15 שנה אחרי שהתגרשו התעוררה בין בני זוג לשעבר מחלוקת לעניין הבעלות באופציות שקיבל הבעל במהלך הנישואין. בית המשפט קיבל את טענת האישה כי היא זכאית לחלק מהכספים שהתקבלו בגין מימוש האופציות.
בני זוג התגרשו ב-2004. בשלוש השנים שלאחר מכן מימש הגרוש אופציות שקיבל במסגרת עבודתו, תמורתן הרוויח כ-172,000 שקל. האישה טענה כי מגיע לה מחצית מהכספים והגרוש התנגד בטענה כי האופציות לא היו ניתנות למימוש במהלך הנישואין. בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה.
בני הזוג נישאו ב-1984 ויש להם שלושה ילדים בגירים. בהסכם הגירושין שנחתם בפברואר 2004 נקבע שכל זכות שרשומה על שם אחד הצדדים תחולק שווה בשווה בהגיע מועד פדיונה.
השניים מינו בורר לעריכת חישוב הזכויות וחלוקת הרכוש וב-2005 ניתן פסק בוררות שאושר על ידי בית המשפט.
אך גם לאחר מכן לא נפתרו כל המחלוקות בין הצדדים. בתביעה שהגישה ב-2017 טענה האישה שעוד בהליך הבוררות הבעל הסתיר ממנה זכויות שקיבל בחברה בה הועסק. לטענתה, בשנים 2001 ו-2003 במהלך עבודתו בחברה, צבר הבעל אופציות. הוא מימש את האופציות ב-2007 וקיבל תמורתן 172,024 שקל.
האישה טענה שמתוך הסכום שולמו לה 42,000 שקל בלבד, אף שהיא זכאית למחצית מהסכום.
הגרוש הכחיש את הדברים. הוא כי ההסכם עם החברה קובע שבכל שנה יהיו רק רבע מהאופציות בנות מימוש, כך שבמועד הפרידה היה ניתן לממש רק 1,000 אופציות בשווי 21.9$ ושוויין של שאר האופציות עמד על 0. בגין אופציות אלה הוא העביר לגרושתו 42,000 שקל ולא נותר חייב לה דבר.
הגרושה השיבה כי היא זכאית גם לכספים שנפדו לאחר הפרידה. לשיטתה, מאחר שהאופציות ניתנו עוד בתקופת הנישואין הרי שהזכות עצמה נוצרה במהלך הנישואין ואין זה משנה מתי הגיעה למימוש כך שהיא זכאית לקבל חלק במלוא הסכום שנפדה עבור האופציות.
הבשילו בתקופת השיתוף
השופט הבכיר שלמה אלבז מבית המשפט למשפחה בירושלים ציין כי הגרוש לא הוכיח מה הייתה מטרת הענקת האופציות. לדבריו, לו היה מוכח שהאופציות ניתנו במקביל לשכר עבודה מופחת או במטרה להמריץ עובדים להמשיך לעבוד בחברה, אז משך הזמן שלאחר מועד הפרידה היה משמעותי יותר. בנסיבות אלה לא היה מקום להורות על שיתוף מלא בין הצדדים שעה שמרבית הזכויות ״הובשלו״ (היו ניתנות למימוש) לאחר הפרידה. ואולם, טענה זו לא הוכחה.
השופט הדגיש כי כל האופציות שקיבל הגרוש הוענקו במהלך הנישואין ותקופת ההבשלה של מרביתן התרחשה במהלך הנישואין. עובדה זו מובילה למסקנה שהתובעת שותפה גם כן לחלק משווי הזכויות שנפדו.
השופט הבחין בין אופציות שקיבל הבעל ב-2003, שלושה חודשים לפני הפרידה, לבין אופציות שקיבל ב-2001. ביחס לאופציות מ-2003 הוא קבע כי אין לתובעת זכויות בהן שכן לא ניתן לומר שהן הובשלו במהלך הנישואין.
בניגוד לכך, השופט קבע שהאישה זכאית ל 1/4 משוויין של 1,000 אופציות שקיבל הבעל ב-2001 ונפדו ב-2006.
הנתבע חויב בהוצאות בסך 3,000 שקל.
- ב״כ התובעת: עו"ד אתי גוהר
- ב״כ הנתבע: עו"ד אליחי קדוש
עו״ד אביטל רבינוביץ
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין