פלוני נ' עירית ירושלים

לפניי תביעה לתשלום פיצוי בגין נזקי גוף.

התובע, יליד 1943, אלמן ואב לתשעה ילדים, אחד מהם חסוי ולוקה בתסמונת דאון המתגורר עמו לבדו ומטופל על ידו.

ביום ששי בתאריך 28.1.22 נסע התובע באוטובוס בשעת אחר צהרים לבתו המתגוררת בשכונת הר חומה בירושלים. סמוך לאחר שירד התובע מהאוטובוס ברחוב אליהו קורן מעד התובע על המדרכה ונחבל בכל חלקי גופו ובעיקר בפניו, בידו וברגליו.

התובע פונה על ידי ניידת מגן דוד אדום שהוזעקה על ידי עוברי אורח לחדר המיון במרכז הרפואי "שערי צדק", שם אובחן שבר עם תזוזה של הפיקה. התובע עבר ניתוח קיבוע פנימי של השבר בעזרת פלטה ייעודית, ושוחרר לשיקום בבית החולים "הרצוג". מאחר שהתפתח זיהום באזור השבר נותח התובע פעם נוספת ביום 9.3.22, אז הוצא הקיבוע, בוצעה כריתה של הפרגמנט המרוחק של השבר, וכן בוצע קיבוע של גיד הפיקה לשארית עצם הפיקה בעזרת חוט. לאחר מכן עבר התובע תהליך שיקום ממושך.

בעלי הדין חלוקים ביניהם הן על סוגיית האחריות והן על סוגיית הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהנפילה.

נידרש אפוא תחילה לראיות שהגישו בעלי הדין בסוגיית האחריות.

ראיות התובע בסוגיית האחריות

התובע העיד כי נהג האוטובוס בו נסע מסר לו כי אינו מגיע למקום אליו רצה להגיע, וכי יהיה עליו לנסוע באוטובוס נוסף. התובע ירד לדבריו מהאוטובוס, וילד שעבר במקום סייע לו לחצות את הכביש והלך מהמקום. לאחר מכן, כשצעד התובע לעבר תחנת האוטובוס, מעד התובע אפיים ארצה (ראו עמ' 3 ש' 7-14).

מתמונות שצירף התובע לתצהירו עולה כי במקום בו מעד התובע היה מפוזר חול על גבי המדרכה ועליה הייתה מונחת רשת מתכת, מעין גדר, מוסווית על ידי האבנים המשתלבות במדרכה, שצבען בחלק זה של המדרכה, הסמוך לגדר האבן, היה כהה יותר.

התובע העיד כי מעד כתוצאה מרשת מתכת זו, וכי עובר אורח סייע לו לדדות לעבר הגדר הצמודה למדרכה, שם המתין לבואו של בנו ר', אשר הגיע למקום דקות לאחר הנפילה (עמ' 4 ש' 10-18, עמ' 5 ש' 27, עמ' 6 ש' 1-2).

ואכן, מהתמונות שצירף התובע כבר לכתב התביעה נראה חול בסוליית נעלו של התובע סמוך לאחר הנפילה (ראו עמ' 7 לקובץ הסרוק של כתב התביעה).

כבר עתה אסיר מעל לפרק טענה שהעלתה הנתבעת, ולפיה התרשל התובע כלפי עצמו בכך שיצא לדרך ללא משקפיים אף שהוא כבד ראייה:

עיון בתמונה שצורפה לכתב התביעה (בעמ' 5 לקובץ כתב התביעה), בה נראה התובע כשהוא נשען על גדר המתכת סמוך למקום הנפילה, מעלה כי התובע הרכיב משקפיים, וכך אף העיד התובע עצמו בעדותו לפניי (ראו עמ' 3 ש' 29).

הבן ר' הצהיר כי אביו התובע מסר לו משהגיע למקום שמעד בשל רשת המתכת הנ"ל (וראו גם עדותו של ר' בעמ' 9 ש' 17). לדברי ר', עובר לנפילה הוא היה בביתה של אחותו המתגוררת בסמוך למקום, ואשר אליה שם התובע את פעמיו באותו היום (עמ' 8 ש' 24).

הבן ר' העיד עוד כי הוא זה שצילם את תמונות המקום בו נפל אביו, וכי אף פנה לעירייה בעניין המפגע עליו ארעה הנפילה.

לדברי ר', כשצילם במקום שם לב "שיש עבודות בינוי בכל המתחם הזה גם בכיכר היה שטח טכני כזה כתום... זה נראה לי אותה סביבה של עבודה, אתה רואה חול על הרצפה, רואה שכנראה עבדו שם" (עמ' 10 ש' 14-22, וכן התמונות שצורפו לראיות התובע; "השטח הטכני", בו נראה מעין אריג כתום או צהבהב המקיף דבר מה אפור הנראה כמרצפות או חומר בניין אחר, נראה בתמונות שבעמ' 16, 18, 21 ו - 22 לקובץ התצהירים מטעם התובע).

אדם בשם ישראל סעידוב הצהיר כי באותו היום נסע סמוך לשעה 15:20 בשכונת הר חומה עם בנו הראל, ומשהגיעו לרחוב אליהו קורן הבחין לפתע הראל באדם מבוגר שכוב על המדרכה על גבי גדר. מר סעידוב עצר את רכבו, והבן ירד מהרכב על מנת לסייע לאותו אדם, הוא התובע. בנו של מר סעידוב מסר לו כי בנו של התובע הוא ר' שעובד בתחום המזגנים. מאחר שמר סעידוב זיהה מיד במי המדובר התקשר מר סעידוב אל בנו של התובע, שהגיע מיד למקום.

הבן, מר הראל סעידוב, העיד כי סייע לתובע להישען על גדר המתכת שהייתה לצד המדרכה (ראו עדותו של הראל בעמ' 16 ש' 18-33 ובעמ' 18 ש' 2-11).

גם הראל העיד כי משהגיע למקום על מנת לסייע לתובע , הייתה רגלו של התובע "תקועה" ברשת המתכת שהייתה מונחת על המדרכה (עמ' 18 ש' 28-31). לעניין האחרון לא מצאתי לנכון לייחס משקל כלשהו לכך שמכנסיו של התובע לא נקרעו כתוצאה מהרשת, כטענת הנתבעת.

בדו"ח הרפואי של מד"א נרשם: "בהגיענו המטופל ישב על המדרכה, לידו כונן מאיחוד הצלה, הבן במקום מספר כי אביו נפל טרם הגעתנו" (ראו נספח ט' לראיות התובע). גם ביתר המסמכים הרפואיים מצוין "אחרי נפילה" (ראו שם).

עדותו של התובע הייתה מהימנה בעיניי, והיא נתמכה בעדותו של מר הראל סעידוב.

בניגוד לטענת הנתבעת בסיכומיה, לא מצאתי כי התובע "שינה חזית" משהתייחס בעדותו לחול שעליו הייתה מונחת הרשת. בכתב התביעה הגדיר התובע את המפגע "פסולת בניין", ובתמונות המפגע שצירף לכתב התביעה נראים החול והרשת כאחד.

אף לא מצאתי דבר בטענת הנתבעת כי התובע "העלים עד" משהתייחס בעדותו לילד אלמוני שסייע לו לחצות את הכביש לאחר שירד מהאוטובוס.

אני קובעת אפוא כי התובע מעד על גבי הרשת שהייתה מונחת על החול שפוזר על האבנים המשתלבות במדרכה, סמוך לגדר האבן.

כפי שנראה מיד, גם מהראיות שהגישה הנתבעת, ובייחוד מעדותו של מר לירון דרעי, עלה כי אין מחלוקת של ממש בין בעלי הדין על כך שהרשת המדוברת הייתה מפגע מסוכן.

ראיות הנתבעת בסוגיית האחריות

ראשית נציין כי העירייה טענה בכתב ההגנה מטעמה, "מטעמי זהירות", כי במקום בו נפל התובע בסמוך לשם בוצעו עבודות שונות, וכי הקבלנים הם שהותירו במקום חול או פסולת בנייה. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי היא "בודקת ובוחנת עתה מיהם מבצעי העבודות", וכי היא "שומרת על זכותה לצרפם להליך על דרך של הודעה לצדדים השלישיים".

בהמשך לדברים אלה, בשלב הגשת הראיות הגישה העירייה תצהיר מטעם מר שבתאי זקן, מנהל מרחב דרום העיר במחלקת שפ"ע (שיפור פני העיר), מרחב הכולל את שכונת הר חומה.

מר זקן הצהיר כי "הרשת שרואים במדרכה שייכת לקבלן שבנה את הגן הציבורי והמדרכה. העירייה לא מבצעת בעצמה עבודה כזאת.... קבלן עשה שם את העבודה כחלק מהקמה של גן ציבורי במקום, ובניין מגורים ומרכז מסחרי שבנה" (סעיפים 3-4 לתצהיר).

דא עקא, בעדותו בבית המשפט חלה תפנית בגרסתו של מר זקן. כך, מר זקן העיד כי כשצפה בתמונות במקום סבר תחילה שהרשת עליה מעד התובע הייתה של הקבלן שעבד בגן המשחקים, ואישר כי כך גם מסר בתצהירו, אך לדבריו, הוא אינו בטוח בכך עוד (עמ' 38 ש' 28 - עמ' 40 ש' 11).

מר זקן לא מסר כל הסבר לשינוי חד זה שחל בגרסתו.

לדברי מר זקן, "קבלנים לא מתעסקים בהסרת מפגעים. רק אם זה נופל בלילה ומזעיקים, אבל ביום זה הצוותים שלי, צוותים של העירייה" (עמ' 40 ש' 24-25).

בהמשך הבהיר מר זקן כי אם קבלן "שלו" "עושה מדרכה הוא חייב לפנות הכל", וזאת להבדיל מקבלני בניין. לדבריו, "אני בנייה לא קשור לבנייה" (עמ' 41 ש' 17-21).

מר זקן הבהיר עוד בעדותו כי הוא לא הגורם המפקח על קבלני בניין, גם כשהם מבצעים עבודות פיתוח במרחב הציבורי (עמ' 45 ש' 6-10, עמ' 46 ש' 4-7).

ניכר בעדותו של מר זקן כי ניסה להתנער מהגרסה שמסר בתצהירו, ללא שנתן כל הסבר לכך.

בסופו של דבר לא הגישה הנתבעת הודעת צד ג' נגד קבלן כלשהו, והגנתה של הנתבעת התמקדה באופן הטיפול על ידה במפגעים במדרכות ברחבי העיר.

מר זקן העיד כי מדי יום מתקבלות פניות למוקד העירוני בעניינים שונים, וכי הטיפול בהן מתבצע לפי רמת הדחיפות שהוגדרה להן (עמ' 47 ש' 5-16).

עם זאת, משנשאל מר זקן על סיווג פנייה, ככל שהייתה כזו, בעניין רשת כדוגמת זו עליה מעד התובע, השיב: "רשת זה יותר תברואה מנקה... זה לא יגיע אליי... אני מנקה פסולת בנייה... תברואה ינקו את זה, לא אני, לא קשור אליי רשת" (עמ' 47 ש' 21 - עמ' 48 ש' 2).

מר זקן אף השיב כי "אינו יודע לענות" האם פנייה בקשר לרשת מעין זו תסווג כדחופה (עמ' 49 ש' 10). לדברי מר זקן, "אם הרשת בצד [המדרכה] לא יודע מה הדחיפות שלה. זה לא ברזל או אבן... יש לנו מאות ועשרות פניות בחודש וזה רוטינה. אנחנו כל יום מקבלים" (עמ' 49 ש' 27-28).

משהוצג למר זקן תיעוד של פנייה למוקד בדבר מעקה בטיחות שנפל ברחוב אליהו קורן, הוא הרחוב בו נפל התובע, פנייה שטופלה רק בחלוף שבועיים, השיב מר זקן: "אז אולי העבירו את זה, לא שייך לנו. למי זה? יכול להיות שהעבירו. אני לא יודע... יכול להיות שזה מעקה לא שלנו, וזה עבר למחלקה אחרת, וזה יכול להישאר שם" (עמ' 49 ש' 30 - עמ' 50 ש' 6).

עד נוסף מטעם הנתבעת הוא מר בעז דאי, אשר במועד הרלבנטי היה מפקח בנייה מטעם היזם בשכונת הר חומה, עד לקבלת טופס 4 (עמ' 27 ש' 33 - עמ' 28 ש' 5).

מר דאי נדרש להתייחס בעדותו לתזה שהעלה ב"כ התובע ולפיה גדר הרשת עליה מעד התובע דומה לרשת אחרת הנראית בתמונה נ/5 המוצמדת באזיקונים לגדר (עמ' 28 ש' 29 ואילך).

בתגובה לדברים השיב מר דאי כי גם הרשת המחוברת באזיקונים לגדר המקיפה את גן המשחקים אינה רשת בה עשו העובדים שימוש (עמ' 37 ש' 1-2).

עם זאת, מר דאי לא התייחס בעדותו לדמיון הניכר לעין בין שתי הרשתות, אף שנשאל על כך (ראו את התמונה המוגדלת בסעיף 21 לסיכומי התובע, והשוו לעדותו של מר לירון דרעי, להלן).

לדבריו של מר דאי, הרשת עליה מעד התובע אינה גדר של אתר בניה, וזאת מניסיונו בעבר כעובד באתר בניה (עמ' 29 ש' 4-6). מר דאי העלה השערה, שלא נתמכה בדבר, כי המדובר ברשת לסגירת מרפסות (עמ' 29 ש' 30).

לדברי מר דאי, עובדיו ריצפו את המדרכה באבנים משתלבות כהות לאחר שפגעו באבנים המשתלבות הקודמות שהיו במקום ליד גדר האבן הצמודה למדרכה, כשעבדו במקום והקימו את גן המשחקים הסמוך (עמ' 32 ש' 6-7, עמ' 33 ש' 18-19). לדבריו, החול פוזר על גבי האבנים המשתלבות של המדרכה למילוי המשקים ביניהן בתום העבודה, כשלא היה עלי גבי האבנים המשתלבות דבר, לרבות הרשת עליה מעד התובע (עמ' 29 ש' 15-19).

עם זאת, מר דאי אישר בעדותו כי עבודות הפיתוח באזור הסתיימו בחודש אפריל 22', היינו, חודשים מספר לאחר המועד בו נפל התובע במקום (עמ' 38 ש' 18-19).

מר דאי אף נאלץ להודות בחקירתו הנגדית כי "השטח הטכני" המוקף אריג כתום ובו מרצפות אפורות אכן קשור לעבודות שביצע במקום, וכדבריו: "אבל סיימנו שם אז הזזנו הכל לשם. אני יכול רק להניח כן? שהזזנו לשם הכל, וזה כנראה רגע לפני פינוי", פינוי שלדברי העד היה אמור להתבצע על ידי הקבלן (ראו עמ' 36 ש' 13-16).

מר דאי אף לא זכר משום מה בעדותו את שמו של הקבלן שהיה אמור לבצע את הפינוי (עמ' 31 ש' 17-18).

כן יוער כי מעדותו של מר דאי עלה כי בפרויקט הועסק גם מנהל עבודה ועוזר בטיחות (ראו עמ' 31 ש' 15-16),. גורמים אלה לא הובאו להעיד מטעם הנתבעת, ואף עניין זה פועל לחובתה.

מטעם הנתבעת העיד גם מר לירון דרעי, ממונה על מערכת השליטה והבקרה של עובדי הקבלן במחלקת התברואה של עיריית ירושלים.

לדברי מר דרעי, העירייה מפעילה "רכבי מפגעים" שאוספים אשפה ומפקחים על ניקיון המדרכות (עמ' 20 ש' 17-18, עמ' 31 ש' 7-12).

עוד ציין מר דרעי כי מאחר שרחוב אליהו קורן, הוא הרחוב בו מעד התובע, מהווה ציר אורכי, "שם הפיקוח הוא הרבה יותר גדול... זה מחולק על הרבה יותר עובדים שם" (עמ' 20 ש' 31-32).

דא עקא, הנתבעת לא טרחה כלל להגיש באמצעות העד מסמך המתעד את סידור העבודה של עובדי הקבלן הרלוונטיים עובר לאירוע הנפילה, כך שניתן יהיה להתרשם מתי עברו במקום עובדי הקבלן האמורים בפעם האחרונה לפני האירוע. הדבר מוקשה במיוחד בשים לב לכך שכפי שכבר ציינתי, מעדותו של מר דאי עלה כי במועד זה עדיין התקיימו עבודות פיתוח במקום.

מר דרעי הבהיר כי עובדי הקבלן האמונים על הניקיון ברחוב אינם מטאטאים חול, שכן אין המדובר במפגע.

גם לדבריו של מר דרעי, קבלן הביצוע שהקים את המדרכות פיזר את החול על גבי האבנים המשתלבות על מנת למלא את הפערים ביניהן (עמ' 22 ש' 17 ועמ' 26 ש' 6-7 וש' 20-25).

בחקירתו החוזרת העיד מר דרעי כי מתפקידו של עובד קבלן מטעם העירייה העובר במקום ומבחין ברשת מתכת המונחת על החול להרים אותה באופן מידי את אותה הרשת ולהניח אותה בחדר אשפה סמוך, וזאת גם אם לא התקבלה פנייה בגינה למוקד, שכן המדובר במפגע מסוכן (עמ' 25 ש' 22 - עמ' 26 ש' 12).

עם זאת, משנשאל מר דרעי מה יעשה אותו עובד קבלן אם יבחין בחול בסביבת הרשת, חול שאותו לדבריו אין הוא מטאטא, השיב מר דרעי: "זו תמונה דו ממדית ואנחנו בעיניים רואים תלת ממדי, ואני מזהה את הגדר הזאת בשנייה אחת וגם בתמונה... אם הוא לא ראה [את הרשת] אז הוא לא ראה" (עמ' 26 ש' 16).

אלא שכאמור לעיל, לא הוצגה לבית המשפט ראיה כלשהי בדבר המועד האחרון בו עבר עובד קבלן במקום עובר לאירוע.

גם מעדותו של מר דרעי לא הוברר אפוא כיצד ומדוע נותרה הרשת במקום עד שהתובע מעד עליה, האם היה זה מפני שעובד קבלן שעבר במקום לא הבחין ברשת, או מפני שמאז הונחה הרשת במקום לא חלף בסמוך עובד קבלן או "רכב מפגעים" שהבחין בה.

מר דרעי ציין עוד בעדותו כי המדרכה עליה מעד התובע היא מדרכה רחבה, וכי היה מצופה מאדם מבוגר המתקשה בראייה לצעוד בצדה האחר של המדרכה, סמוך לגדר המתכת (עמ' 26 ש' 27 - עמ' 28 ש' 11).

עם זאת, מר דרעי אישר בעדותו כי ב"מסלול" המוצע על ידו על גבי המדרכה נטועים עצים, כך שאדם הצועד ב"מסלול" זה נדרש לעקוף אותם מפעם לפעם, על הקושי הכרוך בכך מבחינתו של אדם מבוגר.

יוער כי מר דרעי אישר בעדותו כי בתמונות שהגיש התובע נראית רשת קשורה באזיקונים לגדר שמפרידה בין החלקות במקום. מר דרעי סירב אמנם לאשר בעדותו כי המדובר באותו סוג רשת כגון זו עליה מעד התובע, אך גם לא שלל אפשרות זו (ראו עמ' 24 ש' 5-13).

לבסוף, מר אלברט ניחמקין, רפרנט בכיר לבקרה וניתוח נתונים במוקד העירוני בעיריית ירושלים, העיד אף הוא מטעם הנתבעת, והציג בתעודת עובד ציבור פלט של הפניות שהתקבלו במוקד בעניין המדרכה במקום בין התאריכים 1.9.21 - 1.3.22.

עיון בפלט הנ"ל מעלה כי לא מתוארת שם פנייה בקשר לרשות כלשהי שהונחה על המדרכה, וזאת אף שכזכור, בנו של התובע העיד כי פנה לעירייה בעניין זה לאחר נפילת אביו, ועדותו זו נתמכה בפלט השיחות שהגיש התובע (ראו בעמ' 68 לקובץ הראיות מטעם התובע).

התמונה המצטיירת מהראיות שהגישה הנתבעת מעלה כי קיימת הסתברות של למעלה מחמישים אחוז לכך שהרשת עליה מעד התובע מקורה אכן בעבודות שביצע הקבלן בשטח הציבורי הסמוך למקום הנפילה.

מכל מקום, וכידוע, על הרשות המקומית מוטלת החובה האקטיבית לפקח על הנעשה בדרכים הציבוריות שבשטחה, לאתר מכשולים ולסלקם, וזאת גם מקום בו אלה הונחו בדרך על ידי קבלנים או צדדים שלישיים כלשהם, וגם בהעדר תלונה או דיווח מצד מי מהתושבים או עוברי האורח שבתחומה (ראו ת.א. (שלום י-ם) 14983/06 ברזאני ששון נ' עירית ירושלים (10.6.2008), מפי כב' השופט ד' מינץ).

אמנם, מהראיות שהגישה הנתבעת עולה כי קיים אצלה מערך טיפול במפגעים, אלא שמראיות אלה, ובייחוד מעדותו של מר זקן, עולה תמונה מטרידה של ריבוי גורמים המטפלים בנושא ללא שהובררה רמת התיאום ביניהם.

יתרה מכך, אף לא הוברר כיצד ועל ידי מי מוגדרת רמת הדחיפות בטיפול במפגע כלשהו. כך, בעוד שלדברי מר דרעי, על עובד קבלן הרואה רשת מעין זו עליה מעד התובע מוטלת החובה להעבירה משם מיד לחדר האשפה, מחקירתו הנגדית של מר זקן עלה כי פניה אחרת למוקד העירוני בדבר מפגע בטיחות נוסף - מעקה בטיחות שנפל באותו הרחוב, טופלה רק בחלוף שבועיים ממועד הפנייה. חומרת הדברים מתחדדת בשים לב לעדותו של מר דאי, ממנה עלה כי עבודות הפיתוח באזור היו בעיצומן עובר לאירוע, על פוטנציאל המפגעים במדרכות הסמוכות הטמון בכך, ועל המשתמע מכך לעניין חובתה של הנתבעת להגביר את פעולותיה במקום באותו מועד על מנת לאתר מפגעים באופן אקטיבי.

נוכח פרק הזמן בו טופלו מפגעי בטיחות אחרים אין מקום להניח לטובתה של העירייה כי הרשת שעליה מעד התובע הונחה במקום אך שעות מועטות לפני הנפילה, באופן שלא היה סיפק בידי עובדי הקבלן מטעמה להגיע למקום ולאספה משם (השוו לאמור בת.א. (שלום י-ם) 14983/06 הנ"ל).

ממילא לא ראיתי לנכון להסיק מסקנה כלשהי לטובת הנתבעת מכך שאירוע הנפילה התרחש בשעת אחר הצהריים סמוך לכניסת השבת.

אני קובעת אפוא כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע משלא פעלה כנדרש לסילוק המפגע עליו מעד מהמדרכה.

כאמור לעיל, חלק המדרכה שעליו לא הונח המפגע היה נטוע עצים באופן שהקשה על אדם מבוגר לצעוד לאורכו. לכך מצטרפת העובדה הניכרת לעין מהתמונות שהגיש התובע והיא, שהרשת עליה מעד התובע לא בלטה למרחוק, ודאי לאדם כבד ראיה, זאת מאחר שהונחה באופן אופקי, כך שפסי השתי וערב שלה לא בלטו על פני האבנים המשתלבות הכהות שעליהן היא הונחה.

לא מצאתי לנכון להפחית מאחריות הנתבעת כלפי התובע לאור גילו ומצבו הבריאותי: הרשות המקומית מחויבת להנגיש את המדרכות לעוברי אורח, לרבות קשישים כבדי הליכה וראייה, ולרבות בעלי מוגבלויות אחרים.

גישה זו הולמת את תפיסת המחוקק ביחס להנגשת מקומות ציבוריים אשר באה לידי ביטוי בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998, כפי שתוקן בשנת 2005, באופן שחלה על גופים ציבוריים, ובפרט על רשויות מקומיות, חובת הנגשה מוגברת ביחס למחזיקים פרטיים; זאת, מתוקף מעמדן הציבורי ומעמדן כמשרתות את כלל הציבור המתגורר בתחומן (ראו בר"מ 6124/20 מועצה אזורית אור עקיבא נ' מוהנד חטיב (22.1.2023), וראו יישומה של גישה זו בהקשר של הנמכת מדרכות סמוך למקום ציבורי: ת"צ (מחוזי חי') עורכי דין למען משפט, חברה וצדק נ' עיריית טמרה (5.7.2018). כן ראו ת.א. (רמלה) 16908-02-16 פלונית נ' עיריית מודיעין (17.2.2018) שהערעור עליו התקבל אך ביחס לחלוקת האחריות בין הנתבעות שם).

ואכן, יהא זה משונה לקבוע כי הרשות המקומית מחויבת על פי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות והתקנות שהותקנו לפיו להנגיש תחנות אוטובוס לאנשים המתקשים בהליכה, ובד בבד לקבוע כי לרשות אחריות מופחתת כלפי אותם האנשים בכל הנוגע למפגעים במדרכות המובילות לתחנות אוטובוס אלה (השוו: ת"צ (מחוזי י-ם) 28179-10-15 רות שושנה ברגר נ' עיריית ירושלים (8.10.2020), בפסקאות 36-41). לא למותר יהא להזכיר בהקשר האחרון כי התובע מעד בעודו צועד לעבר תחנת אוטובוס בדרך לביתה של בתו (ראו עמ' 3 ש' 9-10, ועמ' 9 ש' 6-7).

מאותם הטעמים שמניתי לעיל לא מצאתי לנכון לייחס לתובע אשם תורם כלשהו בשל נפילתו: התובע נסע לבדו באוטובוס והלך לתומו על המדרכה כפי שנהג כל העת עד למועד האירוע (עמ' 6 ש' 26). המפגע עליו מעד התובע לא בלט לעין למרחוק לאדם שאינו מתקשה בראיה ובהליכה, קל וחומר לאדם מבוגר או כבד ראיה. לא מצאתי אפוא כי דבק בתובע "אשם" כלשהו (השוו: ת.א. (י-ם) 30634-06-14 שושנה ישראלי נ' עיריית נהריה (6.11.207)).

נזקיו של התובע

התובע הגיש חוות דעת רפואית מטעמו של ד"ר עודד אייזנברג, מומחה בכירורגיה אורטופדית. ד"ר אייזנברג ציין בחוות דעתו כי מאז האירוע ממשיך התובע לסבול מכאב בברך שמאל, ומתנייד בעזרת מקל ולעתים עם הליכון. כן ציין המומחה כי התובע מאז האירוע מוגבל התובע בהליכה רציפה של לא יותר מדקות בודדות, מוגבל בכיפוף הברך, ולכן מתקשה בפעולות שונות כגון לגרוב גרביים, לעלות ולרדת במדרגות, להיכנס ולצאת מרכב וכד'. התובע אף נאלץ להתקלח בישיבה. עוד ציין המומחה כי בעוד שטרם האירוע היה התובע עצמאי לחלוטין, דר לבדו ותפקד ללא הגבלה, בעקבות האירוע הוא נאלץ להיעזר בילדיו בפעולות רבות.

ד"ר אייזנברג קבע כי נכותו הצמיתה של התובע בגין המגבלה בברך שמאל היא בשיעור של 30% לצמיתות מותאם לסעיף 35(1)(ד) לתקנות המל"ל. ד"ר אייזנברג ציין עוד בחוות דעתו כי המדובר בתהליך שחיקתי פוסט חבלתי בפיקת הברך אשר צפוי להחמיר עם הזמן, באופן שיתבטא בהחמרת הכאב ובהחמרת מגבלות התיפקוד והניידות. ד"ר אייזברג הוסיף כי הפתרון שניתן יהיה להציע הוא ניתוח נוסף, הפעם להחלפה שלמה של הברך.

עוד קבע ד"ר אייזנברג כי נכותו הצמיתה של התובע בגין צלקת עבה ומכוערת היא בשיעור של 10%.

אשר לנכויות זמניות: ד"ר אייזנברג קבע בחוות דעתו כי התובע שהה באי כושר מלא במשך ששה חודשים מהפציעה, וכי נכותו הזמנית עמדה על 50% למשך שישה חודשים נוספים.

המומחה מטעם הנתבעת ד"ר שמואל וייס קבע כי נכותו הצמיתה של התובע בגין השבר בפיקה בברך שמאל עומדת על 15% לצמיתות, וכי נכותו בגין הצלקת המכוערת עומדת על 10% לצמיתות.

בעלי הדין הגיעו להסכמות ולפיהן נכותו האורטופדית הצמיתה של התובע עומדת על 20%, ואילו הנכות בגין הצלקת עומדת על 10%.

התובע העיד כי בעוד שלפני האירוע היה עצמאי, כיום הוא נדרש לסיוע כמעט בכל, כולל בקניות, בניקיון, בבישול ובטיפול בבנו החסוי המתגורר עמו (ראו תצהיר התובע). כמו כן, לדברי התובע, מאז התאונה הוא נזקק למקל, ואינו יכול ללכת להתפלל בבית הכנסת כפי שנהג בעבר או לנסוע לבדו באוטובוס (עמ' 6 ש' 5 וש' 24-26).

בנו ובתו של התובע העידו כי נדרשו לסעוד אותו 24/7 משך תקופה ארוכה בבית החולים, בין היתר בשל מצבו הנפשי הקשה של התובע לאחר האירוע.

בנו של התובע, ר', אף העיד כי לאחר האירוע ולקראת חזרתו של האב להתגורר בביתו שיפץ את הבית, כך שמשקופי הדלתות יתאימו למעבר כיסא גלגלים, וכך שחדר הרחצה יהיה נגיש. עם זאת, קבלות לא צורפו.

כאב וסבל

לאור נכותו הרפואית הצמיתה המוסכמת של התובע, בהתחשב בניתוחים שעבר ובכך שקיימת אפשרות שיזדקק לניתוח נוסף, ולאחר שהבאתי בחשבון את כאביו המתמשכים של התובע מאז האירוע ואת הפגיעה המשמעותית באיכות חייו, אני מעמידה את הפיצוי בגין כאב וסבל על סך של 150,000 ₪.

עזרת הזולת

מאז האירוע ועד היום חלפו כארבע וחצי שנים. בהתאם לנתוני הלמ"ס, תוחלת חייו של התובע היא כשמונה שנים.

בהתחשב בשני הניתוחים בברך שעבר התובע ובתקופת השיקום שבעקבותיהם, באפשרות שהעלה המומחה מטעם התובע כי יזדקק לניתוח נוסף בעתיד עקב ההחמרה הצפויה בפיקת הברך, וכן בנכויות הזמניות הממושכות שקבע המומחה, אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה לתקופה בת ששת החודשים שלאחר הנפילה על סך של 20,000 ₪, המשקף עזרה של כ - 16 שעות שבועיות, ולתקופה נוספת של חצי שנה על סך של 10,000 ₪, המשקף עזרה של כ - 8 שעות שבועיות.

בגין יתרת התקופה לעבר אני מעמידה את הפיצוי על סך של 53,000, היינו, כ - 6 שעות שבועיות.

נוכח תוחלת חייו של התובע אני מעמידה את שיעור הפיצוי לעתיד בראש נזק זה על סך של 107,000 ₪ (כ-6 שעות שבועיות).

סך הפיצוי בגין ראש נזק זה עומד אפוא על 190,000 ₪.

ניידות ורפואיות

בשים לב למגבלת ההליכה המשמעותית של התובע מאז האירוע, לכך שהתובע אינו מסוגל עוד להתנייד באוטובוס כבעבר ונזקק להסעה על ידי ילדיו או למוניות, לרבות לטפולים רפואיים, אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על סך כולל של 50,000 ₪.

ניכויי המל"ל

טרם האירוע ומאז חודש אוגוסט 2019 הוכר התובע במוסד לביטוח לאומי כזכאי לסיעוד בדרגת זכאות 2, שהקנתה לו סיוע של 6 שעות שבועיות. לאחר האירוע, במהלך החודשים אפריל - נובמבר 2022 עלתה דרגת הזכאות של התובע לדרגה 5 שהקנתה לו עשרים ושתיים שעות סיוע שבועיות, והחל מחודש דצמבר 2022 הוא מוכר כבעל דרגת זכאות 4 לצמיתות, המקנה לו סיוע של ארבע עשרה שעות שבועיות (ראו תצהיר בתו של התובע והמסמכים שנלוו אליו).

מכלל המסמכים הרפואיים ומהעדויות שהובאו בפניי נקל לקבוע כי קיים קשר ברור בין הגדלתה של גמלת הסיעוד לה זכאי התובע לאחר התאונה ובסמוך לה לבין התאונה.

הנתבעת לא הגישה חוות דעת אקטוארית מטעמה, אך טענה בסיכומיה כי לפי מסמך שהתקבל מהמוסד לביטוח לאומי, אותו העבירה לתובע, כלל תגמולי המל"ל ששולמו לתובע בעניין סיעוד מאז חודש אוגוסט 2019 ועד לחודש פברואר 25' עמד על סך של כ - 250,000 ₪.

בסיכומי התשובה מטעמו לא חלק התובע על הנתונים שהציגה הנתבעת.

בית המשפט העליון עמד על הקושי בחישוב ניכוי גמלת הסיעוד כאשר הניזוק היה זכאי עובר לאירוע לגמלת סיעוד, וזו עלתה בעקבות האירוע. כן הבהיר בית המשפט העליון כי אין מקום להיקש לעניין זה מהלכת פרלה עמר, שהרי גמלת הסיעוד מחושבת לפי מצב תפקודי, לפי הערכת תלות המבוצעת למקבל התשלום, בעוד גמלת הנכות הכללית מחושבת לפי אחוזי נכות (ראו דבריו של נשיא בית המשפט העליון, כב' השופט י' עמית ברע"א 236/24 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (11.4.2024); באותו עניין לא נדרש בית המשפט העליון לחלופות החישוב השונות שכן נקבע כי הניזוק שם החל לקבל את גמלת הסיעוד לאחר התאונה וכתוצאה ממנה).

עיון בנתונים שהציגה הנתבעת מלמד כי עבור התקופה שבין 8/19 ל - 4/22 (כשלושים ושלושה חודשים) שולמו לתובע, (ישירות או לנותן השירות), סך כולל של 66,583 ₪, היינו, 2,017 ₪ בממוצע לחודש, בעוד שעבור יתרת התקופה שעד לחודש 2/25 (כשלושים וארבעה חודשים) שולמו לתובע (ישירות או לנותן השירות) סך של 181,698 ₪, היינו, 5,344 ₪ בממוצע לחודש. במלים אחרות, תוספת גמלת הסיעוד ששולמה לתובע לפי הנתונים שהציגה הנתבעת ואשר לא נסתרו על ידי התובע עמדה על סך של 3,326 ₪ לחודש על פני שלושים וארבעה חודשים.

מאחר שהנתבעת לא הציגה נתונים נוספים כלשהם, אני מוצאת לנכון לנכות מסכום הפיצוי סך של 113,000 ₪, המייצג את תוספת גמלת הסיעוד ששולמה לתובע בעקבות האירוע.

לסיכום –

הנתבעת תשלם אפוא לתובע סך של 277,000 ₪ מעבר לתגמולי המל"ל בתוספת הוצאות משפט בסכום כולל של 5,500 ₪ ובתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.6% מהסכום שנפסק.

המזכירות תמציא לבעלי הדין את פסק הדין.

ניתן היום, כ"ז אב תשפ"ו, 10 אוגוסט 2026, בהעדר הצדדים.