קרספין נ' שטרנברג ואח'

תביעה לפיצויים בגין הפרת זיכרון דברים בו התקשרו הצדדים להשכרת נכס ששימש את התובעת כגן ילדים.

העובדות הדרושות להכרעה והמחלוקת בין הצדדים

1. התובעת, גננת במקצועה, בעלת נכס הידוע כגוש 11553 חלקה 16 בקרית ביאליק, בו ניהלה במשך כ- 27 שנים, גן ילדים לגילאי 1-3 (להלן: "הנכס"). בשלהי חודש אפריל 2013, ולאחר שהחליטה לפרוש מעבודתה כגננת, פרסמה התובעת באינטרנט, באתר "הגננת", מודעה להשכרת הנכס כגן ילדים.

    

2. הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") יצרה קשר עם התובעת בחודש מאי והגיעה, יחד עם הנתבע 2 (להלן: "בהט"), לביקור בנכס והתרשמות ממנו וביום 9.6.2013, במפגש שהתקיים בין התובעת, הנתבעת והנתבע 3, בן זוגה של הנתבעת (להלן: "גוזלן") נחתם זיכרון דברים שנערך בכתב ידו של גוזלן ואשר זו לשונו :

   "זכרון דברים

   שנחתם בין גב' טובה קריספין לבין איילת שטרנברג ויגאל גוזלן

   *בתאריך 1.9.13 יעבור הגן לניהולה של איילת שטרנברג

   *הגב' טובה קריספין תקבל שכ"ד עבור הגן שיעמוד על 8,000 ₪ כולל מע"מ

   * יסוכם גם מחיר עבור הריהוט שישאר,

   ולכך באו הצדדים על החתום

   (חתימות הצדדים)"

3. כמה ימים לאחר החתימה (13.6.13) פנתה התובעת אל הנתבעת טלפונית ולא זכתה למענה, וביום 23.6.13 פנתה הנתבעת אל התובעת בהודעת טקסט לפיה, דודו של גוזלן נפטר והם מבקשים לדחות את הפגישה עד אחרי השבעה.

    

4. לאחר חלוף שבוע ימים, ביום 30.6.13, פנתה התובעת אל הנתבעת וביררה מתי ניתן יהא להיפגש וביום 8.7.13 פנתה אליה שוב בהודעה שזה נוסחה "איילת מה קורה את לא עונה לי אני מקווה ששלומכם בסדר ושקיבלת את הצ'קים ובעזרת השם ניתקדם כמו שאמרת, תחזרי אלי טובה".

    

5. ביום 9.7.13 בנה של התובעת, בשם מורן, פנה אל הנתבעת וביקש שתעביר שיק בטחון כדי להראות רצינות למלא אחר זיכרון הדברים וביום 10.7.2013 נערכה פגישה נוספת בנכס ובין הצדדים נחתם מסמך נוסף שכותרתו "המשך לזיכרון הדברים מיום 9.6.2013" ולפיו:

    

   "המשך לזכרון הדברים מיום 9.6.13

   1) כביטחון למילוי ההתחייבות זכרון הדברים, השוכר איילת שטרנברג 028414936 העביר בתאריך 10.7.13 בטוחה צ'ק ערבון על שם טובה קריספין 04593406 על סך 20000 שקל.

   2) השוכר מתחייב לחתום על חוזה שכירות עד תאריך 18.7.13 ולהמציא 12 צקים על סך 8000 שקל כל אחד ובטוחות כפי הנדרש בחוזה.

   (חתימות)" 

    

   על מסמך זה חתמו התובעת מצד אחד והנתבעים 1 ו-2 מצד שני.

    

6. ביום שנקבע בזיכרון הדברים לחתימה על חוזה ולמסירת השיקים, 18.7.2013 (יום חמישי בשבוע) הודיעה הנתבעת לתובעת, בהודעת טקסט, כי לפי מידע שנמסר לה מהבנק, השיקים יתקבלו ביום שני בבוקר (כלומר, 22.7.2013).

    

   מעדויות הצדדים עולה כי הם נפגשו בימים 22 ו- 24.7.13 ומספר ימים לאחר מכן, ביום 28.7.2013 שלחה בתה של התובעת, קרן, בדואר אלקטרוני חוזה ונספח לעניין הציוד הנלווה לגן והודעה במסגרתה נתבקשה הנתבעת ליצור קשר עם התובעת לצורך קביעת מועד לחתימה על החוזה והחתמת ערבים, העברת השיקים ומסירת המפתח. באותה הודעה נכתב כי סוכן הביטוח אישר את הנספח לביטוח ועל הנתבעת לשלוח לתובעת נספח ביטוח חתום, ללא צורך בפוליסה.

7. ביום 30.7.2013 פנתה קרן בהודעה טלפונית לנתבעת שזו לשונה "שלום מה שלומך? ביום חמישי 1.8.13 נפגש על מנת לחתום על החוזה. יש להכין את הבטוחה והצק'ים למועד החתימה. נא צרי קשר עם אימי לתאום שעה נוחה לכולם המשך יום טוב". בתגובה הודיעה הנתבעת לתובעת, גם בהודעה טלפונית, "טובה ערב טוב. החוזה נמצא אצל עו"ד, הוא רק בתחילת השבוע הבא חוזר מחופש. נדבר".

    

8. ביום 8.8.13 התנהלה שיחה טלפונית בין התובעת לנתבעת בה נקבעה, לטענת התובעת, פגישה ליום 11.8.13. הפגישה ביום 11.8.2013 לא התקיימה; חוזה לא נחתם באותו יום וגם לא בכלל וביום 15.8.2013 פנתה התובעת בכתב לנתבעים 1 ו-2, בהודעה על ביטול זיכרון הדברים, בשל אי חתימה על חוזה שכירות במועד שסוכם, דבר המהווה לשיטתה הפרה יסודית של זיכרון הדברים.

    

   בתגובה שלח הנתבע 2, בהט, ביום 25.8.2013 מכתב בו טען כי החוזה לא נחתם בשל התנהלות התובעת חסרת תום לב ובשל הערמת קשיים ו"תנאים מפלים" בטיוטת החוזה. עוד טען כי פניות הנתבעים לתובעת לקביעת פגישה כדי לנסות ליישב את המחלוקות ביניהם לא נענו והודעתה על ביטול זיכרון הדברים גרמה להם לנזקים.

    

9. ביום 2.9.2013 פנתה ב"כ התובעת לנתבעים במכתב התראה בו פורטה השתלשלות האירועים ונדרש פיצוי כספי בגין הנזקים והפסד ההכנסה שנגרמו עפ"י הנטען לתובעת בשל מחדלי ומעשי הנתבעים. במכתב תשובה של ב"כ הנתבעים מיום 17.9.2013 הוכחשו טענות התובעת ומנגד נטען כי היא ביקשה להחתים את הנתבעים על חוזה שכירות המנוגד להבנות בין הצדדים, והתנהלותה חסרת תום הלב מנעה את חתימתו.

10. כחצי שנה לאחר מכן הוגשה התביעה כאן, כשהצדדים חלוקים בדבר הגורם שהכשיל חתימת חוזה השכירות והפר את זיכרון הדברים, בצד המחלוקת בדבר הנזקים שנגרמו לתובעת עקב ההפרה הנטענת.

     

    טענות הצדדים

11. התובעת טענה כי הנתבעים ניהלו משא ומתן בצורה כושלת וחסרת תום לב, לא הגיעו לפגישות שנקבעו, לא מסרו שיקים, לא הציעו ערבים, לא חתמו על חוזה ולא הראו שום נכונות לבוא בדברים כדי לקדם בסופו של יום את העסקה. מנגד הם פרסמו את הגן על שם הנתבעת והוציאו פליירים ומשראו שאין נרשמים לגן, התנערו מהתחייבותם כלפיה.

    לטענתה, התנהלות הנתבעים גרמה לה להפסדים לאחר שנאלצה בסופו של יום להפעיל את הגן בעצמה עם 4 ילדים בלבד מקום בו יכלה ל"גייס" 13 ילדים כפי שהיה בשנה קודמת, אילו נערכה מראש. את נזקיה העמידה התובעת על סך של 118,000 ₪ בגין הפסד דמי שכירות שהיו אמורים להשתלם במשך 5 שנים, הוצאות פרסום, עוגמת נפש ופגיעה במוניטין.

12. הנתבעים הכחישו את אחריותם להפרת זיכרון הדברים וטענו שהתובעת הייתה זו שנהגה בחוסר תום לב במטרה להכשיל את ההסכם ותוך שהיא מנסה להשכיר את הנכס לאחרים ולכל המרבה במחיר. לטענתם, התברר להם כי התובעת פרסמה ביום 9.7.13 מודעה חדשה להשכרת הגן וזאת לאחר שנחתם זיכרון הדברים ביניהם ובמקביל לניהול משא ומתן עימם.

     

    לטענת הנתבעים, על אף שחלף המועד שננקב בזיכרון הדברים לחתימה על חוזה המשיכו הצדדים במשא ומתן ועל מידת רצינותם ניתן ללמוד מההוצאות הכספיות הרבות שהוציא לצורך הפעלת הגן. לשיטתם, במהלך הפגישות שהתקיימו בין הצדדים בימים 22.7.2013 ו- 24.7.2013, הציגה התובעת חוזה המנוגד להסכמות שגובשו בזיכרון הדברים ובמהלך המו"מ וזאת במטרה להכשיל את החתימה עליו, וביום 28.7.2013 שלחה בתה קרן חוזה הכולל דרישות חדשות המנוגדות לסיכום בין הצדדים, ובין היתר נדרשה תוספת מע"מ על דמי השכירות שסוכמו, נערך שינוי במועד תחילת השכירות, נאסר שימוש ברשימת הלקוחות ונדרש תשלום בגין הציוד בגן וערבויות נוספות.

    בסופו של יום, המשיכו הנתבעים וטענו, לא נחתם חוזה לאור כך שלא הצליחו הצדדים להגיע להסכמות בנושאים מהותיים ועל כך ניתן ללמוד מההבדלים בין זיכרון הדברים לטיוטת החוזה שהעבירה התובעת, אשר הודעתה על ביטול זיכרון הדברים נשלחה משהבינה כי המו"מ עלה על שרטון.

    בצד זאת, הכחישו הנתבעים את הנזקים שטענה אליהם התובעת וטענו כי לא נגרם לה כל נזק כספי, שכן היא הצליחה בסופו של יום להשכיר את הנכס בתנאים טובים יותר ע"י כך שקיבלה סך של 65,000 ₪ עבור הציוד ודמי שכירות חודשיים גבוהים יותר מאלה שסוכמו עימם.

    דיון ומסקנות

13. אפתח במושכלות יסוד בשאלת תוקפו של זיכרון דברים ואפנה לפסה"ד שניתן בע"א 9255/11 יוסף דניאל נ' פלונית (11.8.2013), שם נקבע :

    "כידוע, מסמך שכותרתו היא "זיכרון דברים" עשוי להיות מוכר כחוזה בעל תוקף מחייב או להיחשב לשלב בלתי מחייב במשא ומתן לכריתת חוזה, הכול בהתאם לנסיבותיו של המקרה הספציפי. על מנת שזיכרון הדברים ייחשב חוזה מחייב, עליו למלא אחר דרישותיו של פרק א' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 היינו, עליו להעיד על גמירת דעתם של הצדדים להתקשר בחוזה מחייב, ולהיות מסוים .. בד בבד, ככל שמדובר בעסקאות מקרקעין, על זיכרון הדברים לקיים גם את דרישת הכתב של סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969" (פסקה 18).

    בנוסף נקבע (שם, פסקה 22) "השאלה המרכזית איננה האם קיימות בין הצדדים מחלוקות מהותיות כיום, אלא האם ב"זמן אמת", היינו, במועד עריכת זיכרון הדברים, התקיים ביניהם מפגש רצונות שאפשר את השתכללותו של הסכם מחייב".

    ביחס לדרישת המסוימות וגמירת הדעת נקבע:

    "אכן, הדרישה כי זיכרון דברים יהיה מסוים דיו רוככה ברבות השנים. אם בעבר נדרש שזיכרון הדברים גופו יכיל את כל הפרטים החיוניים והמהותיים לעסקה, כגון שמות הצדדים, מהות הנכס, מהות העסקה, המחיר, זמני התשלום והסדרים בדבר הוצאות ומסים .., הרי שלימים נקבע כי זיכרון דברים עשוי לענות על דרישת המסוימות אף כאשר הוא אינו כולל חלק מהפרטים המהותיים לעסקה, ובלבד שפרטים אלה ניתנים להשלמה על פי דין או על פי הנוהג המקובל (ראו: ע"א 692/86 בוטקובסקי נ' גת, פ"ד מד (1) 57, 66 (1989)). בכל הנוגע לדרישת גמירות הדעת, זו נלמדת על פי תוכן המסמך – ובכלל זה לשונה של "נוסחת הקשר" המגדירה את היחס בין זיכרון הדברים לבין החוזה המפורט העתיד להיחתם ..– כמו גם על פי התנהגותם של הצדדים במהלך, לפני ואחרי חתימת זיכרון הדברים ... זאת ועוד: יסוד המסוימות ויסוד גמירת הדעת אינם מנותקים זה מזה " (שם, פסקה 19).

14. בענייננו, וחשוב להדגיש זאת כבר בפתח הדברים, לא חלקו הצדדים על תוקפו המחייב של זיכרון הדברים (על שני חלקיו) ונראה, על רקע תוכנו של זיכרון הדברים והתנהגות הצדדים, גם אחרי ההתקשרות והחתימה עליו, כי כוונתם היתה ליתן לו תוקף משפטי מחייב.

     

    הצדדים חתמו, כאמור, על זיכרון הדברים ביום 9.6.2013 ובהמשך ביום 10.7.2013 והגיעו להסכמה בדבר האלמנטים העיקריים בעסקה ביניהם: גובה דמי השכירות החודשיים, אופן התשלום, מועד העברת החזקה בנכס ומועד החתימה על חוזה השכירות, ועל סמך הסכמה זו הועבר שיק בטחון בסכום של 20,000 ₪ לטובת התובעת. מעבר לכך, הם באו בדברים והיו בקשר לצורך קידום ההתקשרות ביניהם על סמך העקרונות שסוכמו בזיכרון הדברים ונקטו בצעדים על בסיס הסכמות אלה. במסגרת זו, הוכן חוזה מפורט ע"י התובעת והחלו הנתבעים במהלכים לצורך הפעלת הגן ובין היתר הדפסת פלאיירים, הזמנת פרסום, שילוט וחותמות על שם העסק, מה שמראה כי הצדדים גמרו בדעתם לפעול בהתאם לזיכרון הדברים שנחתם ביניהם ולהתקשר בחוזה מחייב.

15. המחלוקת בין הצדדים קשורה למעשה לסיבה בעטיה לא נחתם חוזה ולא השתכללה העסקה ויצאה לפועל.

     

16. הנתבעים טענו, כאמור, לאחריות התובעת לכישלון ההתקשרות ביניהם וזאת בשל הצגת תנאים חדשים בחוזה, המנוגדים להסכמות שהושגו בזיכרון הדברים ובמהלך המו"מ, ובנוסף נטען שהתובעת פרסמה את הגן וניהלה משא ומתן עם צדדים שלישיים, במקביל לחתימה על זיכרון דברים ביניהם.

     

    התובעת הכחישה כי ניהלה מו"מ מקביל עם צדדים שלישיים וטענה, בזיקה לטענת הנתבעים לדרישות חדשות המנוגדות לזיכרון הדברים, כי החוזה שהועבר אליהם היה בגדר טיוטה בלבד, כשלמעשה הנתבעים לא פנו אליה בהסתייגות מתוכנו ודחו את הפגישות שנקבעו לצורך מסירת השיקים וחתימה על החוזה ומשלא הגיעו לפגישה שנקבעה ליום 11.8.2013, לאחר שדחו פגישות קודמות, הבינה בשים לב לזמן שנותר עד פתיחת שנת הלימודים, כי אינם מתכוונים לעמוד בהתחייבותם והודיעה על ביטול זיכרון הדברים בשל הפרתו על ידם.

     

17. אפתח את הדיון בטענת הנתבעים לניהול מו"מ מקביל עם צדדים שלישיים.

    בעניין זה התבססו הנתבעים על פרסום באתר האינטרנט "הגננת", מיום 9.7.13 כשהם טוענים שמדובר בפרסום הגן של התובעת שנעשה לאחר חתימה על זיכרון הדברים ובמקביל לניהול מו"מ איתם. לטענתם, התובעת יצרה קשר עם מספר הטלפון של אחד המתעניינים במודעה יממה אחת לאחר שזה הגיב לפרסום, מה שמעיד על ניהול משא ומתן מקביל עם שוכרים פוטנציאלים אחרים.

     

18. התובעת מנגד טענה שאינה מכירה את הפרסום מיום 9.7.2013 וכי הפרטים שהוצגו בו אינם תואמים את הגן שלה, כאשר הזהות בין איש הקשר הרשום במודעה (מורן) לשמו של בנה הוא מקרי, אלא שבהמשך חקירתה לא שללה כי "יכול להיות" שבנה עשה את הפרסום, הגם כי היא לא זוכרת אותו (עמ' 14 לפר').

     

19. אומר מיד כי אני דוחה את גרסתה של התובעת בהקשר זה שכן על פני הדברים נראה כי מדובר בפרסום הקשור בגן שלה. הכחשת התובעת וניסיונה בחקירתה הנגדית למצוא הבדלים מלאכותיים בין הגן שלה לבין הגן המתואר במודעה היה מאולץ ולא כנה ואיני נותנת בו אימון.

     

    זאת ועוד, מעדות התובעת והראיות שהוגשו עולה כי בעקבות הפרסום היתה פנייה באינטרנט, ביום 7.8.13 של מתעניין שביקש לקבל פרטים ואשר מספר הטלפון שלו מסתיים בספרות 9433, ומפירוט השיחות וההודעות בטלפון התובעת (נספח ו' לתצהירה) עולה כי ביום 8.8.13 נוצר קשר טלפוני מהנייד שלה לאותו מספר, בשיחה שנמשכה 18 שניות, וביום 20.8.13 נשלחה אליו הודעה על ידה.

20. חרף האמור, אין בפרסום זה לטעמי כדי ללמד בהכרח על ניהול משא ומתן מקביל להשכרת הנכס ואין בדבר הפרסום, שבוצע ככל הנראה ע"י מי מבניה של התובעת, כדי להעיד על חוסר תום לב בניהול משא ומתן ועל ניסיון להתחמק מההסכמות בין הצדדים. מדובר בפרסום ש"עלה" לאתר האינטרנט לפני החתימה על המשך זיכרון הדברים ביום 10.7.2013, כאשר מהראיות שהוגשו עולה כי למן חתימת זיכרון הדברים הראשון לא נפגשו הצדדים ולא הושגה כל התקדמות ביניהם גם לאחר חלוף חודש ימים מיום החתימה וחרף פניות התובעת החוזרות בדרישה לתיאום מועד לפגישה נוספת לצורך חתימה על חוזה ומסירת שיקים. לציין כי הפרסום בוצע ככל הנראה לאחר או בסמוך לפניית בנה של התובעת אל הנתבעת בדרישה למסירת שיק בטחון, מה שמעיד מחד על מחויבותה של התובעת לעסקה ומנגד על חששה מכך שהנתבעים לא יקיימו את חלקם מנגד ומסביר במידת מה את דבר הפרסום.

     

    גם השיחה הקצרה מאוד (שארכה 18 שניות) שהתנהלה לאחר אותו מועד אינה מעידה על ניהול מו"מ ובעניין זה אני מקבלת את גרסתה, המאוחרת יש לומר, של התובעת בה היא לא שללה את עצם קיומה של השיחה אם כי הסבירה כי לא ניהלה מו"מ מקביל. בהקשר זה אפנה למכתבה של התובעת מיום 15.8.13, שם בסעיפים 3 ו- 4 שיקפה "בזמן אמת" את מצב הדברים מנקודת מבטה, במלים אלו :

     

    "3. עד לתאריך מכתבי זה לא נחתם הסכם שכירות חרף פניות חוזרות ונשנות אליכם ותוך שאתם מתחמקים ממתן מענה לפניותי ללא כל טעם ענייני.

    4. בעשותכם כן גרמתם לי נזקים למכביר עת נוכח חתימת זכרון הדברים עמכם לא נוהל על ידי כל מו"מ עם מאן דבעי.

    5. אי חתימת הסכם שכירות במועד שסוכם מהווה הפרה מהותית של תנאי זכרון הדברים" (ההדגשה לא במקור).

     

21. מכתב זה, שנשלח ע"י התובעת עצמה ושקדם לאפיקים המשפטיים בין הצדדים, בו היא מאשימה את הנתבעים בגרימת נזק של אי השכרת הגן וקושרת בין זיכרון הדברים לאי ניהול מו"מ עם צדדי ג', מחזק ללא ספק את גרסתה כי ראתה את עצמה מחויבת לזיכרון הדברים וכי לא ניהלה מו"מ מקביל עם אחרים.

    יודגש כי התנהלות התובעת מעידה כי היא הייתה מעוניינת בקידום ההתקשרות עם הנתבעים, גם לאחר הפרסום ביום 9.7.2013 ועל כך מעידות כל ההודעות הטלפוניות שנשלחו על ידה, קביעת פגישות איתם ושליחת חוזה שכירות ביום 28.7.2013 ולא ניתן להתעלם מהעובדה כי בסופו של יום ולאחר ביטול ההתקשרות עם הנתבעים לא עלה בידה, בפרק הזמן שנותר עד פתיחת שנת הלימודים, למצוא שוכר חלופי ונאלצה להפעיל את הגן בעצמה במשך מספר חודשים.

     

    חוזה שכירות המנוגד להסכמות בין הצדדים – האם כן ?

     

22. טענתם העיקרית של הנתבעים לעניין אי השתכללות ההסכם הינה אפוא כי התובעת, בכל פעם שנפגשו הצדדים, הציגה חוזה אחר ודרישות חדשות שלא סוכמו ביניהם. התובעת טענה מנגד שאומנם היה דין ודברים סביב מספר סעיפים בחוזה, אם כי מדובר בדין ודברים רגיל ובאף שלב לא הובעה התנגדות עקרונית של הנתבעים מתנאי החוזה; הם משכו אותה, לטענתה, מיום 28.7.13 - אז נשלח אליהם החוזה במייל ע"י בתה, בתירוצים שונים עד שבסופו של יום לא הגיעו לפגישה ביום 11.8.13, לחתימה על החוזה.

     

23. לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים, עדויותיהם וטענותיהם שוכנעתי כי טענות הנתבעים והסתייגויותיהם עלו רק בדיעבד ורק כדי להדוף את טענות התובעת כלפיהם; הם למעשה משכו את התובעת עד למועד קרוב יחסית לפתיחת שנת הלימודים ובסופו של יום, מבלי שהודיעו לה על התנגדות מהותית לתנאי כזה או אחר בחוזה שנשלח, לא הגיעו לפגישה שנקבעה ליום 11.8.13, כאשר לשיטת גוזלן עצמו, כפי שיפורט בהמשך, הסיבה לכך היתה שהשיקים שהזמינו מהבנק לא הגיעו עד אותו מועד ולמעשה ללא קשר לתובעת או התנהלות שלה. אנמק;

     

24. כאמור, בזיכרון הדברים, על שני חלקיו, נקבעו דמי השכירות החודשיים, מועד העברת הגן לניהול הנתבעת ומועד החתימה על חוזה שכירות והועבר להבטחת התחייבותם של הנתבעים שיק בטחון בסך של 20,000 ₪. באשר לציוד בגן נקבע כי הצדדים יגיעו להסכמות בעניינו (זיכרון הדברים מיום 9.6.13). כך גם נקבע כי, שיקים ובטחונות יימסרו ע"י הנתבעים במעמד חתימת החוזה וכפי שיידרש בחוזה (המשך זיכרון דברים).

    מטעם הצדדים הוגשו נוסחים שונים של חוזים. אחד מטעם התובעת, אחד מטעם הנתבעת ואחר מטעם בהט. מדובר למעשה באותו חוזה בסיסי עם שינויים שנערכו ע"י הצדדים, חלקם מודפס וחלקם בכתב יד. החוזה, כך עפ"י עדויות הצדדים, הינו חוזה שנמסר לנתבעים ע"י בתה של התובעת והוא כולל סעיפים מפורטים העוסקים, בין היתר, בתקופת ההסכם, תקופת האופציה, סוג הערבויות, עלות השכרת הציוד הנמצא בגן וביטוח.

     

25. עקרונית, אין מקום להשוואה דווקנית בין זיכרון דברים בו נקבעו עקרונות ותנאים בסיסיים של ההתקשרות לבין חוזה שכירות מפורט, אשר ברור כי יכלול לא מעט סעיפים ותנאים שזיכרון הדברים לא התייחס אליהם. עובדה זו כשלעצמה אינה תומכת בטענת הנתבעים לקיומם של תנאים שונים או מנוגדים להסכמות שהושגו.

     

26. מעדויות הצדדים עולה כי לאחר החתימה על "המשך זכרון הדברים", נערכו ביניהם שתי פגישות, האחת ביום 22.7.2013 והשנייה ביום 24.7.2013. הפגישה שנקבעה ליום 1.8.2013, נדחתה כאמור ע"י הנתבעת בנימוק שהחוזה נמצא אצל עו"ד לבדיקה וכי עוה"ד בחו"ל ויחזור בעוד שבוע, ופגישה נוספת שנקבעה ליום 11.8.13 לא התקיימה.

     

    בפגישות שהתקיימו, כפי שניתן ללמוד מנוסחי החוזים השונים שהוגשו, היה דין ודברים סביב מספר סעיפים בחוזה, ואולם לא שוכנעתי כי מדובר היה במחלוקות בעניינים מהותיים וגם לא במחלוקות שהובילו את הצדדים למבוי סתם. בפועל נראה כי הצדדים 'נפרדו' בפגישה ביום 24.7.13 במטרה לקבוע פגישה נוספת לצורך "סגירת קצוות" וחתימה על חוזה, ולראייה, הודעתה האחרונה של הנתבעת מיום 30.7.2013 לפיה החוזה נמצא אצל עו"ד "לצורך בדיקה". למעשה, זו היתה ההודעה האחרונה ששלחה הנתבעת אל התובעת ובה כפי שניתן לראות, לא הועלתה כל טרוניה ביחס לתוכן החוזה או לתנאי מתנאיו.

     

    התפתחות הדברים לאחר אותו מועד עמדה בבסיס המחלוקת העובדתית בין הצדדים ובעניין זה אני מבכרת את גרסתה של התובעת, כי הנתבעים משכו אותה עד יום 11.8.13 ובסופו של יום לא הגיעו לפגישה שנקבעה. אז, כשבועיים ימים לפני פתיחת שנת הלימודים, הבינה התובעת כי אין בדעת הנתבעים לחתום על חוזה וכי "העסקה" לא תצא לפועל.

     

    העדפת גרסתה של התובעת על פני גרסת הנתבעים מושתתת בעיקר על הסתירות המהותיות שנפלו בגרסאות הנתבעים בינם לבין עצמם ועל התרשמותי כי טענתם לפיה התובעת הכשילה את החתימה על החוזה לאור דרישות חדשות שלה, הועלתה רק במטרה להדוף את טענותיה להפרת זיכרון הדברים על ידם.

     

27. אביא להלן את עיקר הסתירות בגרסאות הנתבעים;

    • הנתבעת העידה, בניסיונה להציג את התובעת כמי שבאה כל פעם בדרישות חדשות, כי בפגישה ביום 24.7.13 הוצג הסכם שונה מההסכם שהוצג בפגישה מיום 22.7.2013 (עמ' 28 לפר'). גוזלן שנכח בפגישה העיד לעומתה, כי במהלך אותה פגישה לא הוצג כל הסכם ולפי דבריו : "החוזה היחיד שראיתי הגיע במייל לדעתי" (עמ' 42 לפר').

       

    • הנתבעת כאמור ביקשה לדחות את הפגישה שתוכננה ליום 1.8.13 בטענה כי העבירה את החוזה לבדיקת עורך דין (עמ' 28 לפר'), אלא שגוזלן הכחיש שהחוזה נשלח לבדיקה אצל עורך דין והעיד "למה שנעביר לעו"ד אם פתאום הגיע הסכם חדש?" ולאחר שעומת עם עדותה של הנתבעת בהקשר זה השיב : "אולי" "לא זוכר" "יכול להיות" "לא יודע" ו"אין לי מושג" (עמ' 45 לפר').

       

    • בהט טען בתחילת עדותו כי הוא נפגש עם התובעת רק ביום 10.7.2013 עת נחתם "המשך זכרון הדברים", ומעבר לשני ביקורים בגן, שאינם קשורים להסכם "לא נכנסתי פנימה, רק מבט. לא דיברנו על ההסכם. לא היא אמרה ולא אני". בהמשך עדותו שינה גרסה זו וטען כי נכח בפגישה בה הוצג חוזה ע"י קרן, בתה של התובעת, ונראה כי הוא מתכוון לפגישה מיום 22.7.2013.

      בהט העיד - הכל בניסיון להציג את התובעת כמי שעמדה על דרישותיה והכשילה את חתימת החוזה - כי באותה פגישה "הבת שלה אמרה "עכשיו תחתום על הכל אם לא אנחנו מוותרות על זה" וזאת על אף שלפי גרסתו, הנתבעים 1 ו- 3 לא היו נוכחים עימו באותה פגישה, דבר הפוגע במהימנותו, בעיקר נוכח טענתו הבסיסית, בעניינה ארחיב בהמשך, כי אינו מחויב אישית לזיכרון הדברים (עמ' 36 לפר'). מעבר לכך, טענה זו לא עלתה בתצהיר עדות ראשית שלו ולא זכתה לתמיכה ע"י יתר הנתבעים ומדובר לטעמי בניסיון להציג את נוסח ההסכם מיום 22.7.2013 כנוסח סופי מבחינת התובעת. בגרסה זו, שאינה מתיישבת עם השתלשלות העניינים לאחר אותה פגישה ועם עדויות יתר הנתבעים, איני נותנת אימון.

    • התובעת טענה כי בשיחה טלפונית עם הנתבעת ביום 8.8.13 תואמה פגישה לחתימת החוזה ביום 11.8.13 והיא הגישה פירוט שיחות המראה כי אכן התנהלה שיחה טלפונית בין שתיהן ביוזמת התובעת.

      כמו כן טענה כי ביום 11.8.13 ובשיחה טלפונית שיזמה בתה עם גוזלן, זה צעק עליה ומאוחר יותר באותו יום, לאחר שהתקשרה לנייד של הנתבעת וגוזלן ענה, זה מסר שהוא בנסיעה וכשיגיעו לפגישה ידברו.

       

      בנוסף לפירוט השיחות המתעד שיחה טלפונית גם ביום 11.8.13, גוזלן אישר בעדותו קיומה של שיחה עם התובעת באותו יום וטען כי היה ברכב בנסיעה עם הנתבעת וכי באותה שיחה הודיעו על ביטול הפגישה שנקבעה לאותו יום (עמודים 43 ו -45 לפר').

      הוא נשאל על הסיבה לביטול הפגישה והשיב "לא היו שיקים אני חושב, זה התבטל בהסכמה. לא ברחנו. לא הגענו כי לא היו לנו את השיקים, בשביל מה לבוא?". גוזלן נשאל אם הפגישה בוטלה בהסכמה והשיב : "כי גם היא הבינה שאין לאן ללכת בלי השיקים" (עמ' 43 לפר') ובהמשך חזר והעיד שהפגישה בוטלה "כוון שטכנית היא לא יכלה להתבצע, כי אין שיקים" (עמ' 45 לפר').

      גרסתו של גוזלן סותרת בעליל את גרסתה של הנתבעת לפיה השיקים היו מוכנים עוד בזמן הפגישה שנערכה בנוכחות בהט (ולא ברור אם כוונתה היתה לפגישה ביום 22.7 או הפגישה ביום 24.7.) ומבהירה כי הסיבה האמיתית לאי קיום הפגישה הינה אי קבלת השיקים מהבנק ולא הסתייגות או מחלוקת סביב סעיפים כאלה ואחרים בחוזה, כפי שניסו הנתבעים לטעון.

      לא זו אף זו, גרסה זו של גוזלן סותרת גרסה קודמת שלו (סעיף 25 לתצהירו) ושל הנתבעת, לפיה עוד בתחילת אוגוסט פנתה אליו התובעת בטלפון, צעקה והודיעה כי מבחינתה זיכרון הדברים אינו תקף והיא לא רוצה לשמוע מהם.

28. עינינו הרואות כי בגרסאותיהם של שלושת הנתבעים נפלו לא מעט סתירות, העיקריות שביניהן נוגעות להודעה שנמסרה ע"י התובעת בתחילת אוגוסט כי אינה מעוניינת להיות בקשר איתם, למועד קבלת השיקים אם בכלל ולסיבת ביטול הפגישה ביום 11.8.13, והרושם העולה מסתירות אלה ומגרסתו של גוזלן, אשר הודה במועד הפגישה וטען לביטולה בשל אי קבלת השיקים כי הנתבעים היו אלה אשר משכו את התובעת, פעם בנימוק מוצהר כי טרם קיבלו את השיקים מהבנק ופעם בטענה שהחוזה נמצא בבדיקת עו"ד (מה שהוכחש ע"י גוזלן), כאשר הפגישה האחרונה שנקבעה, לא התקיימה באשמתם. בהקשר זה, אני גם מבכרת את גרסתה של התובעת לפיה לא הגיעו הנתבעים לפגישה ביום 11.8.13 מבלי שיודיעו לה על ביטולה ולכל הפחות מבלי שהיא תסכים לכך, ונדמה כי כך עולה גם מתשובת גוזלן ממנה למדים כי מבחינתו היה על התובעת להבין שהפגישה לא תתקיים לאור כך שהשיקים לא היו מוכנים.

     

29. נראה כי טענת הנתבעים להצגת דרישות חדשות ע"י התובעת, הינה טענה שהועלתה אך בדיעבד וכי לא היו פערים מהותיים בין הצדדים שהצדיקו את אי החתימה ובכל מקרה, הם לא הודיעו לתובעת כי אינם מעוניינים לקדם את העסקה לאור דרישות חדשות או לא מוסכמות ביניהם.

    ויוטעם כי בעוד שהנתבעת טוענת היום כי בפגישה ביום 22.7.2013 הועלו דרישות שמבחינתה היו בבחינת דרישות חדשות ושונות מזיכרון הדברים ומהסיכום עם התובעת דוגמת, תוספת מע"מ לדמי השכירות, איסור שימוש ברשימת הלקוחות, תשלום בגין הציוד וערבויות נוספות, אין בהודעות שהוחלפו בין הצדדים, גם לאחר תאריך זה, כל התייחסות לדרישות אלה.

    בהמשך לכך, מכתבו של בהט מיום 25.8.13 שנשלח בתגובה למכתב הביטול של התובעת התייחס ל"תנאים מפלים" בנוסח ההסכם ולא ממש ברור למה התכוון ובמכתב בא כוחו (אז ב"כ כל הנתבעים) מיום 17.9.2013 שנשלח בתגובה למכתב ההתראה של ב"כ התובעת נטען לראשונה כי התובעת ניסתה להחתים את הנתבעים על הסכם שכירות ה"מנוגד ועומד בסתירה להבנות בין הצדדים" תוך שהוא מתייחס לסעיף 3.1. ד לחוזה, לפיו השכירות כוללת את הנכס בלבד ולא את שם העסק של המשכיר "גן אילון" ו/או המוניטין שלו ו/או רשימת לקוחותיו, זאת שעה שאין מחלוקת בין הצדדים (ראו עדות הנתבעת בשו' 3 עמ' 33 לפר'), כי כבר בשלב המשא ומתן, מסרה התובעת לנתבעת את רשימת הלקוחות של הגן (פרטי הילדים, תאריכי ימי הולדת ומספרי טלפון) והזמינה אותה להיכרות עם הורי הילדים בגן במסיבת הסיום של השנה. התובעת גם הסכימה לבקשת הנתבעת ביום 10.7.2013 לעשות שימוש בשם העסק ולציין בפרסום שלה כי מדובר ב"גן אילון" לשעבר (שם הגן שהפעילה התובעת), כפי שעשתה הנתבעת בפועל.

30. במסגרת הליך זה התייחסו הנתבעים לראשונה בהרחבה לתנאי החוזה אשר לדעתם היו מנוגדים להסכמות שגובשו בזיכרון הדברים ובמהלך המו"מ ואשר מעידים לשיטתם על חזרת התובעת מההסכמות ביניהם ונועדו להכשיל את החתימה על החוזה, כאשר ברור כי העלאת טענות קונקרטיות רק במסגרת ההליך המשפטי מבלי שיזכו לכל ביטוי מול התובעת בשעתו וגם לא בתשובת ב"כ הנתבעים במכתב ששלח, מחלישה עד מאוד את גרסתם כי זו הסיבה שבגללה לא נחתם החוזה.

     

    אתייחס להלן בתמצית לנושאים אשר לטענת הנתבעים נעשה בהם שינוי שלא על דעתם :

     

    • המע"מ – אין ספק כי הנתבעים צודקים בכך שבחוזה שנשלח אליהם נכתב כי דמי השכירות החודשיים יעמדו ע"ס של 8,000 ₪, בתוספת מע"מ שעה שעפ"י זיכרון הדברים, סכום זה כולל מע"מ.

       

      עם זאת שוכנעתי כי הבדל זה לא תרם לאי החתימה על חוזה, ולא מפני שמדובר בהבדל זניח אם כי מפני שנראה כי שני הצדדים הבינו כי הם מחוייבים לדמי השכירות שנקבעו בזיכרון הדברים ועובדה כי הדבר לא עמד לדיון ביניהם ולא עלה בהתכתבויות בתקופה הרלוונטית להסכם אף לא שונה בכתב יד כמו יתר השינויים שנערכו בחוזה.

       

      ב.מועד תחילת ההסכם - לפי זיכרון הדברים, הגן אמור היה לעבור לניהולה של הנתבעת ביום 1.9.2013 אולם בחוזה שנשלח, נרשם כי תקופת השכירות הינה מיום 16.8.2013 ועד 15.8.2014. בפועל אין מחלוקת כי הגן אמור היה להתחיל לפעול בתאריך 27.8.2013 ולא בתאריך 1.9.2013 כך שקבלת החזקה בנכס לפני המועד שננקב בזיכרון הדברים, משרתת את האינטרס של הנתבעים ואף מתחייבת. הצגת "הבדל" זה בין החוזה לזיכרון הדברים כתנאי המנוגד להסכמות, שהכשיל את החתימה על הסכם, אינה אלה הצגה מעוותת של הדברים ודינה דחייה.

      ג.ערבויות –הנתבעים טענו כי התובעת דרשה בחוזה ערבויות מעבר למה שסוכם, כגון ערבות בנקאית וערבים והנתבעת העידה כי המו"מ "התפוצץ" לאחר שנמצאו מולה שלושה חוזים שונים ו"דובר על כך שנביא ערבים", אלא שבניגוד לטענת הנתבעת כאילו מדובר בדרישה "חדשה", כבר בזיכרון הדברים (מיום 10.7.2013) התחייבה להמציא "בטוחות כפי הנדרש בחוזה", בהודעות הטלפונית היא נדרשה למסור את השיקים ו"להכין את הבטוחה" ובאימייל מיום 28.7.2013 נדרשה להחתים ערבים.

       

      מכל מקום, השוואה בין נוסחי חוזי השכירות שהגישו הצדדים מראה כי סעיף 16 שכותרתו "בטוחות", עבר מספר שינויים. בנוסח הטיוטה שהוגש מטעם התובעת, קיימת דרישה לערבות אישית מצד השוכרים, ערבות בנקאית אוטונומית ע"ס של 50,000 ₪ ו- 3 שיקים ללא מועד פירעון לטובת עיריית קריית ביאליק, חברת החשמל ורשות המים. בחוזה שהגיש בהט ישנם שינויים בכתב יד בסעיף זה שהיה ריק מסכומים ואילו בנוסח שהגישה הנתבעת, נמחקו שתי הדרישות הראשונות ובמקומן נכתב כי יימסר שיק בנקאי בסך של 40,000 ₪ לטובת התובעת בנוסף לדרישה ל- 3 שיקים כאמור.

       

      נראה אומנם כי סוג הבטוחות לא הוסכם באופן סופי בין הצדדים, אם כי מהנוסחים השונים של החוזה ומהשינויים בכתב יד, עולה כי הנושא עמד לדיון בין הצדדים והצגת הדברים כאילו התובעת הציגה חוזה המנוגד לזיכרון הדברים ובכך הכשילה את העסקה אינה משקפת את המצב לאשורו.

       

      ד.הציוד בגן: הנתבעים טענו כי התובעת דרשה בחוזה ובניגוד למוסכם, להעביר לידיה סכום נוסף עבור השכרת הציוד.

       

      בזיכרון הדברים מיום 9.6.2013 נכתב כי הצדדים יגיעו להסכמות בעניין הציוד שיישאר בגן, והנתבעים העידו כי בשלב המשא והמתן הודיעו לתובעת כי אינם מעוניינים בציוד שכן אינו שווה ומבחינתם אין הוא בר שימוש. בחוזה שהגישה התובעת לא ננקבו סכומים עבור השכירות החודשית של הציוד ונכתב כי "בתום תקופת השכירות ראשונה השוכר רשאי לקנות את הציוד מהמשכיר במחיר של 35,000 ₪ (סעיף 9.5).

      בנוסח החוזה שהגישה הנתבעת נכתב בכתב יד ליד הסעיף הרלוונטי לציוד "מה לגבי סעיף האומר באם השוכר אינו מעוניין בציוד" ובנוסח שהגיש בהט נרשם ליד הסעיף "אפשר למחוק, יוסכם בהמשך".

      התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית אם הושגה הסכמה בנושא הציוד והשיבה "הם לא הסכימו לזה אבל הם לא באו לקרוא את זה, לא ישבנו על זה כי הם לא באו" ובמקום אחר העידה "בבקשה תגידו לא רוצים ושלום על ישראל" (שו' 32 עמ' 18). דברים אלה של התובעת משקפים את טרונייתה כלפי הנתבעים על כך שמשכו אותה בזמן לחינם ובסופו של יום נמנעו מלחתום על החוזה.

       

31. לאור מכלול הדברים, אני קובעת כי הנתבעים דחו, ויותר מפעם אחת, את הפגישות שנקבעו לצורך מסירת השיקים וחתימה על חוזה ולא עמדו בסופו של יום בהתחייבותם כלפי התובעת. הוכח שהנתבעים לא הודיעו לתובעת, לאחר הפגישה עימה ביום 24.7.2013 ומשלוח החוזה ביום 28.7.2013, כי הם מבקשים לשנות את תנאיו או שאינם מסכימים להם ולא עלה בידם להראות כי היו פניות מטעמם לתובעת, כפי שטענו, לצורך "יישוב המחלוקות" או פניות כלשהן אשר לא נענו או סורבו על ידה.

     

    הנתבעים לא הצביעו על פנייה כלשהי אל התובעת, בין טלפונית ובין בכתב לאחר ההודעה מיום 30.7.13, לפיה החוזה נמצא בבדיקת עו"ד ולא הוכיחו כי היתה כל פנייה מטעמם לצורך הוצאת ההסכם לפועל. לא זו אף זו, גוזלן עצמו העיד כי הסיבה לאי קיום הפגישה שנקבעה ליום 11.8 היתה אי קבלת שיקים מהבנק ולא מן הנמנע כמובן כי היו סיבות נוספות לכך כגון אי היענות מספקת של הורים לאחר פרסום הגן ע"י הנתבעת. כך או אחרת, אני סבורה כי התנהגותם הפסיבית והתמהמהותם של הנתבעים בקיום אחר החיוב בזיכרון הדברים, כאשר ברקע סד הזמנים הדוחק לאור ההתארגנות וההיערכות הנדרשים לקראת פתיחת שנת הלימודים מהווה הפרה יסודית מצד הנתבעים לזיכרון הדברים וכבר נקבע בפסיקה כי:

    "אין ספק שהתמהמהות מתמשכת ואף התחמקות מחתימה על חוזה מפורט, כאשר יש חובה (מפורשת או משתמעת) לעשות כן לפי הוראותיו של זיכרון דברים שהוא חוזה מחייב, מהווה הפרה חוזית. אולם, בכך אין די. על מנת שהפרה תשמש עילה לביטול מיידי של החוזה – ללא מתן ארכה – עליה להיות הפרה יסודית, ועל הודעת הביטול להישלח זמן סביר לאחריה.

    השאלה אימתי תיחשב הפרה מעין זו להפרה יסודית תיקבע בכל מקרה לגופו, על פי מכלול נסיבותיו... כאשר נודעת בהקשר זה חשיבות לשאלה האם התנהגותו של הצד המפר מלמדת על התנערות מזיכרון הדברים" (ע"א 9255/11 שאוזכר לעיל, פסקה 24).

     

32. התובעת לאחר יותר מחודשיים ימים מיום החתימה על זיכרון הדברים מצאה את עצמה ללא חוזה חתום, ללא שיקים וללא שיתוף פעולה מצד הנתבעים, כאשר גם לאחר יום 11.8.13 לא היתה כל פנייה אליה מצד הנתבעים לא לצורך חתימה וגם לא לצורך התארגנות והכנות בגן (ניקיונות, צבע, ציוד חדש ועוד) ומכאן הבינה ובצדק כי אינם מעוניינים עוד בחוזה השכירות.

     

    בהקשר זה העידה התובעת כי המתינה להגעת הנתבעים לפגישה שנקבעה ליום 11.8.2013 "אני הייתי וחיכיתי והם לא באו" ובהמשך, "המכתב נשלח ב- 15/8 והגן היה צריך להיפתח ב- 27/8, לי לא היה זמן, אני לא רציתי לסגור גן, הייתי חייבת לעשות את כל המאמצים כדי לפתוח ולהמשיך" (עמ' 19 לפר').

     

33. התנהגות הנתבעים ומשיכת הזמן כמעט עד לפתח שנת הלימודים, אי העלאת טענות כנגד תוכן החוזה לאחר קבלתו במייל ביום 28.7.13, אי התייצבות לפגישה ביום 11.8.13, העדר כל פנייה לתובעת לאחר תאריך זה ואף העדר ניסיון אמיתי מטעמם להחזרת ההסכם "למסלול" לאחר קבלת מכתב הביטול מלמדים כי הם החליטו, ללא כל הצדקה ביחסים בינם לבין התובעת, לסגת מההתקשרות, דבר המהווה הפרה יסודית לזיכרון הדברים.

     

    יריבות עם הנתבעים 2 ו- 3

     

34. אין מחלוקת כי הנתבעת אמורה הייתה להפעיל את הגן כגננת מוסמכת והיא חתומה על זיכרון הדברים, על שני חלקיו ומכאן, לאחר שקבעתי כי הנתבעים, כצד להתקשרות, הפרו את זיכרון הדברים לא יכולה להיות מחלוקת בדבר אחריותה של הנתבעת להפרה. הנתבעים 2 ו- 3, לעומתה, העלו טענות כנגד חיובם באופן אישי, אם כי טענתו של גוזלן בהקשר זה עלתה בחצי פה ונזנחה בסיכומיו, וטוב שכך.

     

35. כאמור, גוזלן ביקר עם הנתבעת בגן, נכח בפגישה עם התובעת, ערך וכתב בכתב ידו את זיכרון הדברים מיום 9.6.2013 וגם חתם עליו כצד כפי שנכתב בגוף זיכרון הדברים. טענתו כי לא היה אמור לחתום על חוזה השכירות או לקחת חלק בהפעלת הגן עלתה לראשונה במהלך חקירתו הנגדית והיא עומדת בסתירה מלאה לנטען בכתב ההגנה המשותף, שהוגש מטעמו ומטעם הנתבעת, ולתצהירו. בכל מקרה, הפעלת הגן באופן אישי אינה הכרחית להיות צד להסכם.

     

    הצהרותיו של גוזלן מלמדות כי אין מקום לכל הבחנה בינו לבין הנתבעת ביריבות מול התובעת ודי בהקשר זה להפנות לסעיף 9 לתצהירו, שם טען "החלטנו אני והנתבעת להתקדם במשא ומתן לקחת את המקום לטווח ארוך" ובסעיף 19 "פעלתי בתום לב תוך רצון אמיתי לחתום על החוזה".

     

36. בהט, הנתבע 2, ניסה להרחיק את עצמו כליל מכל מעורבות בקשר החוזי עם התובעת וטען כי הוא נכנס לתמונה אך כדי לעזור לנתבעת ובן זוגה, כשבפועל אינו חתום על זיכרון הדברים הראשון מיום 9.6.2013, אם כי רק על "המשך זיכרון הדברים" מיום 10.7.2013. לשיטתו, חתימתו על מסמך ההמשך, אשר במעמדו מסר שיק ביטחון ע"ס של 20,000 ₪ המשוך על חשבונו בבנק, היתה אך מכוח היותו "בעלים" של השיק ואין בכך כדי להפוך אותו לצד לזיכרון הדברים או ליצור מחויבות כלשהי כלפי התובעת.

     

37. לאחר שבחנתי את עדויות הצדדים והראיות שהוגשו, שוכנעתי כי אין ממש בגרסתו של בהט וכי חרף אי חתימתו על המסמך הראשון, הרי שהוא נטל על עצמו, יחד עם יתר הנתבעים, את התחייבויות השוכר עפ"י זיכרון הדברים.

     

38. עדויות שלושת הנתבעים לגבי מעמדו של בהט, היו שונות ולא תאמו אחת את השנייה, כאשר עדותה של הנתבעת, בחוליה זו, עלתה בקנה אחד עם עדותה של התובעת, והיא עדיפה בעיני על פני עדויות הנתבעים 2 ו-3.

     

    התובעת העידה כי בהט ביקר בגן והתרשם מהמקום והיה שותף עם הנתבעת ב"עסק" (שו' 28 עמ' 20 לפר', שו' 4 עמ' 21). הנתבעת עצמה העידה כי בהט הוא השותף שלה ובלשונה "בכל הקשור לכספים זה היה דני כי הוא היה אמור להיות המממן. דני היה אמור להיות השותף שלי" (שורות 25-26 עמ' 24). היא טענה אומנם כי אינה יודעת אם היה אמור לחתום על חוזה השכירות אם כי אישרה כי היה אמור לחתום על השיקים של דמי השכירות החודשיים וכי הם פתחו חשבון בנק משותף והבהירה שמדובר ב "חשבון בנק עסקי משותף שלי ושל דני נפתח בזמן שניהלנו את המו"מ עם התובעת" (עמ' 24 לפר').

     

    הנתבעת העידה כי בהט נכח בפגישה עם התובעת ובחן את המקום ולגבי תפקידו בעסק (הגן) השיבה "מממן, שותף, מבחינת המימון. בשנה הראשונה עד כמה שזכור לי, אני אקבל משכורת, הוא ייקח במידה ויהיו רווחים, הוא ייקח רווחים". "העסק ישלם לי משכורת. אנחנו סיכמנו שאני אקבל סכום קבוע מידי חודש, מההכנסות של העסק וכל היתרה הולכת לדני" (עמ' 25 לפר').

39. בהט הכחיש את גרסתה של הנתבעת וטען שמטרתו היתה לעזור לה ולבן זוגה בשל היכרות אישית עם בן הזוג והלווה להם מקדמה לאור כך, אם כי לא היתה לו זיקה לעסק ולא היה מסכים לחתום על השיקים של הבנק. לטענתו, סוכם בינו לבין הנתבעים כי יתן סך של 20,000 ₪ ויקבל את אותו סכום בחזרה ללא רווח וללא הגבלת זמן ובלשונו "זו הלוואה מטוב לב, אנחנו ידידים ונשאר ידידים. אני לא מלווה לכל אחד " (שורות 2-3 עמ' 34).

     

40. גרסה זו של בהט לא רק שאינה מתיישבת עם יתר העדויות בתיק, אלא שנוגדת את מה שעלה מהמשך חקירתו שלו, בה אישר למעשה כי פנה לבנק ופתח חשבון עסקי בבנק דיסקונט וכי ידוע לו כי אם השיקים של דמי השכירות היו מחוללים היה נתבע אף הוא (שו' 15 עמ' 34). לשאלה מדוע צריך היה לפתוח חשבון עסקי, אם מדובר בהלוואה שניתנה לנתבעים, לא ניתנה תשובה עניינית ולא הובהר מדוע היה שותף בחשבון הבנק אם הוא לא שותף בעסק. בהמשך, ונדמה כי "בהיסח דעת", השיב "אני רק מבחינת פיקוח, אם אני שותף עם מישהו, רוצה שתהיה לי שליטה בחשבון בנושא כספים, לאבטח בייחוד את הנושא של ה- 20,000 ₪" (עמ' 38 לפר').

     

41. מדברים אלה ניתן להבין כי חתימתו של בהט על מסמך זיכרון הדברים מיום 10.7.13, לא היתה תמימה, זאת גם לאור העובדה שבמסמך עצמו לא סויגה התחייבותו ו/או חתימתו ולא נרשם כי חתם עליו אך בזיקה לשיק שמסר ואם עדיין נותר ספק בדבר מערכת היחסים בינו לבין התובעת, או בדבר "היריבות" המשפטית בינו לבינה להבדיל מזו העסקית בינו לבין הנתבעת, הרי שספק זו הוסר למקרא מכתבו שלו, מיום 25.8.13, שנשלח בתשובה לפניית התובעת בהודעה על ביטול זיכרון הדברים, ומכתב בא כוחו לאחר מכן.

     

    באותו מכתב, בו נרשמו שמו, מספרי תעודת הזהות והטלפון שלו, נכתב "בהמשך למכתבך מיום 5.8.13, בו הודעת לי כי החלטת לבטל באופן חד צדדי, את זיכרון הדברים שנחתם ביננו, ולא לחתום על ההסכם, הנני להודיעך כי ההסכם ביננו לא נחתם אך ורק בשל התנהלותך בחוסר תום לב, תוך הערמת קשיים ותנאים מפלים בטיוטת ההסכם" (ההדגשה אינה במקור), דברים המלמדים בבירור כי הוא רואה את עצמו צד לזיכרון הדברים ולמחויבות לחתום על הסכם שכירות.

     

42. בחקירתו הנגדית נשאל בהט ארוכות אודות מכתב זה ולא הצליח להסביר כיצד תוכן המכתב עולה בקנה אחד עם גרסתו ותשובתו כי המכתב הוא בבחינת "תעלומה בשבילו", אינה אלא ניסיון להתחמק מאחריות, ניסיון שלא מותיר מקום לספק כי אין אמת בגרסתו בדבר "ההלוואה" שנתן לנתבעת !

     

43. גם המכתב שנשלח ע"י בא כוחו, בתשובה לפניית ב"כ התובעת, החוזר על דברי בהט במכתבו מיום 25.8.2013 תומך בגרסת התובעת בדבר אחריותו של בהט. במכתב פנה ב"כ הנתבע 2 בשם שלושת הנתבעים בדבר הנזקים שנגרמו להם, לטענתם, בשל הביטול החד צדדי של זיכרון הדברים ומבלי לערוך כל הבחנה ביניהם, ביחסים מול התובעת.

     

    שיעור הפיצוי

44. לאחר שקבעתי כי התובעת ביטלה כדין את זיכרון הדברים לאחר הפרתו ע"י הנתבעים, עומדת עתה לדיון שאלת שיעור הפיצוי, כאשר נקודת המוצא היא כי הפיצויים להם זכאית התובעת הינם פיצויי קיום בגין אובדן הרווח מאי קיום העסקה.

     

    תכליתם של פיצויים אלה היא להגן על אינטרס הקיום של החוזה והשבת המצב לקדמותו, מצב בו היתה נתונה לולא הופר החוזה. בכך, מגינה תרופת הפיצויים על אינטרס הצפיות של הנפגע – הוא האינטרס של הנפגע ליהנות מביצוע החוזה (ראו ע"א 2251/05 בנימין יעקב ואן דאם נ' דניאל כהן). בכלל זה, זכאי הנפגע לקבל גם את הרווח שנמנע ממנו עקב הפרת החוזה. הרעיון העומד בבסיס גישה זו הוא כי החוזה מקים זכות לקבל את מה שהובטח בו. היות שהפרת החוזה שוללת מן הנפגע את שהובטח, באים הפיצויים לפצות באופן שיהיה במצב שבו היה צריך להיות לוּ קוימה ההבטחה.

     

    סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א- 1970 קובע מבחן כפול להיותו של נזק בר פיצוי: מבחן הסיבתיות ומבחן הצפיות. כלומר, לצורך תיחום הנזק מאתרים את הנזקים שנגרמו על ידי ההפרה (בחינת הסיבתיות), זהו למעשה יסוד הקשר סיבתי עובדתי בין ההפרה לנזק, תוך ייחוס אותם נזקים שהם צפויים, ושבגינם מוטלת אחריות (מבחן הצפיות).

     

45. הפרת זיכרון הדברים ע"י הנתבעים גרמה לתובעת נזק ומנעה ממנה את הרווח שיכלה להפיק אילו הושכר הנכס כפי שסוכם; בפועל היא לא הצליחה להשכיר את הנכס טרם פתיחת שנת הלימודים ונאלצה להפעיל את הגן בעצמה, בניגוד לתוכניותיה, עם 4 ילדים בלבד, משך 6 חודשים ורק ביום 8.1.2014 התקשרה בחוזה שכירות חדש, כשתחילת תקופת השכירות על פיו היתה ביום 1.3.2014 ובתמורה לדמי שכירות חודשיים של 7,000 ₪, לא כולל מע"מ.

     

46. בתביעתה עתרה התובעת לפיצוי בסך של 118,800 ₪ בגין הפסדים של שכירות חודשית בסך של 7,000 ₪ לתקופה של חצי שנה ראשונה בה הפעילה את הגן בעצמה, הפסד של 1,000 ₪ לחודש למשך 5 שנים, בגין ההפרש בדמי השכירות החודשיים ששולמו עפ"י החוזה החדש לעומת דמי השכירות שהייתה צפויה לקבל מהנתבעים, עלויות פרסום בסך של 3,800 ₪ ופיצוי בגין עוגמת נפש ופגיעה במוניטין בסך כולל של 20,000 ₪.

     

47. הנתבעים הכחישו את הנזקים שנטענו ע"י התובעת וטענו כי במסגרת העברת רשימת הלקוחות הודיעה להם כי ככל הנראה רק 4 ילדים עתידים להישאר בגן, וזאת בלי קשר לשינוי בזהות מפעיל הגן והגננת, כך שמראש מספר הילדים הצפוי היה ארבעה ילדים ומכאן שלא נגרם לה כל נזק עקב אי השתכללות החוזה ואף יצאה נשכרת מכך לאחר שהצליחה להשכיר את הגן לצד ג' בדמי שכירות גבוהים מאלה שסוכמו עימם וקיבלה סך של 65,000 ₪ עבור הציוד במקום, סכום שלא הייתה צפויה לקבל מהנתבעים.

     

48. ובכן אין ספק כי התנהלותם של הנתבעים והפרת זיכרון הדברים על ידם גרמה לתובעת נזקים המזכים אותה בפיצוי, אם כי על פני הדברים נראה כי דרישתה של התובעת כללה סכומים שאין בינם לבין זיכרון דברים, לא כל שכן הפרתו, ולא כלום.

     

    כך חישבה התובעת את עיקר נזקיה על בסיס דמי שכירות של 8,000 ₪, אשר לשיטתה אמורים היו הנתבעים לשלם לפי זיכרון הדברים, לעומת דמי שכירות ע"ס של 7,000 ₪ לפי החוזה חדש, זאת בהתעלם מהעובדה כי דמי השכירות שסוכמו עם הנתבעים כללו מע"מ בעוד שהסכום שנקבע בחוזה החדש הינו לפני מע"מ. למעשה, דמי השכירות שהתובעת היתה זכאית לקבל לידיה מהנתבעים עומדים ע"ס של 6,780 ₪, סכום הנופל ב- של 220 ₪ מדמי השכירות לפי החוזה החדש וחישוב ההפסד החודשי שערכה התובעת לפי סכום של 1,000 ₪ אין לו על מה להישען !

     

    באותה מידה, אין בסיס לחישוב הפסדיה כאילו השכירות שסוכמה עם הנתבעים היתה לתקופה של 5 שנים, שעה שזיכרון הדברים והחוזה שהתובעת עצמה שלחה לנתבעים התייחס לתקופת שכירות של שנה אחת עם אופציה ושעה שלתובעת עצמה ברור, כפי שעלה מחקירתה הנגדית, כי אין מחויבות לממש את האופציה (ראו עמ' 16 לפרו').

     

49. הפיצוי לו זכאית התובעת הינו למעשה אותו פיצוי המביא אותה למצב בו היתה אילו קוים זיכרון דברים ומכאן שהוא עומד על דמי השכירות החודשיים ('נטו' ולפני מע"מ) שהיתה אמורה לקבל מהנתבעים (סך של 6,780 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה להיום) מפתיחת שנת הלימודים ועד השכרת הנכס בפועל מחדש (תחילת מרץ 2014). לאחר אותו מועד ולאחר שהצליחה להקטין את נזקיה ע"י השכרת הנכס לצד ג' ואף בדמי שכירות גבוהים יותר ממה שסוכם עם הנתבעים, לא נגרם לתובעת כל נזק.

     

    בסה"כ זכאית התובעת לפיצוי בסך של 41,814 ₪ (6,969 ₪ * 6 – דמי השכירות החודשיים נכון להיום, לפרק זמן של 6 חודשים).

     

    דרישת התובעת לפיצוי הנשען על דמי שכירות חודשיים של 8,000 ₪, בלי התחשבות ברכיב המע"מ, ועל תקופת שכירות של חמש שנים לא היה לה מקום והיא גובלת בחוסר תום לב ואף בניסיון התעשרות שלא כדין מהנתבעים.

50. לציין כי מהפיצוי לו זכאית התובעת עד השכרת הגן לא מצאתי לנכות את "ההכנסה" שנתקבלה בגין אותם 4 ילדים שהיו בגן, שכן מדובר בהכנסה ברוטו ולא ברווח וברי שלהפעלת הגן היו הוצאות קבועות (ארנונה) ושוטפות (חשמל, מים, אוכל לילדים, ניקיון ועוד) זאת בצד העובדה כי בתקופה זו עבדה התובעת בעצמה כגננת והיתה זכאית לשכר בגין עבודתה.

     

51. אשר ליתר רכיבי הפיצוי הנתבע, לא שוכנעתי כי קיימת הצדקה בעניינו לפסיקת עוגמת נפש וגם לא הוכחה כל פגיעה במוניטין עקב ההפרה של זיכרון הדברים. אדרבא, בסופו של יום ולאחר חודשים בודדים הצליחה התובעת להשכיר את הנכס ואף בתנאים יותר טובים מאלה שסוכמו עם הנתבעים, מה שיכול ללמד על כך שלא היתה כל פגיעה במוניטין של הגן.

    מנגד, אני סבורה כי יש לפסוק לתובעת את ההוצאות שהוציאה בגין פרסום הנכס מחדש לצורך השכרתו וזאת מכוח סעיף 14 (ב) לחוק החוזים (תרופות) המורה : "הוציא הנפגע הוצאות סבירות למניעת הנזק או להקטנתו, או שהתחייב בהתחייבויות סבירות לשם כך, חייב המפר לשפות אותו עליהן, בין אם נמנע הנזק או הוקטן ובין אם לאו; היו ההוצאות או ההתחייבויות בלתי סבירות, חייב המפר בשיפוי כדי שיעורן הסביר בנסיבות הענין".

    הפרסום שנעשה ע"י התובעת מטרתו היתה השכרת הנכס מחדש וודאי שנועד הוא להקטין את הנזק שנגרם עקב אי השכרת הנכס בהתאם לזיכרון הדברים. מכאן ועל בסיס הקבלה שהוגשה, אני פוסקת לתובעת, מעבר לפיצוי לעיל, פיצוי בסך של 3,800 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום הוצאת הסכום (20.9.13), ונכון להיום סך של 3,896 ₪.

    סוף דבר

52. לאור המקובץ, אני מקבלת את התביעה בחלקה נגד כל הנתבעים ומחייבת אותם, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצוי בסך של 45,710 ₪.

     

    בנוסף לכך, ישלמו הנתבעים לתובעת אגרה חלקית בסך של 1,250 ₪ נכון להיום וכן שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪. בקובעי סכומים מתונים אלה לקחתי בחשבון האדרת הנזקים בתביעה והעלאת טענות בעניין הנזק, שאין להן כל עיגון בלשון זיכרון הדברים ואף מנוגדות לו.

     

     

     

    סכומים אלה ישולמו לתובעת תוך 30 ימים, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

     

    המזכירות תמציא את פסה"ד לצדדים.

     

    ניתן היום, י"ב אלול תשע"ז, 03 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.