נישלה את בנותיה בצוואה לטובת בנה: "היחיד שאיכפת לו ממני"

ביהמ”ש אישר את הצוואה לאחר ששלל השפעה בלתי הוגנת על המנוחה מצד בנה, שזכה בירושתה: "גר רחוק ממנה, ביקר פעם בחודש והיה איתה בעיקר בקשר טלפוני"

צוואת אישה לטובת בנה היחיד, תוך נישול בנותיה, תקוים ככתבה וכלשונה: כך נפסק לאחרונה בבית המשפט למשפחה בבאר שבע. שתיים מהאחיות טענו אומנם להשפעה בלתי הוגנת מצד אחיהן על אימן, ולמעורבותו הפסולה בעריכת צוואתה, אך השופטת דיאנה פסו-ואגו שללה זאת והכריעה שהמסמך תקף מבחינה משפטית.

התובע ושתי הנתבעות הם ילדי אישה שערכה בחייה שתי צוואות. יש להם אחות נוספת שוויתרה על החלק שלה בירושה. בצוואתה הראשונה, משנת 2013, קבעה המנוחה ש-70% מרכושה יועבר אחרי מותה לאחת מבנותיה-הנתבעות, ואילו יתרת הנכסים תוענק לבנה. לעומת זאת בצוואה השנייה, משנת 2019, נקבע שכלל רכוש האם יועבר לתובע לאחר פטירתה.

אחרי לכת האישה לעולמה נאבקו ילדיה על גורל ירושתה: בעוד בנה טען, כצפוי, שיש לקיים את צוואתה האחרונה, גרסו אחיותיו שצוואה זו פגומה ועל כן יש לקיים את קודמתה, ולחילופין לבטל את שתי הצוואות ולתת צו ירושה שלפיו כלל האחים יירשו שווה בשווה.

לטענת הבת שנושלה בצוואה האחרונה, אחיה נהג לקלל את אימם בתקופת מגוריו איתה, להשפיל אותה ואף לנקוט כלפיה באלימות אשר כללה זריקת חפצים בבית. לדבריה הוא נמנע מלספק הסבר לכך שמיורשת רוב רכוש אימה - היא נושלה ממנו לחלוטין בצוואה האחרונה, מלבד מעורבות והשפעה בלתי הוגנת מצדו. עוד נטען שהאם לא הייתה כשירה משפטית במעמד צוואת 2019.

הצוואה משקפת את הסיפור המשפחתי

השופטת פסו-ואגו דחתה את התנגדות האחיות על כלל רכיביה. אשר לטענת חוסר היכולת לצוות צוין שהשתיים הלכה למעשה זנחו אותה בסיכומיהן, ומכל מקום מומחה מטעם בית המשפט הגיע למסקנה שקיימת "סבירות גבוהה משמעותית" לכך שבמועד הצוואה האחרונה הייתה המנוחה כשירה מבחינה משפטית.

בכל הנוגע לטענת ההשפעה הבלתי הוגנת, התרשמה השופטת שבפועל לא הוכחה על-ידי הנתבעות תלות חולנית שנוצרה בין אימן לאחיהן בתקופה שקדמה לצוואתה השנייה, לרבות בידודו והרחקתו אותה מהן.

אכן, כתבה השופטת, הקשר בין המנוחה לבנותיה-הנתבעות לא היה יציב ורצוף, ואולם אין הוכחה שהבן הוא הסיבה לכך. בפסק הדין צוין שב-2016 עבר האיש לגור במרכז אחרי שהתחתן, כשסביב אותה תקופה עברה האם לגור אצל אחיה כדי לסעוד אותו, עד שהוא נפטר - אז עברה לחיות בגפה בעיר בדרום הארץ, הרחק מבנה, תוך שהתנהלה באופן עצמאי בכל ענייניה.

בהקשר לכך העיד הבן כי הקשר עם אימו באותה תקופה היה בעיקר טלפוני, כאשר פעם בחודש לערך היה מגיע לבקר את אימו, בליווי אשתו וחמותו. השופטת הדגישה כי הנתבעות לא חלקו על גרסתו זו. "לא הוכח שהתובע סייע למנוחה באופן יום יומי ושוטף, בייחוד הואיל והתובע כלל לא התגורר בקרבתה ונהג לפקוד את ביתה אחת לחודש", כתבה.

בהמשך שללה השופטת אף מעורבות פסולה מצד הבן בהכנת הצוואה השנייה, על רקע עדות עורכת הדין שערכה אותה, לפיה הוא כלל לא נכח במשרדה בעת החתימה, וכי למעשה לא הכירה אותו עד לאחר מות המורישה.

לסיום כתבה השופטת ש"מעיון בצוואה השנייה לא ניתן לומר שתוכנה בלתי סביר, נהפוך הוא, הצוואה משקפת את הסיפור המשפחתי ואת סיפור חיי המנוחה". דברי המנוחה עצמה בצוואה - כי מבין ילדיה רק בנה דאג לה, כיבד אותה וטיפל בה, ולמעשה היה היחיד שאיכפת לו ממנה - חיזקו אצל השופטת את ההערכה שמדובר בצוואה הגיונית.

לפיכך נקבע שההתנגדות תידחה תוך חיוב הבנות ב-35,000 שקל הוצאות, וכי הצוואה השנייה תקוים כלשונה.

• ב"כ התובע: עו"ד אירית ינקוביץ
• ב"כ הנתבעות: עו"ד אריה בזק 

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.