חיוב אברך במזונות ילדיו

בית הדין כבר הוציא למזונות, ומוסיף כאן נימוקים הלכתיים כמענה לשתי טענות שטען ב"כ האיש בדיון.

א. ב"כ האב טען כי הואיל והאב לומד בכולל ועל דעת כן התחתן שהוא ילמד והמזונות לא יהיו תלויים בו.

טענה זו יש לדחות על הסף, וזאת מפני שברור שאישה שנשאת לאברך, לא ויתרה על מזונותיה ולא על מזונות הילדים, אלא שיש ביניהם הסכמה "התלויה בדבר" כל זמן שהדבר ייראה לה, לפי היחסים שביניהם ולפי המציאות שהחיים יכתיבו להם, דהיינו שהיא תוכל לעבוד ולפרנס במקום בעלה, ושהיא תשתכנע שבעלה מתמיד בלימודיו, ומותנה בכך שיהיה שלום ביניהם, ויחיו בשיתוף ובעזרה הדדית בכל ענייני הבית, אבל אין לה כל כוונה לוותר על חיובו הבסיסי של הבעל כלפיה, ובוודאי לאחר גירושין נשאר חיובו כלפי הילדים, והם תובעים ממנו את מזונותיהם, ולכן חיובו נשאר בתוקפו (יצוין בזה, שבמקרה דנן הבעל לשעבר לא היה עקבי בלימודיו בכולל, וכבר יצא לעבוד).

ב. ב"כ האב טענה הלכתית נוספת, שאב אינו חייב להשכיר את עצמו למזונות הילדים, (והציג פס"ד שדן בדבר) וזאת לפי התוספות יו"ט (כתובות פ"ד משנה ו), ולהלן דבריו:

"כתב הרע"ב: אבל קטני קטנים וכו' כופין את האב ומוציאין מידו בעל כרחו. וא"ת אי אינו אמיד, מה מוציאין ממנו? וי"ל כמו בחיוב האישה, דאפילו אי לית ליה, אלא מזוני דחד יומא, חייב למיזנה מינייהו, או למיכל בהדא במאי דאכל, כמ"ש בטור סי' ע'. אבל ודאי אינו חייב להשכיר עצמו כפועל לפרנסם, אפילו לסברת ר' אליהו שכתב שם בטור, דבאיש חייב, דהתם היינו טעמא, דמספר כתובה נלמד אנא אפלח וכו'."

דברי התוי"ט הובאו גם באוצר הפוסקים (סי' עא, א) וגם בספר דברי יוסף (לרה"ג יוסף כהן זצ"ל, כתובות סי' ע) שפסק כשיטתו של בעל התוספות יו"ט.

נמצא, שאב אינו חייב להשכיר את עצמו למזונות הילדים, ואפילו לדעת רבינו אליהו שמחייב בעל להשכיר עצמו למזונות אשתו, דמספר כתובה נלמד "אנא אפלח ואזון וכו'", זה אמור כלפי חיובו לאשתו, אבל למזונות הילדים לכולי עלמא אינו חייב להשכיר עצמו.

נקדים ונאמר, שלמעשה ובפועל מקובל בבתי הדין לחייב אב במזונות קטין בכל מקרה שהוא מסוגל להשכיר עצמו ולפרנס ומיישבים זאת. ובפרט קטין שעדיין לא מלאו לו שש שנים. נראה לתת טעם לדבר כדלהלן:

• כהקדמה לדיוננו יש להבהיר כי גם אם האב אינו חייב להשכיר עצמו למזונות האישה והילדים, החוב של המזונות אינו פוקע: כך פסק הרה"ג שמואל שפירא זצ"ל בפד"ר כרך ט"ז עמ' 349 (פס"ד של הרבנים שמואל שפירא, מ.י. מילצקי, אהרן כהן) לגבי אב אסיר, וכן נפסק במשפטי שאול סי' יג וסי' צ"ה ועטרת דבורה ח"א סי' לא.

אחת הראיות שהביאו לכך היא הגמרא בכתובות קז שאומרת "הלך בעלה למדינת הים ולוותה ואכלה חייב לשלם", וכן הוא ברמב"ם שם (פי"ב ה"יט) "הלך בעלה ולוותה ואכלה כשיבוא חייב לשלם", וכן נפסק בשו"ע סימן ע'. מסתימת דבריהם נראה שמדובר אף באדם שאין לו נכסים או הכנסה באותה תקופה, שהרי לא כתבו הרמב"ם והשו"ע תנאי שבית הדין יבדוק אם היו נכסים לבעל או הכנסה בזמן שהיה מחוץ לביתו, אלא ע"כ בין היו לו נכסים או הכנסה ובין לא היו לו נכסים או הכנסה באותו הזמן מחויב הבעל לשלם לכשיבוא, מפני שעצם חיובו לא השתנה אף אם לא היו לו נכסים או הכנסה.

וכן מפורש בר"ן על הרי"ף מסכת כתובות דף סג עמוד א, וז"ל:

"אבל הרא"ה ז"ל כתב, דעיקר חיובו של מלוה על הבעל הוא, שכך תקנו חכמים שתהא האישה כשליח הבעל ללוות עליו, דומיא דאלמנה שיפה כחה שתהא מוכרת שלא בבית דין ותהא אחריות על היתומים, אף באשת איש תקנו שיכולה ללוות על נכסי הבעל, ומיהו היכא דלית ליה לבעל היא חייבת, שאף היא נשתעבדה לו, אלו דבריו".

משמע שמדובר כשאין לבעל, ועל זה אומר הר"ן בשם הרא"ה שגובה מהאישה "שאף היא נשתעבדה לו", מלשונו "שאף היא" משמע שגם הבעל משועבד לשלם, ונשאר החוב גם על הבעל.  

ואף אם נאמר שהבעל עצמו אינו חייב ללוות לצורך המזונות אם האישה לוותה ואכלה חייב הבעל לשלם לה כשיהיה לו. והוא הדין מזונות הילדים, שהרמב"ם (הלכות אישות פרק יב הלכה יד) משווה אותם למזונות האישה, וז"ל: "כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות  בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים" (אין ללמוד מכאן שגם במזונות הילדים "עולים עמו", מפני שהרמב"ם מדבר רק על עצם החיוב והגביה שלו). ואין להקשות – אם אינו חייב ללוות למה אם היא לוותה חייב לשלם? התשובה היא שבית הדין אינו מטריח את החייב ללוות כדי לקיים את חיובו, אך אין זה מגרע מעובדת קיומו של החוב, ולכן אם מכרה מנכסיה למזונות, או שלוותה למזונות, ואח"כ נמצא ממה לגבות ממנו – צריך לשלם.

ראיה נוספת לכך היא מדברי ת' הרא"ש כלל עח סי' ב' שנביא לקמן, שכותב שאין לכפות אדם להשכיר את עצמו כדי לשלם חוב או מזונות, ומשמעות הדברים היא שכשם שבהלוואה החוב קיים אף על פי שאין לו יכולת לשלם, ולמרות שאי אפשר לכפותו להשכיר את עצמו, כך גם בחוב המזונות - החוב קיים אף על פי שאין לו יכולת לשלם, ואע"פ שאי אפשר לחייבו להשכיר את עצמו.

בפד"ר הנ"ל למדו מכאן שגם אסיר שאין לו לשלם למזונות אפשר לחייב במזונות, והאישה תגבה מהביטוח הלאומי ויישאר חוב על הבעל, שישלם אותו כשיהיה לו. והוא הדין ביחס למזונות הילדים האישה תוכל לגבות חוב זה באמצעות הבטוח הלאומי, וזה ירשם כחוב על הבעל, והם יגבו ממנו כשיהיה לו.

ממילא גם אם לא נחייב אותו להשכיר את עצמו בסופו של דבר האב חייב לשלם את החוב הזה כשיהיה לו. ולכן אף אם אנו לא כופין אותו בגופו להשכיר עצמו לשלם, יש עליו חובה מוסרית לעשות כן, וכמו בעל חוב שאין כופין אותו להשכיר עצמו לפרוע חובו, אבל למרות זאת נאמר עליו "לווה רשע ולא ישלם". 

אומנם ידוע לנו מכמה פסקי דין, המשווים מזונות ילדים למזונות אישה רק בילדים עד גיל שש, וזאת מפני שמעל לגיל שש חיוב האב הוא מדין צדקה גם לאחר תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד, עיין לדוגמה פד"ר ג עמ' 172 וכן יבי"א ח אה"ע כב, ולכן עני ביותר אינו חייב לשלם כאשר אין לו, וא"א לומר שנשאר עליו חוב כלפי אשתו לשלם מזונות. אך מאידך גיסא יש גם פסקי דין שלפיהם החיוב הוא חיוב גמור, ואינו מדין וגדרי צדקה בלבד, עיין לדוגמה אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל עמ' קנ פס"ד של הרבנים הראשיים והרב ולקובסקי, פד"ר ג עמ' 307.