ביקשה מחצית משווי העסק של בעלה. ביה"ד: זה מוניטין שלא ניתן לחלוקה

האישה טענה כי תרמה להצלחתו העסקית של הבעל כשמאי רכב, אבל הדיינים שוכנעו שרווחי העסק הם תוצר של כישרונו האישי וחריצותו בלבד

בית הדין הרבני האזורי ברחובות דחה לאחרונה תביעה שהגישה אישה נגד בעלה, עמו מצויה בהליכי גירושין, בה עתרה לקבל מחצית משווי עסק שמאות הרכב שלו – כ-600,000 שקל – כחלק מחלוקת הרכוש ביניהם. מותב הדיינים קבע שלא מדובר בעסק אלא במוניטין אישי שצבר הבעל במהלך חייו, והוא אינו נתון לחלוקה במסגרת איזון המשאבים.

לאחר עשור של נישואים שבמהלכם נולדו לזוג שני ילדים, הגיש הבעל תביעת גירושים נגד האישה ובמסגרתה עתר גם לחלוקת רכוש. במסגרת ההליך מינה בית הדין אקטואר, אשר כלל בחוות דעתו גם את עסקו של הבעל – חברה לשמאות רכב. האקטואר העריך את שווי העסק בכ-1.2 מיליון שקל.

כמוצאת שלל רב עתרה האישה לקבלת מחצית משווי העסק. לטענתה, בעלה בעצמו הודה שמדובר בנכס בר איזון ובית הדין נעתר לבקשתו ומינה אקטואר להערכת שוויו. לשיטתה, מדובר בהחלטה סופית שאין עליה עוררין, ועל בית הדין לפעול בהתאם לה ולאזן את העסק בין יתר הנכסים המשותפים.

לטענת האישה יש להבחין בין עבודה של שכיר לבין עבודה של עצמאי, כשלשיטתה רק ביחס לשכיר אפשר להכיר במוניטין אישי, אך כשמדובר בעצמאי המתנהל כעסק – זהו נכס בר איזון.

היא הוסיפה כי לחילופין, ככל שלא יתקבלו טענותיה, יש להורות על איזון משאבים לא שוויוני לטובתה לנוכח פערי השכר הבולטים בינה לבין בעלה (9,000 לעומת כ-25,000 שקל בחודש).

הבעל לעומתה טען שמדובר במוניטין אישי שאינו בר איזון. ל"עסק" המדובר אין משרד, אין פקידים, אין עוזרים, אין מכונות ואין ציוד – אלא רק הוא. במצב זה, אם תתקבל טענת האישה שמדובר בנכס בר איזון ייווצר מצב אבסורדי בו הוא יהיה כבול לאותה עבודה עד אחרית ימיו כדי לשמר את העסק חי ולעמוד בשווי שקבע האקטואר.

עבדים – רק לקב"ה

הרב ציון אשכנזי (אב"ד), הרב אליהו עמאר והרב שמואל דומב קיבלו את עמדת הבעל. הם הסבירו שבמקרה זה הבעל הוא הפנים של ה"עסק" ואם הוא יזוז הצדה כל העסק יקרוס. "ככל ומדובר בעסק שבהיעדר בעל המקצוע הספציפי העומד בראשו יוותר העסק ללא ערך עצמי, הרי ששומא עלינו לקבוע שבכגון זה מדובר במוניטין אישי ולא בעסק בר איזון", כתבו הדיינים.

הדיינים ציינו בנוסף שקבלת עמדת האישה מנוגדת לתפיסות מוסריות והלכתיות בסיסיות. לדבריהם משמעות קבלת תביעתה הינה שעבוד האיש לעבודתו כשמאי רכב כל ימי חייו (לנוכח המחיר שהוצמד לכישוריו) מבלי שיוכל לבחור בעבודה אחרת.

לדבריהם, מציאות זו עומדת בניגוד לציווי התורה "כי לי בני ישראל עבדים" – ולא עבדים לעבדים. כלומר, אדם יכול להיות עבד רק לקב"ה ולא לאדם אחר. חיוב הבעל לעבוד כל החיים באותה עבודה הופכת אותו ל"עבד" ולפיכך אינה מעשית.

הדיינים אף דחו את טענתה החלופית של האישה לאיזון לא שוויוני. הם נימקו כי מדובר בהסדר חלוקה שייושם במקרים נדירים בלבד, בהם אחד מבני הזוג רכש השכלה ומקצוע בזמן שבן הזוג השני לקח עליו את העול לפרנס. במקרים אלו ראוי "לפצות" את בן הזוג שפרנס בפירות המקצוע של השני.

כאן לעומת זאת, שני הצדדים עבדו והבעל הגיע לאן שהגיע בזכות כישרונו האישי וחריצותו. בנסיבות אלו, קבעו, אין הצדקה לחלוקה לא שוויונית.

• ב"כ האיש: עו"ד יעל קרן
• ב"כ האישה: עו"ד אבי גפן

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין