מבוא
לאחרונה, לדאבון הלב, מציפות את מחוזותינו ידיעות מצמררות בעמודים הראשונים בעיתונים, אשר צובעות את החדשות בדם, ומזעזעות עד יסוד את אמות הסיפים של התודעה האנושית.
מדובר במקרים של הורים אשר מתעללים בילדיהם, קטינים חסרי ישע. ההורים מרעיבים את ילדיהם, מכים אותם ומתאכזרים אליהם. המקרים החמורים ביותר הם אלו של אלימות קשה, אשר מסתיימים ברצח של ילדות וילדים רכים בשנים, אלימות שהדעת אינה תופסת ואינה מבינה כיצד מקרים אלו יכולים להתרחש, ודי אם נציין את נועה גולדרינג שפתיל חייה קופד באמצעות ניילון נצמד שנעטף על פניה הצעירות או הילדה רוז פיזאם שגופתה נזרקה במזוודה אדומה לנהר הירקון.
כל המקרים האלו, למרבה הזוועה, נעשים ע"י הוריהם מולידיהם דווקא, אשר מייצגים, לכאורה, את המקום המוגן והבטוח. ברם, המעטפת של הבית החם והאוהב מתנפצת אל מול הפנים התמימות והצעירות של הילדים האלו, והופכת לזוועה של רוע צרוף ואכזריות לשמה.
התמודדות מערכת המשפט
מעבר להיבטים המוסריים אשר מחייבים אותנו כחברה לבחון ולבדוק כיצד פשה הנגע במקומותינו, ולנקוט דרכים חינוכיות וחברתיות כדי לתקנו, (ואף להוסיף טוב לחברה כדי לאזן את המשוואה לכף הזכות, כל אחד ע"פ יכולתו ובתחומו – החינוך החברה וההתנדבות) הרי שנשאלת השאלה במלוא עוצמתה: כיצד המשפט מתמודד עם התופעה האיומה, הקשה והמכוערת הזו, שהפכה למכת מדינה ממש? כיצד מערכת אכיפת החוק, החל מהמשטרה דרך הפרקליטות וכלה בבית המשפט מתמודדת עם התופעה?
נראה כי דווקא במקרים של התעללות בקטינים חסרי ישע, ישנה מגמת ענישה מקלה עם ההורים ונקיטה בדרכים טיפוליות. לא ברור מדוע במקרים כה צורמים, כה בלתי אנושיים (גם ברובד הנמוך שלהם) מסכימה המדינה להקל עם הפושעים.
כך למשל במקרה של אולגה בוריסוב אשר הטביעה את בנה בן ה-4 בחוף הים בבת ים, מעשה רצח מזוויע ומקומם, שונה סעיף האישום מרצח להריגה. כידוע, עונש החובה על רצח הינו מאסר עולם, בעוד שבמקרים של הריגה עשוי עונש המאסר לעמוד על שנים בודדות. גם אם סברה הפרקליטות כי ישנן נסיבות המצדיקות הקלה (ולעולם, בעיני לפחות, הורה הרוצח את ילדו זקוק לאבחון מקיף על מצבו הנפשי), ראוי היה להביא נושא כה רגיש ובעל משמעות ציבורית כזו להכרעת ביהמ"ש, ולבחינה מעמיקה בדרך של חקירת הפסיכיאטרים לפני ולפנים, על דוכן העדים, בטרם נקיטת צעד כה משמעותי.
זאת ועוד, בתיקים "פחות" חמורים של הורים מתעללים, מקרים שאינם מסתיימים ברצח – הענישה היא על פי רוב טיפולית. הגישה הינה מקלה, בדרך של פנייה לתסקיר שירות המבחן ונקיטת דרכי טיפול. כך ניתן לראות את מקרה "האם המרעיבה" בירושלים – מקרה בו ע"פ הנטען אם הרעיבה, ממש כך, את עוללה הרך בשנים, בן שלוש וחצי בלבד, עד שהגיע למשקל של 7 ק"ג, ובין היתר ניתקה את צינורית ההזנה מפיו – מקרה שיכול היה בנסיבות קיצוניות להיחשב כנסיון רצח – והנה ביהמ"ש משחרר את האם למעצר בית עוד בשלב המעצר לצרכי חקירה, רומז למשטרה כי החקירה כבר נגמרה, וכי האם אינה בחזקת מסוכנת לציבור (שוטרים המבקשים להוסיף ולחקור את האם נרגמים באבנים). לא ברור כיצד נשללה המסוכנות והאם מוחזרת לילדיה האחרים כשע"פ הנטען ישנו סרט ותיעוד ברור של ניתוק מכשיר ההזנה ע"י האם. האם התנהגותה לכאורה של האם לא מעידה על המסוכנות הטמונה ממנה לילדיה? תמהני!
ביקורת: יש לנהוג ביד קשה
דומה, כי המערכת המשפטית צריכה להיות רגישה יותר לאינטרס הציבורי בעניין זה, ולנקוט ביד קשה במקרים כגון אלו. על המערכת כולה להתאחד על מנת למגר ולעקור משורשה את התופעה הנפשעת והאכזרית הזו, החל מאיתור ומניעה מראש של תופעות מטרידות כאלה, דרך מערכת הרווחה והחינוך, פיקוח ומבחן על עבריינים מועדים וענישה מחמירה ביותר בדרך של הטלת עונשי מאסר ממושכים על מנת למגר את התופעה המחרידה. במאמר מוסגר יוער, כי ראוי אף לחוקק עונשי מינימום על עבירות אלו.
יש לדמות את עבירת ההתעללות בחסר ישע לעבירת האינוס. כשם שבעבירת האינוס לא יעלה על דעתו של ביהמ"ש לנקוט בדרכי טיפול בלבד כנגד האנס, ויוצמד תג מחיר של ממש כלפי עושה העבירה, כך יש לפעול כלפי המתעלל בילדיו, ללא חשיבות למינו של העבריין או העבריינית. (משום מה דומה שדווקא כלפי אמהות עברייניות המערכת סלחנית יותר בבחינת גישה לפיה אם לא תזיק לילדיה אא"כ היא לקויה בנפשה.)
חשיפת התעללות בקטין
ההתעללות בחסר ישע חמורה ביותר. בדרך כלל היא נמשכת זמן רב ואינה אירוע חד פעמי. היא מתרחשת בחדרי חדרים בשל אי יכולתו של הקטין או חסר הישע לחשוף אותה. היא נחשפת רק במקרים קיצוניים, בדרך כלל כאשר נגרמות חבלות גופניות וכאשר ישנם סימנים חריגים שחושפות הגננות או במקרים נדירים השכנים ורשויות הרווחה.
העבירה הזו, המתבצעת ע"י מי שאמור להיות אמון על שלומו וביטחונו של הילד הרך בשנים, חמורה שבעתיים: היא מדכאת לא רק את גופו ובריאותו של הילד, אלא גם את רוחו ונשמתו שייצרבו לנצח בכפות ידיו המכוערות של האב או האם המתעללים. יצוין, כי ישנם לא מעט מקרים בהם ההורים המתעללים נעזרים בשלל אביזרים כגון:חגורה, מגהץ, סכין, שוט, זכוכית ועוד כהנה וכהנה אביזרים מפלצתיים שהדעת אינה סובלת, והלב יוצא כנגדה במלוא העוצמה.
הקושי בחשיפת העבירות הנעברות בתוך המשפחה, אינו מעיד כלל על נפיצותה. דווקא על ילדים רכים אלו צריכה המדינה להגן יותר מכל מגזר אחר.
הסטטיסטיקה העצובה
ישנם ע"פ נתוני המועצה לשלום הילד 418,527 ילדים המוכרים למחלקות לשירותים חברתיים שהם כ- 20% מכלל הילדים, כאשר החשד להתעללות לסוגיה עמד על כ- 38031 בשנת 2006 ומס' התיקים של ילדים נפגעי עבירה עמד ב- 2004 על 9241 בלבד. משנת 1995 גדל מספר זה בכ-126%.
מאתר המועצה לשלום הילד, ניתן ללמוד עוד בעניין ילדים נפגעי עבירה, כי מאז שנת 1998 ועד שנת 2004 נרשמה מגמת גידול דרמטית במספר התיקים הפליליים, ותיקי אי תביעה בגין פגיעות בילדים (מ- 6,370 ב-1998 ל- 9,421 ב-2004 – גידול של כ-45%). כמו כן, בשנת 2006 נחקרו ע"י חוקרי ילדים 8,222 ילדים עד גיל 14 שנפגעו מעבירות מין ואלימות (מתוכם כ- 55% חסרי ישע), זאת לעומת 8,328 בשנת 2005, 5,704 בשנת 2000 – 4030 בשנת 1995 ו- 1503 בשנת 1990.
יצוין, כי 54% מהדיווחים על ילדים נפגעי התעללות הם על ילדים עד גילאי 11. 14.7% מהדיווחים על ילדים נפגעי התעללות הם על התעללות נפשית, 34.1% מהדיווחים הם על הזנחה, 33.7% מהילדים נפגעו על ידי שני ההורים, 24.3% נפגעו ע"י האם ו- 21.6% נפגעו ע"י האב.
לא ניתן להעלות על הדעת קבוצה הזקוקה להגנה ובטחון יותר מקבוצת הילדים הרכים, הגנה ובטחון שכיום בגישה הטיפולית השלטת אין הם זוכים לה.
מהי הגישה הראויה?
יודגש ויצוין, במרבית המקרים בהליך הפלילי בכללותו נראה לי שעדיף לנקוט בגישה טיפולית ומקילה, ללכת בדרך של לפנים משורת הדין, ולא ע"פ שורת הדין, כמאמר היפה של רבן יוחנן בן זכאי שמציין כי: "לא חרבה ירושלים אלא משום שדנו בה דין תורה". תמהו חכמים על שום שדנו בה דין תורה חרבה העיר? ופירש רש"י: "על שום שדנו בה ע"פ שורת הדין ולא לפנים משורת הדין!". אולם, מהעבר השני יש לזכור את האמרה של חז"ל לפיה מי שמרחם על האכזרים, סופו שיתאכזר אל הרחמנים. מימרה זו יושבת ככפפה על היד במקרה של התעללות בילדים.
גישה דומה ננקטה בעבר בנושא של אלימות כלפי נשים (לסגור את הנושא בתוך המשפחה, "בסולחה", בתקיעת כף וכו') עד שנחשפנו למקרים רבים של רציחות נשים ע"י בעליהן והגישה השתנתה מן הקצה אל הקצה (לפעמים אף בהקצנת יתר). נשאלת השאלה: מי יגן על הילדים? לילדים אין לובי מאורגן ומסודר כמו שיש לנשים שזועקות נגד ההקלה בענישה של הבעל המכה (למעט המועצה לשלום הילד שעושה כמיטב יכולתה באמצעיה).
התחשבות מפליגה בהורה המתעלל
האם המכה והמתעללת זוכה משום מה להתחשבות מפליגה מתוך תפיסה שגויה שהתא המשפחתי ושלמותו מעל הכל והינם לטובת הילד. על טענה זו נענה בכמה טעמים נגדיים.
ראשית, הילד הינו בעל שני הורים. אף אם אביו או אימו נשלחים לכלא בשל התעללות בו, נותר לו הורה נוסף (לעיתים גם סבא וסבתא) שיוכלו לתת מענה, גם אם חלקי לצרכיו. עדיף, כמובן, להיות עם הורה אחד או במסגרת חלופית ולא במקום בו גופך ונשמתך הפקר לאלימות והשפלה.
שנית, יש חשיבות להרתעה פרטית כלפי ההורה המתעלל. סיום ההליך במקרים רבים במבחן טהור או בשירות לתועלת הציבור אינו יוצר הרתעה שכזו כלפי המתעלל בהיעדר ענישה מוחשית.
שלישית, יש חשיבות אף להרתעת הרבים בעיקר בשל נדירות חשיפת העבירה. יודגש, כי דרכי טיפול יכולות וצריכות להינקט כאשר האלימות הינה מינורית יחסית (מכה בישבן, סטירה, שימוש באלימות קלה וחד פעמית – יצוין כי בניו זילנד נערך בימים אלה משאל עם בשאלה האם מדובר בעבירה. בארץ הכריע ביהמ"ש העליון כי גם מכה כזו הינה עבירה), אולם מקום בו מדובר במופגן באלימות קשה ומתמשכת- יש לדרכי טיפול מקום רק לצד ענישה מחמירה ומהותית.
בסופו של יום, האחריות על שלומם ובריאותם של הילדים מוטלת על כולנו. האירועים שאירעו במקומותינו מחייבים אותנו לבדק בית פנימי עמוק, מוסרי ומשפטי ולשינוי גישה קיצוני – ויפה שעה אחת קודם.
*עו"ד יורם סגי-זקס הינו סניגור פלילי, עורך תחום הדין הפלילי באתר המשפט הישראלי www.PsakDin.co.il, ממייסדי התנועה למלחמה בעוני www.Halev.org.il , חבר נשיאות הפורום הפלילי בלשכת עוה"ד, יו"ר פרוייקט "בזכותם" לסיוע לניצולי השואה בישראל, יו"ר המועצה הלאומית להתנדבות בישראל, ומחבר הספרים: "חירות ממעצר" (1998) ו "רזי המשפט" (2003).
** המידע המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.