שתי מלצריות עבדו בקפה "קקאו רוטשילד" מספר חודשים. ב-2015 בית הדין קיבל את תביעתן לזכויות שונות, אך החברה המעסיקה נסגרה ולא שילמה להן. לאחרונה נקבע שאין לאפשר לבעל החברה ליהנות מההפרדה בינו לבין החברה.
השופט אורן שגב מבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב קיבל את תביעתן של שתי עובדות לשעבר בבית קפה "קקאו רוטשילד", והורה לאחד מבעלי החברה המפעילה אותו לשלם להן כ-124,000 שקל עבור שכר עבודה וזכויות שונות שלא קיבלו.
התובעת עבדו בבית הקפה במשך מספר חודשים בשנת 2012, עד שהעסקתן הסתיימה כאשר בית הקפה נסגר לשיפוצים למשך מספר חודשים, ולאחר מכן חזר לפעול באמצעות חברה אחרת, בבעלותו של אותו אדם (יחד עם שותפים נוספים). לא ניתנה להן הודעה כלשהי, לא נחתם איתן הסכם העסקה ולא ניתנו תלושי שכר.
ב-2014 הן הגישו תביעה בה דרשו מחברת "קקאו רוטשילד" – החברה שהעסיקה אותן – זכויות סוציאליות שונות שלא קיבלו. ב-2015 בית הדין לעבודה קיבל את תביעתן במלואה, לאחר שאף אחד מטעם הנתבעת לא התייצב להתגונן בפני התביעה.
אלא שהחברה אותן תבעו ונגדה ניתן פסק הדין, הפסיקה את פעילותה כאמור. בית הקפה שב לפעול תחת ניהולה של חברה אחרת – "קקאו רוטשילד (הראל 2012)" – בבעלותו של אותו אדם.
בעקבות זאת הגישו התובעות את תביעתן נגד החברה החדשה וכן נגד בעליה. טענתן העיקרית של התובעת, שיוצגו על די עו"ד ורד שדות, היתה כי יש להרים את "מסך ההתאגדות" – המפריד בין החברות לבין בעליהן – ולחייב את הנתבע לשלם להן את זכויותיהן.
בהקשר זה נטען כי הנתבע היה "המושך בחוטים והרוח החיה" מאחורי כל החברות, וכי ריבוי החברות נועד לחמוק ממילוי המחויבות כלפי נושיהן.
הנתבעים שיוצגו על ידי עו"ד דוד קוגן טענו בין היתר כי אין כל בסיס לדרישה ל"הרמת מסך", שכן החברה שחדלה לפעול היא היתה מעסיקתן בלבד. עוד נטען כי הנתבע אמנם היה אחד הבעלים אך מעולם לא ניהל או הפעיל את בית הקפה בפועל.
מבוי סתום
באופן כללי, השופט שגב הסביר כי פעילות של הקמת עסק הממשיך פעילות של חברה כושלת תוך ריקונה מנכסיה, הוכרה על ידי בתי הדין לעבודה, כעילה להרמת מסך וחיובם האישי של בעלי חברות.
לגופו של עניין, השופט שוכנע כי אין להשלים עם מצב שבו התובעות לא יודעים מיהו המעסיק שלהן, וקבע כי החברה הראשונה היא מעסיקתן יחד עם החברה שנסגרה.
בנוסף, השופט קיבל את טענת התובעת וקבע כי יש לחייב באופן אישי את הנתבע, שהיה החוליה המקשרת בין החברות הנתבעות, מאחר שהתנערותו מהחברה שנסגרה, היותו בעל מניות ונושא משרה בה, הובילה את התובעות למבוי סתום מבחינת מימוש זכויותיהן.
בהקשר זה השופט קיבל את עמדת התובעת שלפיה הנתבע היה הרוח החיה ועל פיו יישק דבר בנוגע לאופן התנהלותה העסקית. כמו כן, השופט הבהיר כי מעבר לכך שהחברה פשוט הפסיקה לפעול, לא הובאה כל ראיה לכך שלא יכלה לקיים את פסק הדין.
במצב זה, לטעמו, מרגע שיש להחלטה שכזו השלכות על זכויותיהן של התובעת, הרי שאין לאפשר לנתבע "לרחוץ בניקיון כפיו בשם עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, בבחינת הכל מותר והכל כשר".
לאחר שחישב את הזכויות המגיעות לתובעות, השופט הורה לנתבע לשלם להן סכום כולל של כ-124,000 שקל, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 שקל.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין