המבקרת האשימה מנהל אגף בעירייה בליקויים רבים וכינתה אותו "עובד בעייתי". השופט קבע כי היא פרסמה מבלי לבדוק את הדברים שהוכתבו לה ואינם אמת. העירייה תשלם 50,000 שקל על לשון הרע.
בית משפט השלום באשקלון הורה לעיריית שדרות לשלם לעובד שלה פיצויי לשון הרע בסך 30,000 שקל בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 20,000 שקל.
הפיצוי נפסק בעקבות מכתב שכתבה מבקרת העירייה ובו הביעה עמדה שלילית על תפקודו של התובע, כביכול לאחר בדיקה בנושא. השופט עידו כפכפי קבע כי "לא היה מקום לכתוב את הדברים שנכתבו במכתב ותוכנו אינו אמת."
התובע, שכיהן כמנהל אגף שפ"ע הגיש נגד מבקרת הפנים של העירייה תביעת לשון הרע. במוקד התביעה עמד כאמור מכתב ששלחה המבקרת ב-2014 לראש העיר וליועץ המשפטי של העירייה, לגבי עבודתו של התובע, על רקע זימונו לשימוע והשעייתו מתפקידו.
במכתב היא כינתה את התובע "עובד בעייתי" שהאגף בניהולו "סבל מליקויים רבים", ואף ציינה כי לבכירי העירייה אין אמון בעבודתו.
טענת התובע היתה כי הדברים מהווים לשון הרע, ומעידים על רשלנות המבקרת במילוי תפקידה. הו הוסיף כי מדובר בשקר גס שהפך אותו ל"שיחת היום", ונועד לשרת את רצון ראש העיר לפטר את מתנגדיו בעירייה.
מאחר שהצדדים הסכימו להכיר בחסינותה של המבקרת כעובדת העירייה, הוחלט שהתביעה תנוהל נגד עיריית שדרות.
העירייה טענה כי המכתב היה חלק בלתי נפרד ממילוי חובתה של המבקרת, שהתבקשה לבחון מידע על התובע ולמסור את עמדתה בשאלה האם יש הצדקה לפטרו, ולא ייתכן שמבקר יהיה חשוף לתביעות לשון הרע מצד המבוקר.
עוד נטען בין היתר כי המכתב הוצא בעקבות תלונות של מנכ"ל העירייה וראש העיר בנוגע לתפקודו של התובע וההחלטה לזמנו לשימוע. בנוסף טענה העירייה כי הדברים שנכתבו חוסים תחת הגנת "אמת בפרסום".
התנהלות בעייתית ומעקבים
השופט כפכפי הבהיר כי האמירות במכתב עונות להגדרת "לשון הרע" שבחוק, היות שפרסומם "עלול היה להשפיל את התובע או לבזותו וכן לפגוע במשרתו ובמשלח ידו".
מכאן עבר השופט לבחינת השאלה האם יש אמת בפרסום, כאשר הטענות נגד התובע שאותן נדרשה המבקרת לבדוק, כללו מספר "פרשיות" בהן היה מעורב במסגרת עבודתו. בין היתר דובר על פיצוצים במערכת המים, דליפת ביוב, ודו"ח תנועה שקיבל.
לאחר שניתח את מכלול העדויות, השופט הגיע למסקנה כי הבעת הדעה על תפקודו של התובע במכתב נעשתה ללא כל בדיקה עצמאית מצד המבקרת, ללא התבססות על עובדות, וללא מתן זכות תגובה לתובע. בפועל, השופט שוכנע כי המבקרת הסכימה להיות "חותמת גומי", כשאימצה באופן עיוור ניסוח שהוכתב לה על ידי ראש העיר והיועץ המשפטי.
השופט הוסיף כי "מכלול הראיות מצביעות על התנהלות בעייתית בעיריית שדרות כלפי התובע. עולה כי הביקורת של הגב' גלס לא הייתה עניינית אלא נבעה מרצון לשרת את ראש העיר".
מסקנה זו נתמכה בעדויותיהם של חשב ומבקר העירייה, ובעובדה שב-2014 בית הדין לעבודה ביטל את החלטת ועדת השימועים והורה להחזיר את התובע לתפקידו, עד להכרעה סופית בתביעה שהתנהלה בין הצדדים.
בנסיבות אלה, סיכם השופט, העירייה לא זכאית להגנות הקבועות בחוק.
השופט התייחס לעניין מטריד נוסף בקשר להתנהלות המבקרת וציין כי "עלו סימני שאלה ביחס למעורבותה בהזמנת מעקבים אחר עובדי העירייה".
לבסוף החליט השופט להעמיד את הפיצוי על 30,000 שקל, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 20,000 שקל והוצאות משפט.
- ב"כ התובע: עו"ד ליאור אייזנפלד
- ב"כ הנתבעת: עו"ד חיים מאיר
עו"ד חגי אורגד
עוסק/ת ב-
נזקי גוף ותאונות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין