בפסק דין שרובו ככולו נימוקים הלכתיים, הדיינים קבעו כי "כשם שלא יעלה על הדעת שהאב ימסור את בנו למטפלת ולא ישלם לה מפני שהוא לומד תורה... כך לא יעלה על הדעת שלא ישלם מחמת כן לאשתו לשעבר".
שלושת דייני בית הדין הרבני האזורי באשקלון – הרב דוד דב לבנון, הרב צבי בירנבאום, הרב יעקב מאיר שטיינהויז –הוציאו כבר פסק דין בו חייבו את האברך במזונות בנו אולם לאחרונה הוסיפו נימוקים הלכתיים במענה לשתי טענות שטען האב – שמאז פסק הדין ממאן לשלם את מזונות בנו בן השנה.
האחת, כי הוא אינו יכול לשלם את המזונות כי הוא לומד בכולל, ועשה זאת על דעת אשתו בזמן התחתנו, כך שהיא לא ציפתה שילדיו יהיו תלויים בו כלכלית. השנייה, כי הוא אינו חייב לעבוד כשכיר לצורך תשלום המזונות.
שתי הטענות הללו נדחו. הראשונה מביניהן נדחתה על הסף. הדיינים הבהירו כי ברור שאישה שמתחתנת עם אברך לא ויתרה על מזונותיה או על מזונות הילדים.
לפי הדיינים, הסכמת האישה ללימודי בעלה הייתה הסכמה "על תנאי" – כל זמן שהדבר ייראה לה, ובהתאם למצבה של מערכת היחסים הזוגית והמציאות שהחיים יכתיבו לשניים, כלומר כל עוד היא תוכל לעבוד ולפרנס במקום בעלה.
השופטים הבהירו כי ההסכמה הזו הייתה תקפה כל עוד היו בני הזוג במצב של חיי זוגיות, שיתוף ועזרה הדדית בכל ענייני הבית, וממילא מי שתובע כאן את המזונות הם הילדים ולא האישה, וברור שלאחר הגירושין אביהם חייב לממנם.
ייקח אחריות
שלושת הדיינים כתבו פסק דין שרובו ככולו עסק בהלכות רלוונטיות ודעות שונות שהובעו בעניין לאורך הדורות.
בכל הקשור לאברך ש"חשקה נפשו בתורה" והאפשרות להכריח אותו לעבוד, הדיינים הבהירו שיש לבחון כל מקרה לגופו. בין היתר יש לבחון האם אהבת התורה בוערת בבבעל והוא לא יעזוב את הלימוד בכל מצב גם אם יהיה דחוק וזקוק לכסף, או שנוח לו שאשתו תישא בכל הנטל הכספי והפיזי של הטפול בילד.
לגופו של עניין הדיינים ציינו כי "נראה לנו שמן הנכון יהיה אם האב ייקח אחריות לחייו ולבנו". לדעתם, אם הוא לא משלם מזונות וצובר בגינם חובות – הרי שהוא עושה מעשה לא הוגן, בבחינת "לווה רשע ולא ישלם".
כמו כן – וזהו אולי הנימוק החזק ביותר במקרה זה – הדיינים ציינו כי כאשר הילדים נמצאים במשמורת האם, שעליה מוטל כל הטיפול בילדים, דינו של האב כמי שמסר את בנו למטפלת – ועל כך עליו לשלם.
"כשם שלא יעלה על הדעת שהאב ימסור את בנו למטפלת ולא ישלם לה מפני שהוא לומד תורה, או מפני שאינו רוצה להשכיר עצמו, כך לא יעלה על הדעת שלא ישלם מחמת כן לאשתו לשעבר", נכתב בפסק הדין.
הדיינים אף הזכירו כי במקרה זה מדובר על ילד בן שנה, שהוא "מקטני קטנים", כך שאין מחלוקת כי החיוב הוא מוחלט בגיל זה.
בתוך כך הדיינים פרשו דעות ומחלוקות בסוגיות שונות הקשורות לעניין. בין היתר, הדיינים הבהירו כי הדבר אינו דומה לאיסור לחייב אדם "להשכיר את עצמו" עבור פירעון חוב אחר (כלומר, להפוך לעבוד שכיר), מפני שכאן הוא בחר למסור בנו לטיפולה של האישה.
כאמור, האב חויב במזונות בנו.
- ב"כ התובעת: עו"ד אלקנה בישיץ
- ב"כ הנתבע: עו"ד אברהם שטרן, עו"ד רמי מור
עו"ד עדנה אשכנזי
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין