הקטין הממוצע במשק

מבוא

הלכה פסוקה ומושרשת היא, כי כאשר מדובר בתביעות נזקי גוף של קטינים, הרי שבהעדר נתונים חריגים, המטים את הכף לסבירות של השתכרות גבוהה במיוחד, או נמוכה במיוחד, יחושבו הפסדי השכר לעתיד, לפי השכר הממוצע במשק (ע"א 5051/92 שיק נ' מטלון; ע"א 2978/90 הפול נ' בן ידע, ועוד ).

הלכה זו הורחבה גם לצעירים בראשית דרכם, שנפגעו בטרם גבשו מסלול מקצועי מוגדר (ע"א 228/91 יוכבד הלפרין נ' ג'מיל).

הרציונל שמאחורי הלכה זו, הינו כי בתי המשפט אינם יכולים להעריך בצורה סבירה פוטנציאל השתכרות עתידי של קטין, על סמך הנתונים הקיימים בהווה, ולכן, כדי להימנע מספקולציות אבסורדיות ומניחושים, נבחר השכר הממוצע במשק, לשמש כ"הנחת עבודה".

כאמור לעיל, הנחת עבודה זו ניתנת לסתירה במידה ומוכחים "נתונים חריגים" לגבי הקטין הספציפי.

כך למשל, הוכחת כישרון בולט בספורט עובר לתאונה, הצדיק קביעה של כפל השכר הממוצע במשק (ע"א 7358/95 הסנה נ' צוקרמן), וכך גם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן (ע"א 702/87 מ"י נ' ג'ון כהן ).

מאידך, נתונים אישיים ירודים במיוחד, שימשו בסיס לסטות מהנחת העבודה, אך הפעם לרעת הנפגע (ע"א 3769/97 דהן שמעון נ' דני).

מאמר זה דן בשאלה - האם ניתן לסטות מהנחת העבודה, גם על בסיס של הוכחת נתונים סביבתיים, קרי, "נתוני המגזר" אליו משתייך הקטין.

טענת המגזר

הטענה עולה לעתים תכופות, כשמדובר בקטינים מבני המיעוטים. לאור העובדה שקיימים נתונים סטטיסטיים בדוקים, המצביעים על כך שבמגזר המיעוטים ההשתכרות הממוצעת נמוכה משמעותית מהשכר הממוצע במשק, מועלית הטענה, כי כאשר מדובר בקטין בן מיעוטים, אין הוא זכאי "להינות" מהנחת העבודה של השכר הממוצע במשק.

בבסיס טענה זו עומד הרציונל, לפיו דיני הנזיקין מבקשים להשיב את המצב לקדמותו, ומאחר שבדרך כלל קטינים בני מיעוטים ממילא לא מגיעים בבגרותם לשכר הממוצע במשק, הרי שאין צידוק להעמיד את הנפגע בעמדה עדיפה בהשוואה למצבו, אלמלא התאונה.

הטענה נטענת ביתר שאת, כאשר מדובר בקטינות מבני מיעוטים, שכן אז מוצגת סטטיסטיקה נוספת, הנוגעת לשיעור הגבוה של נשים שאינן עובדות לאחר נישואיהן.

כאשר מועלית טענת "המגזר", האסמכתא העיקרית היא פסק דין של כב' השופט ריבלין, בשבתו בבית המשפט המחוזי בת"א 89/92 טלאל נ' חליל ואח', הדן בנזקיו של קטין מהמגזר הבדואי:

"אכן, התובע מתגורר בכפר בדואי מקום בו נתוני השכר הממוצע, כפי שהם מתפרסמים על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מגיעים כדי פחות ממחצית השכר הממוצע במשק…"

"בעניין זה, כאשר הנתונים דהיום מצביעים על רמת הכנסה צפויה הפחותה בהרבה מהשכר הממוצע במשק, ואילו התחזית לעתיד צופנת בחובה אפשרות מסתברת של עליה ביכולת ההשתכרות, יהיה זה ראוי, שלא כהצעת הנתבעת ואף לא כהשקפת התובע, ליטול כבסיס לחישוב הפסדי ההשתכרות את השכר החציוני במשק, תחת השכר הממוצע".

כלומר, השתייכותו של הקטין למגזר הבדואי, היוותה גורם לסטייה מהחזקה של השכר הממוצע וקביעת השכר החציוני תחתיו.

אולם, פסק דין זה מהווה חריג בפסיקה הישראלית, ואינו עולה בקנה אחד עם פסיקות מאוחרות, לרבות פסיקות מאוחרות של כב' השופט ריבלין בבית המשפט העליון, כפי שיפורט להלן.

נימוקים כנגד קבילות "טענת המגזר"

בבסיסה של טענה זו, מסתתרת אמירה חברתית מסוכנת, המנציחה את חוסר השוויון הקיים בין מגזרי המיעוטים אל מול המגזר היהודי, גם אם אין זו כוונת הטוען לה.

הנימוקים כנגד קבילות "טענת המגזר":

א. מבחינת החוק, כל קטין הנושא תעודת זהות ישראלית, אמור להיות בעמדה שווה לגבי סיכוייו להגיע לשכר הממוצע במשק, ולכן, נתוני הסטטיסטיקה אינם יכולים להיחשב בגדר "ראיה קבילה", להוכחת כושר ההשתכרות של קטין בן מיעוטים.

טענות על בסיס "מגזרי", עלולות לפרוץ את הסכר ולהביא לערב רב של הבחנות שונות ומשונות, בין המגזר היהודי ומגזר המיעוטים, שבוודאי, תגרורנה מחאות חברתיות מוצדקות על מעין גישת "אפרט הייד" במשפט הישראלי.

ב. במידה ויפתח הסכר להבחנה על בסיס מגזרי, יכולה לעלות השאלה - מדוע שלא תבוצע גם הבחנה על בסיס מין הנפגע? (שהרי הסטטיסטיקה מורה גם על אי שוויון בנתוני שכר בין גברים ונשים בישראל). אדרבא, ניתן להמשיך טיעון זה, ולתהות מדוע לא להחריג גם קטינים, ילידי עיירות פיתוח, השרויות במצוקה כלכלית, ומה לגבי הבחנה על רקע עדתי, הבחנה בין עולים חדשים ל"צברים", ועוד כהנה וכהנה.

יש להוסיף, כי במידה ותתקבל ההבחנה על בסיס הנתונים הכלכליים במקום מגוריו של הנפגע, צריכה להתקבל גם טענתו של קטין תושב שכונת יוקרה, לקבל פיצוי לפי רמת השכר הממוצעת במקום מגוריו, שבודאי עולה על השכר הממוצע במשק.

קבלת טענת המגזר, תרוקן כליל את ההלכה בדבר תחולת השכר הממוצע במשק לקטינים, ובמקומה בהעדר נתונים אינדיבידואלים, הנתונים הסביבתיים, ישמשו כתחליף.

עמדת הפסיקה ביחס לקטינים מבני מיעוטים:

בע"א 1433/98 סועאד חמד ואח' נ' גנאים אחלם ואח', דן השופט רבלין, בעניינה של קטינה תושבת סכנין , אשר נפגעה בתאונת דרכים בהיותה תינוקת, בת 22 חודשים:

"אכן, התובעת מתגוררת בכפר, מקום בו נתוני השכר הממוצע כפי שנקבעו על ידי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מגיעים לכדי פחות ממחצית השכר הממוצע במשק. נתונים אלה עשויים להשתנות בעתיד ובית המשפט המחוזי אף הביא בחשבון את האפשרות כי התובעת הייתה מוצאת מקום עבודה מחוץ למגורים מגוריה. הוא לא מצא בראיות שבאו לפניו בסיס מספיק להצדקת סטייה מן החזקה בדבר בסיס השכר הצריך לשמש את חישוב הפיצויים. נראה אכן כי בנסיבות המקרה, לא היה די בנתונים שהנתבעים מצביעים עליהם כדי להצדיק חריגה מהנחת העבודה האמורה. בנסיבות המקרה, נראה כי אין מקום להתערב בהערכה אשר שימשה את בית המשפט קמא, בראש נזק זה"

כלומר, נתונים סטטיסטיים כלליים לגבי מקום מושבו של הקטין, אינם ראיה מספקת לסטייה מהנחת העבודה של השכר הממוצע במשק.

גם בפסק דינו בע"א 802/03 בשיר נ' הפניקס, נקט השופט ריבלין עמדה ברורה כנגד "ראיות סביבתיות". בפסק דין זה, הנפגע היה בגיר, תושב סכנין, שלגבי נתוני השתכרותו לפני התאונה, הייתה קיימת אי בהירות.

בשל אי הבהירות, קבע בית המשפט המחוזי את שכרו של הנפגע אלמלא התאונה, לפי השכר הממוצע במקום מגוריו של הנפגע, שהינו נמוך משמעותית מהשכר הממוצע במשק בישראל.

קביעה זו, לא עמדה בביקורת בית המשפט העליון, מפי כב' השופט ריבלין:

"ראוי היה להשתית את חישוב הפסדי ההשתכרות של המערער על גובה השכר הממוצע במשק כולו, וכי לא היה מקום להתבסס על שיעור ההכנסה המאפיין את כפר מגוריו".

משזו ההלכה לגבי בגירים בני מיעוטים, הרי שקל וחומר כך לגבי קטינים (ראה גם ע"א 5546/03 טורמאן אחמד נ' דוסי ודאד ואח').

גם בפסיקת בתי המשפט המחוזיים נשמע קול אחיד כנגד הבחנה על בסיס מגזרי.

בע"א 1844/00 סאלח עלי ואח' נ' רים, נקבע בעניינה של נפגעת קטינה, תושבת הכפר יאסיף, אשר נפגעה בתאונת דרכים:

"מדובר בקטינה, אשר נפגעה כאשר הייתה כבת 11 שנים; נתוניה רגילים. אין ברקעה או בעברה נתון מיוחד בעל משקל אשר יסיט אותנו מן ההערכה כי תוכל להשתכר כמו אדם ממוצע אחר, לאחר כניסתה לשוק העבודה.

הכלל הוא, כי יש ללכת בעניין זה על פי השכר הממוצע במשק.

"…אין זה משנה, לדעתי, כי מדובר באישה ולא בגבר; אין זה חשוב שהיא נמנית על המגזר הערבי; אין השפעה לכך שהיא מתגוררת ביישוב קטן (יחסית), כפר יאסיף, וכך גם לגבי מקום מגורים מרוחק, או מוכה אבטלה או שלא מפותחים בו המוסדות להשכלה ולהכשרה מקצועית. ההנחה צריכה להיות, כי תושב ישראל, קטין, שנפגע בתאונת דרכים, שנתוניו רגילים, ישתכר בעתיד כדי השכר הממוצע במשק".

בת"א 2375/00 על קאדר נ' סהר חברה לביטוח, דן השופט צבן בזכאותו של קטין תושב מזרח ירושלים לשכר הממוצע במשק, לאור הטענה כי מעמדו המשפטי של מקום מגוריו מעורפל :

"לא ניתן לקבל טענה זו. הוכח כי התובע הינו תושב ירושלים וישראל, הוא מחזיק תעודת זהות ישראלית, והבית בו הוא גר כיום נמצא בתחומי מדינת ישראל. משפחתו והוא קשורים למערכת הישראלית: מיקום, מיסוי, מל"ל, חינוך – התובע לומד בבי"ס אורט במזרח ירושלים. שינויים עתידיים, לרבות שינויים פוליטיים וגיאוגרפיים, הם אפשריים, אך נגועים בספקולטיביות. אין לפני נתון ממשי של וודאות קרובה כי מעמדו של התובע יהיה שונה בעתיד הנראה לעין. לפיכך, יש לבחון עניינו של התובע כעניין נפגע ישראלי".

פסק הדין מבחין למעשה בין קטין המחזיק תעודת זהות ישראלית לבין קטין בעל נתינות זרה, שנפגע בישראל.

במספר פסקי דין נקבע, כי קטינים זרים תושבי ארה"ב, רומניה או הרשות הפלסטינאית, שנפגעו בישראל אגב שהייתם בה כתיירים או כפועלים זרים (זמניים), זכאים להנחת עבודה של השכר הממוצע בארץ מגוריהם! (ע"א 9117/03 זוהר נ' נגללאא ; ע"א 702/87 מ"י נ' ג'ון כהן).

מהלכות אלה ניתן להקיש כי כל קטין ישראלי, זכאי להנחה דומה, לגבי השכר הממוצע במשק בישראל.

גם לגבי המגזר החרדי, נעשה ניסיון לטעון להיחרגת קטינות ממגזר זה, בשל נתוני השכר ונתונים לגבי אי יציאת נשים חרדיות לעבודה, לאחר נישואיהן.

ניסיון זה נדחה ע"י כב' השופט עדיאל, בת"א 385/94 בינדר נ' סאן, ביחס לקטינה שמשפחתה נמנית על חסידי סטמר:

"אינני מקבל את טענת ב"כ הנתבעת המבקש לשלול את המשמעות הנודעת לנכות זו על אובדן ההשתכרות של התובעת, על יסוד הטענה כי התובעת, כבת למשפחה הנמנית על חסידי סטמר, חזקה עליה שלא תעשה בעתיד שימוש בכושר ההשתכרות שלה, ותעסוק אך בגידול ילדים ובעבודות משק הבית.

הפיצוי הניתן לתובעת הוא בגין אובדן כושר ההשתכרות שלה. כושר ההשתכרות הוא נכס השייך לבעליו, והפגיעה בו כשלעצמה מזכה את בעל הנכס בפיצוי. בכך אין בכוונתי לומר שבכל מקרה אין להתחשב בשימוש שעושה הנפגע בפועל בכושר עבודתו, כאינדיקציה להערכת גובה הנזק הנגרם או העשוי להיגרם לו בפועל. אולם, בהקשר הנוכחי, אני סבור שאין לקבל את הטיעון המבקש לשלול מקטין, שטרם בגר וטרם החליט באופן עצמאי על אורח חייו ועל השימוש שהוא מבקש לעשות בכושר ההשתכרות שלו, מראש, ולמשך כל ימי חייו פיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות שלו, הכל על יסוד מה שמקובל בחברה עליה הוא נמנה. לאור כך אני סבור שיש לחשב את הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובעת על בסיס השכר הממוצע במשק. גם העובדה שאמה של התובעת משתכרת שכר נמוך בהרבה, אין בה כדי לפגוע במסקנה זו".

לסיכום

נכון להיום, זכאים כל קטין וקטינה, בעלי תעודת זהות ישראלית, להנחה של השכר הממוצע במשק, אלא אם כן נתוניו האינדיבידואלים של הקטין, מצדיקים סטייה מחזקה זו.

נתונים סביבתיים כגון מגזר, מין ומקום מגורים, אינם בגדר נתונים אינדיבידואליים היכולים לשמש בסיס ראוי לסטות מהנחת העבודה של השכר הממוצע במשק.

כפי שלא מאבחנת ההלכה בין קטינים ילידי סביון וירוחם, אין מקום להבחנה על בסיס מגזרי, כזה או אחר.

גם אם קביעת השכר הממוצע במשק לקטינים מהמגזר הערבי, לא עולה בקנה אחד עם נתוני הסטטיסטיקה היבשה, עדיפה אפליה מתקנת מאשר אפליה של ממש!

פסקי הדין שאוזכרו במאמר:

ע"א 3769/97 דהן שמעון נ' דני

ע"א 1433/98 סועאד חמד ואח' נ' גנאים אחלם ואח'

ע"א 5546/03 טורמאן אחמד נ' דוסי ודאד ואח'

ת"א 2375/00 על קאדר נ' סהר חברה לביטוח

ע"א 9117/03 זוהר נ' נגללאא

* עו"ד רון וורמברנד עוסק בתחום הנזיקין ורשלנות רפואית.

** כל המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.