אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> מגזין >> תחום >> הדין הנורמטיבי בנושא השבת אגרות בדיני המשפחה

הדין הנורמטיבי בנושא השבת אגרות בדיני המשפחה

מאת: יובל שבתאי, עו"ד; יונית זיגמן, עו"ד | תאריך פרסום : 01/04/2004 12:00:00 | גרסת הדפסה

הדין הנורמטיבי בנושא השבת אגרות בדיני המשפחה

עו"ד יובל שבתאי ועו"ד יונית זיגמן

המאמר סוקר את הדין המצוי בסוגית השבת אגרות בבתי המשפט הכלליים ובבית המשפט לענייני משפחה. המאמר עומד על היקפה של ההשבה, המשתנה בהתאם לדרך בה הושגה הפשרה בין המתדיינים. המחברים מציגים דין רצוי לנושא ההשבה, המביא בחשבון את המאפיינים המיוחדים של דיני המשפחה

 
 

פסקי דין שאוזכרו:

  • בר"ע (חיפה) 1726/02 מדינת ישראל נ' מועצה מקומית כסרא סמיע ואח'
  • ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות
  • ב"ש 67/84 ניסים חדד נ' שמשון פז ו-2 אח'
  • בג"צ 47/83 תור אויר (ישראל) בע"מ נ' יו"ר המועצה לפיקוח
  • ד"נ 40/80 פאול קניג נ' יהושע כהן
  • ע"א 481/73 אוסקר רוזנברג נ' אפרים (ארנסט) שטסל
  • ע"א 3489/99 מנהל מס שבח מקרקעין - חיפה נ' אן מרי עברי
  • ע"א 93/88 מעבדות טריבונל (ישראל) נ' פקיד שומה למפעלים
  • ע"א 1613/91 אורית ארביב נ' מדינת ישראל
  • ע"ב 2/84 משה ניימן נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית
  • בג"צ 953/87 סיעת העבודה בעירית נ' מועצת עירית ת"א
  • בש"א (חיפה) 7760/02 אברהים ושאחי נ' מועצה מקומית ערערה
  • ת"א (י-ם) 747/95 אור ים בינוי ופיתוח נ' אגודת מרכז
  • רע"א 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ נ' סליימה
  • ע"א 2011/92 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו ג'ועד
  • ע"א 154/83 שופרסל בע"מ נ' איגוד ערים אזור רמת גן
  • ב"ש 104/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה
  • ע"א (י-ם) 3098/02 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח טאהר מושלב ואח'
  • רע"א 6176/99 מודעות עד חצות נ' מדינת ישראל
  • בש"א (ב"ש) 3193/02 וילסון נשרי ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה
  • רע"א 118/02 ש. גוזלן ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח'
  • בש"א 457/01 נחום קרליץ נ' פקיד הבחירות לעירית ב"ש
  • בה"נ 6857/00 יוליה רוטה נ' מרק נצבטייב ואח'

בהתאם להוראות תקנה 8(א) לתקנות ביהמ"ש לענייני משפחה (אגרות), תשנ"ו-1995 (להלן – תקנות האגרות) רשאי ביהמ"ש להחליט על השבת מלוא סכום האגרה ששולם בגין תובענה מסוימת, אם זו הועברה ע"י בעלי הדין להליך חיצוני, קרי לבוררות או הסתיימה בהסדר פישור. מחצית האגרה תושב בכל מקרה (וללא שק"ד ביהמ"ש כלשון תקנה 8(ב) לתקנות האגרות) אם נמחקה התובענה או בוטלה ע"י בעלי הדין עקב פשרה שהושגה ביניהם, וזאת עד לתחילת "הדיון", הוא קדם המשפט כלשון התקנה הנ"ל.

על משמעותו של המונח "הסדר פישור" כמבואר בסיפא של תקנה 8(א) לתקנות האגרות, ניתן ללמוד על דרך ההיקש מלשון שתי תקנות אחרות העוסקות בהחזרת אגרה בהליך משפטי, הן תקנה 15(ב) לתקנות ביהמ"ש (אגרות), תשמ"ח-1987 וכן תקנה 12(ג) לתקנות ביה"ד לעבודה (אגרות), תשכ"ט-1969. בסיפא לשתי התקנות הנ"ל מפנה מחוקק-המשנה את ביהמ"ש הדן בהשבת האגרה, לס' 79ג לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן – חוק ביהמ"ש), המתמקד בהליך הגישור.

הגדרת "פשרה" לעומת זאת מורכבת יותר לפרשנות. ייתכן כי זו ניתנת להילמד מלשון 79א לחוק ביהמ"ש, הנסבה סביב הכרעה שיפוטית מצד ביהמ"ש, ללא הסתייעות בעלי הדין בהליכים אלטרנטיביים כגון בוררות או גישור. אמנם במצב בו הסמיכו בעלי הדין את ביהמ"ש להכריע ביניהם – כראות עיניו וללא קיום הליך משפטי ארוך – טמון חסכון בזמן שיפוטי יקר, אלא שחסכון זה איננו מוחלט כבמצב בו הפנו בעלי הדין את הפלוגתאות שביניהם להכרעה חיצונית של גורם לבר-שיפוטי, ולפיכך השבת האגרה בסיטואציה זו הנה חלקית בלבד, ובאופן טבעי גם מצומצמת יותר.

רציונאל זה נפסל ע"י כב' הש' שפירא מביהמ"ש המחוזי בחיפה, אשר קבע בפס"ד בעניין מועצה מקומית כסרא סמיע[1], כי מטרת התקנות שעניינן פטור מלא או חלקי מאגרה, כאשר מגובש הסדר של פשרה, הייתה לעודד צדדים באמצעות תמריץ כספי להימנע מהתדיינות בביהמ"ש, וליישב את המחלוקות ביניהם באופן עצמאי. הליך המסתיים על דרך הפשרה אינו בגדר של פשרה מלאה. אמנם יש בהליך זה כדי לקצר את משך ההתדיינות ולהקל על ביהמ"ש, ואולם אין הוא מהווה פשרה שבין בעלי הדין. פשרה בין הצדדים יכולה להיחשב, לצורך תקנות האגרות בדין הכללי, רק כאשר לביהמ"ש אין למעשה אלא לבצע פעולה טכנית של אישור הסכם סופי בין צדדים. רק הסכם סופי אשר ביהמ"ש נדרש לאשרו ללא כל דיון או כתיבת הנמקה, ואשר לא יכול להיות עליו בהמשך ערעור, יכול להיחשב כפשרה לצורך השבת אגרה.  

יוצא אם כך, שתחום דיני המשפחה מאפשר לכאורה השבת אגרה בשלוש סיטואציות הנקובות בלשון תקנה 8 לתקנות האגרות. כאשר השכילו בני המשפחה להפנות את הסכסוך ביניהם לפתרון באמצעות הליכים אלטרנטיביים מוכרים מחוץ לכותלי ביהמ"ש (מוסד הגישור או לבוררות חיצונית), אז ישקול ביהמ"ש השבת מלוא שיעור האגרה ששולמה, וכאשר הצליחו לסיים את הסכסוך באמצעות גיבוש הסכמה אשר נפלה ביניהם, ללא ניהול כל הליך משפטי (קרי כבר בראשית קדם המשפט הראשון), תושב אוטומאטית מחצית האגרה בלבד.

ניתן לפסול את תחולת ס' 79א לחוק ביהמ"ש על דיני המשפחה, גם על בסיס טיבם וטבעם של ההליכים בענייני משפחה. המציאות בתחום דיני המשפחה מכתיבה כי רק לעתים נדירות מסוגלים בעלי הדין להפנות את הסכסוך ביניהם להכרעה באמצעות פשרה לפי ס' 79א(א) לחוק ביהמ"ש, מקל וחומר בשלב כה מוקדם כקדם המשפט הראשון, ובטרם החל ביהמ"ש לברר לעומק את הפלוגתאות שביניהם. טיבם וטבעם של הסכסוכים בתחום המשפחה נסב לעתים קרובות סביב מורכבות וגיוון, כך שלרוב אין מדובר במוקד סכסוך יחיד אלא במספר רב של סכסוכים המייצרים תובענות שונות המתאחדות תחת תיק עיקרי אחד בביהמ"ש (מזונות, משמורת, איזון משאבים וכד'), הכל לפי הרשימה שבתקנה 258ז לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ואף מעבר לכך. בשלב בו טרם נבחן הסכסוך לעומק באמצעות התדיינות משפטית יסודית, קשה עד מאוד (ולעתים אף בלתי אפשרי) לדרוש מביהמ"ש להכריע בפלוגתאות השונות על דרך הפשרה, וזאת על סמך כתב התביעה וכתב ההגנה בלבד.

יתר על כן, בתובענות בנושא משמורת קטינים והסדרי מפגשים בין ההורה הלא-משמורן לילדיו הקטינים, מהווה הפניית הסכסוך להכרעת ביהמ"ש על דרך הפשרה דרישה "מסוכנת" מצד בעלי הדין, שכן ביהמ"ש נדרש להכריע בתחום שאיננו בגדר גבולות מומחיותו, אף עובר לעריכת תסקיר פק"ס לפי ס' 5(ג) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, או אף עריכת בדיקת מסוגלות הורית ע"י פסיכולוג קליני במקרה הצורך. דרישה מצד ההורים להכריע על סמך כתבי בי-הדין בלבד ועל דרך הפשרה, כמוה כעריכת "פשרה" בנושא טובת הקטין, הנוגדת אף את הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, וכן מושכלות ראשוניים בדיני המשפחה.

יוצא אם כך, כי המונח "פשרה" במופיע בתקנה 8(ב) לתקנות האגרות מכוון להסכמות סופיות ומוחלטות שגובשו באופן עצמאי בין הצדדים, ללא סיוע אקטיבי מצד ביהמ"ש למעט אישור הסכם גירושין/ממון שהוגש בפניו ומתן תוקף של פס"ד, כאקט פורמאלי הנדרש עפ"י דין. לא למותר לציין, כי מן המפורסמות שהאמצעי הנפוץ ביותר להכרעת סכסוך בין בנ"ז הנמצאים בפני פירוק הקשר ביניהם – המהווים את עיקר התובענות בענייני המשפחה – הנו באמצעות גיבוש הסכמות בין בנה"ז עצמם (קרי הסכם גירושין), בין באופן עצמאי לחלוטין, ובין בסיוע של באי-כוחם או גורם מקצועי כיח' הסיוע או יועץ נישואין.  

ישאל השואל: האם אכן קיימת אפליה בתגמול בעלי דין שהחליטו לפתור את הסכסוך ביניהם באופן עצמאי ובאמצעות הסכם פשרה, ואם כן, מהו הערך המוסף הטמון בהליכי גישור ו/או בוררות, אשר הוביל את מחוקק המשנה להורות על השבת מלוא סכום האגרה לפותח ההליך שהעביר את פתרון הסכסוך לפסים אלו, לעומת השבת מחצית האגרה בלבד לבעלי הדין שהשכילו לפתור הסכסוך באופן עצמאי? לצורך מתן מענה הולם לשאלות הללו, נסקור ראשית בקליפת האגוז את הכללים לאורם נפעל, הם כללי פרשנות דברי חקיקה, כפי שהועלו על כתב בספרות והפסיקה המשפטית.

פרשנות דבר חקיקה, לרבות חקיקת-משנה כבענייננו, נסמכת על בחינת לשון החוק במקביל לתכלית החקיקה, הבוררת מתוך שלל האפשרויות הפוטנציאליות את הפרשנות הראויה[2]. נקודת המוצא בהבנה נכונה של החוק טמונה בתורת הלשון, שכן חייבת להיות נקודת אחיזה "ארכימדית" לפירוש הנכון בלשון החוק[3], אלא אם כן כל משמעות המעוגנת בלשון מביאה לאבסורד. הלשון היא אפוא נקודת המוצא, אך לא נקודת הסיום, ויש לבחור מבין האפשרויות השונות שהלשון פותחת באחת ויחידה כאפשרות "נכונה". בחירה זו נעשית עפ"י מטרת ההוראה ותכליתה[4]. החוק הוא יצירה נורמטיבית, הבאה להגשים תכלית חברתית, והוא ביטוי למדיניות. על הפרשן לחשוף, מבין קשת האפשרויות הלשוניות, אותה משמעות אשר תגשים את מטרת החוק[5].  

על תכלית החקיקה ניתן ללמוד, מעבר ללשון החוק, ממקומה של ההוראה הספציפית בחוק, ממבנהו הכללי של החוק וכן ממקורות חיצוניים לחוק, לדוגמא, התקלה אותה בא החוק למנוע, הערכים של השיטה המשפטית, מהמצב המשפטי שהתקיים בטרם נחקק החוק ומהתקלה שהוא בא למנוע (ההיסטוריה החקיקתית והפרלמנטארית), וכן מכל מקור אמין אחר[6]. תכלית החקיקה היא המטרות, הערכים והאינטרסים אשר החקיקה באה להגשים. היא מורכבת מתכלית סובייקטיבית ואובייקטיבית במשולב. התכלית הסובייקטיבית משקפת את המטרה, הערכים והאינטרסים אשר המחוקק ההיסטורי ראה לנגד עיניו בעת הליך החקיקה. התכלית האובייקטיבית משקפת מטרות קונקרטיות שחקיקה מסוגה של אותה החקיקה מיועדת להגשים, וכן משקפת היא את הערכים של השיטה ואת עקרונות היסוד שלה, אשר במסגרתם פועל כל חוק, ואשר הוא מוחזק כבא להגשים[7].  

תכלית החוק נקבעת עפ"י סינתזה בין תכליתו הסובייקטיבית והאובייקטיבית. על תכלית משולבת זו, יש ללמוד מלשון החוק, מן ההיסטוריה החקיקתית, מעקרונות היסוד של השיטה ומכל מקור אמין[8]. מעשה החקיקה בכלל, והוראות חוק יסודיות בפרט, אינן מעשה חד פעמי המנותק מההוויה הכללית. החוק קורם עור וגידים, במסגרת שיטה פוליטית ומשפטית נתונה. הוא מהווה לבנה אחת ממבנה כולל, המוקם על יסודות נתונים של משטר ומשפט[9]. כל דבר חקיקה מהווה חלק אינטגראלי משיטה כוללת. החוק הנו "ייצור החי בסביבתו"[10]. סביבה זו כוללת לא רק את ההקשר החקיקתי הקרוב, אלא אף מעגלים נרחבים יותר של עקרונות מקובלים, מטרות יסוד ואמות מידה בסיסיות, הבאים מתוך מקורות התודעה החברתית של העם שבתוכו יושבים השופטים[11].

ראשית יצוין בנושא זה, כי הפסיקה הרלוונטית בתחום דיני האגרות "הכלליים" קבעה כי התכלית הסובייקטיבית שעמדה אל מול עיני המחוקק בשעת החקיקה, כמו גם התכלית האובייקטיבית העכשווית, נסבות שתיהן סביב "יעילות". השבת האגרה נועדה להמריץ בעלי דין שהביאו עניינם בפני ביהמ"ש, להוציאו מכותלי ביהמ"ש להליך חיצוני. אומרים לבעל הדין ששילם אגרה, כי כספו יושב ולא ירד לטמיון, אם ייתן הסכמתו להפנות הסכסוך למוסד הבוררות, הגישור או שישכיל לפתור הפלוגתאות באופן עצמאי אל מול בעל הדין שכנגד[12]. בהחלטה בנושא תקנה 15 לתקנות ביהמ"ש (אגרות), תשמ"ח-1987 בתיק בש"א 7760/02 בעניין ושאחי [13], נקבע כי מטרת תקנה 15 הנ"ל הנה ליתן תמריץ כלכלי למי שפתח בהליך, לסיימו בטרם יידרש ביהמ"ש לדיון של ממש. לכל דיון בבימ"ש עלויות המוטלות על החברה כולה. בהתאם, וכדי לחסוך בעלויות לקופת הציבור, באה תקנה 15(א) וקבעה תמריץ כלכלי למתדיין להסדיר את ענייניו בטרם יידרש ביהמ"ש לדיון. הפסיקה קבעה, כי המגמה הכללית של המחוקק ומערכת ביהמ"ש בנושא האגרות הנה לעודד פשרות בין בעלי הדין כבר בשלבים המוקדמים של ההליך[14].

אגרת בימ"ש כהגדרתה (ובעצם אגרה באופן כללי), הנה שילוב בין אלמנטים של תשלום תמורה ומס גם יחד, מחד יש בה מן "המחיר" הניתן תמורת שירות מסוים הניתן למתדיין ע"י ביהמ"ש, ומאידך יש בה מן המס, כיוון שתשלומה כפוי על הנזקק לשירות, ואין התשלום שנגבה מתאים בהכרח לתמורה ולערך השירות הניתן כנגד. שיעור האגרה לעומת ערך השירות הניתן נגדה, לבד מההיבט הפיסקאלי של היות האגרה הכנסה לאוצר המדינה, נקבע גם לפי המדיניות שהחיקוק המטיל את האגרה מבקש להגשים. יש שירותים שהאגרה הנגבית עבורם נמוכה (ועתים נמוכה מאוד), לעומת ערך השירות המוגש כנגדה ולהפך, והכל לפי המטרה החקיקתית שבאה האגרה להגשים. קנה המידה לקביעת שיעור האגרה הנו החשיבות הסוציאלית של השירות החיוני לקיום החברה, והצורך להרתיע בעלי דין טרדנים מלנצלו לחינם[15]. לאור המבואר לעיל נקבע בהלכה הפסוקה, כי יש לפרש חיקוק שעניינו תשלום אגרה בדרך שתקדם את המטרה שלמענה הוטלה האגרה[16].

התייחסות לסוגיית האפליה הנדונה דלעיל ניתנה בנושא תקנה 15(א)-(ב) לתקנות ביהמ"ש (אגרות), תשמ"ח-1987, בפסה"ד בפרשת "מודעות עד חצות"[17], שם קבעה כב' השופטת ד. דורנר כי לשון תקנה 15(ב) יוחדה להליכי בוררות וגישור בלבד, שעל כן אין אפשרות לקרוא לתוכה פשרה אשר נערכה בין בעלי הדין ללא סיוע של מפשר חיצוני (כדוגמת הליך הגישור). ביהמ"ש מציין כי פרשנות מרחיבה של תקנה 15(ב) לכיוון מתן השבה מלאה, עלולה להתנגש עם לשון תקנה 15(א) וכן תקנה 8(ג)(2) לאותן התקנות, ולגרום לסתירה לוגית בין הוראות התקנות הללו.

באשר לרציונאל המהותי העומד מאחורי אפליה זו, שהנו מעבר לדרישות הפורמאליות שבלשון התקנות דנא , קבע ביהמ"ש כי מתקין תקנות האגרות קבע מספר קטגוריות מדורגות לפטור מאגרה, והכל בהתאם לתכלית התקנות. תשלום עבור שירותי ביהמ"ש בהתייחס לזמן השיפוטי שהוקדש לטיפול בתיק, ועידוד המתדיינים להתפשר מחוץ לכותלי ביהמ"ש, על מנת לחסוך באותו זמן שיפוטי. מקום בו הסתיים ההליך השיפוטי בפנייה לבוררות או לפישור, וביהמ"ש העביר את מלוא הטיפול בתיק אל גורמים מחוץ לכתליו, רשאי הוא לפטור את התובע מתשלום האגרה במלואה. לעומת זאת, אם הגיעו הצדדים להסכם פשרה, אולם ביהמ"ש נאלץ עדיין להוציא זמנו על בחינת ההסכם לצורך מתן תוקף של פס"ד, זכאי התובע לפטור רק ממחצית סכום האגרה.

עוד יצוין בנושא, שפסיקת ביהמ"ש העליון בעניין דיני האגרות גיבשה את הגישה, כי לאור חקיקת חוק יסוד: כא"ח וכן הקמת הגנה לזכות הקניין כזכות יסוד חוקתית במסגרת ס' 3 לחוק היסוד הנ"ל, יש מקום לשינוי דרך הפרשנות של דיני האגרות, כך שאלה יפורשו בדרך ליבראלית, ובאופן שבכל מקרה של ספק יועדף הפירוש המטיב (מקל) עם המתדיין[18].

לסיכום סוגיה זו יובהר, כי נושא השבת חלק ו/או כל האגרה ששולמה בגין תובענה מסוימת, ובעצם דיני האגרות הכלליים, מושתתים על התועלת שבהנעת המתדיינים לקראת מציאת פתרון לסכסוך שנפל ביניהם, תוך מיעוט ככל הניתן בהטרדת ביהמ"ש. התכלית החברתית שבהוצאת הסכסוכים מחוץ לכותלי ביהמ"ש, ביחד עם חיזוק מעמדה של זכות הקניין, יצרה פרשנות מרחיבה וליבראלית של דיני האגרות, לרבות התחום הספציפי של השבתן. עם זאת, לא ניתן לחרוג מלשונה המפורשת של החקיקה וכן מהרציונאל שהניע את המחוקק בזמנו (וכיום), שעל כן השבת מלוא סכום האגרה תתאפשר רק במצבים בהם נמנע ביהמ"ש מלהתעמק בסכסוך לחלוטין, קרי במצבי הפניית הסכסוך לפסים אלטרנטיביים של בוררות וגישור. כאשר ביהמ"ש נדרש להתעמקות ולו מינימאלית בתקפות ו/או חוקיות הסכמות שגובשו בין בעלי הדין באופן עצמאי (עובר להקניית תוקף של פס"ד להסכמותיהם), תושב אגרה חלקית בלבד. העדפת הגישור והבוררות ע"פ הסכמים עצמאיים נועדה להיות, ככל הנראה, אקט המושך את המתדיינים לקראת מציאת פתרונות לפלוגתאותיהם במסגרת הליכים אלטרנטיביים מקצועיים (בהשגחת גורמים משפטיים מקצועיים), ולהעדיפם ע"פ פתרונות "מאולתרים" שגיבשו בינם לבין עצמם אשר ממילא יאלצו לעבור תחת שבט עינו של ביהמ"ש.  

כעת ננסה לברר את השאלות: האם ראוי להחיל את הכללים המפורטים לעיל על תחום דיני המשפחה, וכיצד משנה הרציונאל העומד מאחורי תחום דיני המשפחה את תכלית התקנות בנושא אגרות, הן עבור תקנה 15(ב) לתקנות ביהמ"ש (אגרות), תשמ"ח-1987 והן עבור תקנה 12(ג) לתקנות ביה"ד לעבודה (אגרות), תשכ"ט-1969.  

ביום 1.2.04 נתנה כב' הש' מרינה לוי מביהמ"ש למשפחה בקריות החלטה עניינית בנושא השבת אגרה בתיק תמ"ש 16330/03 (טרם פורסם). לדבריה של כב' השופטת, "ישנה חשיבות רבה בקידום הסדרים מוסכמים הנעשים מחוץ לכותלי ביהמ"ש. הסדר מוסכם לא רק חוסך משאבים יקרים מבחינת עלויות וזמן, לרבות זמן שיפוטי, הוא אף מביא לרוב לתוצאה ראויה ומתאימה יותר לאותם הצדדים. הסדרים מוסכמים מובנים לצדדים יותר מפס"ד, שכן הצדדים עצמם הם אלו אשר עיצבו את תוכנם של אותם ההסדרים, לפי שיקול דעתם, תוך בחינת הצרכים והאינטרסים שלהם, ושל ילדיהם המשותפים ... בנוסף, ועפ"י המחקרים בתחום, לצדדים ישנה נכונות רבה יותר לקיים פס"ד המושתתים על הסדרים מוסכמים מאשר פס"ד שהם פרי הכרעה שיפוטית. לפיכך, ומתוך אותה מגמה כללית לעודד הסדרים מוסכמים מחוץ לכותלי ביהמ"ש, כאמור לעיל, אין הצדקה להבחין בין הסדר גישור המושג באמצעות הליכי גישור פורמאליים, לבין הסדר פשרה המושג ע"י מו"מ אשר התנהל בין הצדדים ו/או ב"כ. אדרבא: מקום בו הצדדים מסוגלים לנהל מו"מ בכוחות עצמם, אין צורך להיזקק לעזרת מגשר חיצוני. מכאן שיש לפרש את ס' 8(ב) כמאפשר לביהמ"ש, במקרים מתאימים לכך, להשיב את מלוא סכום האגרה ... תוצאה זו אפשרית ע"י מתן פרשנות רחבה למונח "הסדר פישור" שבסעיף 8(א) לתקנות, באופן שיכלול כאמור, גם הסדר מוסכם אשר הושג במו"מ בין הצדדים ו/או ב"כ. הפרשנות במוצעת תואמת את הגמישות הדיונית אשר הוענקה לבימ"ש זה בס' 8(א) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, המאפשרת אף היא לביהמ"ש להפעיל שק"ד ולחרוג מסדרי דין, בהיעדר הוראה אחרת לפי החוק הנ"ל, כשהוא סבור שהדבר נחוץ וראוי למען משפט צדק". לשם השלמת התמונה יצוין, כי החלטתו זו של כב' ביהמ"ש למשפחה בקריות הועברה למשרד המשפטים (מחלקת ייעוץ וחקיקה) כהמלצה לתיקון תקנה 8 לתקנות האגרות בהתאם.

ההחלטה בתיק תמ"ש 16330/03 הנה החלטה ראויה הלוקחת בחשבון את מורכבות הסכסוכים בתחום דיני המשפחה, ומתחשבת בתכלית הסובייקטיבית שעל בסיס הרציונאל שלה יוסד ביהמ"ש למשפחה מלכתחילה. גם התכלית האובייקטיבית העכשווית גורסת, כי אופיים הקשה והרגשי של הסכסוכים בתחום דיני המשפחה מחייב מתן תמריצים הולמים לבנ"ז אשר השכילו לפתור סכסוכיהם באופן עצמאי ורגוע, תחת העברתו לפסים של בימ"ש או הכרעה משפטית בצורת בוררות. בתחום דיני המשפחה, כפי שמציין כב' ביהמ"ש, קיים ערך מוסף להסכם עצמאי ע"פ הליכי גישור מקצועיים למשל (למרות שניתן לראות אותם כקטגוריה אחת וכשווי ערך מבחינת עצמאות בנה"ז לבחור את "דרכם" העצמאית אל עבר הסכם הגירושין "הנכסף", וכי המגשר אינו אלא תוספת ניטראלית להתדיינות עצמאית של בנה"ז). המוקש למרבה הצער, טמון בלשון תקנה 8 לתקנות האגרות, אשר איננה מאפשרת מבחינה רציונאלית בפורמט הנוכחי את הכללת המונח "פשרה" בגדר תקנה 8(א) לתקנות האגרות בנסיבות המתוארות. יוצא אם כך, שעל מנת שלא לסתור את לשון המפורשת של תקנה 8(ב) לתקנות האגרות, לא ניתן לכלול את "ההסכם העצמאי" בגדר תקנה 8(א) לתקנות האגרות.

פתרון אפשרי אחד, מעבר לשימוש בסמכות שבס' 8(א) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה, תשנ"ה-1995[19] כפי שהוצע בהחלטה הנ"ל בתיק תמ"ש 16330/03, הנו חריגה מרציונאל פרשנות פסה"ד בעניין "מועצה מקומית כסרא סמיע" שאוזכר דלעיל, על בסיס הטיעון שהנימוקים החלים על הדין הכללי בענייני אגרות, אינם חלים בהכרח על תחום דיני המשפחה בכלל, ותחום האגרות בדיני המשפחה בפרט. לפי אפשרות זו, יפורש המושג "פשרה" שבתקנה 8(ב) לתקנות האגרות כך שיפנה ללשון ס' 79א לחוק ביהמ"ש, הנסבה כאמור סביב הכרעה שיפוטית מצד ביהמ"ש ללא הסתייעות בעלי הדין. כפי שצוין לעיל, אמנם במצב בו הסמיכו בעלי הדין את ביהמ"ש להכריע ביניהם – כראות עיניו וללא קיום הליך משפטי ארוך – טמון חסכון בזמן שיפוטי יקר, אלא שחסכון זה איננו מוחלט כבמצב בו הפנו בעלי הדין את הפלוגתאות שביניהם להכרעה חיצונית של גורם לבר-שיפוטי, ולפיכך השבת האגרה בסיטואציה זו הנה חלקית בלבד, ובאופן טבעי גם מצומצמת יותר.

יוצא אם כך, שבסיטואציה כגון דא יטען הטוען כי הרשימה שבתקנה 8(א) לתקנות האגרות איננה סגורה, שעל כן ניתן לכלול במסגרתה גם הסכם עצמאי בין המתדיינים, וזאת באמצעות פרשנות תכליתית של התקנה הספציפית הנדונה כפי שתוארה בתיק תמ"ש 16330/03 הנ"ל, המתיישבת אף עם לשון החוק.

כאמור, פרשנות זו תרוקן מתוכן את תקנה 8(ב) לתקנות האגרות (שכן, כאמור, רבים מאוד המקרים בהם שימוש בס' 79א לחוק ביהמ"ש אינו אפשרי בתחום דיני המשפחה), אך במקביל תמלא בתוכן חדש את תקנה 8(א) לתקנות האגרות, ותאפשר הכללת "הסכם עצמאי" בשורה אחת עם בוררות והסדר גישור כקריטריונים להשבת מלוא סכום האדרה ששולמה. לעניין זה יודגש, כי הרציונאל שהניע את ביהמ"ש בפרשת "מודעות עד חצות" ממילא אינו חל בדני המשפחה, היות שמרבית ההסדרים שגובשו באמצעות הליכי בוררות או גישור יצטרכו למצוא דרכם לבסוף להיכל ביהמ"ש לשם אישורם עפ"י דין[20], בהתאם לדרישת האישור של הסכם ממון שבס' 2(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, וכן דרישת האישור של הסדר משמורנות קטין שבס' 24 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, או לפי הוראות ס' 12 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959 בנושא מזונות קטין וכיו"ב. מאחר שדרישת האישור בפני ביהמ"ש הנה לרוב דרישה קוגנטית מצד המחוקק (ולא בכדי), הרי שאין כל הצדקה "לקנוס" את המתדיינים במחצית האגרה, רק מאחר שהביאו את ההסכם שגיבשו ביניהם לאישור ביהמ"ש, הגם שאז תשוב האפליה הפסולה לחול, שכן כאמור גם הסכמי גישור או פס"ד בוררות בענייני משפחה מסוימים (ומרכזיים) דורשים ממילא אישור ביהמ"ש לשם הקניית תוקף מחייב.

לעניות דעתנו, אין זהו הפתרון האידיאלי לסוגיית האפליה הפסולה בדיני המשפחה שבין לשון תקנה 8(א) ל-8(ב) לתקנות האגרות בכל הנוגע להסכמים עצמאיים שערכו בנה"ז ביניהם, אלא שעד שיאמר המחוקק דברו (בתקווה כי כך אכן יקרה לאור ההחלטה בתיק תמ"ש 16330/03 שהועברה כאמור למשרד המשפטים), יש למצוא פתרון זמני – במסגרת הפסיקה – המעודד את בנה"ז לנסות לגבש ביניהם הסכמים באופן עצמאי, ודוק, בניגוד לדין הכללי (שם לרוב יש תיק אחד התלוי ועומד בין המתדיינים), הרי שבדיני המשפחה יכולים להיות תלויים מס' תיקים בין המתדיינים בהם לסירוגין זה תובע וזו נתבעת ולהפך, כך שהתמריץ הכלכלי-תועלתני לגיבוש הסכמים עצמאיים באמצעות השבת אגרות ששולמו הנו לרוב תמריץ מבורך לשני בעלי הדין, ולא רק לאחד מהם בלבד (לזה שפתח בהליך).

יוצא אם כך, כי טוב היה לו השכיל המחוקק למחוק את תקנה 8(ב) לתקנות האגרות כליל, ולכלול את המונח "פשרה" בגדר תקנה 8(א) לתקנות האגרות. מעיון בחומר המשפטי הנוגע לתחום דיני האגרות עם הקמת ביהמ"ש לענייני משפחה באמצע שנות ה-90[21], עולה כי ככל הנראה לא נתן המחוקק את הדעת לייחוד תחום דיני המשפחה בענייני השבת האגרות, ולפיכך ניתן לשער כי תקנה 8 לתקנות האגרות פשוט הועתקה מלשון אחיותיה – תקנה 15(ב) לתקנות ביהמ"ש (אגרות), תשמ"ח-1987 וכן תקנה 12(ג) לתקנות ביה"ד לעבודה (אגרות), תשכ"ט-1969. מן הראוי, כי כמעט עשור לאחר חקיקת חוק ביהמ"ש לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, יימצא הפתרון לסוגיה זו באופן הולם וראוי.

לעניין זה אך נוסיף ונציע נוסח מטעמנו לתיקון תקנה 8 לתקנות האגרות, אשר הננו סבורים, לעניות דעתנו, כי יעמוד במכלול קריטריונים שבוארו לעיל, ובתכלית העומדת בבסיס הנושא של השבת אגרות בתחום דיני המשפחה:

הסתיימה התביעה בהסדר, לרבות מחיקה או ביטול התביעה בפשרה, וזאת לאחר שסמוך לפתיחת ההליכים פנו בעלי הדין להליכים שלהלן, כולם או מקצתם:

(1) להליכי גישור

(2) לבוררות

(3) לניהול מו"מ באופן עצמאי בין בעלי הדין

(4) לייעוץ מקצועי בתחום הזוגיות או המשפחה

(5) לעו"ד בכדי להביאם לכדי ניסוח הסכם מתאים

(6) לכל הליך אחר שנועד לסיים את המחלוקות מחוץ לכותלי ביהמ"ש בכל דרך אחרת

וביהמ"ש נוכח כי עשו כל שביכולתם על מנת לסיים את ההליכים ביניהם במהירות וביעילות מרבית, תוך פנייה מצומצמת ככל הניתן לביהמ"ש, וזאת עד לתחילת הדיון, יורה ביהמ"ש על השבת מלוא האגרה; לעניין זה, "תחילת הדיון" – קדם משפט.  


* המחברים הינם עורכי דין. עו"ד שבתאי מתמחה בדיני משפחה וירושה. עו"ד זיגמן מתמחה במשפט אזרחי.  

** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כשלהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.


[1] ראה בר"ע (חיפה) 1726/02 מדינת ישראל נ' מועצה מקומית כסרא סמיע ואח'.

[2] ראה ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות.

[3] ראה ב"ש 67/84 ניסים חדד נ' שמשון פז ו-2 אח'.

[4] ראה בג"צ 47/83 תור אויר (ישראל) בע"מ נ' יו"ר המועצה לפיקוח.

[5] ראה ד"נ 40/80 פאול קניג נ' יהושע כהן ; ע"א 481/73 אוסקר רוזנברג נ' אפרים (ארנסט) שטסל.

[6] ראה בג"צ 47/83 תור אויר (ישראל) בע"מ נ' יו"ר המועצה לפיקוח.

[7] ראה ע"א 3489/99 מנהל מס שבח מקרקעין - חיפה נ' אן מרי עברי.

[8] ראה ע"א 93/88 מעבדות טרבינול (ישראל) נ' פקיד שומה למפעלים ; ע"א 1613/91 אורית ארביב נ' מדינת ישראל.

[9] ראה ע"ב 2/84 משה ניימן נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית ; בג"צ 953/87 סיעת העבודה בעירית נ' מועצת עירית ת"א .

[10] ראה בג"צ 58/68 בנימין שליט נ' שר הפנים ואח'.

[11] ראה ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות.

[12] ראה למשל בש"א (ת"א) 64116/99 U.P.S . נ' Midatlantic ו-3 אח' (לא פורסם).

[13] ראה בש"א (חיפה) 7760/02 אברהים ושאחי נ' מועצה מקומית ערערה

[14] ראה ת"א (י-ם) 747/95 אור ים בינוי ופיתוח נ' אגודת מרכז ;כן ראה רע"א 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ נ' סליימה ; ע"א 2011/92 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו ג'ועד.

[15] ראה ד"ר א' ויתקון, דיני מסים, הוצאת שוקן, מהדורה שלישית (תשכ"ו), עמ' 10 ,4-7; ע"א 154/83 שופרסל בע"מ נ' איגוד ערים אזור רמת גן ; ב"ש 104/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה.

[16] ראה ע"א (י-ם) 3098/02 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח טאהר מושלב ואח'.

[17] ראה בתיק רע"א 6176/99 מודעות עד חצות נ' מדינת ישראל.

[18] ראה בש"א (ב"ש) 3193/02 וילסון נשרי ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ; רע"א 118/02 ש. גוזלן ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח'; בש"א 457/01 נחום קרליץ נ' פקיד הבחירות לעירית ב"ש ; בה"נ 6857/00 יוליה רוטה נ' מרק נצבטייב ואח'

[19] הגם שלעניות דעתנו שימוש מגמתי בנדון בס' 8(א) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 הנו בעייתי כשלעצמו, וספק גדול אם ניתן לסתור מפורשות את לשון החוק הספציפית והמפורשת באמצעות הסמכות הנתונה לביהמ"ש לגמישות בענייני סדרי הדין והראיות, אלא שלא נתעמק במאמרנו זה בסוגיה הנ"ל.

[20] כזכור, לפי פסה"ד האמור בפרשת "מודעות עד חצות" מקום בו הסתיים ההליך השיפוטי בפנייה לבוררות או לפישור, וביהמ"ש העביר את מלוא הטיפול בתיק אל גורמים מחוץ לכתליו, רשאי הוא לפטור את התובע מתשלום האגרה במלואה. לעומת זאת, אם הגיעו הצדדים להסכם פשרה, אולם ביהמ"ש נאלץ עדיין להוציא זמנו על בחינת ההסכם לצורך מתן תוקף של פס"ד, זכאי התובע לפטור רק ממחצית סכום האגרה.

[21] ראה למשל ספרו של כב' הש' י. גייפמן, דיני המשפחה בישראל בעידן ביהמ"ש למשפחה, חלק ג', הוצאת דיונון באוניברסיטת תל אביב (2000), עמ' 1677 ואילך.


המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 


תגובות

הוסף תגובה
אין תגובות
שירותים משפטיים





חיפוש עורך דין לפי עיר :
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות











כתבות נוספות

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ