פס"ד בתביעה לקיום צוואה והתנגדות לה

על המדוכה הליכים בעניינה של המנוחה פ.ג. ז"ל, ילידת 1994 שהלכה לעולמה ביום 04.01.22.

התובע הוא אחיהם של הנתבעות, להם אחות נוספת, גב' ב.ש., אשר הסתלקה מן העיזבון לטובתה של הנתבעת 2.

המנוחה הותירה אחריה שתי צוואות:

האחת מיום 20.05.13, בה ציוותה 70% מרכושה לנתבעת 2, גב' ס.מ. ו – 30% מרכושה לתובע, מר ש.ג. (להלן: "הצוואה הראשונה").

השנייה מיום 26.11.19, בה ציוותה כל רכושה לתובע (להלן: "הצוואה השנייה).

הנתבעת 1 אינה מאוזכרת במי משתי הצוואות.

בקשה למתן צו לקיום הצוואה מיום 26.11.19 הוגשה לרשם לענייני ירושה, על ידי התובע.

בקשה למתן צו לקיום צוואה מיום 20.05.13 הוגשה לרשם לענייני ירושה על ידי הנתבעות.

התנגדויות למתן צווים אלו הוגשו גם כן, בהתאמה.

כלל האמור הועבר להכרעת בית המשפט.

אלו התובענות שבפני הדרושות הכרעה.

טענות הצדדים:

טענות הנתבעות: לטענתן התובע השפיע, השפעה בלתי הוגנת על המנוחה, לאחר שעשה כל שניתן לנתקה מייתר בני המשפחה, וזאת לאחר שגילה כי המנוחה ירשה את בית מגורי אחיה, המנוח. לטענתן אין הלימה בין היחסים שהיו בפועל בין המנוחה לבנותיה, לבין המעוגן בצוואה השנייה. כן נטען כי התובע יצר מצג, בפני המנוחה, כי הוא היחיד שנותר לטפל בה כאשר האם הייתה מפוחדת ממנו ומנוהלת מתוך תלות בתובע והכל תוך ניצול חולשתה. עוד הוסיפו כי הצוואה השנייה אינה משקפת את רצונה האמיתי של המנוחה. לחילופין טענו, כי המנוחה לא הייתה כשירה לערוך צוואה, עת סבלה ממספר מחלות והחלה התדרדרות קוגניטיבית. עוד הוסיפו כי הואיל ועסקינן בצוואה ששוללת הורשה, יש לבחון אותה בקפידה יתרה.

הנתבעות עתרו בכתבי טענותיהן, כי יש להורות על ביטול הצוואה משנת 2019 וליתן צו לקיום הצוואה משנת 2013 וכן צו ירושה באשר לנכסים שאינם כלולים בצוואה, אשר יורה על חלוקה הכוללת הסתלקותה של גב' ב.ש., לטובתה של גב' מ., בהתאם לתצהיר הסתלקות שנחתם על ידה.

מנגד בסיכומי הנתבעות, עתרו להורות על ביטול שתי הצוואות, נוכח נישולה של הנתבעת 1 מהן ובהתאם ליתן צו ירושה ביחס לכלל עיזבונה של המנוחה ובנוסף הושמטה הטענה בדבר אי כשירותה של המנוחה להוריש.

בהקשר לשינוי הסעד המבוקש בסיכומי הנתבעות, בשונה מזה שהתבקש בכתב התנגדותן ובבקשתן למתו צו לקיום צוואה – ככל ובית המשפט ימצא כי הצוואה השנייה תקפה לא ידרש הוא לבחינת תוקפה של הצוואה הראשונה ולכן, בשלב זה, לא תבחן נפקות השינוי.

ככל ובית המשפט ידרש לכך, יוכרע הדבר בהמשך.

טענות התובע: בנוגע לצוואה הראשונה טען התובע כי הנתבעת 2 לקחה חלק בעריכתה ואין לו כל מידע בנוגע לנסיבות עריכתה, אך להנחתו נערכה בהשפעת הנתבעות. לשיטת התובע, אין מקום לאשר הצוואה הראשונה ולו מהטעם שהיא "סתומה" בנוגע לנכסים שאינם מאוזכרים בה, כגון: דירת המגורים של המנוחה. לדבריו במועד עריכת הצוואה השנייה המנוחה הייתה כשירה וזאת בהתאם לתיעוד רפואי המצוי בידו. המנוחה הבהירה בצוואה השנייה מדוע ביקשה לנשל את בנותיה (סעיף 5 לצוואה). התובע מעולם לא מנע מהנתבעות לפגוש במנוחה ולא ברור לו כיצד יכול היה לעשות כן עת ניתן היה לפנות למשטרה או לבית המשפט, ככל ואכן מנע מהן זאת.

דיון והכרעה:

ראשית לכל יובהר, כי הואיל וצוואתה האחרונה של המנוחה נחזית על פניה כצוואה תקינה, הנטל בהליך מוטל על כתפי המתנגדות ועליהן הנטל להוכיח עילות ההתנגדות.

כך גם בדבר הצוואה הראשונה. ככל ויתברר שיש לבחון תוקפה, הנטל ירבוץ לפתחו של התובע וכבר עתה אציין כי התובע העלה טענות כלליות, ללא תימוכין וללא שחקר הנתבעות בעניין זה.

כשרותה של המנוחה לעריכת צוואה:

כאמור, עילה זו לא אוזכרה בסיכומים מטעמן של הנתבעות, ולכן בחינתה מתייתרת. ברם, ונוכח הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת, מצאתי לעגן בפסק הדין, ממצאי המומחה שמונה, מטעם בית המשפט: פרופ' שמואל פניג, בעניין זה.

בת"ע 19872-07-21 פלוני ואח' נ' האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב ואח' (2.12.2024), שניתן לאחרונה, חודד נושא זה ונפסק כי:

"חוות דעת זו נסמכת על מסמכים רפואיים של המצווה, וכל כולה אינה אלא בבחינת "ניתוח לאחר המוות". לפיכך, על חוות הדעת להיות מדויקת ככל שניתן ומבוססת, לא רק על התרשומות המפרטות את האבחנות הרפואיות אודות המנוח אלא על בחינה וניתוח של תוצאות הבדיקות הרפואיות שביסוד האבחנות הללו בפרט מקום שיכול ויהיו לאבחנות הסברים אחדים – בבחינת אבחנה מבדלת – ולא אבחנה אחת ברורה וחד משמעית. הספק בהקשר זה, צריך וחייב לפעול, משום חזקת הכשרות, לטובת המצווה".

...

"משום החיסרון האמור, רשאי בית המשפט, במקרים המתאימים, להסתייע בחומר ראיות אחר, נכון למועד עשיית הצוואה – כגון עדויותיהם של מי שהכירו את המצווה במועדים הרלבנטיים, לרבות רופאים שטיפלו בו במישרין במועדים אלה – ולהעדיפן על חוות דעתו של המומחה, כף שחוות דעת זו אינה בבחינת "כזה ראה וקדש" (ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנה 'בית אהרון וישראל', פ"ד נד(2) 215" [ההדגשה במקור – ד.פ.ו.]; ראו גם: עמ"ש 55336-12-14 ר' ז' נ' ר' א' (6.3.16).

לאחר שהמומחה בחן את המסמכים שהונחו בפניו, בדבר שתי הצוואות, קבע כי בכל הנוגע לצוואה השנייה, קיימת סבירות גבוהה משמעותית לכך שבמועד החתימה על הצוואה, המנוחה הייתה כשירה משפטית. בנוגע לצוואה הראשונה משנת 2013 העריך המומחה, כי המנוחה סבלה מתנודות במצבה הקוגניטיבי, אך הסבירות שהייתה כשירה לערוך הצוואה גבוהה מהסבירות שהייתה בלתי כשירה.

התובע ביקש לאמץ את מסקנות המומחה ומנגד ביקשו הנתבעות לקבל את חוות הדעת כפוף להכרעה בדבר משקלה היות ונערכה על בסיס מסמכים רפואיים בלבד, מה שמקשה על בחינת המצב לאשורו במועד הרלוונטי. כן הוסיפו כי טענתן העיקרית היא השפעתו הבלתי הוגנת של התובע, השפעה שלא ניתן ללמוד לגביה מחוות הדעת.

הגם שהצדדים לא הפנו שאלות הבהרה למומחה, זה זומן לעדות בפני ביהמ"ש ונחקר על ידי שני הצדדים, ובתום חקירתו המתנגדות לא הצליחו לסתור את חוות דעתו. ומשעילה זו אינה עוד על הפרק, מתייתר גם הדיון בשאלת משקלה של חוות דעת זו.

פרופ' פניג לא התעלם ממצבה הרפואי של המנוחה אשר העלה חשד למצב של דמנציה וזאת בהינתן מספר אלמנטים שיכלו להשפיע על מצבה הקוגניטיבי, אך בהסתמך על התיעוד הרפואי עלה כי אלו התייצבו לאחר שקיבלה טיפול ראוי, לאחר שהתברר כי מדובר בחוסר איזון סוכרתי. כתוצאה מכך החל שיפור דרמטי, לדברי פרופ' פניג, במצבה הקוגניטיבי של המנוחה, נקבע בחוות דעתו, כי בשנת 2019, סבירות גבוהה באופן משמעותי כי הייתה כשירה לערוך את הצוואה מאשר זו שנערכה בשנת 2013.

אפנה לעדותה של פרופ' ליברמן, אותה ביקש התובע להזמין לעדות. פרופ' ליברמן חתומה על התיעוד הרפואי של המנוחה, מיום 10.11.19, מספר ימים קודם למועד עריכת הצוואה השנייה ולטובת עריכתה.

בהתאם לעדותה נבדקה המנוחה, נבדק תפקודה, תפקודה האישי, היומי, יכולתה ליטול תרופות ונהל את נטילתן. פרופ' ליברמן העידה שמשיח עם המנוחה, האחרונה ידעה להשיב לה על ערכי הסוכר שלה, המינונים של התרופות שנטלה וכן סיפרה לה כי היא מבשלת, דואגת לניקיון הבית ומכבסת.

כן העידה שמידע זה הוצלב עם עם בנה, התובע, שליווה אותה באותו המועד. וזאת השוותה למקרים בהם מטופל מדבר בשיח של פנטזיות, "רואה דברים", ולא יודע ליתן מענה תואם למציאות, מה שלא היה בעניינה של המנוחה.

פרופ' ליברמן העידה, כי בכל מהלך הבדיקה השיבה המנוחה בלבד ללא כל מעורבות של צד ג', בייחוד נוכח הצורך בבדיקה עבור עריכת מסמך משפטי מסוג צוואה.

לשאלות ב"כ המתנגדות, באשר למצבה של המנוחה ולבדיקות שהיה לכאורה לבצע לצורך בירור מקיף יותר, השיבה פרופ' ליברמן "זה שמישהו לא זוכר מספר מילים, זה עדיין לא פוגם ביכולת השיפוט שלו. ולבדוק את יכולת השיפוט, יש עוד דרכים שנעשו כשאני כותבת "יכולת שיפוט תקינה" זה אחרי ששאלתי אותה מספר שאלות על מצבים שבהם היא הייתה צריכה לקחת החלטות...אבל ליכולת השיפוט יש מבחן מסוים שקשור בראיה שאני משתמשת בו... היא נשאלה.. שאלות נוספות שבאמת הראו שיש לה יכולת שיפוט..."

סוף דבר עסקינן בצוואה שערכה המנוחה בהיות כשירה לערוך אותה.

טענת הנתבעות בדבר השפעה בלתי הוגנת ומעורבות:

סעיף 30 (א) לחוק הירושה קובע: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה."

סעיף 35 לחוק הירושה קובע: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן זוגו של אחד מאלה – בטלה."

בטלות צוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת אינה דבר של מה בכך. על המבקש לפסול צוואה בעילה זו מוטל נטל כבד, שהרי אין המדובר בהשפעה סתם, כי אם בהשפעה בלתי הוגנת, ועל מנת להוכיחה נדרשת תשתית ראייתית מוצקה. (ראו בעניין זה: ש' שילה פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965 כרך ראשון (תשנ"ב), בעמ' 269-271).

בפסק הדין בעניין רינה מרום נגד היועמ"ש דנ"א 1516/95 (פורסם בנבו), נקבעו ארבעה מבחנים עיקריים שבית המשפט יסתייע בהם בבואו להכריע בשאלת קיומה של השפעה בלתי הוגנת: מבחן העצמאות, מבחן הסיוע, מבחן הקשר עם בני אדם אחרים ומבחן נסיבות עריכת הצוואה. להלן יבחנו המבחנים הנ"ל והאם קיים בסיס למסקנה כי המנוחה הושפע בהשפעה בלתי הוגנת.

להוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת נקבע שם, אין די בחשד גרידא לקיומה, ומשעה שמדובר בצוואה אשר אין בה פגם צורני ומיוחסת לנהנה על פיה התנהגות בעלת גוון פסול, על המתנגד לקיומה רובץ נטל השכנוע להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי היא נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת, ונדרשות לשם כך ראיות משמעותיות שיש בהן כדי להקים תשתית סבירה אשר תבסס מסקנה זו.

בכתב התנגדותן של הנתבעות, שנתמך בתצהירים מטעמן, הועלו טענות בעניין זה באופן רפה ללא פירוט ממנו ניתן ללמוד כיצד לדידן התובע אכן השפיע על המנוחה. בסיכומים שהוגשו ומשיוחסה עילת התנגדות זו לנתבעת 2 בלבד, נטען, כי מעדויות הצדדים עולה שגב' מ. אירחה את אימה לתקופה של למעלה מ-3 שנים והמנוחה היא זו שביקשה לנתק את הקשר עמה ללא שניתן לכך כל הסבר מטעם התובע, אשר העיד שהאם הקפידה להופיע בשמחות ואירועים משפחתיים שערכה גב' מ. ואף ביקשה לקיים את ימי השבעה של אחיה המנוח בביתה של גב' מ., וזאת הגם שלטענתו היחסים ביניהן היו גרועים.

לטענת ב"כ הנתבעת 2 לא ניתן להסיק מעדותו של התובע, כי היחסים בין השתיים היו בכי רע, אלא ההפך, לדבריו לא הצליח התובע להציג כל ראיה לשינוי ביחס בין הצדדים ומדוע מחלוקה של שיעור 70% לטובת גב' מ. נושלה לחלוטין בשנת 2019.

כפי שהובא לעיל, היות והצוואה נחזית לכשרה, הנטל להוכיח אחרת, לרבות כי רצונה של המנוחה שונה מזה המופיע בצוואה, מוטל על כתפי הטוען כנגד הצוואה.

טוען ומוסיף ב"כ המתנגדות, כי התובע ביקש בעדותו לשכנע כי השינוי בצוואות נבע מהחלטה שהתקבלה ע"י המנוחה בלבד, בעקבות התנהגות גב' מ., אך טענה זו נטענה ללא כל בסיס ראייתי בעוד מנגד הוצגו ראיות ועדויות המוכיחות ההפך, ולכן יש לקבוע כי התובע השפיע על האם לאחר שזו קיבלה לידיה ירושה בדמות נכס מקרקעין.

קודם שאפנה לבחינה פרטנית של התקיימותם של המבחנים שנקבעו בפסיקה, בנסיבות המקרה שלפני, אביא כבר בשלב זה, עדויות הצדדים בשאלת השפעתו הנטענת של הזוכה, על המנוחה, בצוואה השנייה.

בעדותה של גב' ל. ג., סיפרה על הקשר בינה לבין אמה המנוחה, שידע עליות ומורדות ואף הוצא צו הרחקה לאחר שהמנוחה קיבלה לחזקתה את ילדיה. לדבריה בזמן שהייתה בקשר עם אביה, עימו הייתה המנוחה מסוכסכת, נותק הקשר בינה לבין המנוחה. וכדבריה "..היו תקופות שלא הייתי בקשר עם אבא והיו תקופות שכן הייתי בקשר עם אמא. וכשנודע לה שאני בקשר עם אבא, פשוט מאוד נפסק הקשר איתי (ראה עמוד 52 לפרוטוקול)... זאת אומרת, משנת 2000 ועד 2022 שהיא נפטרה, יש תקופות של שלוש שנים, 4 שנים, 5 שנים לסירוגין, שאת לא בקשר איתה. נכון" (ראה עמוד 54 לפרוטוקול). יש להוסיף כי מעדותן של שתי הנתבעות, עולה כי היו בנתק גם בינן לבין עצמן, לאורך השנים, עת הוצאו צווי הרחקה גם ביניהן.

באשר לטענה, לפיה על פניו התובע השתמש בכספים של המנוחה לטובתו האישית וכי עשק אותה וניצל אותה, העידה גב' ג., כי עשה כן עת מכר את ביתה של המנוחה. אולם, העידה כי מכספים אלו שולמו חובותיה של המנוחה וסך 80,000 ₪ הועבר לידי גב' ס. מ. ובנוסף שולם שכר דירה בעבור התובע, בסכום שלא ידעה לנקוב בו. בנוסף העידה כי לאורך השנים המנוחה סייעה לתובע בסכומים שונים הנעים בין 5,000 ש"ח ל – 6,000 ₪.

גב' ס.מ. העידה, כי אכן היו סכסוכים רבים בין המנוחה לבין אביהם, אך בסופו של דבר התובע, שנותר להתגורר עם המנוחה, נהג בה בקללות, השפלות ובאלימות שכללה זריקת חפצים בבית. (עסקינן באירועים בשנים שקדמו לצוואה השנייה ובעוד הצואה הראשונה בתוקפה). כן בעידה שגם בינה לבין המנוחה היו תקופות במהלכן נותק הקשר.

באשר לכספים העידה, כי למנוחה היו חובות בהוצאה לפועל ששולמו ממכירת דירתה.

העדה בוסיפה והעידה, כי בשנת 2013, עד יוני 2015 המנוחה עברה להתגורר עמה, אך בשל קשיים ביקשה ממנה לעזוב את ביתה והמנוחה עברה להתגורר בבית אחיה, ולאחר פטירתו העידה כי התובע החל לפעול לנתק את הקשרים ביניהן והיא סבורה כי הדבר קרה בשל ירושה שקיבלה המנוחה מאחיה אשר כללה את דירתו. ולדבריה: " 2012, 2013. אמא עברה לגור אצלי בשנת 2013 עד יוני 2015. לצערי כמובן היו לה התקפים חוזרים ואמבולנסים שכל הזמן באו, טיפול נמרץ. הילדים היו בחרדות. אבל הסיבה העיקרית שאמא עברה לגור אצל דוד ע' זה בגלל שש. גם היה מטיל אימה..." (ראה עמוד 67 לפרוטוקול).

את השפעתו הנטענת של התובע ביססה בעדותה, על מקרים שהייתה מתקשרת למנוחה וזו השיבה לה שאינה מעוניינת לשוחח עימה, ועל חששה לבוא לבקר את אימה המנוחב, בשל פחדיה מהתובע. מאחר ולא רצתה לערב משטרה, לא באה לבית המנוחה, בעוד שעל פניו אף אחד לא מנע זאת ממנה. הכל החל, לדבריה, לאחר פטירת אחיה של המנוחה וכדבריה: " היא הייתה עונה לי לטלפונים בקרירות כבר. או שפעם אחת הייתי בדרך אליה בנסיעה, ואמרתי לה "אמא אני בדרך אליך" אז היא אמרה לי "לא, לא. אני לא רוצה שתבואי. את לא מבינה שאני לא רוצה להיות איתך בקשר?" ולא הבנתי למה.. הבנתי שכנראה מישהו לוחץ עליה כבר לנתק איתי את הקשר... מזה שהייתי מתקשרת אליה והיא לא הייתה עונה לי. או שהייתה עונה לי בצורה תקיפה "אני לא רוצה לדבר אתכם". זה היה בחששות.." (ראה עמוד 68 לפרוטוקול).

העדה נשאלה מדוע לא הגיעה פיזית לבית המנוחה, שהרי שבאותה העת התובע לא התגורר עוד עימה והשיבה: "היה לאמא איזו בעיה עם שכנה. דיברה איתי עובדת סוציאלית ואמרה לי "תקשיבי, אמא רוצה לדבר איתך, היא בוכה, היא רוצה לדבר איתך" ואמרתי "אבל אני חוששת מש.", תמיד אמרתי, "אני חוששת מש.". נכון, יכולתי לבוא לאמא לדירה, ש. לא גר בXXX, יכולתי לבוא, אבל פחדתי. אני פחדתי. כי פעם אחת באתי והיא לא פתחה לי את הדלת ואמרה שהיא לא רוצה לדבר איתי... אני לא אוהבת משטרה. אני לא מדברת דרך משטרה. אני אוהבת לדבר פנים מול פנים. אין לי כוח ללכת לפתוח תלונה, צו הרחקה ושטויות כאלה.." (ראה עמוד 68 לפרוטוקול).

לשאלת בא כוחה מדוע היא סבורה שהתובע ביקש לנתק אותה ואת אחותה מהמנוחה, השיבה כי ייתכן שהוא לא סמך עליה בטיפול באימה וייתכן כי בשל מחשבותיו כי היא בקשר עם אביהם המנוח, לאחר שחיבקה את אחותה הגדולה בלווייתו.

מבחן התלות והעצמאות: בפס"ד מרום הנ"ל נקבע כי "השאלה שבית המשפט מציג לעצמו היא, כלום בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה היה המצווה "עצמאי" – מן הבחינה הפיזית ומן הבחינה השכלית – הכרתית ועד כמה...ככל שהמצווה היה עצמאי יותר, מכל אחת משתי הבחינות האמורות, תתחזק נטיית בית המשפט לשלול קיום תלות של המצווה בנהנה."

בענייננו – פרופ' ליברמן העידה לעניין המנוחה, כי: " היא ידעה לנהל היטב את הטיפול בסוכרת. לפחות לדבריה, היא אמרה שהיא יודעת לעשות את ה... שוב, אני יכולה להגיד רק את מה שנאמר לי בחדר, וכמו שהיא הייתה נראית בחדר. אבל היא ידעה להגיד שערכי הסוכר שלה הם כאלה, היא בודקת אותם והיא מזריקה אינסולין בהתאם לערכי הסוכר שלה. היא ידעה להגיד שהיא... אני ציינתי את זה שהיא עורכת קניות, שהיא מבשלת, שהיא דואגת לניקיון הבית, מכבסת. שאלתי, זה שאלות שאני שואלת..." (ראה עמוד 22 לפרוטוקול).

עורכת הדין ריקי אבן חיים, עורכת הצוואה, העידה: "את פ.ג. הכרתי, לא מעריכת הצוואה הזאת, הכרתי אותה עוד לפני כן. היא פנתה אלי לערוך עבורה את הצוואה הזאת. היא הגיעה אלי לבד .... היא הייתה מגיעה אלי, היא מאוד סמכה עלי, היא הייתה מספרת לי כל מיני סיפורים... לא היינו חברות, אבל היא הייתה לקוחה ותיקה יחסית והיא הייתה נכנסת אלי, והיא הרגישה מאוד נוח לספר לי דברים".

התובע עזב להתגורר בקרית אונו, לאחר שנישא, בשנת 2016, אז עברה המנוחה להתגורר עם אחיה, בו טיפלה ואותו סעדה עד שהועבר לבית אבות בשנת 2018, מאז ולאחר מותו של אחיה המנוח, כפי עדויות הצדדים והמומחים, התגוררה בגפה וניהלה את ענייניה באופן עצמאי. בעניין זה העיד גם פרופ' פניג, המומחה: ".. הייתה לה גם מחלה וסקולרית של המוח. זאת אומרת, היו לה את שני הדברים האלה שלא היו מאוזנים. ואני יכול להוסיף, כדרך אגב, היה לה גם אח, שכנראה שחולה בסכיזופרניה, לפי התיעוד הרפואי, שהיא טיפלה בו, והיה עומס רגשי מאוד גדול. שלושת הדברים האלה, נעלמו. לא נעלמו, אבל האח עבר לבית אבות ונפטר. והסכרת התאזנה. וגם כנראה המצב הוסקולרית, כל התנודות האלה, כנראה היא הייתה שולחת קרישים, כי מצאו לה בסיטי...". עוד הוסיף: " בשנת 2019 היא מתפקדת, גם אז היא תפקדה, ואני חושב שהיא חיה לבד. אבל בשנת 2019 באופן ברור היא חיה לבד, הילדים שלה לא חיים אפילו, נדמה לי שהיא חיה בXXX, או בXXX, והילדים שלה אפילו לא בקרבתה. זאת אומרת, היא לבד, מנהלת את משק הבית שלה, ומתארגנת. אני רואה פניות שלה לרופאים. דיברה הרופאה על בעיות עיניים. היא מתלוננת על בעיות עיניים, שהיא לא רואה...היא מאוד מודעת. עם תובנה מלאה לכל מצבה הרפואי.".

כן העיד התובע, כי: "..היא לרוב טיפלה באח שלה, המנוח. עד שהוא אושפז בבית אבות. לאחר שהוא... היא כל הזמן טיפלה בו, ניקתה את הבית, בישלה, עזרה לו בפעולות היום יומיות. זהו. הוא נכנס לבית אבות ומשם הוא לא חזר הביתה.". התובע הוסיף שבאותה התקופה הקשר בינו לבין המנוחה היה טלפוני בעיקרו וכלל ביקורים אחת לחודש בערך. ועל כך לא חלקו הנתבעות. וכדבריו: "תמיד היינו מדברים בערב על איך עבר היום, מה היה, מה עשית, האם את צריכה סוג של קניות, שאני אביא לך, שאני אתן לך, שאני אבוא אליך. היא תמיד הייתה אומרת לי שהכל בסדר, שהיא לא צריכה שום דבר. הייתה לה גם... דאגו לה כל פעם למטפלות, אבל היא דחתה אותן, כי היא הייתה יכולה לעשות הכל לבד.. היה לה שלוש פעמים בשבוע, משהו כמו שעתיים ביום. כמו שאמרתי, אנחנו היינו בקשר, לרוב, בטלפון... קשר של שלום מה נשמע, טלפוני. פעם בחודש הייתי נוסע בשבתות לבקר אותה. הייתי מגיע אליה לישון מידי פעם.".

נוכח כלל האמור, עולה כי המנוחה הייתה עצמאית בהתנהלותה, אף אם נדרשה לסיוע כזה או אחר נוכח גילה ומצבה הרפואי, ולכן לא מצאתי כי מתקיימים בעניינינו רכיבים של תלות של המנוחה בתובע ובכלל.

מבחן התלות והסיוע: בהלכת מרום הנ"ל, נקבע כי "מקום שבו מתברר, כי המצווה לא היה עצמאי, ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו. ואם היה זה הנהנה אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה."

כפי האמור, המנוחה גילתה עצמאות. נטלה תרופות בעצמה. יצרה קשר עם הסביבה (שכנתה, רווחה, התובע, עורכת הדין). מהמתואר בהליך, לא הוכח צורך בסיוע שוטף לו נזקקה המנוחה מהתובע ובעיקר בתקופה הסמוכה למועד עריכת הצוואה, וכן לא מכל גורם אחר. לא הוכח שהתובע סייע למנוחה באופן יום יומי ושוטף, בייחוד הואיל והתובע כלל לא התגורר בקרבתה ונהג לפקוד את ביתה אחת לחודש.

המתנגדות בעדותן סיפרו כי המנוחה התגוררה לבדה, לאחר מות אחיה, והגם שהתובע לא התגורר עימה, לא היו בקשר עימה, ולדברי גב' מ., היה זה היות וחששה מהתובע. כן סיפרה כי כאשר המנוחה הייתה צריכה תרופות או סיוע, נוצר קשר עם מי מהנתבעות. וכפי עדותה: "אני נסעתי אליה לXXX. הייתה איזו פעם שנסעתי אליה לXXX, הוא התקשר לל., אמר לה "אמא צריכה תרופות דחוף", לל. לא היה רכב. אני לקחתי את הרכב והלכתי וקניתי לה תרופות..". באשר לקשר של התובע עם המנוחה העידה: "... אבל הוא (התובע – ד.פ.ו.) כמעט ולא היה מגיע לXXX, נכון? הוא כנראה היה מגיע בשבתות... אחרי זה, כשאחיה נפטר, הוא כמעט ולא הגיע אליה. כן. את גם לא היית בקשר איתה. ניסיתי. היא לא רצתה. אז מבחינת הזמנים, משנת 2019 עד שהיא נפטרה, אין לך מושג איזה קשר היה לו איתה, נכון? נכון. אבל לא יכולתי לגלות יותר דברים כי לא הייתה לי דרך." (ראה עמוד 84 ואילך לפרוטוקול).

נלמדת אם כן גרסה בדבר העדרה של תלות המנוחה בתובע והעדר סיוע מצדו למנוחה, כך גם על פי שיטתן של המתנגדות, בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה השנייה.

מבחן קשרי המצווה עם אחרים: בפסק דין מרום הנ"ל נקבע: "ככל שיתברר כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה."

במקרה שלפנינו, הנתבעות לא העידו שהמנוחה הייתה מנותקת ומבודדת מסביבתה ולא העידו על קשריה עם אחרים או העדרם. לא נלמד כי המנוחה הייתה בקשר אך ורק עם הנהנה, התובע, אלא ניתן להיווכח, כפי שמובא לעיל, כי על פניו למנוחה יצרה קשר כפי צרכיה ורצונה. הן עם גורמי הרווחה, הן עם הנתבעות והן עם התובע. בעיקר נלמד כי למנוחה לא היה קשר יציב ורציף עם הנתבעות ולעיתים בכלל, וקשר כזה שיכול לאפשר עדותן על קשריה שלה או על בידודה. וכפי עדותה של גב' מ.: ".. היינו בקשר עם אמא. אמא הייתה אצלי באירוע בשנת 2018, 18.10.18, היינו בקשר. הייתי בקשר עם אמא כשדוד ע' גם היה בבית חולים, בבית אבות, אני הייתי הולכת איתה לשם.... ואחרי זה מהרווחה התקשרו, עובדת סוציאלית, לצערי אני לא זוכרת את שמה. והיא אמרה לי "אמא הייתה כאן, בכתה, אמרה שהיא רוצה לראות אותך", ואמרתי לה "אבל אני מנסה, ניסיתי, אני התקשרתי כמה פעמים, נסעתי כמה פעמים, וכלום. מה אני אעשה?" היא ניסתה לדבר עם אמא, ואמא אמרה "כן, אני מוכנה לדבר עם ס.". אז התקשרתי אליה, אמרתי לה "אמא" ממש בכיתי, והיא אמרה לי "אני לא רוצה לדבר איתך", שוב. וזהו."

גם מעדותו של התובע לא עולה קשר הדוק בינו לבין המנוחה, אשר יכול להעיד על תלות של המנוחה בו נוכח בידודה החברתי וכפי דבריו: "..במרכז הארץ, בקרית אונו. והיה לנו קשר טלפוני בלבד. "מה נשמע, מה שלומך? ופעם בחודש, חודש וחצי, היינו נוסעים בשבתות לבקר אותה, אני ואשתי וחמותי. היינו נוסעים אליהם לבית, יושבים קצת, בודקים אם הם צריכים משהו, בשבתות, ביקור. זה בעיקר היו היחסים. הייתה לי עבודה, בשנת 2019, כטכנאי שטח, עם רכב צמוד, אז יכולתי לנסוע אליה לבד פעם בחודש, גם בשבת. אשתי הייתה צריכה לנהוג כשלא היה לי רכב, ובשנת 2019 כשהיה לי רכב אז יכולתי לנסוע ללא צורך באשתי. הייתי נוסע לבקר אותה, אני בעצמי, בשבתות.".

אפנה לתצהירים מטעם הנתבעות, שם טענו כי התובע פעל לנתק את הקשר בינן לבין אימן, ללא שפירטו כיצד עשה כן, כן הוסיפו כי התובע "השתלט" על האם ועל כספיה תוך שהוא מכפיש את המתנגדות בפניה ומסרב להכניסן לבית בו התגוררה המנוחה וגרם לה להודיע למתנגדות כי אינה מעוניינת בקשר עימן ובקרבתן.

מהעדויות עולה תמונה שונה. אכן לא היה קשר יציב ורציף, אלא לסירוגין, בין המנוחה לנתבעות, אך לא הוכח כי התובע מנע מהנתבעות גישה למנוחה או תקשורת ביניהן וכי לא ניתן היה להגיע למנוחה, אשר התגוררה בגפה, רחוק מהתובע עימו הייתה בקשר טלפוני בעיקר. כן עולה מציאות לפיה המנוחה פעלה כפי רצונה ולא הייתה מנועה לצאת מהבית וליצור קשר עם גורם שחפצה בקשר עימו.

מכאן כי רכיב זה, אשר עלול להצביע על קיומה של השפעה בלתי הוגנת, לא נטען ואף לא הוכח.

מבחן נסיבות עריכת הצוואה: בהלכת מרום נקבע כי "אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או למצער שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו."

לאחר בחינת מכלול הראיות שהובאו בפני בית משפט נמצא, כי לא הוצגו כאלו שיש בהן בכדי להביא למסקנה שהתובע היה מעורב בעריכת הצוואה באופן שיש במעורבותו זו בכדי לפסול הצוואה, על פי הוראות סעיף 35 לחוק הירושה או בכדי להצביע על השפעה בלתי הוגנת.

המעורבות היחידה שהוכחה היא הסעת המנוחה על ידי התובע, לפרופ' ליברמן וכפי עדותו: "את אמא. אני ליוויתי אותה לבית הרופאים, לגברת פרופ' דבורה. רק לאחר הבדיקה, שאלתי אותה למה היא הייתה צריכה את זה? היא אמרה לי "אני רוצה לעשות תהליך כלשהו", זהו...". בנוסף העידו עורכת הדין שערכה את הצוואה ועו"ד אבן חיים, שהיה עד לה, כי התובע לא נכח במשרד באותה עת. כשנשאל העד לצוואה האם פגש בתובע קודם לעריכת הצוואה או לאחריה, השיב: " לא. אני חושב, עד כמה שזכור לי, בסדר? כי חלף קצת זמן, אני חושב שרק המנוחה הייתה. כמעט בוודאות, גם כאשר אני בא ונניח נמצא מישהו, אז זה צוואה הדדית. לפעמים, וגם אז אני מבקש, שכל אחד יחתום, כל אחד בנפרד. אף פעם לא יושב מישהו שחותם. אף פעם. זאת אומרת, מי שחותם רק הוא נמצא ואותו אני שואל מה השם, אני בודק תעודת זהות ואז אני רואה שהוא חותם לידי ואז אני מאמת את החתימה... יכול להיות. אבל אני חושב שלא. בד"כ אנחנו מאוד מקפידים".

עורכת הצוואה עו"ד ריקי אבן חיים העידה:

"עו"ד אריה בזק :מי שכר את השירותים שלכם?

ריקי אבן חיים :גברת פ.ג., ז"ל.

עו"ד אריה בזק :מי שילם? היא שילמה?

ריקי אבן חיים :כן.

עו"ד אריה בזק :מי הביא אותה למשרד באותו היום?

ריקי אבן חיים :את פ.ג. הכרתי, לא מעריכת הצוואה הזאת, הכרתי אותה עוד לפני כן. היא פנתה אלי לערוך עבורה את הצוואה הזאת. היא הגיעה אלי לבד.

עו"ד אריה בזק :זאת אומרת, כל הקשר שלך איתה, היה איתה בלבד?

ריקי אבן חיים :איתה בלבד.

עו"ד אריה בזק :אוקי.

ריקי אבן חיים :בכל הנוגע לצוואה.

עו"ד אריה בזק :ובנוגע לדברים אחרים?

ריקי אבן חיים :טיפלתי בעבר בדברים אחרים שקשורים בפרידה.

...

עו"ד אריה בזק :אוקי. באותו יום שחתמת על הצוואה כעדה, האם התובע היה נוכח במשרד?

ריקי אבן חיים :לא.

עו"ד אריה בזק :האם הוא היה נוכח לפני, או אחרי בנוגע לעניין הזה?

ריקי אבן חיים :לא. הוא לא היה נוכח בשום עניין שקשור לצוואה.

עו"ד אריה בזק :זאת אומרת, היום זאת הפעם הראשונה שאת רואה אותו?

ריקי אבן חיים :לא. אני ראיתי אותו בעבר. אבל...

עו"ד אריה בזק :בעניינים אחרים שלו קשורים לצוואה?

ריקי אבן חיים :נכון. שלא קשורים לצוואה. בעניין הצוואה, זאת הייתה ההחלטה שלה בלבד.".

מעדותה של עו"ד אבן חיים לא נלמדה מעורבות כלשהי של התובע, בעריכת צוואת המנוחה. לא שיחה עם עורך הדין ולא נוכחות בעת הפגישות. כאמור, עורכת הדין העידה כי לא הכירה את התובע עד לאחר פטירת המנוחה. את עדותה לא הצליחו הנתבעות לסתור.

מכלל האמור עולה אם כן, שהמנוחה היא שיזמה את עריכת הצוואה והמעורבות היחידה של הזוכה שהוכחה, הייתה בהסעה לרופאה לקבלת אסמכתא רפואית קודם לעריכת הצוואה, שגם על כך לא הוכח שידע מראש, דבר מהותה של הפגישה. בכך אין די בכדי להביא לפסילת הצוואה על פי סעיף 35 לחוק או בכדי להצביע על השפעה בלתי הוגנת.

על מנת שלא יצא הדף חסר אביא כי אף אם יש ממש בטענה כי התובע היה מעורב בהעברת הזכויות של הנכס שירשה המנוחה מאחיה המנוחה, וניסה לחמוק ממתן תשובות ברורות בעניין זה – אין בכך, במכלול הנסיבות שפורטו, כדי להעיד על מעורבות בצוואה השנייה, העומדת על הפרק.

מכלל האמור עולה כי טענות הנתבעות לפיהן הצוואה השנייה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת ו/או מחמת מעורבות התובע, הוא הזוכה בה, נותרו ללא כל תמיכה ואף ללא פירוט עובדתי של הבסיס לטענות.

טענת הנתבעת 1 לנישולה מהצוואה

כלל ידוע בשיטתנו, כי יש להגשים את רצון המצווה, ובלבד שלא נפל בו פגם. המחוקק העניק משקל רב לזכותו של אדם לקבוע גורל נכסיו לאחר פטירתו, גם תוך הדרת יורשיו על פי דין מזכויותיהם כיורשים (רע"א 5103/95 טובה דשת נ' שלום אליהו, פ"ד נג(3)97; ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי ואח', פ"ד נג(2)217).

נקודת המוצא בכלל ולצורך הדיון שלפנינו היא, כי חזקה על אדם שהוא כשיר לביצוע פעולות משפטיות ובהן עשיית צוואה, וחזקה על מצווה, כי בעת עשיית צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה.

בסיכומי ב"כ הנתבעת 1 טען כי בהתאם למשפט העברי אין מקום לקבל נישול יורש במסגרת צוואה ויש לערוך איזון בין רצון המת לבין הצדק המתחייב ביחסים בין בני משפחה, כפי שנלמד משיטות משפט מקבילות ויש לבחון האם אכן , למעלה מכל ספק, המנוחה ביקשה לנשל את בתה באופן מוחלט "או שמא נפלה קורבן למניפולציות של יורש שביקש לשים ידו על רכושה של האם ולסלק מעל דרכו את אחיותיו". טענה זו ביקש לייחס לשתי הצוואות.

כפי שפורט לעיל בהרחבה, גב' ל. ג., העידה, על מערכת יחסים מורכבת, לאורך השנים, בינה לבין המנוחה, שכלל נתק ממושך שהחל בשנת 2000. וכן העידה שבשנים שהייתה בקשר עם אביה חל נתק מאימה בהחלטתה של המנוחה, וזאת בשנים 2011 ואילך וגם בשנים 2018 ו – 2019. לכך הוסיפה, כי לא הייתה התעניינות פוזיטיבית מצידה כלפי המנוחה.

הצדדים כולם העידו כי בין המנוחה לאביהם המנוח, התנהלה מערכת יחסים מורכבת, שהובילה לכך שככל ומי מהילדים צודד באב, המנוחה בעצמה החליטה על ניתוק קשר עימו. ניתוק כזה התאפיין גם במערכת היחסים בין המנוחה לבית ב., אשר נותרה בקשר רצוף עם אביהן.

גב' ג. התבקשה להסביר התנגדותה לצוואה השנייה, לרבות הטענה להשפעה הנטענת של התובע, אך לא ידעה לתת מענה והוסיפה כי היא סבורה שגם בצוואה הראשונה נפל פגם. מעדותה ניכר כי לא הייתה בקיאה בהתנהלות האם ולא הייתה מעורבת בחייה.

בנוגע לעובדה שבסופו של דבר גב' ג. אינה זוכה בשתי הצוואות, השיבה כי היא סבורה שגם הצוואה הראשונה אינה צודקת וגם זו הנוכחית, אך משהמתנגדת הנוספת, גב' מ., אחותה, הבטיחה לה שתאזן ביניהן את חוסר הצדק ובמילותיה "תפצה אותה", הסכימה להצטרף להתנגדות וטענה שיש לבטל את הצוואה השנייה (כאמור הסעד השתנה במסגרת הסיכומים), בה אינה זוכה. ובמילותיה " כי הובטח לי שגם אם אני לא אקבל כלום, ס. כן תיתן לי חלק... יש לי טענה, ברור. אני הבת שלה אז למה לא מגיע לי כלום "

העדה לא הצליחה לבסס קיומם של יחסים תקינים, בינה לבין המנוחה, בעטים יש לתמוהה על העובדה כי לא אוזכרה בשתי הצוואות של המנוחה.

גב' מ. העידה שידעה על קיומה של הצוואה הראשונה, סמוך למועד עריכתה, אך לא שיתפה את אחותה, גב' ג., ודבר קיומה של הצוואה השנייה, נודע לה כחודש וחצי לאחר פטירת המנוחה, עת התובע שיתף אותה לאחר מכן. כן העידה שלגב' ג. סיפרה על הצוואה הראשונה, רק לאחר מות המנוחה, לאחר מכן שככל הנראה שיתפה אותה בכך סמוך למועד עריכתה.

עדות זו יש בה כדי להותיר טעם נפגם באשר לטענה כי התובע פעל בחוסר תום לב, עת לא יידע את הנתבעות בדבר קיומה של הצוואה השנייה.

מעיון בצוואה השנייה לא ניתן לומר שתוכנה בלתי סביר, נהפוך הוא. הצוואה משקפת את הסיפור המשפחתי ואת סיפור חיי המנוחה. מהראיות שהובאו עולה כי התובע הוא היחיד שנותר בקשר רצוף עם המנוחה, הוא זה שביקר אותה ושוחח עימה על בסיס יומי כאשר לא מצאתי כי מהנתבעות נשללה הדרך לראות את המנוחה או לפעול בכל דרך אפשרית על מנת לממש זכותן זו. לא הוצגו ראיות לפיהן ננקטו פעולות כנגד מי מהנתבעות למניעת קיום מפגשים עם המנוחה, שלדידן לא חפצה הייתה בקשר עימן.

המנוחה הייתה עצמאית ושמרה על קשר עם הסובבים אותה אולם הקשר עם התובע, היה קרוב יותר, רציף ויציב יותר, ומהעדויות עולה כי רצונה של המנוחה להוריש רכושה לתובע, היה מתוך כוונה ורצון ולא מתוך כפיה ולא ניתן ללמוד, ממכלול הנסיבות שהוצגו בפני בית המשפט, כי נישול הנתבעת 1, מעיד על חוסר הגיון פנימי בהוראותיה.

לכך יש להוסיף כי נישול הנתבעת 1 מהצוואה הראשונה, לא עורר תמיהה בעיני הנתבעת 2, כאשר לדבריה דברים אלו תלויי נסיבות. ובנסיבות היחסים בין המנוחה לנתבעת 1, עוד משנת 2000 וכלה בשנת 2019, ניתן היה ליישב נישולה גם מהצוואה השנייה. לכך יש להוסיף כי הנתבעת לא הצליחה לעמוד בנטל לשכנע כי רצונה של המנוחה אינו זה המעוגן בצוואה.

מהצוואה עולה כי המנוחה ביטאה רצונה ואף פרטה הטעמים לכך, לרבות נימוקיה לנישול שאר ילדיה, וכפי המעוגן בסעיף 5 לצוואה: "החלטתי לצוות את כל רכושי לבני ש.ג. ... בלבד וזאת מכוון שהוא הילד היחידי מכל ילדיי אשר דאג וטיפל בי לאורך השנים ומטפל ודואג לי גם כיום, הוא היחידי שאכפת לו ממני והיחידי שמכבד אותי. ילדיי האחרים במשך השנים, התייחסו אליי בזלזול ובחוסר כבוד, נכון למועד כתיבת צוואתי זו הם ניתקו איתי קשר לחלוטין ואין לי כל רצון להותיר להם ולו דבר מרכושי".

הוראה זו מתיישבת עם עדויותיהן של הנתבעות בדבר אופי מערכת היחסים שלהן עם המנוחה, לאורך השנים ועם העדרן של ראיות כי התובע השפיע על המנוחה וביקש לנצל תלות שלה בו.

לפיכך לא הצליחה הנתבעת 1 להוכיח כי נישולה מהצוואה לא היה בהתאם לרצונה של המנוחה.

סוף דבר –

1. לא הוכח שהתקיימו נסיבות שיש בהן בכדי להצביע על השפעה בלתי הוגנת על המנוחה.

    

2. לא הוכח שהתובע היה מעורב בעריכת הצוואה, מלבד הסעת המנוחה לפגוש את פרופ' ליברמן לצורך ביצוע בדיקה טרם עריכת הצוואה, על פי בקשת המנוחה.

    

3. לא הוכחה כי הצוואה השנייה אינה משקפת את רצונה הטוב וחופשי של המנוחה וכי זה אינו משתקף בצוואה השנייה.

    

4. מכלל האמור הגעתי למסקנה כי דין ההתנגדות שהוגשה על ידי הנתבעות להידחות. כפועל יוצא, הבקשה לצו קיום הצוואה מיום 26.11.19 מתקבלת.

   התובע יגיש לחתימתי צו קיום צוואה, בצירוף הצוואה בתוך 10 ימים.

    

5. נוכח התוצאה אליה הגעתי מתייתר הדיון בהתנגדות לקיים הצוואה הראשונה, אך אוסיף כי בכל הנוגע לטענת נישולה של הנתבעת 1, התוצאה אליה הגעתי באשר לצוואה השנייה, זהה עת בשנת 2013 היחסים בין הנתבעת 1 והמנוחה היו אף מורכבים יותר ועכורים יותר. ובעניין טענת התובע כי לכאורה הנתבעת 2 השפיעה על המנוחה, השפעה בלתי הוגנת והייתה מעורבת בעריכתה – טענות אלו בעלמא, ללא כל בסיס ראייתי וללא שהעדות נחקרו על כך.

    

   הוצאות ההליך:

    

6. במסגרת פסיקת הוצאות על בית המשפט יש לקחת בחשבון את היקף ניהול ההליך, בו התקיימה ישיבת קדם אחת וישיבת הוכחות אחת, העידו הצדדים, המומחה ועדים מטעמם וההליך נוהל עד תומו. הוגשו סיכומים בכתב.

   הצדדים לא הציגו כל אסמכתא בדבר העלויות שנגרמו להם ויש לראותם כמי שהותירו את ההכרעה בעניין זה לשיקול דעת בית המשפט (ראו: תלה"מ 42974-05-22 פלוני נ' פלונית (10.11.2024)).

    

   "פסיקת הוצאות נועדה לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך, וזאת בהתחשב, בין היתר, בתוצאות ההליך, במורכבותו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין – כך על פי הקבוע בתקנות 151(א) ו-153(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות)). ההוצאות נדרשות להיות סבירות והוגנות, ועל שיעורן לבטא איזון ראוי בין הבטחת זכות הגישה לערכאות ובין הגנה על זכות הקניין של הפרט, תוך שמירה על שוויון בין בעלי הדין (תקנות 152 ו-151(ב) לתקנות)" - רע"א 2507/24 אמירן לבון נ' ד"ר שולמית שרון ואח' (14.4.2024).

    

   בנסיבות העניין מצאתי להעמיד את סכום הוצאות ההליך על סך של 35,000 ₪ אשר ישולמו על ידי הנתבעות לתובע, יחד ולחוד, בתוך 60 יום מהיום, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום המיועד לתשלום ועד ליום התשלום בפועל.

    

   המזכירות תסגור את כל התיקים.

    

   מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.

    

   ניתן היום, כ"ב אייר תשפ"ה, 20 מאי 2025, בהעדר הצדדים.