עסקה להשכרת גן ילדים התפוצצה לאחר שהשוכרים הפוטנציאליים התחמקו מפגישת החתימה על ההסכם הסופי. בית המשפט קבע כי זכרון הדברים שחתמו עליו חייב אותם ככל חוזה רגיל.
בית משפט השלום בקריות קיבל באחרונה חלק מתביעה לפיצוי על הפרת זכרון דברים עקב פיצוץ עסקה להשכרת גן ילדים בקרית ביאליק. השופטת לובנה שלאעטה חלאילה חייבה את השוכרים לשלם למשכירה כ-52 אלף שקל.
באפריל 2013, אחרי 27 שנות פעילות בגן, החליטה בעלת הנכס לפרוש ופרסמה באינטרנט מודעה להשכרתו לשוכרים המעוניינים להמשיך את פעילותו.
שוכרים פוטנציאליים שפנו אליה – גננת, בעלה ושותפם העסקי – החלו לנהל עימה משא ומתן על תנאי השכירות.
כעבור חודשיים של הידברות הצדדים חתמו על "זיכרון דברים" במסגרתו הסכימו על גובה השכירות והמועד בו השוכרים יקבלו את המקום לידיהם (ספטמבר 2013). בהמשך, התווספו לזיכרון הדברים סעיפים שחייבו את השוכרים לחתום על הסכם סופי עד לאמצע חודש יולי אותה שנה, ולהעביר לידי המשכירה 12 שיקים לצד בטוחות נוספות.
אלא שהשוכרים לא הגיעו לפגישות שנקבעו לחתימה סופית בתואנות שונות, ובסופו של דבר המשכירה הבינה כי הם לא מתכוונים לעמוד בהתחייבותם והודיעה על ביטול העסקה.
באפריל 2014 היא תבעה את השוכרים בדרישה לפיצוי של 118 אלף שקל על הנזקים שנגרמו לה בעקבות הפרתו של זכרון הדברים המחייב.
התובעת טענה כי העסקה בוטלה במועד מאוחר (שבועיים לפני פתיחת הגן) ובעקבות זאת נגרמו לה הפסדי הכנסות. כמו כן היא דרשה החזר הוצאות פרסום למציאת שוכרים חדשים ופיצוי על עגמת הנפש שנגרמה לה והפגיעה במוניטין של הגן.
אולם הנתבעים האשימו את התובעת בטרפוד העסקה כיוון שהוסיפה להסכם תנאים מהותיים שלא הסכימו להם. בנוסף, הם טענו כי התובעת הגזימה בסכום התביעה בהתחשב בכך שמצאה שוכרים חלופיים בתוך חצי שנה.
"משכו" את התובעת
התביעה הוכרעה לפני כמה שבועות. השופטת שלאעטה חלאילה קבעה בראש ובראשונה כי זיכרון הדברים היה בעל תוקף מחייב והצדדים עצמם ראו בו ככזה.
השופטת ביססה את קביעתה על התנהגותם אחרי עריכתו, ובכלל זה העובדה שהתובעת הכינה חוזה מפורט ואף נקבע מועד חתימה סופי, ואילו הנתבעים פרסמו את הגן לצורך "גיוס" ילדים. כמו כן, היא ציינה כי בזכרון הדברים נכללו כל הפרטים המהותיים לעסקה כמו גובה דמי השכירות, אופן ביצוע התשלום ועוד.
מכאן, השופטת עברה לבחון מי אחראי לביטול. סתירות רבות שהתגלו בגרסת הנתבעים כמו גם התנהלותם הכללית שכנעו אותה כי העסקה בוטלה באשמתם. השופטת ציינה לרעה את העובדה שלא הודיעו לתובעת על התנגדותם לתנאי ההסכם (שלטעמה כלל לא היו מהותיים), וש"משכו" אותה עד למועד מאוחר, מה שמנע ממנה למצוא שוכרים חלופיים לפני תחילת שנת הלימודים.
בהמשך, השופטת עברה לדון בגובה הפיצוי שעל הנתבעים לשלם עקב הפרת זכרון הדברים. השופטת הסבירה כי סכום הפיצוי צריך לשקף את המצב שהיה אילו לא היה מופר, ואילו התובעת הפריזה בסכום התביעה, כשדרשה בין היתר פיצוי עבור 5 שנות שכירות אף שההסכמה הייתה על שנת שכירות אחת והנכס הושכר בחלוף חצי שנה.
משכך, נקבע כי התובעת זכאית לפיצוי בגובה שישה חודשי שכירות והחזר הוצאות פרסום. עם זאת, השופטת לא התרשמה שהייתה פגיעה במוניטין או שנגרמה לתובעת עוגמת נפש, כך שלבסוף התביעה התקבלה בחלקה והנתבעים חויבו ב- 45,710 שקלים בנוסף להוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 6,250 שקלים.
* עו"ד אלון חזן עוסק בדיני מקרקעין
** הכותב לא ייצג בתיק
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין