350 אלף שקל לקשיש שנפל בגלל פסולת בנייה

כבד הראייה בן ה-83 מעד בעוצמה בשל רשת מתכת שהונחה על המדרכה. טענת העירייה שהוא לא הרכיב משקפיים ולכן היא פטורה מאחריות - נדחתה

עיריית ירושלים תשלם כ-350 אלף שקל לקשיש כבד ראייה שמעד בשכונת הר חומה, בגלל פסולת בנייה. השופטת אורנה סנדלר-איתן מבית משפט השלום בבירה קבעה שהעירייה התרשלה, משלא פעלה לסילוק המפגע המסוכן, תוך שדחתה את טענתה לאשם תורם בשל אי-הרכבת משקפיים.

המקרה אירע בינואר 2022 עת ביקש התובע, אלמן ואב ל-9, לנסוע באוטובוס לבתו המתגוררת בהר חומה. לאחר הגעתו לשכונה התברר לו מהנהג כי נדרש לקו אחר, ולכן ירד וצעד לכיוון תחנה מעבר לכביש. בדרכו לשם מעד אפיים ארצה בעוצמה, לטענתו בגלל פסולת בניין, ונחבל בכל חלקי גופו - ובעיקר בפניו, ידו ורגליו.

מזירת האירוע פונה הקשיש בניידת מד"א למיון "שערי צדק", שם אובחן שבר עם תזוזה של הפיקה. האיש נאלץ, בגילו המתקדם, לעבור ניתוח לקיבוע השבר בעזרת פלטה ייעודית, וניתוח נוסף עקב התפתחות זיהום. לאחר מכן עבר תהליך שיקומי ארוך. בבית המשפט סיפר כי מצבו אינו מאפשר לו, בין השאר, להתקלח בעמידה וללכת להתפלל בבית הכנסת, כפי שנהג עובר לתאונה.

מנגד טענה העירייה שהקשיש אחראי לנזקיו, משיצא לדרך ללא משקפיים. גם העובדה שמכנסיו לא נקרעו נזקפת, לטענתה, לחובתו. הנתבעת הוסיפה אומנם טענה חלופית – כי קבלנים שביצעו עבודות במקום הם אלה שהותירו את פסולת הבנייה, כך שהאשמה רובצת עליהם – ואולם ברמת התוצאה נמנעה מלהגיש נגדם הודעת צד ג'.

להנגיש תחנות ולא מדרכות?

השופטת סנדלר-איתן התרשמה, מתמונות שהציגה התביעה, כי הקשיש מעד בגלל רשת מתכת, "מעין גדר", שהוסוותה על-ידי אבני המדרכה והונחה על גבי חול, באופן שהקשה על אדם בעל ראייה טובה לראותה – כל שכן על התובע כבד הראייה. היא קבעה שמדובר במפגע מסוכן אשר האחריות לאי-הסרתו רובצת במלואה על העירייה, ללא אשם תורם מצד הנפגע.

"על הרשות המקומית מוטלת החובה האקטיבית לפקח על הנעשה בדרכים הציבוריות שבשטחה, לאתר מכשולים ולסלקם, וזאת גם מקום בו אלה הונחו בדרך על-ידי קבלנים", הבהירה השופטת. היא דחתה את טענת אי-הרכבת המשקפיים, מהטעם הפשוט שבתמונות נצפה התובע עימם הלכה למעשה. "לא מצאתי לנכון לייחס משקל כלשהו לכך שמכנסיו לא נקרעו כתוצאה מהרשת", הוסיפה.

לפיכך נקבע שהעירייה התרשלה, תוך הדגשה כי חלק מחובותיה הינו להנגיש מדרכות אף לבעלי מוגבלויות בכלל וכבדי ראייה בפרט. השופטת העירה, בהקשר הזה, שאין כל היגיון מצד אחד להטיל על רשות מקומית חובה חוקית להנגיש תחנות אוטובוס לבעלי נכות, ובאותה נשימה להפחית ממידת אחריותה כלפי אותם אנשים בדיוק, ביחס למכשולים בדרכים המובילות אליהן.

"המפגע עליו מעד התובע לא בלט לעין למרחוק לאדם שאינו מתקשה בראיה ובהליכה, קל וחומר לאדם מבוגר או כבד ראיה. לא מצאתי אפוא כי דבק בתובע 'אשם' כלשהו", סיכמה השופטת. היא ציינה, בסוגיית הנזק, כי הוסכם בין הצדדים להעמיד את נכותו האורתופדית הקבועה של הקשיש כתוצאה מהתאונה על 20%, בעוד את נכותו מצלקת – על 10%.

בסופו של יום חייבה השופטת את העירייה לשלם לקשיש 277 אלף שקל בשל נזקיו מהתאונה, בתוספת כ-70 אלף שקל הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

• ב"כ התובע: עו"ד דודו בן עזרי
• ב"כ הנתבעת: עו"ד שחר נוביק

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.