עונג שבת

חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 משמש מזה מספר שנים מוקד להתנגחויות פוליטיות בין משרד העבודה והרווחה לבין בעלי עסקים.

משרד העבודה המאויש מזה שנים על ידי שר ממפלגה בעלת תפיסת עולם דתית החל להתמיד בדרישת יישומן של הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה כחלק ממדיניות כוללת של הנחלת עקרונות שמירת השבת. חוק זה הינו חוק מגן הנתמך בסנקציות פליליות המסייעות להגברת אכיפתו והשימוש שנעשה בו לשם הגשמת מטרות פוליטיות הפך את אכיפתו לשנויה במחלוקת. כל אימת שהתעוררה סוגיית הציות לחוק מיד הועלה הטיעון כי המטרה הבסיסית של אכיפתו שונה בתכלית מיעד חקיקתו. זאת, כחלק מקמפיין חילוניות ואנטי-מימסדיות דתית מחד שמולו התמקמו מיד טענות רווחה חברתית ודתית של שמירת השבת וערכיו של העם היהודי. מיותר לציין כי הדיון בשמירת השבת מעורר מיד רגשות לאומיים ודתיים הכרוכים בהגדרות רגישות של השתייכות דתית שמקומן יכירן בערכאות בעלות סמכות קונסטיטוציונית.

מזה זמן רב ממתינה לה קהילית משפט העבודה להחלטה שיפוטית בנושא אכיפת השבת דרך הוראותיו של חוק שעות עבודה ומנוחה. הנה היא הגיעה ב-30 לאוקטובר בו ניתנה החלטה בבית הדין הארצי לעבודה על ידי מותב בהרכב של השופטים סטיב אדלר, נילי ארד ושמואל הנדימן - עשה זאת בעצמך בע"מ נ' מדינת ישראל - משרדבע"פ 1003/00צור. המדובר העבודה והרווחה. איוש המותב מלמד על מאמץ כן לנתק כל קשר אישי של השופטים להשקפת עולם. שלושת שופטים אלו דנו בהפרה חוזרת של הוראת חוק שעות עבודה ומנוחה האוסרת בסעיפים 7 ו-26 לחוק על העבדת עובדים יהודים בשבת.

פסק הדין שניתן בידי השופט צור משתדל להלך בין כל המוקשים האורבים לשופטים בדרכם לקבלת הכרעה במקרה בעל רגישות לאומית כמו זה.

מדובר בחברת הנדימן בע"מ שפתחה את עסקה בשבת והעסיקה בו עובדים יהודים. מפקח מטעם משרד העבודה ערך ביקור בעסק בשתי שבתות והגיש "דו"ח ביקור פיקוח". כל אחד מדו"חות אלו כולל שמות של עובדים לגביהם העיד המפקח כי נמצאו עובדים במקום. הוכח כי העובדים שהועסקו היו יהודים ועל כן הורשעה חברת הנדימן בבית הדין האזורי לעבודה בהעסקת עובדים בשבת. עם זאת, החליט בית הדין האזורי שלא למצות את הדין והטיל על החברה רק כמחצית מגובה הקנס המירבי שניתן להשית בגין עבירה כזו.

בערעור שהיגשה חברת הנדימן התעוררו בצד סוגיות טכניות-משפטיות שאלות לאומיות בסיסיות: האחת - כי יש לפסול את חוק שעות עבודה ומנוחה בהיותו סותר את חוק יסוד: חופש העיסוק בכך שאין הוא קובע מנוחה שבועית בכל אחד מימי השבוע אלא דווקא בשבת. השניה - לגבי גזר הדין תוקפת המערערת את החלטת בית הדין האזורי שלא להזמין לעדות את מנכ"ל משרד העבודה והרווחה לצורך מסירת מידע על דרכי אכיפת חוקי העבודה ועל הסלקטיביות שבאכיפת החוקים בכלל וכלפי יהודים בפרט.

השופט שמואל צור בחר להסיט את מוקד הדיון ממרכז ההוויה הלאומית הרותחת אל המסגרת הפרקטית והיומיומית של זהותו של חוק שעות העבודה והמנוחה כחוק סוציאלי. יש בהצהרה כזו איתות מכוון כי יש להמיר את ההתייחסות האמוציונלית הטעונה לענין העבודה בשבת מסוגיה בעלת משמעות לאומית לדיון עניני בהחלתו של חוק על מועסקים המצויים בסטטוס של עובדים.

צור קובע כי חוק שעות עבודה ומנוחה הוא אחד מאבני היסוד של משפט העבודה המגן הכולל הוראות סוציאליות שמטרתן היחידה היא לקבוע סטנדרטים מחייבים ביחסי עבודה, על מנת להשיג לעובד רמה מינימלית של רווחה ואיכות חיים במהלך עבודתו. ההדגשה על ההיבט הסוציאלי רק פותחת את הדיון. בהמשך, לעומת זאת, הוא יוצר קשר בין האופי הסוציאלי של החוק לבין ההיבט הדתי שלו. זאת, על רקע ההוראה הבלתי גמישה המקבעת את יום השבת כיום המנוחה ואינה מעניקה חירות לעובד להחליט על היום העדיף למנוחה. למרות שעל פניה הוראה זו אינה "דתית", אומר צור, הרי קביעת יום השבת כיום המנוחה האולטימטיבי מלמדת על המסר הלאומי המשתמע ממנה. זאת, גם בהסתמך על הנשיא אגרנט בבג"צ 287/69 מירון נ' שר העבודה )פ"ד כד)337 )1( כשאמר כי "אין זה מקרה כי בסעיף 7)ב()1( לחוק הוראה המחוק שהמנוחה השבועית תכלול לגבי יהודי את יום השבת דוקא, דבר המלמד שהוא ראה את הענין של שמירת השבת, במובן האמור, משום ענין לאומי של העם היהודי, שיש לשמור עליו במדינת ישראל". פסק דין נוסף של הבג"צ שעסק בסוגיה הוא בג"צ 5073/91 תיאטראות ישראל בע"מ נ' עיריית נתניה, פ"ד מז)192 )3.

כך, למרות שלכאורה בוצע ניתוק בין יעדי הרווחה והסעד של החוק לבין יעדי הלאומיות והערכים היהודיים בפועל קבע בית הדין כי הגדרתו של יום השבת כיום המנוחה מונעת משני מניעים בעלי עצמה שווה ואחד מהם הוא "הזיקה למורשת היהודית הנוהגת בשדרות רחבות של הציבור בישראל ומוכרת ומכובדת על ידי רבים אחרים."

בית הדין גם הוסיף וקבע כי החוק אינו סותר את חוק יסוד: חופש העיסוק מאחר וקביעת יום המנוחה השבועית לגבי יהודים בשבת דווקא, עולה בקנה אחד עם מטרת חוק היסוד לעגן את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. )הדגשה במקור - ה.ב.(

לענין ההיבט הסלקטיבי של הענישה דוחה בית הדין את טענות החברה מטעמים טכניים וראייתיים. בית הדין קובע כי טענה של אכיפה סלקטיבית ראויה להיתמך בראיות ולא בטענות סתמיות שלא נתמכות בתצהיר או בעדות חיצונית.

נמצא כי במסגרת מלחמת התרבות שעם ישראל מצוי בה, הקרב הנוכחי על ")אי( עבודה בשבת" שנערך הפעם בבית הדין לעבודה נסתיים בנצחון ערכי המסורת בתמיכתו של חוק היסוד.

ניתן היה לנמק את השימוש ביום השבת כיום מנוחה בהיותו ברירת מחדל הגיונית מאחר וקבוצה גדולה בעם נוהגת לנוח בו מטעמים דתיים. למעשה, גם דברי ימי החוק מלמדים כי יום השבת נקבע כיום מנוחה מטעמים סוציאליים, אך אין הם מספקים הסבר מדוע הבחירה נפלה על יום השבת ולא על יום אחר. כמובן שהתשובה נטועה בתרבות ערכיו של חלק גדול מן העם היהודי. אולם, ביסוס ההחלטה על נימוקים דתיים מקנה להחלטת בית הדין משמעות מעבר להרשעתה של חברת הנדימן בפלילים. היא מתווה מסלול תרבותי ערכי על בסיסו יש להשקיף על יחסי העבודה ויהיו לו השלכות גם מעבר לפרשנותו של סעיף כלשהו של חוק שעות עבודה ומנוחה ויפרצו לעבר חקיקת השוויון הרחבה. כארץ בעלת אוכלוסיה דתית מעורבת שמאכלסת גם עובדים זרים מלאומים ודתות שונות יחסי העבודה בישראל עשויים לעורר התכתשות תרבותית שאנו עדים לה בצפון אמריקה.

למעשה, החדרת היסודות האישיים תרבותיים אל מסגרת העבודה אינה זרה לפסיקת העבודה. מאחר והעבודה מתפרשת כמסגרת המגשימה את אישיותו וכבודו של האדם, יש לנתח את השפעותיה בכלים תרבותיים אישיים הכוללים גם ערכי מסורת. חלחול הזיקה לתרבות דתית כנימוק בר תוקף לאכיפתו של חוק שעות עבודה ומנוחה אינו אלא ביטוי נוסף של מרכזיותה של העבודה כיסוד מרכזי בחייהם של עובדים ועובדות.

ראוי להזכיר כי בענין השבת ניתן פסק-דין על ידי השופט תיבון מבית הדין האזורי לעבודה בירושלים תבע"פ 1043/98 מדינת ישראל נ' קיבוץ צרעה, בו התעוררה שאלת פתיחתו של עסק בשבת שהיה בבעלותו קיבוץ - אגודה שיתופית. השופט קבע כי מאחר ולא ניתן להגדיר את דתה של האגודה השיתופית, בעלת העסק, הרי לא ניתן להגדיר מהו יום המנוחה הקבוע לה כדרישת החוק. מכאן, הוסיף, אין שום סעיף בכתב האישום שיכול להביא לידי הרשעתה של האגודה השיתופית. החלטה זו אינה עוסקת בהעבדת עובדים אלא בסחר של בעל חנות בחנותו בניגוד לסעיף 9א)א( לחוק שעות עבודה ומנוחה ומצליחה לתמרן בין אילוצי השבת לציווי החוק. ההחלטה בענין הנדימן, הגם שאינה מתייחסת ישירות לנשוא ההחלטה בקיבוץ צרעה אמורה לשנות את התוצאה גם במערכת נסיבתית כמו זו.

מענין לציין כי שני פסקי הדין האחרים שבית הדין תמך בהם החלטתו ניתנו על ידי בית הדין הגבוה לצדק בעניינים שאינם קשורים ישירות ליחסי עבודה. תמהתני אם להחלטה זו בבית הדין הארצי לעבודה צפוי המשך.

הנדימן - עשה זאת בעצמך בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד העבודה והרווחהע"פ 1003/00

ממשרד זאב ולנר ושות', מתמחה בדיני תאגידים ודיני עבודה.דר' הדרה בר-מור,עו"ד* ד"ר הדרה בר - מור הינה סגנית דיקאן ביה"ס למשפטים במכללת נתניה, ועורכת את תחום . www.PsakDin.co.il "דיני העבודה באתר המשפט הישראלי "פסקדין

** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כשלהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.