אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> מגזין >> תחום >> תקצירי פסיקה - רשלנות רפואית, מהדורה 1

תקצירי פסיקה - רשלנות רפואית, מהדורה 1

מאת: יונתן דייויס, עו"ד | תאריך פרסום : 11/07/2002 12:00:00 | גרסת הדפסה

תקצירי פסיקה - רשלנות רפואית, מהדורה 1

עו"ד יונתן דייויס

קובץ תקצירי פסיקה ברשלנות רפואית - חובת הזהירות, הסכמה מדעת, קשר סיבתי, הדבר מדבר בעד עצמו זכויות החולה וכן סוגיות נוספות העולות בפסקי הדין

 
 

ת.א (חיפה) 1015/94 בן אפרים סהר נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית:

הסוגיה: רשלנות בשימוש במכשיר רפואי, גניקולוגיה ומיילדות

התובע נולד בבי"ח בילינסון אשר בבעלות הנתבעת.

כתוצאה משימוש במכשיר ואקום בלידת התובע, שכתפיו נתקעו בתעלת הלידה, לקה בתסמונת ERB, בכתפו השמאלית. התובע נזקק לניתוחים רבים ונגרמה לו נכות של 52% לצמיתות.

פס"ד על דרך הפשרה - בפני כב' הש' ברלינר- לפיצוי התובע בסך 800,000 ש"ח + שכ"ט עו"ד 120,000 + מע"מ .


ת"א 436/96 מוחמד תייסיר מחמיד נ' ביה"ח הצרפתי :

הסוגיות: חובת זהירות בבחירת הטיפול הראוי, גניקולוגיה ומיילדות

האם אי עיכוב הלידה המוקדמת של היולדת היא שגרמה לשיתוק המוחין בו לקה התובע?

עובדות:

האם הגיעה לבית החולים בשבוע ה- 31 להריונה, במצב לידה פעילה, צירי לידה סדירים, מחיקה חלקית, פתיחה של 2 אצבעות. בוצעה לידה רגילה ותקינה. למחרת הלידה, הופיעה אצל הילוד, מצוקה נשמתית שהתבטאה בהפרעות בנשימה ובכחלון, הילוד טופל בחמצן והמצוקה חלפה. כעבור שנה התגלה אצל התובע שיתוק מוחין.

לטענת התובעת היה על בית החולים לעכב את הלידה, בכך למנוע את הסיכונים שבלידה כה מוקדמת, וכן היה עליו להעבירה, או להעביר את היילוד מיד לאחר הלידה, לבית חולים אחר בו היה זוכה הילוד הפג לטיפול שונה שהיה מונע את מחלתו.

פסק דין:

במצב הלידה בו הגיעה היולדת, לא היתה כל אפשרות לעצור את הלידה. כן לא הוכח כי היתה צומחת לילוד תועלת כלשהי מעיכוב הלידה, כשהמדובר במספר שעות בלבד, וכי הדבר היה מונע סיכון לשיתוק מוחין.

לא נראה גם צורך לטלטל את היולדת או הילוד תוך סיכונם על מנת להעבירו לבית חולים אחר , שכן הטיפול שניתן לילוד ע"י בית החולים, היה טיפול ראוי ומתאים, והראייה, התוצאות הטובות שהושגו על ידי אותו טיפול.

התביעה נדחתה בהעדר אחריות הנתבע. (גם בקשה לביטול פס"ד זה נדחתה).


ת.א (חיפה)ב786/95 שולמית עדי נ' קופ"ח הכללית:

הסוגיות: חובת זהירות בבחירת הטיפול הראוי ,איבחון וטיפול מאוחר, גניקולוגיה ומיילדות, ביצוע פעולה ע"י מתמחה.

  1. האם היתה רשלנות בטיפול הרפואי?
  2. האם אי ביצוע ניתוח קיסרי גרם לתובעת קרע ברחם?
  3. האם איבחון מוקדם יותר של הקרע היה מונע את הנזק?
  4. מה מידת ההחמרה שנגרמה עקב הצורך לבצע ניתוח כה ממושך?

עובדות:

התובעת הגיעה לבי"ח הכרמל עם צירי לידה. בהריון זה, שהוא הריון שני של התובעת, ילדה התובעת בלידה טבעית בעזרת ואקום ילד בריא. אלא שבמהלך הלידה נגרם לתובעת קרע ברחמה.

כן נתגלה אצלה קרע בשלפוחית השתן וקריש דם במפשעה. לידה קודמת של התובעת הסתיימה בניתוח קיסרי בשבוע ה- 30, בשל רעלת הריון, מצג עכוז, והחתך ברחם היה בסגמנט התחתון.

טענת התובעת לאי איבחון הקרע בשלב מוקדם יותר של הלידה, וגם משאובחן עוכב הטיפול הכירורגי במשך כ- 12 שעות. המחדלים הללו גרמו לה טרומבוזה בורידים העמוקים ונכות צמיתה של 20%.

פסק דין - כב' הש' וסרקרוג:

הנתבעים נקטו בדרך סבירה, הן באופן הטיפול והן בהחלטה להימנע מלבצע ניתוח קיסרי. מכאן

שלא הוכחה רשלנות רפואית בהליך הלידה, וגם לא היתה רשלנות בהיות הרופא המטפל מתמחה.

רשלנות כלשהי היא זו המתייחסת להשהייה שבין האבחנה הראשונית לחשד לקיום הקרע ועד למועד ביצוע הניתוח. אולם, אין בה לכשלעצמה ליצור חבות למלוא הנזק. החבות הועמדה על שיעור של 30% בלבד. הניתוח שנמשך כשעה ועשרים דקות היה ארוך בהשוואה לניתוח קיסרי רגיל, ולפיכך, תיאורטית, יתכן והגביר את סיכון גרימת הטרומבוזה ברגלה. מצד שני, גם ניתוח קיסרי רגיל הוא גורם סיכון. עיקר הרשלנות, נקבע, בהשהיית מועד האבחנה האחרונה אבחנה זו יכולה היתה להיעשות במועד מוקדם יותר, רק אם הכונן היה מגיע בסמוך למועד קריאתו. על סדרי עבודה אלה אחראי מנהל המחלקה.

ביה"מ קיבל את התביעה ופסק לתובעת פיצוי בסך 69,000 ש"ח, בתוספת שכ"ט עו"ד בשעור 15% מהסכום הפסוק והוצאות משפט.


ת.א. (חיפה)10754/97 ימין אסתר נ' קופת חולים לעובדים לאומיים:

הסוגיות: שאלת הסכמה מדעת, חובת הזהירות ליידע ולהזהיר מפני סיכונים, אף אוזן גרון.

האם בוצע הניתוח במיומנות הדרושה?

האם ניתנה "הסכמה מדעת" לביצוע הניתוח?

עובדות:

תביעה בגין נזקים פיסיים ונפשיים שנגרמו לתובעת בגין ניתוח יישור מחיצת האף וניתוח חוזר לכריתת קונכיה תחתונה. לטענת התובעת לא היתה הסכמה מדעת לניתוח שכן לא קיבלה מידע מלא לפני הניתוח על סיכוניו והשלכותיו.

פסק דין- כב' הש' גריל:

גם אם המנתח מיומן עלולים להיות סיבוכים רפואיים בלתי צפויים, שיכולים לשבש את התוצאה המוצלחת של הניתוח.

כשחולה נותן הסכמתו מבלי שהמידע החיוני לצורך קבלת החלטה הובא על ידי הרופא לידיעתו, כך שהסכמתו לא היתה הסכמה מדעת, החבות הנזיקית של הרופא נובעת מעוולת הרשלנות, ולא מעוולת התקיפה. יחד עם זאת, נקבע כי הנתבע לא נתן את המידע וההסבר הדרוש לתובעת. אילו היתה התובעת מקבלת באותה עת הסבר כנדרש, שהיה מבהיר לה את הסיבוכים והסיכונים הכרוכים בביצועו של ניתוח כזה, הדעת נותנת בדרגה גבוהה של וודאות, שהתובעת לא היתה מסכימה לביצוע הניתוח.

נכות התובעת היא בשיעור של 35.2% לצמיתות. נקבע כי על הנתבעת לשלם לתובעת את הסכום של 230,000 ש"ח בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% מן הסכום שנפסק ומע"מ.


ת.א. (חיפה) 10457/97 ניר אבוטבול נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית:

הסוגיות: בחירת הטיפול הראוי, טיפול בסיכון, גניקולוגיה ומיילדות

האם היה צריך לנהל את סוף הלידה באופן שונה?

איזה מבין גורמי הסיכון הביא לנזק ממנו סובל התובע?

תביעה לפיצויי נזיקין כנגד הנתבעת מחמת נזקים שנגרמו לתובע בעת לידתו. התובע טען כי אי ביצוע ניתוח קיסרי תרם לשיתוק מוחין ופיגור שכלי ממנו הוא סובל.

מומחה נוירולוגי מטעם בימ"ש קבע בחוו"ד כי שיתוק המוחין שלקה בו היילוד נובע מגורמים טרום-לידתיים: תאומים זהים, חוסר התפתחות נאותה של אחד התאומים, ומות התאום בתוך הרחם. שאלת המניעה של הנזק המוחי של התובע, או הפחתתו בצורה משמעותית, תלויה בשאלה אם נכון היה לנהל את סוף ההריון בדרך שונה. לכך נדרשה חוו"ד מומחה למילדות, וזה קבע כי את הנזק המוחי של התובע ניתן לייחס לשני גורמים עיקריים: האחד, הקשרים בין מחזורי הדם של העוברים וזהו מצב מולד, והשני, לידה טראומתית, שהיוותה, לדעת המומחה, סטייה מטיפול רפואי מקובל. את הנזק שנגרם לתובע מאי-ביצועו של ניתוח קיסרי מעריך המומחה בשיעור של כ- 30% מן הנזק ממנו סובל התובע כיום.

ניתן פס"ד של פשרה לפי סעיף 79א'- בפני כב' הש' גריל:

לאחר שנלקחו בחשבון תשלומי הביטוח הלאומי (הסכום להפחתת תשלומי המוסד לביטוח לאומי במסגרת הצעת בית המשפט נקבע בהסכמת הצדדים לסך של 1,050,000 ש"ח) נפסק לזכות התובעים פיצוי בסכום של 1,600,000 ש"ח, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 12.5% מן הסכום שנפסק ומע"מ.


ת.א. (י-ם) 767/95 חיה יוספוף נ' הסתדרות מדיצינית הדסה: :

סוגיות: חובת הזהירות בטיפול בסיכון, בחירת הטיפול הראוי, קשר סיבתי, גניקולוגיה ומיילדות

רשלנות רישומית, אי העדת הרופא המטפל - נזק ראייתי, קשר סיבתי- גורם בלעדיו אין.

האם רופאי הנתבעת והצוות הרפואי נקטו באמצעים הסבירים, לקדם כיאות את פני סיכוני הזיהום הצפויים עקב הימצאות תפרים, ירידת מים מוקדמת ודימום בשלב הסופי?

האם ניתן היה למנוע הופעת דלקת קרום המוח אצל היילוד ע"י מניעת זיהום E-coli בסוף ההריון?

האם יש קשר סיבתי בין הזיהום באם ודלקת קרום המוח אצל התובעת?

עובדות:

בהיותה בשבוע ה- 33 להריונה עם התובעת, ילדתה החמישית, התקבלה האם בחדר הלידה, עם צירים, ירידת מים וחום. עקב מחלה ממארת בעברה של האם וכריתת חרוט צוואר הרחם, בוצעה לה תפירה של הצוואר בלידתה קודמת.

הוחלט על טיפול לעיכוב וניתנו לה תרופות העוצרות צירים. בהמשך החלה לקבל גם טיפול אנטיביוטי במוקסיפן דרך הפה. כמו-כן נלקחו לה תרביות מצוואר הרחם. ביום המחרת, לאחר שנצפתה התגברות בקצב הצירים, הוחלט להוציא את התפרים. למחרת בבוקר, כעבור למעלה מ 40 שעות מירידת המים, הגיעה האם למצב של פתיחה גמורה והתובעת נולדה כפג בלידה רגילה. זמן מה לאחר הלידה החלה התדרדרות במצבה הנשימתי, היא הופנתה אל חדר טיפול נמרץ, בו שהתה בהנשמה במשך 12 יום. לבסוף התברר, כי היא סובלת מדלקת קרום המוח ומצבה בלתי הפיך. מתשובות תוצאות תרבית צוואר הרחם ומתרבית דם שנלקחה מהתובעת מיד לאחר לידתה, התברר, כי הפגימה נבעה מזיהום בחיידק המכונה E-coli.

החלטה בשאלת האחריות - כב' הש' גל:

רשלנות הצוות הרפואי מתבטאת בכך, שחל איחור ניכר, של 24 שעות, בהוצאת התפר המהווה מקור וודאי לזיהום, ועיכוב הלידה איפשר את התפשטות הזיהום אל עבר חלל הרחם. נטילת התרבית המאוחרת מנעה קבלת תשובה בשלב מוקדם יותר. הטיפול האנטיביוטי היה מאוחר ולא התאים למקרה של ירידת מים וזיהום, הוא לקה בעיתוי ובמינון. ייתכן כי כל אינדיקציה בנפרד אינה מספיקה כדי ליצור רמת סיכון, המחייבת נקיטת אמצעים מיוחדים, אך לא כן בהצטברות הגורמים. העדר תצהירי הרופאים המטפלים ורישום חסר של השיקולים לבחירת הטיפול ליולדת מהווה חסר ראייתי בהגנות הנתבעת ומעביר אליה את הנטל. הקשר הסיבתי נקבע על-פי מיון עובדתי ומשפטי.

לענין הקשר הסיבתי- מההיבט העובדתי יש לאתר את מכלול הגורמים "בלעדיהם אין", ומההיבט המשפטי יש למיין מתוכם, את אותם הגורמים אשר בעיני המשפט נחשבים בני חבות. מאחר ולא הוכח מתי התובעת נדבקה בזיהום מחיידק ה-E-coli, הגורמים יראו כמצטברים רק לאותו מקרה, שבו הנתבעת יכלה לצמצם את היקף הפגיעה, ומדובר אם כן בהכרעה על-פי מאזן ההסתברות לצמצום הסיכון. נקבע כי מאזן ההסתברויות לרעת הנתבעת, והתוצאה היתה במיתחם הסיכון, שכן הזיהום הוא בדיוק הדבר שמפניו היה צריך להישמר ואליו להתייחס. הנתבעת נמצאה אן כן אחראית לנזק.


ת.א. (י-ם) 38/94 יורם אליהו נ' ד"ר גבריאל רוזן וקופ"ח הכללית:

הסוגיות: דיון ביסודות הרשלנות, שאלת הסכמה מדעת, הדבר מדבר בעד עצמו, אונקולוגיה, נוירוכירורגיה, חובת הזהירות בטיפול בסיכון, הפרת חובת זהירות המהווה רשלנות, נזק ראייתי,חובת זהירות בפניה למומחה רפואי, ח"ז בביצוע טכניקת הניתוח

חובה ליידע ולהזהיר, בחירת הטיפול הראוי, קשר סיבתי- ריבוי גורמים מעוולים.

  1. האם הנזק לאחר הניתוח נגרם בשל הניתוח עצמו או בשל התהליך הגידולי ו/או הסיכונים הרגילים?
  2. מה היו הסיכויים גם אם היו ננקטים אמצעי הזהירות הדרושים לאור הגידול המתפתח?

עובדות:

עקב גידול שהתגלה אצל התובע, עבר התובע ניתוח ביופסיה בסינוס. הניתוח המורכב בוצע על-ידי חתך מעל העין וחדירה דרך הזווית הפנימית של ארובת העין על מנת לאפשר ראייה באופן מלא של שטח הניתוח. לאחר הניתוח החל אצלו דימום תוך מוחי ונגרמו לו נזקים בלתי הפיכים מגבלותיו כמעט מוחלטות.

פסק דין - כב' הש' גל:

עצם העובדה שהניתוח הוביל להתפרצות הדימום, היא מספיקה ואין נפקא מינה האם המדובר בגורם ישיר או עקיף. כל אימת שקיים חשד סביר יש לבצע פעולות מקדימות ובדיקות פחות פולשנית לפני ביצוע הביופסיה- ואלו לא נעשו. לא ננקטו אמצעי הזהירות המתחייבים מן הסיכונים שבניתוח מסובך זה. בניתוחים שבהם מתעוררת האפשרות לחדירה אל המוח חיוני שיהא נוכח רופא נוירוכירורג ולא נכח. החובה לנקוט באמצעים המוקדמים, מיועדת לשם צמצום הסיכון ככל הניתן. ההימנעות מעשות כן מגדילה, מטבע הדברים, את היקף הסיכון, מכאן שלפחות עובר אליהם נטל ההוכחה, ההימנעות מעשות כן מגדילה, מטבע הדברים, את היקף הסיכון, מכאן שלפחות עובר אליהם נטל ההוכחה, להראות שהדימום היה מתרחש בכל מקרה או היו נגרמות תוצאות חמורות ממנו. כזאת לא עלה בידיהם להראות.

כן נקבע כי לא הוסברו לתובע הסיכונים הכרוכים בביצוע הניתוח

נכותו הרפואית הכוללת של התובע היא 100% והסכום שנפסק לו מהנתבעים הינו 12,000,000 ש"ח.


ת.א.(י-ם) 822/94 רועי שטרן נ' המרכז הרפואי שיבא:

סוגיות: חובת הזהירות בטיפול בסיכון/ בחירת הטיפול הראוי, , גניקולוגיה ומיילדות,

האם בנסיבות מקרה של מצג עכוז היה צריך לבצע ניתוח קיסרי, שהיה מונע את המום בדרגת סבירות גבוהה?

עובדות:

תוך כדי לידתו, בפעולה המכונה "שליפה חלקית בעכוז" סבל היילוד מפגיעה דו צדדית במקלעת העצבים הבריכאלית שגרמה לו לשיתוק. לידה במצג עכוז מוגדרת כ"לידה בסיכון" ומחייבת מוכנות מיוחדת לאפשרות ביצוע של ניתוח קיסרי ונוכחות של רופא בכיר או נוכחות צוות רפואי מלא בחדר הלידה, כולל מרדים ורופא ילדים, בלידה וגינלית.

פסק דין- כב' הש' גל:

אין המדובר ברשלנות, שכן באי ביצוע ניתוח קיסרי לא חלה סטייה מסטנדרד ההתנהגות הסביר. כן אין רשלנות בעצם ביצוע הלידה הוגינאלית כפי שבוצעה. יוצר הסיכון אינו חייב לנקוט בכל אמצעי הזהירות הקיימים במטרה למנוע את הנזק הצפוי. עליו לפעול בכל אותם האמצעים הסבירים ובאותה הזהירות הראויה, למניעת הנזק בר הצפייה בעטיו של הסיכון.

התביעה נדחתה.


ת"א 010218/96 מגד זיוה נ' מ"י:

הסוגיות: חובה למתן מידע מוקדם למנותח, הסכמה מדעת, , גניקולוגיה ומיילדות, רשלנות רישומית

  1. האם הוסברו לתובעת הסיכונים הכרוכים בניתוח?
  2. האם נוצר הפגם בשלפוחית כתוצאה מניתוח רשלני?
  3. דיון בהערכת הנזק

עובדות:

התובעת, אחות במקצועה, עברה כריתת רחם שלמה בגישה בטנית בבי"ח הקריה. כשבוע לאחר הניתוח, וכתוצאה ממעשים או מחדלים שנעשו במהלכו, הופיעה אצלה דליפת שתן באזור הנרתיק. בבירור שנערך, נמצא פתח ברוחב של כ1- ס"מ בדופן שלפוחית השתן, שנגרם מפגיעה ישירה במהלך הניתוח הגניקולוגי. בעקבות כך נותחה התובעת מספר פעמים בניסיון לסגור את הפיסטולה שנותרה פתוחה בשלפוחית השתן. היא סובלת מהפרעות במתן השתן, כאבי בטן עוויתיים, מלווים בשלשולים ועצירות לסרוגין, הפרשות נרתיקיות מרובות, הפרעות בחיי המין, צלקות מרובות באזור הבטן, ומהפרעות בתחום הפסיכיאטרי .

תובעת טוענת להעדר הסכמה מדעת מחוסר מידע מוקדם על סיכוני הניתוח.

פסק דין - הש' גריל:

נקבע כי הנתבעות נושאות בחבות לנזק שנגרם לתובעת מחמת התהוות הפיסטולה על תוצאותיה.

לא ניתן בעדותו של הצוות המנתח הסבר כלשהו שיבהיר כיצד נוצרה, ולא היה בגליון הניתוח כל רישום שיסביר זאת. מאידך, לא נתקבלו הטענות שנגרם לה נזק מחמת שלא ניתן לה ההסבר הראוי בטרם נתנה הסכמתה לביצוע הניתוח.

הערכת הנזק: נכות בשיעור של 59.5%.

ביה"מ פסק פיצוי על הנזק בסך: 721,454 ש"ח + שכ"ט עו"ד בשעור 17.5% מהסכום הפסוק.


בש"א 122827/00 : פלוני נ' ד"ר דוד רדרמן

הסוגיות: חוק זכויות החולה, זכות החולה למידע.

בקשה לצו עשה לקבלת העתק הרשומות הרפואיות הנוגעות לטיפול שניתן למבקש ע"י המשיב.

עובדות:

המבקש טופל ונותח באוזניו ע"י המשיב שהוא מנתח פלסטיקאי. החומר הרפואי המצוי ברשות ד"ר רדרמן נחוץ ורלוונטי למבקש לצורך הגשת תביעת פיצויים נגד ד"ר רדרמן בגין רשלנות בטיפול ובניתוח. המסמכים חיוניים להכנת חוו"ד רפואית. כל פניות ב"כ המבקש לקבלת החומר הרפואי לא נענו ע"י המשיב.

החלטה- כב' הש' מארק הורנצ'יק:

ניתן צו עשה למשיבה.

לא ניתן כיום, ע"פ המצב החוקי הנוהג בסוגיה זו, למנוע מסירת מידע רפואי לחולה, כאשר אין מדובר במידע העלול לגרום נזק חמור לבריאותו. קבלת הרשומות הרפואיות היא זכותו של כל מטופל, המעוגנת בהוראות סעיף 18(א) לחוק זכויות החולה, תשנ"ו - 1996

הזכות לקבל המידע הרפואי תהיה לב"כ של המטופל בהצגת ייפוי כוח וטופס ויתור על סודיות רפואית.


ע"א 1069/96 מזרחי רחל נ' מ"י:

סוגיות: גניקולוגיה ומיילדות, מאפיני התביעה ברשלנות רפואית, חובת זהירות בהפעלת שק"ד, בבחירת הטיפול הראוי, הזהירות בטיפול בסיכון, הרחבת חזית, מינוי מומחה מטעם בימ"ש, ספרות רפואית כראיה

  1. האם היתה רשלנות בבחירת שיטת ההפלה?
  2. האם היתה רשלנות באופן יישום ההפלה?
  3. האם ניתן במסגרת תביעת רשלנות רפואית לתבוע בגין רשלנויות שלא נזכרו בחוו"ד?

עובדות:

המערערת אושפזה בשבוע 18 להריונה, בבית החולים ליולדות על שם סרלין, לצורך הפלה מתוכננת עקב עובר מת ברחמה. רחמה של המערערת היה מצולק לאחר שני ניתוחים קיסריים קודמים והיא היתה במצב של שלית פתח. ההפלה בוצעה בשיטת לאודון - החדרת קטטר אל צוואר הרחם והזלפת פיטוצין ליצירת צירים ולזרוז פליטת העובר. לאחר הפלטות העובר וסילוקו, נעשו נסיונות להוציא את השליה, ואז נתברר כי נוצר נקב ברחם שהצריך ניתוח. במהלך הניתוח אובחן כי השליה דבוקה לשריר הרחם, ולאור הדמם הרב, לא היה מנוס מלכרות את רחמה של המערערת. אין חולק, כי מלכתחילה ניתן היה לאבחן שהמערערת היתה במצב של שלית פתח, וכי במצב זה קיים חשש ממשי לקיום שליה דבוקה.

בית המשפט המחוזי התייחס בצורה דווקנית ומצומצמת לכתב התביעה ולחוות דעת המומחה מטעם המערערת ופסל כל טענה וראיה שנראו לו חורגות מהם. לגופו של ענין קבע הנשיא זיילר, כי לא היה כל יתרון לביצוע ההפלה באמצעות ניתוח היסטרוטומיה אלקטיבית, שהוצע ע"י המומחה מטעם המערערת, על פני השיטה שננקטה בפועל. התביעה נדחתה ומכאן הערעור.

פסק דין - כב' הש' שטרסברג כהן:

הוכחה רשלנות כפולה מצד המשיבים: הן בבחירת שיטת ההפלה והן באופן יישומה.

לאור קיומן של שיטות טיפול אלטרנטיביות ולאור מצבה הפתולוגי המיוחד של המערערת, שאין חולק עליו, היה על רופאי בית החולים לשקול התאמתו של הטיפול השגרתי הנהוג בבית החולים (שיטת לאודון) למקרה הספציפי. אין ראיה המצביעה כי נעשתה שקילה כזו.

דרישת ההשגחה הצמודה של רופא מומחה בעת מתן פיטוצין לא התקיימה וגם בכך יש משום רשלנות.

הערעור התקבל התיק הוחזר לביה"מ המחוזי לקביעת גובה הנזק.


ע"א 1892/95 מוחמד קאסם אבו סעדה נ' שירות בתי הסוהר משטרת ישראל

סוגיות: שק"ד מוטעה שאינו מגיע לרשלנות, הפרת חובת זהירות המהווה רשלנות, חובת זהירות באיבחון, חובת החקירה והדרישה- השגת מירב הנתונים, אבדן סיכויי החלמה, הסתכנות מרצון, קשר סיבתי במצבי חוסר וודאות.

  1. האם הופרה חובת הזהירות של המדינה לדאוג לשלומו של התובע כאסיר המוחזק בכלא?
  2. שאלת הקשר הסיבתי - האם ובאיזו מידה ניתן היה למנוע - על-ידי אבחון וטיפול נכונים את הנזק המלא שאירע?
  3. האם הוכח על-ידי התובע במידת ההסתברות המספקת במשפט האזרחי, כי הרשלנות הרפואית גרמה לאובדן סיכויי החלמה ובאיזה שיעור אובדן?
  4. טענת הסתכנות מרצון בנסיון ההתאבדות?

עובדות

לאחר שכשל נסיון התאבדותו בכלא, צלח נסיון ההתאבדות השני של המערער בתאו, והוא נפצע ונשאר נכה. המערער טען לרשלנות המשיבים בכך שלא מנעו את נסיון ההתאבדות השני שלו,

ולרשלנות הרופאים באיבחון מאוחר של הפגיעה ומתן טיפול לא נכון.

ביה"מ המחוזי דחה את הטענה הראשונה וקיבל חלקית את השנייה- חבות של 50% בשל כפות מאזניים שקולות. מכאן הערעור.

פסק דין- כב' הש' שטרסברג כהן:

1. שק"ד מוטעה אין בו משום רשלנות ועל כן אין להטיל אחריות על שירות בתי הסוהר שלא מנע את ניסיון ההתאבדות השני, למרות קיום חובה מושגית וקונקרטית לדאוג לשלומו ולביטחונו של האסיר.

בימ"ש העליון קיבל את כל הקביעות של המחוזי לעניין אחריות בגין רשלנות רופא שב"ס, ורופאי בית החולים באיבחון שגוי כתוצאה מהעדר חקירה ודרישה, ועקב כך מתן טיפול שגוי וכן כי אין מקום לחלק את האחריות ביניהם שכן שני הנתבעים שייכים למדינה.

נתקבלה גם קביעת קמא כי ההעברה ברכב משטרתי איננה תאונת דרכים, שכן לא נגרם נזק.

2. בימ"ש קמא שגה ב"פשרה" שקבע בשאלת הקשר הסיבתי. נטל הוכחת הקשר הסיבתי מוטל על התובע, בהסתברות של למעלה מ - 50%. עמד התובע בנטל, יקבל את מלוא נזקיו; לא עמד בכך, מפסיד הוא את מלוא תביעתו. על בימ"ש היה לסיים את ההכרעה בין חוו"ד ועדויות המומחים משני הצדדים.

3. הוכח הקשר הסיבתי בין האבחנה והטיפול הלקויים שגרמו או תרמו לאובדן סיכויי החלמתו של המערער אלא שיש לקבוע את שיעור האובדן לפי הסיכויים שאבדו. במצב של חוסר וודאות ניתן להעמיד את אובדן סיכויי ההחלמה על 50% ולחייב את המשיבים לפצות את המערער בגין 50% אלה. בכך נשאר פסה"ד על כנו והערעור נדחה.

4. הסתכנות מרצון היא טענת הגנה, והנטל להוכיחה הוא על הנתבע. במקרה דנן, המשיבים לא הוכיחו שהמערער היה במצב של יציבות נפשית ושכלית מספקת כדי לגבש הסתכנות מרצון .

הוא לא קיבל על עצמו מרצון את הסיכונים שנגרמו על-ידי רשלנות רפואית מאוחרת יותר שגרמה לנזקים הסופיים.


ע"א 2506/95 ליאור קליין נ' ד"ר מלינה קנר:

סוגיות: רשלנות רישומית, מבחן הפרקטיקה המקובלת, זיהום, רפואת ילדים..

האם קיים קשר סיבתי בין הפסקת האנטיביוטיקה לבין נכותו של המערער.

האם הפסקת האנטיביוטיקה שלושה ימים לאחר הביקור הראשון נבעה מהוראות שנתנה המשיבה או על-פי החלטת אמו של המערער?

האם התרשלה המשיבה בכך שהורתה במהלך הביקור השני על הפסקה זמנית של קבלת האנטיביוטיקה לאחר שנתגלתה פריחה על גופו של המערער?

האם הרופאה עמדה בנטל הראיה שעבר אליה לאחר שהוכחה הרשלנות הרישומית?

עובדות:

המערער חלה בדלקת גרון, טופל בהוראת רופאת המשפחה באנטיביוטיקה, ומשהוטב לו, כעבור 3 ימים חדל לקחת את התרופה. בדיקה שנערכה ביוזמת אמו העלתה קיומם של חיידקי סטרפטוקוקוס אצל המערער, ולפיכך שוב ניתנה לו אנטיביוטיקה. יום לאחר נטילת התרופה החל המערער לסבול מפריחה ולפיכך הורתה המשיבה על הפסקת נטילת התרופה ועל טיפול נגד אלרגיה. מצבו של המערער החמיר והוא אושפז בבית חולים. התגלו ליקויים בלבו, הוא נותח ואובחן כמי שסובל מקדחת שיגרון במהלך לא טיפוסי. תביעת המערערים שבה טענו כי התרשלות המשיבה גרמה למחלתו ולנכותו של המערער נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי.

פסק דין- כב' הש' אור, טירקל, בייניש:

1. היעדר רישומים על ביקורי המערער אצל המשיבה והיעדר רישום של ההוראות עליהן הורתה עקב בדיקותיה את המערער, הם בגדר רשלנות רישומית הצריכה להיזקף לחובת המשיבים, ונטל חובת ההוכחה עובר למשיבים .

2. בית-משפט קמא קבע שהמשיבים עמדו בנטל זה. מרישומי האשפוז עלה כי האם דווחה כי הטיפול התרופתי הופסק על-ידיה. כמו כן בדיקת רישומי המשיבה על טיפולים דומים שנתנה העלתה, כי בשום מקרה לא נרשם טיפול אנטיביוטיקה לתקופה של שלושה ימים בלבד. אין להתערב במימצא עובדתי זה של בית-המשפט .

3. הוכח שהפסקת התרופה בנסיבות אלה ליום יומיים אינה אסורה. יתר-על-כן הפסקתה לתקופה עד תשעה ימים אין בה סיכון. יומיים לאחר ההוראה על הפסקת התרופה הופנה המערער לבית חולים, מכאן שלתקופה מעבר לשני הימים אין המשיבה אחראית. מה גם שלא הוכח כי זו הסיבה לנזק.

הערעור נדחה.


ע"א 2989/95 מרים קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר:

סוגיות: נטל ההוכחה, מבחן הפרקטיקה המקובלת, פנימית

האם פעלה המשיבה על פי הידע המקובל ברפואה באותה עת?

האם עמדה המשיבה בנטל ההוכחה שעבר לכתפיה להוכיח כי לא התרשלה?

עובדות:

המערערת עברה ניתוח לכריתת כיס המרה. בשל עברה הרפואי הוחלט לטפל בה קודם הניתוח ולאחריו בתרופה למניעת היווצרות קרישי דם,זאת, עד שתוכל המערערת להלך, דבר שיפחית מאוד את הסיכוי להיווצרות קרישי דם. ניתוחה של המערערת עבר בהצלחה וימים מספר לאחריו הורו הרופאים להפסיק את הטיפול בתרופה. זמן קצר לאחר מכן התמוטטה המערערת, כתוצאה

מתסחיף קריש דם בריאותיה, נגרם לה נזק מוחי בלתי הפיך והיא מאושפזת עד היום במצב של חוסר הכרה. המערערת הגישה תביעת נזיקין נגד המשיב בטענה כי התרשלו בטיפול הרפואי ובכך הביאו לנזק שנגרם. בית-המשפט המחוזי קבע כי המערערת התהלכה באופן חופשי יומיים לפני הפסקת מתן התרופה, ובמקרה שכזה, מקובל להפסיק את מתן התרופה. לפיכך נדחתה התביעה. מכאן הערעור.

פסק דין- כב' הש' שטרסברג כהן, דורנר וטירקל:

לא בנקל יתערב בית-המשפט העליון במימצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי בית-משפט קמא כאשר אלה מושתתים על חומר ראיות שאומץ על-ידי הערכאה הראשונה. כך גם בשאלות מקצועיות, כאשר בשטח הרפואה מתחייבת זהירות מיוחדת. במקרה דנן אין להתערב בקביעתו של בית-משפט קמא כי המערערת התהלכה בימים שבין הניתוח לבין הפסקת התרופה ולפיכך הייתה הצדקה רפואית להורות על הפסקת נתינתה. הנתבעת פעלה על פי הידע המקובל ברפואה באותה עת. הערעור נדחה כנגד דעת מיעוט של הש' דורנר.


ע"א 6643/95 יהונתן כהן נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית:

הסוגיה: חובת הזהירות בטיפול בסיכון/ בחירת הטיפול הראוי/ דוקטורינת אבדן הסיכויים, גניקולוגיה ומיילדות, ריבוי גורמים מעוולים

האם יכלו רופאי בית החולים לאתר את הזיהום בשלב מוקדם יותר?

הקשר הסיבתי בין הרשלנות לנזק - אם אכן התרשלו הרופאים באיתור הזיהום, האם עדין נושאת המשיבה באחריות לנזק שנגרם למערער, לאור ריבוי הגורמים האפשריים למחלה, אשר ביחס לרובם אין לרופאים אשם?

עובדות:

המערער נולד בבית החולים השייך למשיבה, בלידת ואקום בשבוע ה 30-. האם הגיעה עם ירידת מים, במהלך הלידה סבלה מדימום, ולאחר הלידה נמצא כי היא סבלה מזיהום. המערער סבל מתשניק לידה וזמן קצר לאחר הלידה אובחן כסובל משיתוק מוחין.

בית-המשפט המחוזי דחה את תביעת הרשלנות של המערערים בגין פעילות הרופאים במהלך הלידה וקבע כי הגורמים האפשריים לשיתוק המוחין שבו לקה המערער הם: הפגות- כגורם מרכזי להתהוות המחלה, הזיהום והדימום - גורמים משניים המגבירים את הסיכון

להתהוותה. נפסק כי אף לא אחד משלושת גורמי הסיכון הללו נגרם ברשלנות בית החולים או באחריותו.

בערעור לא הייתה עוד מחלוקת באשר להיעדר אחריותה של המשיבה לפגות ולדימום. הערעור נסב בעיקרו על נושא הזיהום.

פסק הדין של בימ"ש עליון- כב' הנ' ברק, שטרסברג כהן, בייניש:

  1. לדעת כב' הש' שטרסברג כהן בדעת מיעוט: יצירת סיכון שלא ברור כי התממש וגרם לנזק איננה מצדיקה הטלת אחריות מליאה על יוצר הסיכון. עם זאת, עשויה היא להצדיק פיצוי בגין הגדלת הסיכון לקרות הנזק. הצעתה לפיצוי בגין אבדן הסיכויים שלא ללקות בליקוי הולדה בשיעור 30% - נדחתה.
  2. כב' הש' ברק: גם אם נניח - ובלי להכריע בדבר - כי המשיבה התרשלה באי-אבחון בעיית הזיהום וכן אם נניח כי לא הוכח קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין הנזק של שיתוק המוחין וגם אם נניח - ובלי להכריע בדבר - כי קיים ראש נזק עצמאי של פיצוי בגין הגברת סיכון - למרות כל אלה, ובלי להביע בהם כל עמדה לגופו של עניין, דעתי היא כי יש לדחות הערעור. כך הדבר, שכן לדידי, הנדבך הרביעי בפסק-דינה של חברתי( כב' הש' שטרסברג כהן), הוא השאלה אם בנסיבות המקרה הוכחה הגברת סיכון של 30%, לא בוסס דיו. על-כן, די בטעם זה כדי לדחות הערעור כולו, בלי להכריע בשאלות המשפטיות הנכבדות שהובאו בחוות-דעתה של חברתי.
  3. כב' הש' בייניש: גם אם נקבל את הגישה שבדרך-כלל יש הצדקה להכיר בראש נזק של החמרת סיכוני מחלה, מתחייבת תשתית ראייתית לקביעה כי הגברת הסיכון שנעשתה באופן רשלני, השפיעה בשיעור המצדיק הכרה בו לעניין חובת הפיצוי. השיעור המוצע על-ידי חברתי - של 30% - ייתכן שיכול הוא להצדיק התחשבות בנזק האמור, אלא שכאמור לא שוכנעתי כי יש בסיס להערכה גבוהה זו.

הערעור נדחה.


ע"א 935/95 רביד משה (קטינה) נ' דניס קליפורד:

הסוגיות: מבחן הפרקטיקה המקובלת, חובת הזהירות, הרדמה, מבחן הצפיות של חולה סביר.

האם נכון היה להרדים באמצעות מזרק ללא אפשרות שאיבה, באופן שנמנעה מהרופא האפשרות לזהות כי המזרק חדר לעורק בעת הזרקת חומר האלחוש

האם יכל המשיב לצפות את סוג הנזק שאירע בפועל?

עובדות:

במהלך טיפול שיניים שניתן למערערת, הזריק לה המשיב זריקת הרדמה מקומית. לאחר קבלת הזריקה התמוטטה המערערת וכיום היא סובלת ממגבלות בגפיים ומנזק מוחי, אשר לטענתה נגרמו מהזרקת חומר ההרדמה אל העורק ומשם הגיע החומר למוח.

תביעתה של המערערת כנגד המשיב לפיצויים בגין הנזק שנגרם לה נדחתה, ומכאן הערעור.

פסק דין של בימ"ש עליון- כב' הש' בייניש, לוין וגולדברג:

כב' הש' בייניש- בדעת מיעוט: ניתן לקבוע התרשלות הרופא בנסיבות דנו בהתחשב בכך שהטיפול ניתן לילדים רכים, ובהתחשב בטיב הסיכון שיצר המשיב בהחדרת חומר ההרדמה לעורק, כאשר ידוע היה שהדבר עלול לגרום לזרימתו אל המוח, בעת שניתן היה למנוע את הסיכון באמצעים פשוטים, מקובלים וקלים להשגה.

כב' הש' לוין וגולדברג: מבחן הצפיות מתמלא תוכן בהתאם לרמת הידע הקיים בעולם הרפואה, עובר להתנהגותו של המזיק. הנזק שנגרם לא היה צפוי כלל מבחינת רמתו וחומרתו, וזהו המקרה הראשון מסוגו בעולם הרפואה בו נגרמו למטופל נזק מוחי ושיתוק בגפיים כתוצאה מזרימת חומר האלחוש לעורק ומשם למוח. כל שניתן היה אז לצפות בשימוש במזרק ללא אפשרות שאיבה, היה לתופעות חולפות בלבד, כגון נמנום וסחרחורת, דופק מהיר זמני, מכאן שבמקום בו רמת הסכנה הצפויה לחולה מן הטיפול היא נמוכה יחסית, אין הצדקה לדרוש מהרופא לנקוט זהירות החורגת מהנורמה המקובלת באותו תחום.

כאשר הסיכון אינו צפוי ואינו ריאלי אין מקום לחרוג מהפרקטיקה הרווחת. רק במקרים חריגים תסווג פרקטיקה כללית ונוהגת כרשלנית .

הערעור נדחה.


ע"א 3264/96 קופ"ח כללית נ' יפה פלד:

הסוגיה: חובת הרופא להתעדכנות בספרות מקצועית, אונקולוגיה, חובת זהירות באיבחון.

שאלת היקף חובתו של רופא להתעדכן בהתפתחויות בתחום התמחותו .

עובדות:

טעות בדיאגנוזה הרפואית שערך המערער, הרופא המטפל, הביאה על התובעת ניתוח מיותר של כריתת החלק הקדמי של אונת הרקה הימנית של המוח והקרנות מיותרות. שורש הטעות נעוץ היה באי-מודעותו של הרופא לאפשרות של קיום "טרשת נפוצה המחקה גידול", להבדיל מגידול במוח.

המערערים נמצאו אחראים לנזקים שנגרמו למשיבה עקב טיפול רשלני שניתן לה ומכאן הערעור.

פסק דין- כב' הש' שטרסברג כהן, אנגלהרד ואור:

מאחר ומדע הרפואה הוא מדע דינמי המתפתח כל העת, חובה על רופא להתעדכן ולהיות ער להתפתחויות הרפואה בתחומי התמחותו. אי-ידיעה של מאמר פלוני שפורסם באחרונה, לא תהווה רשלנות. אך אם יתעלם מסדרה של מאמרים ואזהרות בספרות הרפואית, אשר כל רופא העוסק בתחומו, המבקש באופן סביר להתעדכן בספרות הרפואית, היה ער להן, תהיה זו רשלנות.

כשמתעורר הצורך, על הרופא לחקור, לדרוש ולברר כדי לגלות את כלל העובדות הרלוונטיות הצריכות לעניין האבחון המתאים, ולעניין דרך הטיפול ההולמת .

נקבע כי במקרה דנן התרשל הרופא המערער והתרשלות זו התבטאה בכך שלא ערך אבחנה מבדלת ביחס לטרשת נפוצה, ובכך שעקב אי-התעדכנות כנדרש מרופא בתחום התמחותו לא היה מודע לקיומה של אפשרות שמחלתה של התובעת היא טרשת נפוצה. על רקע זה, הוא התרשל גם בכך שלא ביקש לבצע לתובעת ביופסיה בטכניקה המאפשרת אבחונה של טרשת נפוצה קודם הניתוח, היות שלו בוצע הדבר, היו נחסכים הניתוח וההקרנות. הרופא התרשל גם בכך, שלא ביצע

בדיקה בטכניקה האמורה של הרקמה שהוצאה בניתוח. לו נעשתה הבדיקה, היא הייתה מגלה כי מדובר בטרשת נפוצה, והייתה מונעת את ביצוע ההקרנות, על כל נזקיהן הנוספים .


ע"א 3263/96 קופ"ח כללית נ' ינון שבודי:

סוגיות: נזק ראייתי, רשלנות רישומית, גניקולוגיה ומיילדות, חישוב פיצויים- התאמת דירת מגורים, פיצוי בגין נזק של הולדה בעוולה

  1. האם היתה התרשלות בנסיבות ביצוע הניתוח ובאופן ביצועו?
  2. האם היה צריך לזמן מומחה אחר לביצוע הניתוח השני?
  3. האם היתה נחיצות ודחיפות לבצע את הניתוח השני?
  4. האם היתה התרשלות של עובדי הנתבעת גם באי קיום הבדיקות הנדרשות קודם ביצוע הניתוח השני?

עובדות:

המשיב נולד כפג בבית החולים "כרמל" , אשר בבעלותה של המערערת. בעת לידתו סבל ממצוקה נשימתית ונזקק להנשמה 10 ימים לאחר הלידה. כן הוזן בנוזלים לוריד משך שבוע. כעבור 3 שבועות אובחן כסובל ממחלת נמק המעיים, עבר מספר רב של ניתוחים ונותר עם פגיעה מוחית ופיגור שכלי. בתביעה שהגישו הוריו לבית-המשפט המחוזי, נטען כי המערערת אחראית לנזקי המשיב שנגרמו לו בגין טיפול רפואי רשלני.

כן נעדר הגליון הרפואי שאמור לפרט את הנסיבות שהביאו לניתוח הכושל .

בית-המשפט המחוזי קיבל את התביעה. מכאן ערעורה של המערערת, על עצם חיובה בדין ועל גובה הנזק. בערעור שכנגד, מערערים התובעים על מיעוטו של הסכום שנפסק להם באחד מראשי הנזק.

פסק דין- כב' הש' אור, שטרסברג כהן, וטירקל :

אין מקום להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי, כשקבע את אחריות הנתבעת לפצות את התובעים על נזקי התובע כתוצאה מהפגיעה המוחית בה נפגע. הוכח כי הניתוח בוצע מוקדם מדי וללא בדיקות מוקדמות כנדרש.

אי-שמירת רישומים רפואיים מהווה מחדל רשלני העלול לגרום למשיבים "נזק ראייתי" שאינו ניתן לתיקון, ויש בו כדי להעביר את נטל ההוכחה אל המערערת. המערערת לא הביאה כל ראיה אשר תוכל לשפוך אור על שאלת הדחיפות שבביצוע הניתוח השני, לא העידה אף איש צוות רפואי שהיה מעורב בטיפול בתובע בבית החולים. לפיכך, לא עמדה המערערת בנטל שהוטל עליה לשלול את קיומה של הרשלנות מצדה.

לענין שיעור הפיצויים, נדחה הערעור שכנגד ואף הופחת הסכום שנפסק לתובע בגין הוצאות מיוחדות להתאמת הדיור. וכן ניתן לצפות במידת סבירות לא נמוכה, שביום מן הימים היה המשיב רוכש רכב לצרכיו הפרטיים, אף ללא קשר לפגיעה המוחית. לפיכך, כדי שהמשיב יפוצה רק כשיעור נזקו ולא מעבר לכך, צריך היה להפחית את עלות הוצאות הניידות שהיו צפויות לו לולא הפגיעה המוחית מהעלות של רכישת הרכב והחזקתו. כמו כן, על רקע שיעור ההוצאות שהוציא המשיב עבור עזרת צד ג' בעבר, הסכום שנפסק לעתיד נראה מוגזם ויש להפחיתו .


ת"א 1581/94 חטיב ויסאל (קטינה) נ' מדינת ישראל/משרד הבריאות:

הסוגיות: חובת הזהירות בטיפול בסיכון, מבחן הצפיות, מבחן הפרקטיקה המקובלת ברפואה, פיצויים בגין חיים במום, קיצור תוחלת חיים, אבדן ההנאה וחדוות החיים, התאמת הדיור והמכונית. רפואת ילדים, קרדיולוגיה.

שאלות:

  1. מהי מידת האשם של הצוות הרפואי בהידרדרות מצבה של התובעת ונזקיה הקשים?
  2. מה צריך היה הצוות הרפואי לצפות ומה יכול היה לצפות נוכח התפתחות הדברים?
  3. האם יכלו רופאי בית החולים לעמוד על הסיכון, ולנקוט בצעדים לטיפול בו

עובדות:

התובעת סבלה ממום מולד בליבה. בהיותה כבת שנה נותחה לתיקון המום בבית החולים "הדסה" בירושלים. בגיל שנתיים, נזקקה לניתוח לב נוסף, אותו עברה בבית החולים רמב"ם . הניתוח נמשך כ8- שעות, כשהתובעת מורדמת ומונשמת, ועבר בהצלחה. עם סיומו, הועברה התובעת אל היחידה לטיפול נמרץ ילדים שבבית החולים, כשהיא מונשמת. כחצי שעה לאחר מכן, הופיעו קשיי נשימה, מצבה של התובעת החמיר והגיע עד דום לב. הצוות הרפואי ביצע החיאה, הנשים אותה בלחצים גבוהים, והציל את חייה, אך לחץ ההנשמה היה כה רב, עד כי ריאותיה התפוצצו והאויר חדר אל בית החזה ואל מתחת לעור. היה צורך להחדיר מחטים לבית החזה ולבצע חיתוכים בדופן בית החזה, לשם הוצאת עודפי האויר מגופה. למרות זאת, לא חל שיפור במצב, אלא לאחר החלפת קנה הנשימה (טובוס), שהיה סתום. עם החלפתו, השתנה המצב לטובה באופן מיידי. בעקבות כל זה, לקתה התובעת בפיגור שכלי ובנכות של 100 אחוזים לצמיתות

התובעת תובעת פיצויים מחמת רשלנות רפואית בסך ש"ח 5,900,000.

פסק דין - כב' הש' ברלינר:

כפי הנראה היתה תקלה בהנשמה עקב סתימה חלקית או מלאה של הטובוס בו עשויה להצטבר כמות הפרשה גדולה של ריר ורוק בניתוח הממושך. הצוות הרפואי, לא טיפל כראוי,לא בשאיבה, לא בהוצאת הטובוס ולא בדרך אחרת ומכאן התפוצצות ריאות הקטינה ושאר נזקיה.

הוכח שהטיפול הרפואי בתובעת לא עמד, למרבה הצער, ברמה הנדרשת, וכי כתוצאה מכך ארע הארוע שגרם לנזק המוחי, בעוד שטיפול רפואי מיומן היה מונע זאת.

לאחר ניתוח ממושך היא הועברה לאחריותם של הרופאים והצוות במחלקה לטיפול נמרץ ילדים. מצבה חייב תשומת לב מיוחדת והשגחה קפדנית ומתמשכת, לשם מניעת סיכונים מיותרים ונקיטת אמצעי זהירות מפני תקלה אפשרית. התקלה האמורה היא נדירה, אך אפשרית, והצוות הרפואי חייב היה להיות ער לאפשרות התרחשותה. היה עליו לנקוט אמצעים למניעתה, אחד מהם, העיקרי, הוא ביצוע שאיבות של הקנה, למנוע הצטברות הפרשות והיווצרות פקק (מוקוס) החוסם את מעבר האויר בקנה, ושאיבות כאלה לא בוצעו למרות החובה לבצען. התובעת לא טופלה לפי סדר הפעולות הנכון, והאחריות לטיפול הרפואי רובצת על הצוות הרפואי ואינה ניתנת להעברה.

בניכוי תגמולי מל"ל, עומדים הפיצויים המגיעים לתובעת על סך של 1,553,650 ש"ח + הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 300,000 ש"ח+מע"מ. בנוסף, תשלום עיתי, מגיל 21 ועד אחרית ימיה, בסך של 12,600 ש"ח לחודש.


חס"מ 11/97 נחשון הללי נ' משטרת ישראל, משרד הבריאות ואח':

הסוגיה: חקירת סיבות מוות, הפרת חובת זהירות המהווה רשלנות, טעות שאינה מגעת לרשלנות, חובת זהירות בהפעלת שק"ד. כירורגיה,

שאלות:

  1. מהו תפקידו של שופט חוקר סיבות מוות?
  2. האם מותו של הנפגע נגרם מתאונת הדרכים או מרשלנות הרופאים?
  3. מה היה גורם המוות , ובהתייחס לכך מה היתה צריכה להיות דרך הטיפול הנכונה?

עובדות:

החייל המנוח, אלון הללי ז"ל נפגע בתאונת דרכים קשה. שני החברים נסעו עימו ברכב נפטרו מיידית עם הפגיעה, ואילו אלון נפגע קלות, יחסית, פונה באמבולנס לחדר המיון בבית החולים העמק, כשהינו בהכרה מלאה ועוד הספיק להתקשר במכשיר הסלולרי לאביו ולהודיעו על האירוע.

רוב הבדיקות שנערכו לו בקבלתו פורשו כתקינות. צילומי הרנטגן ומיפוי ממוחשב של הבטן העלו דם בחלל הצפק עם חשד לקרע בטחול. הוחלט לבצע ניתוח חוקר (לפרטומיה) בבטנו ואלון הוחתם על טופס הסכמה לניתוח. במהלך הניתוח נמצא דם בכמות 600 סמ"ק בחלל הבטן, וקרע לכל אורך הטחול - אשר נתפר בניתוח. בגמר הניתוח הוחדר לגופו של אלון ז"ל צנתר אפידורלי להזלפת חומר לשיכוך כאבים. בגליון מעקב ההתאוששות צוין "אי שקט ורעד". מאוחר יותר, במחלקה הכירורגית, היה אלון בהכרה מליאה, קיבל אורחים ושוחח עימם. בערב מולא הצנתר האפידורלי מחדש במשכך כאב ואז החל לסבול מתופעות שונות,ובשעות הבקר מאי שקט וערפול הכרה. אלון אובחן כסובל מתגובה פסיכוטית חריפה, כנראה כתוצאה מ"טראומה נפשית" מהתאונה הקשה וממות חבריו. מצבו המשיך להידרדר משעה לשעה, כאשר איש מן הרופאים לא ניגש למיטתו ובשעות אחה"צ היה ללא הכרה, מתנשם קשות, עם קצף היוצא מפיו והתכווצויות.

הנוירולוג שהוזעק הורה לתת לו זריקת וליום, בעקבותיה שקע למצב שינה. כעבור שעתיים נבדק ונמצאו סימנים לנזק מוחי נוירולוגי עם פגיעה בגזע המוח. נסיונות להעירו לא הועילו. הוא הועבר להמשך טיפול בבית החולים רמב"ם, שם נפטר כעבור יומיים.

פרשיית מותו נידונה בפני שלוש ועדות חקירה שונות, נעשה ניתוח שלאחר המוות ונתקיימה חקירה משטרתית, לפני שהוגשה בקשה זו לחקירת סיבות המוות. לטענת המבקשים, מותו של המנוח נבע מטיפול רשלני שניתן למנוח בבית החולים "העמק" בעפולה.

החלטה -כב' הש' ב' ארבל:

שופט חוקר - תפקיד הכולל בחובו סממנים מעורבים של חוקר ושל שופט, אינו כבול על ידי דיני הראיות הנוהגים בבתי משפט. תפקיד זה נתפס על ידי, בהתאם לכללים שגובשו בפסיקת בתי המשפט, לא כתפקיד פסיבי, באופן הנהוג בשיטת המשפט האדוורסרית, הנקוטה בשיטת המשפט שלנו, אלא כתפקיד אינקוויזיטורי - ממש כחוקר משטרה, תוך נקיטת יוזמה משל עצמי, ותוך ליקוטו של חומר. ממצאים ומסקנות:

אין ספק, כי מותו של אלון ז"ל לא נגרם כתוצאה מפגיעתו בתאונת הדרכים, אלא במהלך היממה הראשונה לשהותו בבית החולים, ניתן לאלון ז"ל טיפול כלשהוא, או הוזרק לגופו חומר אשר גרם למותו. הוא נפטר בסופו של דבר ממחלה שהגורם לה נותר עלום.

עוד נקבע כי היתה התרשלות במעשיהם או מחדליהם של חלק מהרופאים, אולם בהעדר מידע לגבי גורם המוות וכתוצאה מכך לגבי דרך הטיפול הנכונה, אין כל דרך לקבוע, כדי מידת ההסתברות הדרושה במשפט פלילי, כי מותו של אלון ז"ל נגרם, או ליתר דיוק - לא נמנע, עקב מחדליהם הרשלנים של מי מבין המשיבים. יתכן, כי נעברו כאן עבירות אחרות כגון עבירות בניגוד לסעיפים 322, 325, 337 או 338 לחוק העונשין, אולם עבירות אלה אינן שייכות למסגרת הדיון הנוכחית, ולא אתייחס אליהן.

לגבי האחרים, גם אם טעו הרופאים במה מבין מעשיהם, הרי קביעתה של טעות זו הינה חכמה שלאחר מעשה. רופא בשר ודם עלול לטעות ולא כל טעות מהווה רשלנות.


ת"א 52686/94 שולה שמיע נ' ד"ר חזי חייט:

סוגיות: חובת זהירות בבחירת טיפול, ח"ז בביצוע התכנית שהותוותה, הרחבת חזית, חובת גילוי בביצוע טכניקת הניתוח, בביצוע טיפולים חדשניים, פגיעה בזכות לאוטונומיה, הסכמה מדעת, טופסי הסכמה לטיפול רפואי, קשר סיבתי באי גילוי מידע, רשלנות רישומית, מינוי מומחה מטעם בימ"ש, שיניים פה ולסת.

שאלות:

  1. האם תוקן כתב התביעה בשתיקה על ידי כך שנוהל המשפט בפסים שונים מאלה שנקבעו לו בכתב התביעה?
  2. האם הוכחה התרשלות מצד הנתבעים מס' 1 ו- 2 בעצם ההחלטה לנקוט בדרך השיקום שבוצעה בתובעת? אם כן - כלום הוכח קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין נזק כלשהו שנגרם לתובעת?
  3. האם הוכחה התרשלות מצד הנתבעים מס' 1 ו- 2 בעת מתן הטיפול לתובעת? אם כן - כלום הוכח קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין נזק כלשהו שנגרם לתובעת?
  4. האם התרשלו הנתבעים מס' 1 ו- 2 בכך שלא קיבלו את הסכמתה מדעת של התובעת לטיפול? אם כן - כלום הוכח קשר סיבתי בין התרשלות זו (הפרת החובה לספק מידע) לבין נזק כלשהו שנגרם לתובעת?
  5. מהו נטל ההוכחה בהיעדר רישום או כשזה חסר ו/או לקוי?
  6. מהן ההשלכות מהימנעות התובעת מלהעיד?

עובדות:

התובעת פנתה למחלקת הפה והלסת בבית החולים איכילוב, לשם קבלת טיפול שיקומי בשיניה. הצורך נבע מהתפוררות גשר שהיה מורכב על שתי השיניים הקדמיות בלסתה העליונה. הנתבעים הציעו לה תוכנית טיפול שיקומית הכוללת את עקירת כל שיני הלסת העליונה (חמש במספר) והשתלת שיניים אחרות במקום אלה שנעקרו וכן עקירת חמש מתוך שמונה שיני הלסת התחתונה, והנחת תותבת נשלפת בלסת התחתונה. לטענתה, הנתבעים מס' 1 ו- 2 המליצו על שיטת ההשתלות כדרך הטיפולית המתאימה ביותר לה; לאחר עקירת עשר שיניים (חמש בלסת העליונה ו- חמש בלסת התחתונה), ותקופת המתנה של מספר חודשים, בוצעו בתובעת שלושה ניתוחי השתלה בלסת העליונה. בניתוח הראשון הושתלו לה שני שתלים מסוג בלייד; בניתוח השני הושתל לה שתל מסוג סובפריוסטל ובניתוח השלישי הושתלו לה שני שתלי בורג. שלושים חודשים לאחר תחילת הטיפול, החליט הנתבע מס' 2 (מנהל מחלקת פה ולסת בבית החולים איכילוב) על הוצאת כל השתלים - זאת על שום הופעת זיהום חריף באזור שתל הסובפריוסטל. לשם כך, בוצעו בתובעת שני ניתוחים: להוצאת שתל בורג ושני שתלי בלייד והשני להוצאת שתל הסובפריוסטל. לאחר הוצאת השתלים פנתה התובעת למומחים פרטיים על מנת שינסו לשקם את הנזקים שנגרמו לה.

החלטה - כב' הש' א' גולדין:

לאורך ישיבות ההוכחות הרבות, התנהל הדיון על פסים לפיהם יוחסה לנתבעים אחריות בנזיקין בעוולת רשלנות ולא בעוולת תקיפה. מטעם זה, ראוי להסיר מן הדרך כל התייחסות לעוולת התקיפה, ולבחון את שאלת האחריות באספקלריה של עוולת הרשלנות.

התובעת בחרה שלא להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמה ולא העידה בבית המשפט. אין ספק, כי להימנעותה של התובעת מלהעיד תהיינה בהכרח השלכות ראייתיות שליליות שתזקפנה לחובתה.

בנה, שהתלווה לאימו לטיפולים, העיד כי לא ניתן להם הסבר מלא על סיכויי הצלחת הטיפול או אלטרנטיבות אחרות לטיפול.

חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט נהנית ממעמד מיוחד, לאור הסכמת הצדדים. אכן שאיפה היא, כי מומחה מטעם בית משפט, יהיה משוחרר מזיקה כלשהי לאחד מן הצדדים המתדיינים. ברם, משעסקינן בתחום רפואי כ"כ צר- מאגר רופאי השיניים המתמחים בשיקום הפה - ההיכרות מקצועית היא תופעה שכיחה ואינה מעידה (כשלעצמה), על משוא פנים.

התובעת לא הוחתמה על טופס הסכמה לניתוח על-פי תקנות בריאות העם. הרישום בגיליון הטיפול במרפאה אינו שלם ומלא - וזאת בלשון המעטה.הנתבע מס' 1 מודה, כי לא ניתנו לתובעת הסברים קונקרטיים אודות ניתוחי ההשתלה, סוגי השתלים, סיכויי קליטתם ודחייתם. יחד עם זאת, לא הוכח, כי היתה התרשלות כלשהי מצד הנתבעים, בבחירת תוכנית הטיפול שהוצעה לתובעת. מן החומר הרפואי לא עלה, כי היתה סטייה מקצועית מרמה נאותה מצד הנתבעים מס' 1 ו - 2 לעניין החלטתם לנקוט בדרך הטיפול כפי שנקבעה. גם בהנחה, כי היתה התרשלות , מצד הנתבעים מס' 2 ו - 3 בביצוע הטיפול השני שניתן לתובעת, לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק הנטען. מאידך, הוכח, כי הנתבעים התרשלו במסירת מידע לתובעת, עובר לביצוע ניתוחי ההשתלה, ובאופן בו קיבלו את הסכמתה לניתוחים אלה. דא עקא, לא הוכח, הקשר הסיבתי בין הנזק (הנטען) שנגרם, לבין הפרת חובה זו מצד הנתבעים.

הוחלט לפסוק לתובעת פיצוי מסוים בגין הפגיעה בזכותה לאוטונומיה הנובעת מכך שבוצעו בגופה ניתוחי השתלה מבלי שניתנה לכך הסכמתה מדעת.


* עו"ד יונתן דייויס מתמחה במשפט הרפואי, מחבר הספר "דין ופסיקה במשפט הרפואי" ועורך תחום הרשלנות הרפואית באתר המשפט הישראלי "פסקדין" www.PsakDin.co.il.

** כל המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.


המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 


תגובות

הוסף תגובה
אין תגובות
שירותים משפטיים





חיפוש עורך דין לפי עיר :
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות











כתבות נוספות

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ