המסמכים ההיסטוריים הוצאו למכירה פומבית אך המדינה התעקשה שהיא הבעלים שלהם. בניו של המנסח המנוח טענו שמדובר בקניינו האישי של אביהם. בית המשפט פסק ברוח ערכי הכרזת העצמאות וקיבל את טענתם.
בית המשפט המחוזי בירושלים קבע באחרונה כי המדינה לא הוכיחה בעלות במסמכים שנחשבים לטיוטות ראשוניות של מגילת העצמאות. השופטת תמר בזק רפפורט קבעה כי מלבד השיהוי הגדול בהגשת התביעה מדובר במסמכים פרטיים שלא ניתנים ל"הלאמה".
המדינה הגישה את התביעה בנובמבר 2015, לאחר שגילתה שבית מכירות פומביות פרסם למכירה חמישה מסמכים שנכתבו בידי עו"ד מרדכי בעהם ז"ל, שעבד במשרד המשפטים בתחילת דרכה של המדינה.
המסמכים כוללים בין היתר ציטוטים שונים שלטעמו של בעהם היו ראויים לשמש בסיס להכרזת העצמאות וכן הערות על החלטת החלוקה של האום.
המסמכים הגיעו לבית המכירות על ידי שני בניו של בעהם המנוח, אולם לטענת המדינה הם שייכים לה משום שחוברו על-ידי עובד מדינה, והיו אמורים להיות מופקדים בארכיון המדינה.
אלא שילדיו של ברעם טענו כי מדובר בתרשומות פרטיות שהן קניינו הפרטי של אביהם המנוח, שכלל לא הוכח כי בזמן שכתב אותם היה עובד מדינה או שהתחייב למוסרם לרשותה. עם זאת, הם התחייבו להתנות את מכירתם בהתחייבות שהרוכש לא יוציאם מישראל ויעבירם רק למוסד ציבורי, ואף הסכימו לאפשר למדינה ליצור העתקים.
על חשיבותו של הקניין הפרטי
אבל את המדינה זה לא סיפק והיא עמדה על המשך התביעה, שבשבוע שעבר הוכרעה לטובת הנתבעים.
השופטת בזק רפפורט התייחסה בהתחלה לטענות ההתיישנות והשיהוי שהעלו הנתבעים. באשר להתיישנות, השופטת קבעה כי עילת התביעה נסמכת על חוק הארכיונים מ-1955 ומאחר שחוק ההתיישנות נחקק 3 שנים לאחר מכן, חוק ההתיישנות לא חל עליה.
ואולם, השופטת כן קיבלה את טענת השיהוי החלופית וקבעה כי בחלוף עשרות שנים מהיום בו הייתה המדינה יכולה לתבוע את הבעלות במסמכים, אין באפשרות הנתבעים להוכיח את טענותיהם מאחר שהמעורבים הלכו לעולמם. למעשה, השופטת לא מצאה שום סיבה להשתהות הקיצונית הזו בהתחשב בכך שהמסמכים לא הוחזקו "במחשכים" וגורמי ממשל בכירים שהיו מודעים לקיומם מעולם לא ביקשו מבעהם להעבירם לגנזך.
השופטת קבעה כי בנסיבות אלה קבלת התביעה לא הולמת את יסודות החירות והצדק המוזכרים בהכרזת העצמאות ועליהם מושתת המשפט הישראלי.
אף שהתביעה נדחתה עקב שיהוי השופטת ציינה כי הייתה דוחה אותה גם לגופו של עניין משום שהמדינה לא הוכיחה את בעלותה במסמכים.
השופטת הבהירה כי לפחות חלק מהמסמכים נחתמו ביום שבת, כשבעהם שהה בביתו. "אינני סבורה כי מעסיק סביר עומד על כך שכל מה שעובד רושם לעצמו בביתו בזמנו החופשי, יימסר לידי המעביד, גם אם למסמך זיקה למשימות העבודה", כתבה.
ובקשר ליתר, השופטת קבעה כי לא ניתן לבסס תביעה על השערות שלפיהן כל יצירותיו של בעהם היו "קודש למעסיקו" שעה שאין שום ראיות לכך שנכתבו כחלק מעבודה או שחויב להשאירם אצל המדינה.
"טיבם של אירועים היסטוריים שמשאירים הם את רישומם לא רק במסמכים שבבעלות המדינה ולא רק בחפצים שבבעלותה אלא גם במסמכים ובחפצים שבבעלות פרטית. למרות זאת, לא קבע המחוקק הוראה ה'מלאימה' מסמכים שאינם בבעלות המדינה. כך הוא על שום המקום המרכזי של קניין הפרט במשפטנו, ברוח ערכי הכרזת העצמאות", סיכמה השופטת את דבריה, וחייבה אותה בהוצאות משפט של 50 אלף שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד יעקב פונקלשטיין, עו"ד ענבל משה ועו"ד בינה צמח מאונר מפרקליטות מחוז ירושלים
- ב"כ הנתבעים: עו"ד רונן קצף, עו"ד רון בעהם, עו"ד ערן פרזנטי, עו"ד עידו ברקוביץ, עו"ד מרדכי כהן (בשם בית המכירות)
עו"ד קרן מרץ
עוסק/ת ב-
קניין רוחני
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין