העליון קבע שבנות זוג שחיו יחד במשך תקופה כה ארוכה הן ידועות בציבור, ולאחר שהוכחה כוונת השיתוף, הן יצטרכו לחלק ביניהן את הרכוש המשותף, גם אם הוא רשום על שם כל אחת בנפרד.
שתי הנשים הכירו ב-1983 במקום העבודה. באותה תקופה התגרשה אחת מהן מבעלה ונותרה לגור עם בנם המשותף בן השבע בדירתם באזור השרון. כעבור שנה הצטרפה בת הזוג לגור איתם ומאז הן חיו יחד במשך כעשרים שנה.
בשלב מסוים עברה השלישייה לגור בתל אביב, בדירה שנרשמה על שם הגרושה, ושם הן גרו עד לפרידתן ב-2002.
נפרדים?
פנו ל - עורך דין משפחה
ב-1994 רכשה הגרושה דירה נוספת באזור המרכז, ושנה אחריה רכשה בת הזוג דירה בדרום הארץ. כמו כן, הן הקימו יחד עסק ש- 99% ממנו נרשם על שם בת הזוג, ו-1% נרשם של שם אביה של הגרושה, משיקולי מס.
שלוש שנים אחרי הפרידה, פנתה בת הזוג לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, וביקשה שיקבע איך יחולק הרכוש ביניהן. לטענתה יש לחלק את שלוש הדירות שלהן באופן שוויוני וכך גם את העסק.
בבית המשפט למשפחה נקבע שבנות הזוג הן ידועות בציבור, אולם זה לא בהכרח אומר שיש לחלק ביניהן את הרכוש שנרכש על ידי כל אחת בנפרד, שכן צריך להוכיח שהייתה כוונת שיתוף מפורשת ביחס לכל אחד מהנכסים.
מאחר שהבת הזוג לא הוכיחה כוונת שיתוף, ונראה שהתנהלותן הכספית של השתיים הייתה נפרדת, נקבע שהרישום בדירות ובעסק יישאר כמו שהוא.
על החלטה זו ערערה בת הזוג לביהמ"ש המחוזי שקיבל את הערעור. לאחר שבחן את כוונת הצדדים קבע המחוזי שהוכחה כוונת שיתוף בנכסים: בנות הזוג גרו יחד במשך תקופה של עשרים שנה; לא עמדה בפניהן האפשרות להינשא; הייתה ביניהן שותפות עסקית שהתבססה על אמון הדדי; הן גידלו ביחד את בן הגרושה; ובצוואות שלהן נכתב שבמידת הצורך בת הזוג תגדל את הבן של הגרושה.
באפריל 2014 הגישה הגרושה בקשה לערער על פסק דינו של המחוזי בפני בית המשפט העליון, שקיבל את הבקשה ודן בה כערעור.
לטענת המערערת, המחוזי קבע קביעות עקרוניות שאין להן תקדים ביחס לשיתוף נכסים של ידועים בציבור שאינם יכולים להינשא בישראל. לטענתה המחוזי הפחית בנטל ההוכחה הנדרש, שאמור להיות גבוה במיוחד בנוגע לכוונת השיתוף אצל ידועים בציבור. וגם במישור העובדתי היא טענה, שאף אחד לא הוכיח שהן לא מיסדו את הקשר רק משום שלא היו יכולות להתחתן על פי דין.
חייהן ארוגים
שופטי העליון דפנה ברק-ארז, יורם דנציגר ומני מזוז, הסכימו שנטל ההוכחה של כוונת שיתוף צריך להיות גבוה כשמדובר בידועים בציבור בכל מקרה, ואין זה משנה שלבנות הזוג לא הייתה האופציה להינשא בישראל.
עם זאת, לדעתם המשיבה הצליחה להוכיח שהייתה כוונת שיתוף ברכוש. עולה כי חייהן של בנות הזוג היו ארוגים זה בזה לא רק מהפן הבין-אישי, אלא גם מבחינת האופן שבו ניהלו את חייהן הכלכליים ואת משק ביתן המשותף.
מסקנה זו הביאה את השופטים לדחות את הערעור והתיק הוחזר לביהמ"ש למשפחה על מנת שייתן הוראות אופרטיביות לגבי חלוקת הרכוש בין בנות הזוג לשעבר. המערערת חויבה בהוצאות משפט בסך 30 אלף שקל.
- ב"כ המבקשת: עו"ד אמנון בן דרור, עו"ד דניאל פרידברג
- ב"כ המשיבה: עו"ד שמעון שובר, עו"ד עדי חן
* עו"ד עלמה שרון עוסקת בדיני משפחה ובעריכת הסכמים לזוגות להט"בים
** הכותבת לא ייצגה בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין