הנדרש לצורך קיום חובת הפרסום (השוו, סעיף 16(ב)(3) לחוק). מכאן, שעל המפרסם לדייק בתיאור העובדות ולשקפן באופן הוגן ומאוזן, כפי שנקבע בפסיקה בעניין תום הלב שבסעיף 15 לחוק (ראו, פיסקה 68 לעיל)" (דנ"א פלוני, פסקה 76-77 לפסק דינו של כב' השופט גרוניס).
55. במקרה שבפני, שוכנעתי כי הנתבעים פרסמו את הכתבה כשהם מאמינים שהתובע התכוון למכור להם את האספלט. הנתבעים הסתמכו בעניין זה על דבריו של התובע בעצמו, לאחר שזה אמר להם בצורה מפורשת שימכור להם את האספלט.
בעניין זה נקבע כי "הבחינה הסובייקטיבית צריכה להתמקד בעיקר בשאלה האם המפרסם האמין שהפרסום היה אמיתי" (דנ"א פלוני, פסקה 6 לחוות הדעת של כב' השופטת ארבל).
56. למרות זאת, אינני סבורה כי הנתבעים חוסים תחת הגנת עיתונאות זהירה וסבירה , שרק היא מקימה חובת פירסום החוסה תחת ההגנה שבסעיף 15(2) לחוק.
בדנ"א פלוני נקבע, כי המסקנה, לפיה הפרסום נבע מתחושת חובה ולא מרצון להזיק לנפגע, נלמדת גם מעניינים נוספים: הצעדים שננקטו כדי להסתיר את זהותו של התובע, הצגת נקודות חיוביות לגביו ומכך שלא פורסם מידע נוסף שהיה בו כדי להכתים את דמותו (ראו פסקה 95 לפסק דינו של כב' השופט גרוניס).
לא כך בנסיבות המקרה שבפני.
57. ראשית, שכפי שכבר ציינתי לעיל, הצגתו זהותו של התובע בכתבה והאופן שבו הוצגה, לא היתה הכרחית לשם השגת תכלית הפרסום. את אותה מטרה בדיוק ניתן היה להשיג תוך טשטוש פניו של התובע, ובלי לציין את שמו. ואכן, כך נהגו הנתבעים עם מעורבים אחרים שהוזכרו בכתבה, ובכלל זה עם מי שהיה ככל הנראה אחראי על התובע.
58. הנתבעים הודו כי הסיבה היחידה, לכך שדווקא התובע הוצג עם תמונתו ושמו, היא משום שפרטים אלה היו זמינים לתחקירנים, ולא משום שפרטים אלה היו חשובים להצגת הנושא:
"היו פרצופים של כל הנהגים והסיבה היחידה שלתייסיר יש שם, היא שהצלחנו להשיג אותו קודם בטלפון. אני אף פעם לא דיברתי איתן בטלפון אלא משה. בשטח נכנסתי לתוך משאיות ודיברתי עם נהגים. עם תייסיר היתה הכנה" (עמ' 40, ש' 5).
וכן: "בשטח נכנסתי למשאית אני לא אומרת את שמי, אני אומרת שלום ואם אפשר לקנות את החומר אבל עם תייסיר היו טלפונים כמו הכנה לדייט" (עמ' 40, ש' 10-11).
59. בדנ"א פלוני נקבע, כי במקום שבו מדובר בשיקולי עריכה, ראוי, אמנם, להתיר לעיתונאים "מרחב מחיה" יצירתי מסוים, אך מקום שהפרסום כרוך בלשון הרע, לעיתים יהא זה ראוי לוותר על אלמנטים שיש בהם אולי להעשיר את הפרסום במישור הטלוויזיוני, אך הם עלולים לפגוע במושא הפרסום שלא לצורך (ראו פסקה 98 לפסק דינו של כב' השופט גרוניס). כך היה על הנתבעים לפעול במקרה שבפני.
60. הנתבעים, גם לא ביקשו כלל את תגובתו של התובע לפני הפרסום. על מנת שהנתבעים יחסו בצילה של ההגנה , עליהם לשכנע את בית המשפט כי אפשרו לנפגע הפוטנציאלי להביע עמדתו טרם הפרסום.
הנתבעים כשלו בהרמת נטל זה.
הנתבעים טוענים שאין מקומה של טענה זו בהליך שבפני, משום שזו לא הועלתה על ידי התובע בהליך הפלילי. אני דוחה טענה זו. ההליך הפלילי התנהל בנפרד מהתובענה שבפני ואיש מהצדדים אינו מוגבל לטענות שהעלה שם. בפני, התובע העלה את הטענה לפיה הנתבעים לא פנו אליו לצורך קבלת תגובה לכתבה כבר בכתב התביעה. טענת הנתבעים, לפיה לא ניתן לשעות לטענה זו שכן בהליך הפלילי לא הובאו ראיות בנוגע אליה, דינה להידחות. הנתבעים היו חלק מאותה הסכמה דיונית שתוארה לעיל ואשר במסגרתה ויתרו על הבאת ראיות.
מכיוון שנטל ההוכחה הוא על הנתבעים, והם לא עמדו בו, אני מקבלת את טענת התובע, לפיה הנתבעים לא פנו אליו לפני הפירסום, על מנת לקבל את התייחסותו לפרסום.
61. אציין, כי אף לו הייתי קובעת כי לנתבעים עומדת ההגנה מכוח החובה שבסעיף 15(2), הרי שלא מצאתי כי הפרסום נעשה בתום לב, שגם הוא נדרש על מנת להקים הגנה על פי החוק. סעיף 16 לחוק קובע, לעניין תום הלב, כדלקמן:
"16.(א)הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב)חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב, אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3)הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".
כדברי כב' השופטת פרוקצ'יה:
"הפן החיובי של החזקה, בוחן האם הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות הרלוונטיות לעניין, שאז חזקה כי נתקיים במפרסם תום לב, אלא אם הוכח אחרת...די בהפרכת חזקת תום הלב בפן החיובי שלה, כאמור בסעיף 16(א) לחוק, או כי נתקיימה החלופה השלישית לחזקת חוסר תום לב בפן השלילי על פי סעיף 16(ב)(3) לחוק, כדי להניח תשתית מספקת למסקנה כי מדובר בפרסום שאינו נהנה מהגנת תום הלב" (ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, (פורסם בנבו, מיום 04.08.08)).
62. כפי שקבעתי לעיל, אני סבורה כי הנתבעים לא עמדו בדרישת סבירות הפרסום, ולכן אני קובעת כי הפירסום לא נעשה בתום הלב. זאת, מאחר שניתן היה להשיג את המטרות הלגיטימיות של הפרסום בדרך שהינה פחות פוגענית, ולכל הפחות על ידי טשטוש פניו של התובע. המסקנות לפיהן הגעתי לקביעה זו, מפורטות באריכות לעיל ואין זה המקום לחזור עליהן. בקצרה אומר, כי נראה כי האופן בו הוצג התובע חרג מהנדרש ולא היה הכרחי לכתבה ולמטרתה.
"אכן, ראוי להותיר לעיתונאים "מרחב מחיה" יצירתי מסוים, בייחוד מקום שמדובר בשיקולי עריכה. עם זאת, מקום שהפרסום כרוך בלשון הרע, לעיתים יהא זה ראוי לוותר על אלמנטים שיש בהם אולי להעשיר את הפרסום במישור הטלויזיוני, אך הם עלולים לפגוע במושא הפרסום שלא לצורך. במלים אחרות, קטעי האילוסטרציה והקטעים שלא היוו חלק מן האירועים הישירים אולי תרמו לשידור מבחינת איכות טלויזיונית. ברם, לעיתים ראוי לוותר על תוספות כאלה בשל האפשרות של פגיעה יתירה, עיוות המציאות ויצירת רושם מוטעה אצל הצופה. לשון אחרת, שיקולי עריכה יצטרכו לסגת לעיתים מפני זכויותיו של הנפגע" (פסקה 98). (הדגש שלי, ה.א.) דנ"א בעניין פלוני.
63. אוסיף עוד, כי הנתבעים העלו בסיכומיהם גם את הטענה כי עומדות להם ההגנות הקבועות בסעיפים 15(4) ו- 15(6) לחוק. אולם, טענות אלה היו לאקוניות ולא מנומקות כלל (סעיף 134 לסיכומי הנתבעים). מהראיות שהובאו בפני, לא קיימת אינדיקציה לכך שהנתבעים חוסים תחת הגנות אלה ונראה כי לא בכדי בחרו הנתבעים שלא לפרט בעניינן. כפי שהובא לעיל, הנטל להוכיח את קיומן של ההגנות המנויות בסעיף 15 לחוק, מוטל על הנתבע ומשהנתבעים לא עמדו בנטל זה, אני דוחה טענות אלה.
64. התובע טען כי הוא דרש מהנתבעים לפרסם התנצלות ביחס לדברים שיוחסו לו בפרסום, ואילו הנתבעים סירבו לעשות זאת.
סעיף 17 לחוק קובע:
17.(א)פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת לא תעמוד הגנת תום לב לעורכו, למי שהחליט בפועל על הפרסום או לאחראי על אותו אמצעי תקשורת אם הנפגע, או אחד הנפגעים, דרש ממנו לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע ולא פרסם את התיקון או ההכחשה בכותרת מתאימה במקום, במידה, בהבלטה ובדרך שבה פורסמה אותה לשון הרע, ותוך זמן סביר מקבלת הדרישה ובלבד שהדרישה היתה חתומה בידי הנפגע, שהתיקון או ההכחשה לא היה בהם משום לשון הרע או תוכן בלתי חוקי אחר וארכם לא חרג מתחום הסביר בנסיבות"
אני דוחה את טענת התובע בעניין הזה. נקבע, כי מקום שנפגע דורש התנצלות בשמו של המפרסם, אין תחולה לסעיף 17 לחוק:
"מקום בו הנפגע לא דרש מאמצעי התקשורת לאפשר לו להביא את גרסתו אלא הדרישה הייתה שאמצעי התקשורת יפרסם התנצלות בשמו הוא, הרי אז אין תחולה לסעיף 17(א). ראו ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פ"ד ל(1) 589, 597-596; שנהר, בספרו הנ"ל, עמ' 277; וכן דברי השופט דנציגר בדנ"א פלוני, פסקה 3: "סעיף 17 עוסק בפרסום של תיקון או הכחשה 'מצד הנפגע', לבקשת הנפגע, ובהתקיים מספר תנאים... בנסיבות המנויות בסעיף מוטלת על הגורמים המנויים בו חובה קטגורית לפרסם הודעת תגובה שחיבר הנפגע".
(ע"א (מחוזי י-ם) 3209/09 חננאל רחמים מגד דיין נ' יאיר לפיד, (פורסם בנבו, מיום 26.10.15)).
במקרה שלפנינו התובע לא דרש מהנתבעים לפרסם תיקון או הכחשה לפרסום בשמו, אלא דרש מהנתבעים לפרסם התנצלות בשמם ומטעמם, לכן לא חל במקרה זה סעיף 17 שבחוק.
65. נוכח קביעותיי לעיל, הגעתי למסקנה כי הנתבעים לא חוסים תחת ההגנות שבחוק, ואני מוצאת את הנתבעת 1, בה שודרה הכתבה, ואת הנתבע 2, המפיק והעורך הראשי של התכנית בה שודרה הכתבה, אחראים במשותף, יחד ולחוד, לעוולת לשון הרע כלפי התובע.
הנזק
66. התובע עתר לחיוב הנתבעים בפיצוי בסך של 200,000 ₪, בטענה כי מדובר בדברים אשר פורסמו בכוונה לפגוע בו. אני דוחה טענה זו. לא התרשמתי כי מדובר בפרסום זדוני שבכוונתו לפגוע, כי אם בפרסום שחרג מגדר הסביר ואינו מקים לכן הגנה. בהעדר כוונה לפגוע, עומד הפיצוי המכסימלי שהתובע זכאי לו ללא הוכחת נזק, על סכום של 50,000 ₪.
67. מאחר שמדובר בפיצוי שהמחוקק קבע לגביו רף מקסימאלי, קובעת הפסיקה כי לבית המשפט שיקול הדעת לקבוע את גובה הפיצוי, עד לרף שקבע המחוקק, ועל פי נסיבות העניין.
(ראה: ע"א 1370/91 משעור וחברת אל סינארה נ' אמיל חביבי, פ"ד מז (1) 535, 538).
68. הפיצוי בגין לשון הרע משמש גם כאפקט הרתעתי, כמו גם כהכרה שיפוטית בטענה כי שמו הטוב של התובע נפגע ללא הצדקה. הפיצוי נועד לשקם את רגשות הניזוק, לתקן את הנזק לשמו הטוב ואת מעמדו הציבורי, ובכך להשיב את המצב לקדמותו.
ראה: רע"א 4740/00 אמר ואח' נ' יוסף ואח', פ"ד נה(5) 510, 521-525;
אורי שנהר, דיני לשון הרע עמ' 369;
ע"א 802/87 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 493-494;
חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שנור, לשון הרע - הדין המצוי והרצוי (2005) בעמ' 401-403.
69. התנהגות התובע, ומעמדו בקהילה קודם לפרסום, הנם בין השיקולים בהם יתחשב בית המשפט בפסיקת פיצוי בגין לשון הרע. זאת, במיוחד שעה שלא הוכח נזק ממון - כמו בענייננו, וכאשר מדובר בטענה לנזק שנגרם לשמו הטוב של התובע. לעניין זה יפים דבריה של כב' הש' ארבל בפרשת בן-גביר (עמ' 115-116):
"הנזק בו מדובר בענייננו הוא נזק טהור לשמו הטוב של המערער, שכן לא נטען בפנינו כי הפרסום גרם נזק ממון. כיצד יקבע בית המשפט את שיעור הפיצויים במקרה זה? "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו" (עניין מאר בעמ' 525)".
וכדברי כב' הש' אביגיל כהן:
"בית המשפט מייחס חשיבות בקביעת שיעור הפיצוי להתנהגות הניזוק ולמעמדו קודם לאירוע הפגיעה ונותן משקל גם להתנהגות הפוגע בעת הפרסום... בית משפט גם עשוי להתחשב בקביעת שיעור הפיצוי בשמו הרע של הנפגע, אופיו, מעשיו, עברו - ככל שאלה נוגעים במישרין ללשון הרע (ע"א 9258/04 חורי נ' חברת כל אלרעב בע"מ (תק על 2005(2) 4243), וכן ע"א 4840/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510)".
(ראה: ע"א (מחוזי ת"א) 53491-09-14 בוברוב נ' קרמונה (ניתן ביום 01.04.15, פורסם בנבו).
70. במקרה שבפני, ואף שקבעתי כי לא עומדת לנתבעים הגנה מההגנות הקבועות בחוק, לא אוכל, בבואי לקבוע את הפיצוי לתובע, להתעלם מן העובדה שהפרסום היה של דברים שאמר התובע עצמו, כפי שאלה תועדו בשיחות טלפון שנערכו עם התובע, ובשיחה עימו, שתועדה גם במצלמה נסתרת.
תוך שנתתי דעתי למכלול הנסיבות, לתוכן הפרסום ולרמת הפיצוי הנוהגת, החלטתי לחייב את הנתבעים לשלם לתובע פיצוי בסך של 10,000 ₪.
סיכום
71.לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעים 1 ו-2 יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 10,000₪.
הנתבעים יישאו גם בהוצאות התובע בגין התביעה (אגרות, מסירות ושכר עדים אם נפסק), ועל כל אלה בשכ"ט עו"ד לתובע בסכום של 2500 ₪.
המזכירות תעביר עותק מפסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ז, 09 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.
