אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> מגזין >> תחום >> הגנת "הבעת הדעה" וחריג ה"טיפול ההוגן לצרכי הביקורת" ומה שביניהם

הגנת "הבעת הדעה" וחריג ה"טיפול ההוגן לצרכי הביקורת" ומה שביניהם

מאת: רקפת פלד, עו"ד | תאריך פרסום : 29/12/2004 12:00:00 | גרסת הדפסה

חוק איסור לשון הרע וחוק זכות יוצרים עוסקים לכאורה בנושאים שונים. האחד עוסק בהגנה על שמו הטוב של אדם, והאחר עוסק בהגנה על פרי יצירתו המקורית של אדם. ואולם, קיימות נקודות דמיון והשקה בין שני חוקים אלה. כך לדוגמא הוכרו העקרונות העומדים בבסיסם של שני חוקים אלה כעקרונות המהווים חלק בלתי נפרד מכבודו ומקניינו של האדם.

בסקירה זו אבקש לבחון את הדמיון בין שני החוקים בכל הנוגע לחריגים הקיימים בהם, המתירים שימוש ללא הרשאה וללא מתן תמורה ביצירתו של אדם במסגרת חריג ה"טיפול ההוגן לצרכי ביקורת" הקבוע בחוק זכות יוצרים, ו/או מתירים פגיעה בשמו הטוב של אדם במסגרת חריג "הבעת דעה" הקבוע בחוק איסור לשון הרע.

כבר בפתח הדברים ייאמר, כי סבורני כי בעוד שקיימים טעמים להרחבת ההגנה בגין פגיעה בשמו הטוב של אדם, הרי שאין מקום להרחיב את חריג ה"טיפול ההוגן לצרכי ביקורת" אשר קיים בחוק זכות יוצרים.

כפי שיפורט להלן, קיימות נסיבות דומות, כדוגמת סיטואציות בהן מובעת ביקורת פוליטית וציבורית או מקרים אשר הוגדרו כסאטירה, בהן הותרה פגיעה בשמו של האדם ובקניינו, וזאת מבלי להידרש לטיבם ולאיכותם של פרסומים אלה.

חוק זכות יוצרים, 1911, קובע כי לא יהיה במעשה משום הפרת זכות יוצרים כאשר עסקינן ב"כל טיפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה או תמצית עיתונאית":

"2. הפרת זכות יוצרים

רואים זכות-יוצרים ביצירה כאילו הופרה ע"י אדם אם שלא בהסכמת בעל זכות היוצרים הוא עושה מעשה שהזכות היחידה לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות היוצרים: בתנאי שהמעשים דלקמן לא יהא בהם משום הפרת זכות-יוצרים:

(1) כל טיפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, בקורת, סקירה, או תמצית עתונאית;"

חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 קובע כי תהא לנתבע הגנה מקום שעשה את הפרסום בתום לב בנסיבות שונות, לרבות מקרים בהם הביע דעתו על הנפגע:

"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלה:

(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי ...

(5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע: (א) כבעל דין...(ב) כאדם שעניינו משמש נושא לחקירה ...

(6) הפרסום היה ביקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אומנותית או אחרת, שהנפגע פרסם או הציג ברבים ...

(7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אופיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנפגע ממונה על הנפגע ... "

במסגרת סקירה זו אציג מספר סוגיות בהן השימוש בחריג "הבעת הדעה" ו/או "הטיפול ההוגן לצרכי הביקורת" הוכר כמצדיק פגיעה בשמו הטוב של אדם ו/או ביצירותו.

החלת החריגים הקיימים בחוק זכות יוצרים ובחוק איסור לשון הרע, מבלי להידרש לבחינת טיבם ואיכותם של הפרסומים המהווים "טיפול הוגן לצרכי ביקורת" ו/או "הבעת דעה"

הפסיקה העוסקת בקנין רוחני קבעה כי לשם החלת חריג ה"טיפול ההוגן לצרכי ביקורת או מחקר" לא תיערך בחינה איכותית של הפרסום ויכללו בחריג זה גם מחקרים המוגדרים כ"ביקורת נמוכה או מחקר נמוך". במקביל, בתי המשפט פסקו בתביעות לשון הרע כי אין זה מתפקידו של בית המשפט לבחון את "טיב הפרסום" המהווה הבעת דעה, וגם פרסומים חסרי טעם טוב יכולים לחסות תחת חריג "הבעת הדעה".

בת.א. 24595/97 רות בס נ' כתר הוצאה לאור בע"מ (לא פורסם) דן כב' השופט טל שחר בספר המכונה "איפה היינו ומה עשינו". ספר זה עסק באופן מילולי וחזותי בהווי החברתי והתרבותי של שנות החמישים והשישים בישראל מנקודת מבט נוסטלגית של צעירים עירוניים דאז. בספר זה שולבו מספר כרזות פרי יצירתו של מר בס. יורשיו של מר בס טענו כי השימוש בכרזות אלה נעשה ללא הרשאתו ועל כן יש בצירופן כדי להוות הפרת זכות יוצרים. בית המשפט קבע כי מבחינה עובדתית אמנם ניתנה הרשאה לעשיית שימוש בכרזות. יחד עם זאת נדרש בית המשפט לשאלת החלת חריג ה"טיפול ההוגן לצרכי מחקר או ביקורת", וקבע כי הספר מהווה "מחקר בעל אופי מסחרי" וככזה נהנה הוא מחריג ה"טיפול ההוגן לצרכי מחקר ובקורת" וזאת הגם שבאותו מקרה הוגדר המחקר כ"מחקר נמוך":

"אין פסק דין זה מתיימר לתן הערכות ספרותיות או ערכיות לספר, או לדרגו מבחינת רמת המחקר, הסקירה, האיסוף והתוכן הכלולים בו, מילולית או חזותית. אין זה תפקידו של בית המשפט ... לגבי דידי, כפי שקיימת אומנות נמוכה, שעדין אומנות היא, וספרות נמוכה, שעדין ספרות היא, ושירה נמוכה שעדין שירה היא, כך גם מחקר נמוך עדין מחקר הוא".

באופן דומה, בת.א. 162928/02 ירון נירית נ' וואלה תקשורת בע"מ (לא פורסם), אשר עסק בתביעת לשון הרע, קבע כב' השופט ורדי כי בית המשפט אינו מכתיב סטנדרט של טעם טוב למפרסמים וכי ביקורת תחסה תחת חריג "הבעת הדעה" אפילו נוסחה בוולגאריות.

אותו מקרה עסק בכתבה שעניינה תשדירי פרסומת שהופקו על ידי התובעים עבור "תפוזינה" וכותרתה היתה "תהיי יפה ותזדייני". במסגרת כתבה זו זכו לביקורת נוקבת הפרסומות של מוצר זה, כאשר ביקורת זו נכתבה על דרך שימוש בביטויים גסים ופרובוקטיביים. כן כללה הכתבה תיאור בוטה של קיום מערכת יחסים אינטימית בין בני הזוג. בית המשפט קבע שפרסום זה חוסה תחת הגנת "הבעת הדעה":

"אני מקבל את עמדת הכתבת ספקטור ואת עמדת הנתבעים שמדובר בהבעת דעה ביקורתית של הכתבה על מעשי התובעים – הפרסומות של תפוזינה, כשמדובר בכתבת שכותבת טור שבועי פובליציסטי העוסק , בין היתר, בביקורת על פרסומות, כשבמקרה דנן מדובר בהבעת דעה אישית של הכתבת תוך כתיבת מאמר סאטירי, סרקסטי, ציני, הומוריסטי, פרודיה, בשפה בוטה, תוך הקצנה ושימוש במטפורות וכן שימוש בדברים שאמרו התובעים עצמם בריאיונות תקשורתיים בעיתונות".

למרות הוולגריות שבכתבה, הרי שלנוכח מהותו של "הטעם הטוב" בחברתנו, למרבה הצער, אין הכתבה פוגעת ברגשות התובעים והציבור בעוצמה המצדיקה את פסילתה."

מהאמור לעיל עולה כי הן בנוגע להחלת החריג הקבוע בחוק זכות יוצרים והן בנוגע להחלת החריג הקבוע בחוק איסור לשון הרע, אין בית המשפט בוחן את טיבו ואת איכותו של הפרסום כתנאי לכניסה בדלת אמותיו של החריג.

הרחבת חריגי ה"ביקורת" ו"הבעת הדעה" ככוללים "פארודיה" ו"סאטירה"

הפסיקה העוסקת בקנין רוחני קבעה כי בגדר "ביקורת" נכללות גם יצירות המוגדרות כ"פארודיה" וכ"סאטירה". באופן דומה, בתי המשפט פסקו בתביעות לשון הרע כי אמירות בוטות, הנכללות בגדר "סאטירה" יזכו להגנת "הבעת הדעה".

בת.א. 1437/02 חנה מוסינזון נ' שפרה האפרתי (לא פורסם) עסק כב' השופט זפט בספר שנכתב על בסיס גיבורי סדרת "חסמבה", כאשר הדמויות בספר שכתבה הנתבעת עוצבו על דרך הנגדתם באופן מוחלט לדמויות שבספר "חסמבה". בית המשפט קבע כי הספר מהווה "פרודיה" ועל כן נכנס בגדר חריג ה"ביקורת":

"התרת העתקת יצירה מוגנת לצורך ביקורת היצירה נועדה לצמצם את פגיעת זכות היוצרים בחופש הביטוי. עניין לנו בערכים ובאינטרסים מתחרים: מחד עידוד היצירה ופרסומה לתועלת הרבים, ובצידה הכרה מוסרית בזכות היוצר ליהנות מיצירתו ולהגן עליה מפני פולשים חמדניים, ומנגד הגנה על החופש לבקר את היצירה המוגנת. האיזון הראוי בין ערכים ואינטרסים אלו מחייב שלא להגביל ולצמצם העתקה המותרת לצרכי ביקורת לצורה מסויימת של ביקורת ".

באופן דומה, בתובענה שעסקה בלשון הרע, הידועה כע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' לוני הרציקוביץ' (לא פורסם) נקבע כי ביקורת על דרך של פארודיה או סאטריה קיצונית תזכה להגנת "הבעת הדעה". באותו מקרה התפרסמה בטור דעות של המקומון "העיר" כתבה במסגרתה הובעה ביקורת על היו"ר והבעלים של קבוצת הכדורגל "מכבי תל אביב", על דרך שימוש במטאפורות העורכות השוואה בין התנהגות אצילים לבין התנהגותם של עכברים. בית המשפט דחה את התובענה וקבע כי:

"מבחינה פרשנית המשקל של חופש הביטוי מתחזק כאשר עסקינן בביטוי כגון ביקורת, סאטירה, פארודיה, טור דעות, שמטרתו לעורר ויכוח ציבורי, אך הוא חף מיומרה להציג אמת עובדתית. כאשר מדובר בהבעת דעה מסוג זה, הגבלת חופש הביטוי פוגעת בצורה קשה בקיומו של "שוק רעיונות" חופשי, בצורך להגשמה עצמית ובלב ליבו של השיח הדמוקרטי. סאטירה, לשם הדוגמא, בהיותה צורת ביטוי בוטה ועוקצנית, נועדה לעורר פרובוקציה, להתריס ולעיתים אף להתסיס על מנת ליצור דיון ציבורי".

וכך נקבע גם בת.א. 23028/00 סאסי בונה לי בית בע"מ נ' רשת שוקן – "כל העיר" (לא פורסם) כי אין להיעתר לתובענה בגין לשון הרע שעה שנעשה שימוש בפראפרזות. באותו מקרה פורסמו במדור הספורט כתבות שכותרתן "סאסי בונה לי קבר", אשר עסקו במצבה העגום של הפועל ירושלים ובאחריותם של מנהליה לשפל אליה הגיעה הקבוצה. בכותרת "סאסי בונה לי קבר" נעשתה פארפרזה על הסיסמה "סאסי בונה לי בית" של התובעות שהינן חברות בנייה.

באותו מקרה נדחתה תביעת לשון הרע ונקבע כי השימוש בפרפראזה הוא מקובל ושיגרתי בעיתונות בכלל ובמדורי הספורט בפרט.

מפסיקה זו עולה כי הן בחוק איסור לשון הרע והן בחוק זכות יוצרים קיימת הרחבה של המונח "הבעת דעה" ו/או "ביקורת" באופן שיכללו כל סוג של ביקורת, לרבות סאטירה ופרודיה.

הרחבת חריג "הבעת הדעה" וה"ביקורת ההוגנת" מקום שעסקינן בביקורת פוליטית

הפסיקה העוסקת בקניין רוחני קבעה כי בגדר "ביקורת" נכללת גם "ביקורת פוליטית" וכי יש לפרש בהרחבה את חריג הטיפול ההוגן שעה שמדובר בביקורת פוליטית, חברתית וציבורית.

באופן דומה, בתי המשפט פסקו בתביעות לשון הרע, כי אמירות המהוות ביקורת פוליטית ו/או אמירות שנעשות בהתייחס לאנשי ציבור – יזכו להגנה הנרחבת ביותר תחת מטריית "הבעת הדעה".

ת.א. 8397/98 ביטון נ' סולטאן (לא פורסם) דן במקרה בו פורסמה מודעת בחירות במסגרת מערכת בחירות מקומית, אשר כללה גזיר עיתון שבו התפרסם מאמר אודות המועמד לראשות העירייה. מודעה זו הוקדשה כ"חומר מחשבה" לקראת הבחירות. כותב המאמר הגיש תובענה וטען להפרת זכויות היוצרים שלו במאמר. בית המשפט באותו מקרה הרחיב וקבע כי עיתון המפרסם מאמר ומשתף את הציבור בהגיגיו מוחזק כמסכים לפרסום של דעותיו. בית המשפט קבע כי הואיל ועסקינן בביקורת פוליטית, חברתית וציבורית - הרי שיש לפרש את החריג בהרחבה, ולמרות שבאותו מקרה הועתק המאמר במלואו – החיל בית המשפט את חריג ה"טיפול ההוגן לצרכי ביקורת".

דוגמא נוספת היא ת.א. 59127/01 ות.א. 168571 זום תקשורת (1992) בע"מ וישראל סאן בע"מ נ' הטלוויזיה החינוכית הישראלית (לא פורסם), אשר עסק בתובענה שהוגשה בעקבות פרסום שני צילומים בתוכנית הטלוויזיה "תיק תקשורת", אשר דנה בנושא צילומי עיתונות שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי של הציבור. התמונות שהוצגו באותה תוכנית היו צילום המתעד את כף ידו של מרדכי ואנונו וצילום המתעד את הנערה שנפגעה בפיגוע במעלות אשר נישאה בזרועות אחיה החיל. צילומים אלה הוצגו בתוכנית ללא הרשאת יוצריהם ובעלי זכויות היוצרים בהם. בית המשפט קבע כי לתקשורת קיימת הזכות לבקר את המציאות בה אנו חיים וכי בתוכנית הנדונה התקיים דיון בנושא צילומי עיתונות שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי ועל כן נשאה התוכנית אופי ביקורתי שיש בו כדי להיכנס בגדר החריג הקבוע בחוק.

וכך גם בפסק הדין הידוע כת.א. 22228/95 מיכה פלד נ' רשות השידור (לא פורסם) נקבע, כי שידור חלק מסרט במסגרת תוכנית טלוויזיה שעסקה בנושא דמותה של ישראל בראי התקשורת הבינלאומית- מהווה חלק ממטרת ה"ביקורת", הואיל והתוכנית עסקה בסקירת נושאים פוליטיים חברתיים אקטואליים שעל סדר היום הציבורי.

באופן דומה, מבחינת הפסיקה בדיני לשון הרע עולה כי אמרות שיש בהן כדי להוות ביקורת פוליטית ו/או אמירות שהתייחסו לאנשי ציבור – הן אלה אשר זכו להגנה הנרחבת ביותר של חריג "הבעת דעה".

ע"א 3242/02 איתמר בן גביר נ' דנקנר (לא פורסם) עסק בהתבטאות שנעשתה במסגרת תוכנית "פופוליטיקה". באותו מקרה נקבע כי הכינוי "נאצי", אשר נעשה בהקשר פוליטי, יחסה בצל הגנה "הבעת הדעה":

"כאשר מדובר בהבעת דעה והערכה בנושא פוליטי אקטואלי נראה לנו שיש טעם להרחיב את מתחם הסבירות כדי לא לחסום את פי המתפלמסים, למען יוכל גם אדם להביע דעתו בנושאים העומדים על סדר היום ללא מורא."

ע"א 3524/02 פריג' נ' "כל הזמן" (לא פורסם) נסוב אודות כתבה שכותרתה "סמרטוט אדום" במסגרתה פורטה תלונה שהוגשה על ידי התובע כלפי העיתונאית סילבי קשת בגין כתבה שפורסמה על ידה ואשר במסגרתה היא מתחה ביקורת על יחידת "דובדבן". בכתבה זו כונה התובע "אוויל מסוכן" ונאמר בה כי משפטנים כמוהו מזכירים "משפטנים מרפובליקת ווימר בשלב הדמוקרטיה המסוכנת, שהתקרנפו לתוך משטר הדיכוי שחל הרייך השלישי". בית המשפט קבע כי אמירות אלה מהוות הבעת דעה בתום לב, בעיקר בהתחשב בכך שהדעה הובעה בהקשר לויכוחים פוליטיים או היסטוריים:

"ההגנות המנויות בסעיפים 15(4) ו- 15(6) באות להגן על שיח ציבורי פוליטי חופשי, הן נועדו להרחיק את חרב לשון הרע ממרכזה של זירת המחלוקת הציבורית ולאפשר דיון חופשי בעניינים ציבוריים שונים. ....נראה שאך במקרים חריגים ביותר, כאשר אין כל קשר בין הדעה המובעת לבין העובדות, תחרוג הדעה ממתחם הסבירות הרחב המתחייב מהצורך להגן על חופש הביטוי הפוליטי".

יצוין כי על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור.

במקרים נוספים נקבע, כי כאשר אמירה מיוחסת לאירוע הסטורי ו/או כאשר נשוא הבעת הדעה היא אישיות ציבורית, כי אז יש להכניסה תחת קטגוריית "הבעת הדעה" (וראה ע"א 323/98 אריאל שרון נ' בנזימן , פ"ד נו(3) 607 , ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, ות.א. 62630/00 ח"כ זהבה גלאון נ' יואב יצחק ומעריב (לא פורסם)).

לסיכום

מהאמור לעיל עולה כי קיים דמיון רב בין ההרחבה שחלה לאחרונה בפסיקתם של בתי המשפט בהחלת חריג ה"טיפול ההוגן לצרכי ביקורת" הקבוע בחוק זכות יוצרים, לבין ההרחבה שחלה בכל הנוגע לחריג "הבעת הדעה" הקבוע בחוק איסור לשון הרע.

כפי שפורט לעיל, בשני המקרים, כאשר מדובר בביקורת על דרך הסאטירה ו/או הפארודיה, או כאשר מדובר בביקורת העוסקת בנושא ציבורי, פוליטי או חברתי, הוכרה ביקורת זו כנכנסת בגדר החריגים, וזאת מבלי לבחון את טיבה ואיכותה של אותה ביקורת / הבעת דעה. הרחבה זו, בשני התחומים, נגזרה מיוקרתו של עקרון היסוד בדבר חופש הביטוי .

יחד עם זאת עלינו לשאול את עצמנו אם ראוי שיחול דין שווה בין שני התחומים.

אין חולק כי מטרת הרחבתם של החריגים, הן בחוק זכות יוצרים והן בחוק איסור לשון הרע, היא מתן הגנה מקסימלית לחופש הביטוי, על מנת לעודד את השיח והשיג הציבורי.

אולם קיים הבדל בין חוקים אלה. חוק איסור לשון עוסק באיזון שבין מתן הגנה לשמו הטוב של אדם לבין מתן אפשרות להתבטא בחופשיות כמו גם ולבקר ולהתריע בפני תופעות שונות.

חוק זכות יוצרים עוסק באיזון שבין הרצון לעודד יצירתיות, על דרך מתן הגנה ליצירה אשר הושקעו עמל ומאמץ ביצירתה, כמו גם לאפשר לציבור לבקר יצירה זו ולערוך בה שימושים מותרים וראויים.

בעוד שבתביעות הדיבה מושא הפרסום הינו האדם ופועלו, הרי שבתובענות העוסקות בהפרת זכות היוצרים מושא התובענה הינה היצירה אשר אדם השקיע עמל ומאמץ ביצירתה, ואשר אחר עושה בה שימוש ללא הרשאה וללא מתן תמורה.

אם נבדוק מנקודת המבט של הנפגע, הרי שהרחבת החריג בדמות "הבעת הדעה" הקיים בחוק איסור לשון הרע עלולה לגרום לאדם לחדול מפעילותו ומעורבותו הציבורית ו/או החברתית נוכח הביקורת שהוא חשוף לה. יחד עם זאת ייאמר כי פעמים רבות האנשים העומדים לביקורת ציבורית ו/או פוליטית ו/או האנשים אשר הינם מושא לסאטירה, הינן דמויות ציבוריות בעלות נגישות לאמצעי תקשורת, אשר יש בידן לתן מענה לביקורת אשר הושמעה כלפיהן. בנסיבות אלה סבורני כי אין חשש אמיתי כי הרחבת חריג הבעת הדעה הקבוע בחוק איסור לשון הרע יסכל את פעילותם הציבורית/ חברתית של אותם אנשים.

בנסיבות אלה יש טעם בהרחבת חריג הבעת הדעה בחוק איסור לשון הרע, הואיל ועשוי הוא לעודד הבעת דעה בצורה בלתי מסויגת אודות התנהגותן של דמויות, ויהיה בהרחבתו כדי לתרום לדיון הציבורי כמו גם לתרום לגיבושן של נורמות התנהגות העולות בקנה אחד עם ערכים אשר אנו רוצים להנחיל. הרחבת ההגנה בדמות "הבעת הדעה" בחוק איסור לשון הרע לא תפגע ולא תגביל את ההתנהגות האנושית כי אם תסייע לכלכל אותה לפי אמות מידה ראויות.

לעומת זאת, הרחבת חריג הטיפול ההוגן בחוק זכות יוצרים, אשר פוגעת באופן ישיר ביצירתו של אדם ובנכונותו להמשיך וליצור בעתיד, אינה פוגעת בהכרח בדמויות ציבוריות ו/או בעלות נגישות לתקשורת כי אם ביוצרים באשר הם, פגיעה אשר ספק אם עומדת היא בדרישת המידתיות. בתחום זכות היוצרים אנו רוצים לעודד הכרה ביוצר אשר הקדיש עמל ומאמץ ביצירת יצירתו, כמו גם בחשיבות ערכה של היצירה עצמה, לא פחות מאשר רצוננו להתיר לאחרים לעשות שימוש ביצירה למטרות מסוימות ובגבולות מסוימים. פריצת הגבול בנושא זכות היוצרים עלולה לסכל את מעמדו של היוצר ולסתום את הגולל על היצירה, שהינה אבן היסוד של חברה מתוקנת. המשמעות של צמצום החריג בדבר ה"טיפול ההוגן לצרכי ביקורת" אין בה כדי לקטוע את הביקורת כי אם לצמצם עשיית שימוש ביצירות של אחר ללא קבלת הרשאה וללא מתן תמורה.

בנסיבות אלה סבורני כי אין להחיל דין דומה לגבי החריגים הקיימים בחוק זכות יוצרים ולגבי החריגים הקיימים בחוק איסור לשון הרע, לאור ערכי היסוד עליהם מושתת כל אחד מחוקים אלה, לאור תכליתו של כל חוק וחוק והסכנה הגלומה בהרחבתו של החריג בכל חוק וחוק.


* עו"ד רקפת פלד שותפה ואחראית תחום הקניין הרוחני, משרד ברץ בר נתן הורן ושות', עורכי דין ונוטריונים

** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כשלהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 


תגובות

הוסף תגובה
אין תגובות
שירותים משפטיים





חיפוש עורך דין לפי עיר :
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות











כתבות נוספות
נכי צה"ל: כיצד תערערו על אחוזי נכות לא מתאימים?
עו"ד יואב צח-וכס, צילום: מיכל אביטל

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ