בני אותה משפחה רבו על דירה שנרכשה בשנות ה-60 ולא נרשמה במרשם המקרקעין. מצד אחד שני בנים טענו כי אביהם המנוח הוא זה שרכש אותה. מצד שני ילדיו של בן שלישי שגם הוא כבר נפטר, טענו כי הוא היה בעל הדירה.
בית המשפט המחוזי בלוד הכריע לאחרונה בסכסוך על דירה בפתח תקווה, בין יורשיהם של שני אב ובנו. השופטת ריקי שמולביץ קבעה שוכנעה כי מכלול הראיות מעיד על כך שהאב המנוח הוא שרכש את הדירה.
השניים אינם בין החיים, ואינם יכולים להעיד מי רכש את הדירה, מה היו נסיבות הרכישה, מדוע לא דווחה לרשויות המס ולא נרשמה כדין. מאז שנרכשה בשנות ה-60, הדירה הושכרה. ברוב הסכמי השכירות נרשם הבן כמשכיר.
התובעים (שהיו גם נתבעים), טענו כי אביהם הוא שרכש את הדירה, ובנו (אחיהם) רק עזר לו בניהולה. בתביעתם הם ביקשו להצהיר כי הזכויות בדירה שייכות לאב המנוח, וכפועל יוצא מכך לרשום את הדירה על יורשיו – שני התובעים וכן ילדיו של בנו שנפטר (שעזבונו הוא הנתבע).
מנגד, הנתבע – מנהל העיזבון של הבן שנפטר – טען כי הבן הוא שרכש את הדירה בתום שירותו הצבאי בשנות ה-60, ואף השכיר אותה לצדדים נוספים. בהתאם לכך, הוא ביקש להורות לרשום את הדירה על שם יורשיו בלבד.
איש מהצדדים לא הציג הסכם רכישה של הדירה. מי שרשומות כבעלות הזכות בדירה – גם הן נתבעות בהליך – אישרו שהוריהן המנוחים מכרו את הדירה ואין להן זכויות בה. הן לא נקטו עמדה לגבי השאלה למי מהצדדים הדירה נמכרה.
הנתבע שייצג את יורשי הבן המנוח, הפנה להסכמי שכירות וטען כי העובדה שהבן גבה דמי שכירות בגינה במשך עשרות שנים מלמדות על בעלותו בדירה.
בנוסף, הוא הציג מסמכים שהבן היה צד להם, מהם עולה כי הוא ראה את עצמו כבעל הדירה (צוואה והסכם יחסי ממון).
ראיות אובייקטיביות
אלא שהשופטת שמולביץ הבהירה כי "מקרים שבהם בן משכיר דירה השייכת לאביו מוכרים ומקובלים במסגרת היחסים המשפחתיים כאמור לעיל, עובדה זו כשלעצמה אין בה כדי להעיד על בעלות הבן בדירה".
באופן כללי, השופטת הבהירה כי יש לבחון את מכלול הראיות והנסיבות. בסופו של דבר, השופטת הכריעה לטובת התובעים, בעיקר מאחר שממסמכים שהראו עלה כי האב והבן המנוחים הציגו לכל הרשויות הרלוונטיות מצג שלפיו בעל הזכויות בדירה הוא האב.
כך למשל, מסמכים בקשר לעבירות בנייה ובקשה להוספת מרפסת, וכן במסגרת בקשה להנחה בתשלום ארנונה. בהקשר זה השופטת ציינה כי סביר שהאב לא היה נוטל על עצמו סיכון של העמדה לדין בגין עבירות בנייה אלמלא אכן היה בעל הזכויות בדירה.
כמו כן, השופטת הצביעה בין היתר על ראייה נוספת שהציגו התובעים, ולפיה הבן המנוח הציג מצג זהה גם בפני רשויות המס כאשר הצהיר שהוא בעל דירה יחידה (אחרת), כלומר אינו בעל זכויות בדירה שבמחלוקת.
מנגד, השופטת הבהירה כי הנתבע ויורשי הבן לא הציגו ראיות חיצוניות אובייקטיביות כלשהן שמבססות את זכותם בדירה, מה גם שהבן עצמו ביצע פעולות שבמסגרתן גילה את ידיעתו והבנתו כי הדירה אינה בבעלותו.
לפיכך השופטת קיבלה את התביעה וקבעה כי יורשי האב זכאים להירשם כבעלי הזכויות בדירה, בכפוף לתשלומי מיסים והמצאת אישורים רלוונטיים. הנתבע חויב לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 31,145 שקל.
- ב"כ התובעים: עו"ד עופר שמש, עו"ד אבישי שמואלי
- ב"כ הנתבעים: עו"ד ישי גלעדי
עו"ד יורם פיינברג
עוסק/ת ב-
ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין