אליבא דכולי עלמא שמערכת הצדק הישראלית מקרטעת עקב עומס תיקים הולך וגובר המוטל על מספר מצומצם של שופטים, משרד המשפטים מודיע מידי פעם לפעם על יוזמות שונות להקטנת העומס כדוגמת הקמת המנ"ת (מערכת ניתוב תיקים), משמרת שנייה בבתי המשפט, שופטי "מוקד" שיעודדו פשרות וכיו"ב. לשורה ארוכה זו של צעדים הצטרפה לאחרונה ועדת החוקה, חוק ומשפט שאישרה לקריאה ראשונה תיקון לחוק ההוצאה לפועל, שיזם ח"כ אמנון רובינשטיין בתמיכת הממשלה.
על פי התיקון המוצע, יוגשו חלק מן התביעות בסדר דין מקוצר לא לבית המשפט - אלא ישירות להוצאה לפועל, וזאת בתנאי שסכום התביעה אינו עולה על 50,000 שקל ושהתובענה מבוססת על חוק (כגון תביעת ארנונה) או חוזה מפורש בכתב.
ההצעה גורסת כי אם לא תוגש על ידי החייב התנגדות, תהפוך התביעה בסדר דין מקוצר לפסק דין ותבוצע בלשכת ההוצאה לפועל. אם תוגש התנגדות, יעבור הדיון לבית המשפט, כפי שנהוג כיום.
מטרתו של התיקון המוצע, אומרים תומכיו, להפחית את העומס המוטל על בתי המשפט, לייעל את הדיון ולחסוך הליך משפטי כפול, פתיחת תיקים ותשלום אגרת בית משפט ושכר טרחת עורכי דין - במקרים בהם החייב אינו מבקש להתגונן.
על פי הנתונים שהוצגו ע"י תומכי ההצעה, רק 15% מן החייבים מגישים בקשת רשות להתגונן וכמחציתם נענים בחיוב. המסקנה מכך לדברי התומכים שעדיף שמסלול הטיפול יתחיל במנגנון ההוצאה לפועל היות וכך יחסך זמן שיפוטי שכר טרחה וכפל אגרה.
קריאה שונה של הנתונים
לאור הנתונים שמביאים תומכי ההצעה על כך שרק 15% מן החייבים מגישים בקשת רשות להתגונן, נראה שאכן תביא ההצעה לחיסכון בזמן השיפוטי בבתי המשפט. אולם - קריאה אלטרנטיבית של הנתונים מראה כי המצב איננו כה חד משמעי, וכי החיסכון יבוא על חשבון הצדק במובנו הבסיסי ביותר.
בישיבת הוועדה שנערכה ב- 29/01/02 נכחו שלושה ח"כים בלבד (יו"ר הוועדה אופיר פז פינס, ח"כ פרופ' אמנון רובינשטין וח"כ ניסים זאב). כמו כן נכחו נציגי הנהלת בתי המשפט, משרד המשפטים, לשכת עו"ד ומשרד האוצר. פרוטוקול הוועדה[1] מגלה כי כ- 10% מנפח התיקים בבתי המשפט הם בסדר דין מקוצר בהיקף של פחות מ- 50,000 ש"ח. נציגת משרד המשפטים הבהירה כי ב- 85% מהתיקים לא מוגשת בקשת רשות להתגונן וההסבר שניתן הוא כי "מדובר פה על סוג תביעות שבהן כנראה לנתבע אין עילת הגנה טובה בגלל שהתביעה פשוטה ומבוססת על ראיות". מתוך 15% בהן מוגשת בקשת רשות להתגונן רק ב- 7% היא ניתנת.
מסקנת משרד המשפטים מגלמת בתוכה התעלמות מאופי הנתבעים בחתך התביעות בו עוסק תיקון זה. הדוגמה שנתנה נציגת משרד המשפטים עו"ד תמי סלע לחוזים שיטופלו במסגרת הליך זה היא חוזים "עם החברות הסלולריות"[2], דוגמה זו משקפת יותר מכל את הקושי שמעלה הצעת חוק זו. מירב הסכסוכים הנידונים בהליכי סדר דין מקוצר מערבים "נושים סדרתיים"[3] כלומר גופים כלכלים רבי עצמה כגון הבנקים, חברות הטלוויזיה בכבלים, חברות ביטוח, חברות הטלפון הסלולארי וכו'. גופים אלו פיתחו מנגנונים משומנים שלרבים מלקוחותיהם חסרי האמצעים ובמיוחד חסרי ההשכלה אין אפשרות להתמודד עימם. החתך הסוציו אקונומי של רבים מהחייבים לאותם "נושים סדרתיים" הוא כפי שיעידו הפעילים בתחום הסיוע המשפטי נמוך מאד. מדובר בשכבות הנמוכות ביותר בחברה הישראלית שאינם נהנים מאופציה כלכלית המאפשרת פניה לקבלת סיוע משפטי ובד"כ רמת ההשכלה של אותם נתבעים נמוכה ואינה מאפשרת להם להתמודד עם ההליך המשפטי אפילו ברמה הראשונית ביותר.
אופיו של הליך סדר דין מקוצר הוא כזה שמקשה על בעל הדין שאיננו בקי בסדרי הדין לנהל מאבק משפטי מוצלח, אבל העובדה שההליך החל בבית המשפט מאפשרת לבעל הדין, במיוחד זה שאיננו בעל השכלה משפטית, שהות להפנים את חשיבות העניין המדובר ואת השלכותיו האפשריות. פתיחת ההליך בהוצל"פ תקצר את משך הזמן החיוני הזה ותהווה נשק נוסף בארסנל המלא זה מכבר של הנושים הסדרתיים.
היות שבקרב הציבור הרחב ובמיוחד בקרב השכבות הנמוכות יש למוסד ההוצאה לפועל תדמית של גוף מנהלי שלו סנקציות מחייבות, העברת מספר כה גדול של תיקים למערכת ההוצל"פ תביא למצב בו אותו חלק בחברה הישראלית שמתקשה לממן הגנה משפטית נאותה ייפגע עוד יותר מחוסר יכולת לייצוג נאות בערכאות המשפטיות.
בעיה נוספת, שהועלתה ע"י נציג לשכת עו"ד בדיון בוועדת הכנסת, הייתה שרשם הוצאה לפועל לא ידחה בקשה שתוגש על פי התיקון שאיננה בסדר דין מקוצר. כמו כן הבהיר עו"ד אורון קיצטלר: "בעניין של 50,000 שקל אנשים לא מתגוננים לא משום שהם באמת חייבים את הכסף. הם לא מתגוננים כי להתגונן עולה סכום יותר גבוה מאשר 50,000 ואם יש סיכוי שהוא יפסיד לא שווה לו להיכנס לזה"[4].
זהו למעשה לב העניין. העלות הכספית הגבוהה של ניהול הליך משפטי ובמיוחד כזה הנעשה מול גוף כלכלי הנהנה מייצוג משפטי צמוד ובעלות מינימלית, גורם לתמריץ שלילי להתגונן. מצב זה מגיע לידי הקצנה כאשר הנתבעים הם חסרי ידע משפטי ובעלי השכלה נמוכה באופן כללי, דבר המוביל לתחושת חוסר התמצאות מוחלטת במרחב המשפטי.
לתחושת חוסר ההתמצאות זו התייחסה נטע זיו במאמרה "העני העשיר והגשר"[5] כאשר הביאה את קורותיהם של בני זוג קשישים שקיבלו הודעה על תביעה נגדם בסדר דין מקוצר, בני הזוג לא הצליחו להתמודד עם הדרישות המשפטיות לקבלת רשות להתגונן עד שקיבלו סיוע ממשפטן המתנדב בתנועה למלחמה בעוני: "הבקשה שהגיש בשם בני הזוג בתגובה לתביעה גם היא נדמה כתוב בכתב סתרים כמעט, שאינה שגורה על לשונם של הבריות בדרך כלל ובוודאי איננה מצויה בידיעתם של זוג קשישים. הייתה זו בקשה למתן ארכה להגשת בקשה למחיקת התובענה ולחילופין בקשה למתן אורכה להגשת בקשת רשות להתגונן. האמור בבקשה זו לימד על השיטה המופעלת על ידי רשויות המדינה המנסות, כך נראה, את מזלן בערכאות מתוך הנחה כי רוב רובם של הנתבעים לא יוכלו ממילא להתגונן בפניהן".
סוף דבר
מצב זה אותו מתארת זיו נכון גם למקרה דנן ומשקף סיטואציה אותו ניתח חוקר אמריקני בשם Austin Sarat שהסביר כי התוצר המיידי ממצבים כאלה, הפוגעים כאמור במיוחד בשכבות הנמוכות, הוא שאזרחים מהשכבות הנמוכות במדרג הסוציו-אקונומי חוששים כאשר הם פונים למערכת המשפטית, במטרה להכניע את הממסד. הבנתם את החוק לא משקפת את ההתייחסות אל המשפט כאוטונומי, ניטראלי או כרשימת זכויות. למעשה מדובר בתגובה למערכת בצורה טקטית ובכך מוטבע חותם אידיאולוגי. בגלל שזוהי קבוצה כ"כ תלותית, עליהם לנהל מאבק כדי להשמיע את קולם ואת הבנתם לגבי זכויות וצדק. הם משתמשים בעו"ד במאבקם זה, על אף שהם מודעים לסיכויי ההצלחה הנמוכים. החוק, לטעמם, לא טוב יותר ולא רע יותר, מהעולם החברתי בו הם חיים. עבור המעמד הנמוך, המשפט נמצא בכל מקום בחייהם ונותן משמעות מיוחדת לקשרים הסוציאליים בין חברי המעמד[6]. תיקון זה מביא להדרה חברתית של המעמד שאיבד זה מכבר את אמונו במערכת המשפט.
הרצון להקל על העומס בבתי המשפט איננו יכול לטהר כל שרץ ויש להימנע מאימוץ כל בדל רעיון שעלול להוביל להקטנת עומס המוטל על בית המשפט אך אחריתו מי ישורנו?
* מר אילן פוקס הנו סטודנט למשפטים באוניברסיטת בר אילן ומתנדב בפרויקט הל"ב של התנועה למלחמה בעוני. www.Halev.org.il
** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים ו/או המצורפים להם.
[1] וועדת חוקה חוק ומשפט פרוטוקול מס' 429 ט"ז שבט תשס"ב 29 לינואר 2002 (נוסח לא מתוקן)
[3] הכוונה ל"שחקנים חוזרים" מונח אותו הגה Marc Galanter מחשובי העוסקים בתחום הסוציולוגיה והמשפט במאמרו הידוע Why the “haves” come out ahead: Speculations on the limits of legal change עוסק גלנטר בשחקנים חד פעמיים שנזקקים למערכת המשפט פעם אחת במהלך חייהם. זהו בד"כ אדם בודד, שהעניין שלו בתיק גדול יחסית. ולעומת זאת, שחקנים חוזרים, שמשתמשים במערכת המשפטית באופן תדיר יותר. זה בד"כ יחידה גדולה, שהענין שלו בכל תיק קטנה יחסית. לשחקן חוזר אין עניין רב בתוצאה החומרית של המקרה הספציפי ( דהיינו: מתן פיצויים, וכו') אלא בתוצאה המשפטית: הוא יוכל לפתח אסטרטגיה ארוכת טווח בה הוא יעדיף להגיע לפשרה במקרים בהם צופה שביהמ"ש יפסוק לרעתו ויקבע תקדים שפועל לרעת האינטרסים שלו, ויבחר להתדיין בביהמ"ש במקרים שצופה שביהמ"ש יפסוק לטובתו ויקבע תקדים לטובת האינטרסים שלו. יש ל RP את המשאבים, כמובן, לנהל את עסקיו המשפטיים לפי מטרות ארוכות הטווח שלו.
Marc Galanter, Why the 'Haves' Come Out Ahead: Speculation on Limits of Legal Change, 9 Law & Society Rev. 95 (1975).
[5] נ' זיו "העני, העשיר והעני" משפט נוסף (1) פברואר 2001
[6] Austin Sarat, "The Law is All Over": Power, Resistance and the Legal Consciousness of the Welfare Poor, 2 Yale J. of Law & Humanities 343 (1990).
David M. Engle & Frank W. Munger, Rights, Remembrance, and the Reconciliation of Difference, 30 Law & כמו כן Society Rev. 7 (1996).
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.