האלמנה ביקשה לחייב את יורשי בעלה בכספי הכתובה ובדמי מדור. היורשים טענו שהיא הפסידה את כתובתה מאחר שהייתה שותפה פעילה לעריכת הצוואה וחלוקת הנכסים. ביה"ד קיבל את טענותיהם.
גבר ואישה נישאו ב-1991 בנישואים שניים. לשניהם היו ילדים מנישואים קודמים, והם לא הולידו ילדים משותפים. בכתובה התחייב הבעל לשלם לה 50,000 שקל ו-100 זוזים. ב-2008 הוא חלה ונפטר.
לשאלות בענייני משפחה:
כנסו לפורום דיני משפחה
הבעל הותיר אחריו שלוש צוואות. בצוואה השנייה הוא הוריש דירה לשמונת ילדיו, ואת יתר הרכוש חילק בינם לבין אשתו בחלקים שווים – כל אחד תשיעית, כשהתובעת הייתה אמורה לקבל כ-52,000 שקל. כמו כן, הוא אפשר לה לגור בדירתו במשך שנתיים. על פי הצוואה השלישית, הבעל הותיר לה גם חצי מאותה דירה.
ילדיו של הבעל הגישו תביעה בבימ"ש לענייני משפחה בחיפה לקיום הצוואה השנייה (בטענה שהשלישית נערכה כאשר לא היה כשיר), ואילו האישה תבעה את קיום הצוואה השלישית.
ביהמ"ש קיבל את תביעת הילדים וחייב את האישה ב-30 אלף שקל הוצאות משפט. בנוסף, היא חויבה להשיב לקופת גמל 87 אלף שקל שנטלה מהחשבון לאחר שבעלה נפטר.
לאחר מכן, הגישה נגדם האישה תביעה לכתובה ולמדור בבית הדין הרבני האזורי בחיפה, ובה ביקשה לחייב אותם בכתובה והצמדה בסך 150,000 שקל.
לטענתה, היא לא קיבלה בפועל את חלקה (תשיעית) מיתרת הרכוש בהתאם לצוואה השנייה, מאחר שביהמ"ש חייב אותה בהוצאות משפט. לדבריה, הצוואה השנייה נערכה תחת לחץ כבד על בעלה. התובעת טענה כי היא מעולם לא הסכימה לחלוקה שנקבעה בצוואה השנייה ותבעה לשנותה כפי שנערכה בצוואה השלישית, אלא שביהמ"ש דחה תביעתה.
בנוסף היא ביקשה לחייב את הנתבעים בתשלום 3,000 שקל לחודש כהשתתפות בהוצאות מגוריה בדירה. לדבריה, היא חיה מקצבת זקנה זעומה בסך 2,700 שקל.
לטענתה, היא מכרה את דירה שלה שבפרדס חנה, אך לא צירפה את חוזה המכר.
הנתבעים טענו כי התובעת הפסידה את כתובתה בכך שהסכימה ואף הייתה שותפה פעילה בכתיבת צוואת המנוח ובחלוקת נכסיו. הם הפנו לפרוטוקול בימ"ש לענייני משפחה, שבו התובעת הודתה שידעה על הצוואה ואף ביקשה לערוך בה שינויים.
התובעים הוסיפו כי בכך שקיבלה את אותם 52 אלף שקל בהתאם לצוואה, כמו גם הכספים שנטלה מחשבונותיו של אביהם ללא רשות, היא קיבלה למעשה סכום יותר גבוה מהכתובה.
בנוסף נטען כי התובעת מתגוררת בדירת ארבעה חדרים, מקבלת מביטוח לאומי 7,500 שקל לחודש, ואף מרוויחה דמי שכירות מדירה אחרת שבבעלותה.
לא מחתה
שלושת הדיינים, הרב מימון נהרי, הרב יוסף יגודה והרב יצחק רפפורט, דחו את התביעה. הדיינים הסבירו כי בעניין חלוקת הנכסים, לפי ההלכה, האישה הייתה צריכה למחות בעת כתיבת הצוואה ולא לאחר מכן. משלא הוכיחה כי מחתה בעת עריכת הצוואה השנייה – הפסידה את כתובתה.
הדיינים הבהירו שככל הנראה לא מדובר באישה נזקקת: התובעת עצמה ערכה צוואות שבה דאגה לעצמה ולילדיה, והתחמקה מלהסביר לבית הדין כמה כסף קיבלה על הדירה שמכרה לאחרונה.
בנוסף, הדיינים תהו מדוע התובעת זקוקה לדירת ארבעה חדרים ואינה מסתפקת בדירה צנועה יותר כאשר היא מתגוררת בגפה, ולדבריה סובלת מבעיות כלכליות.
בסיכומו של דבר, הדיינים דחו את התביעה. עקב מצבה הבריאותי של התובעת, ובהתחשב בכך שכבר שילמה מחיר בבית המשפט, הוחלט שלא להטיל עליה הוצאות.
* עו"ד רם יוגב עוסק בדיני משפחה.
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין