אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> מגזין >> תחום >> הגינות בתובענות ייצוגיות במשפט האמריקני - האמנם?

הגינות בתובענות ייצוגיות במשפט האמריקני - האמנם?

מאת: ערן טאוסיג, עו"ד | תאריך פרסום : 22/11/2006 12:00:00 | גרסת הדפסה

הגינות בתובענות ייצוגיות במשפט האמריקני - האמנם?

ערן טאוסיג, עו"ד

בשנה שעברה חוקק הקונגרס האמריקני רפורמה בזירת התובענה הייצוגית בארצות הברית. הרפורמה הביאה להרחבת תפקידו של בית המשפט הפדראלי בניהול תובענות ייצוגיות המבוססות על חוק מדינתי, והטיל הגבלות משמעותיות על אישורם של הסכמי פשרה בתובענות ייצוגיות. עו"ד ערן טאוסיג סבור, כי החוק אינו משיג את מטרתו, ועלול להביא לפגיעה חמורה בהליך הייצוגי.

 
 

מבוא

בשנה שעברה חוקק הקונגרס האמריקני רפורמה בזירת התובענה הייצוגית בארצות הברית[1].

חוק זה הרחיב באופן משמעותי את תפקידו של בית המשפט הפדראלי בניהול תובענות ייצוגיות המבוססות על חוק מדינתי.

כפי שנראה להלן, חוק זה הטיל הגבלות משמעותיות על אישורם של הסכמי פשרה בתובענות ייצוגיות על ידי בית המשפט הפדראליים. הרוח המנשבת בין מילות החוק היא רוח העוינת את מה שנתפס כניצול לרעה של ההליך הייצוגי, במיוחד בבתי המשפט המדינתיים.

אנו סבורים, כי החוק איננו משיג את מטרתו, וכי הוא עלול להביא לפגיעה חמורה בהליך הייצוגי, בבחינת לשפוך את התינוק יחד עם מי האמבט.

תחילה נסקור את השינויים העיקריים שקובע החוק בכלל 23 לכללי הפרוצדורה הפדראליים[2], ולאחר מכן נבחן אם החוק ראוי והאם הוא משיג את המטרות שניסה להשיג המחוקק האמריקני.

מה קובע החוק?

1. מגבלות על הסכמי פשרה

א.         מגבלה על שכר טרחת בא כוח התובע הייצוגי בפשרות קופונים (Coupon Settlements)[3] – בעבר, עורך הדין המייצג היה מקבל אחוז מסוים מסכום הפשרה ברוטו, בלא קשר לשאלה אם סכום זה אכן נפדה על ידי חברי הקבוצה. כלל 23 לכללי הפרוצדורה[4] תוקן, באופן שלבית המשפט ניתן שיקול דעת להורות כי הצדדים יגישו חוות דעת מומחים לגבי שווים הכלכלי של הקופונים, על מנת שבית המשפט יוכל לאשר שכר טרחה לבא כוחו של התובע הייצוגי באופן יחסי לשווי הכלכלי האמיתי של הסדר הפשרה, מבלי לנחש או לשער מה שוויו. מעבר לכך, כלל 23 תוקן, כך שבית המשפט יאשר הסכם פשרה המבוסס על קופונים רק לאחר          מתן הודעה וכן שימוע לחברי הקבוצה, על מנת לעמוד בדרישה להליך נאות (Due Process). על בית המשפט לציין במפורש את ממצאיו לגבי הוגנות הפשרה והולמותה.

בית המשפט רשאי לקבוע גם כי קופונים שלא נפדו על ידי חברי הקבוצה יועברו למטרות צדקה או לארגונים ממשלתיים, וכי שווי הקופונים שלא נפדו לא ילקחו בחשבון בחישוב שכר טרחת עורך הדין התובע הייצוגי. במידה ששכר הטרחה איננו מבוסס על שכר טרחה בהתאם כאחוז משווי הזכיה (Contingent Fee), שכר הטרחה של עורך הדין המייצג את הקבוצה, חייב להתבסס על שעות עבודה עבודה שהושקעו, ועל בעבודה על התיק ולא על קביעה שרירותית אד הוק של עורך הדין.

ב.         החוק אוסר על פשרה שתביא להפסד (נטו) של חברי הקבוצה, אלא אם כן בית המשפט קבע במפורש כי התועלת הלא מוניטרית לחברי הקבוצה עולה משמעותית על ההפסד הכספי.

ג.          החוק מונע מבית המשפט מלאשר הענקת סכומי פשרה גבוהים יותר במסגרת הסכם פשרה לחברי קבוצה ממקום מושב מסוים. מטרת הסעיף היא למנוע העדפת חברי קבוצה שמקום מושבם במדינה בה נדון המקרה.

ד.         החוק הוסיף לכלל 23 את החובה להודיע לבעלי תפקידים במערכת הפדראלית או המדינתית על תוכנו הסכם הפשרה, על מנת שאלה יוכלו להעריך את הגינות הפשרה לכל חברי הקבוצה המיוצגת והאם הפשרה שהושגה עומדת בדרישות מדיניות רגולטורית ראויה. בעלי התפקידים עשויים להיות התובע הכללי (Attorney General) של ארצות הברית, התובע הכללי של המדינה             בה מתנהל הדיון כמו גם גופים נוספים.

על הנתבע להעביר את ההסכם המוצע לפונקציה הרלבנטית בכל מדינה בה מתגוררים חברי הקבוצה, וזאת עד 10 ימים מיום לאחר הגשת הסכם הפשרה לבית המשפט.

לפי החוק על הודעת הנתבע לכלול:

(1) את התביעה על נספחיה.

(2) הודעה על מועד הדיון בהסכם הפשרה.

(3) הודעה לחברי הקבוצה בדבר זכותם לבקש לצאת מן הקבוצה או הודעה לחברי הקבוצה כי הם אינם רשאים לצאת מן הקבוצה או פניה לחברי הקבוצה על מנת שיאשרו כי הם מסכימים להסכם הפשרה המוצע.

(4) הסכם הפשרה המוסכם.

(5) כל הסכם אחר אליו הגיעו באותה עת בא כוח התובע הייצוגי ובא כוח הנתבע.

(6) כל פסק דין סופי או הודעה על דחית התביעה.

(7) במידת האפשר: שמות חברי הקבוצה המתגוררים בפורום ומה חלקם המשוער בהסכם הפשרה או, במידה שהדבר אינו אפשרי, אומדן הגיוני של מספר החברים המתגוררים בכל מדינה ואומדן של חלקם היחסי בפשרה.

(8) כל החלטה שיפוטית הקשורה לאמור בסעיפים 3-6 לעיל.

בית המשפט לא יאשר את הסכם הפשרה לפני שיחלפו 90 יום מיום המצאת מסמכים הנ"ל לרשויות הפדראליות ו/או המדינתיות. החוק קובע, כי אם הנתבע הייצוגי לא יציית לסעיף זה, חברי הקבוצה לא יהיו כבולים להסכם הפשרה.

2. סעיפי סמכות

בנוסף למגבלות שהחוק מטיל על הסכמי פשרה, הוא כולל גם מספר סעיפים שמרחיבים את הסמכות להגשת תביעה ייצוגית בבתי המשפט הפדראליים.

הרחבת הסמכות המקורית לבית המשפט הפדראלי על חשבון בית המשפט המדינתי היא משאת נפשם של נתבעים פוטנציאליים רבים[5].

החוק קובע כי לבית המשפט המחוזי הפדראלי תהיה סמכות עניינית מקורית לגבי תובענה ייצוגית שבה מתקיים אחד התנאים שלהן:

א.         אחד מחברי הקבוצה הוא אזרח במדינה שונה מזו של הנתבע.

ב.         אחד מחברי הקבוצה הוא מדינה אחרת או אזרח או נתין של מדינה אחרת והנתבע הוא אזרח המדינה בה הוגשה התביעה.

ג.          אחד מחברי הקבוצה הוא אזרח המדינה בה הוגשה התביעה, בעוד אחד הנתבעים הוא מדינה זרה או אזרח או נתין של מדינה זרה וגם יש לפחות 100 חברים בקבוצה המיוצגת וגם סכום התביעה שבמחלוקת עולה על 5 מליון דולר.

כך, בניגוד למצב לפני חקיקת החוק, אז נדרש היה שכל התובעים הייצוגיים יהיו ממדינה אחרת מזו של הנתבע, ושכל תובע יתבע לפחות 75,000 דולר. במצב הקודם ניתן היה להימנע בקלות מהגשת התביעה בבית משפט פדראלי באמצעות הכללת תובע ייצוגי אחד מאותה מדינה או על ידי הגבלת סכום התביעה לתובע ל-75,000 דולר.

סמכות רשות וסמכות חובה לבית המשפט הפדראלי

החוק קובע סוג מקרים בהם תהיה סמכות עניינית שבשיקול דעת לבית המשפט הפדראלי, ושני סוגים של מקרים בהם מדובר בסמכות עניינית מנדטורית לבית המשפט הפדראלי.

סמכות שבשיקול דעת: לבית משפט הפדראלי יש סמכות שבשיקול דעת לדון בתביעה בה למעלה משליש ופחות משני שליש מחברי הקבוצה המיוצגת הם אזרחים של אותה מדינה. בשוקלו האם לסרב לדון בתביעה על בית המשפט לשקול מספר שיקולים:

א. האם העניינים המועלים בתביעה מעוררים סוגיות של אינטרסים מדינתיים או אינטרסים בין-מדינתיים.

ב.         האם הטענות המועלות ידונו לפי חוקי המדינה בה הוגשה התביעה או על פי חוקי מדינה אחרת.

ג.          האם התביעה נוסחה על מנת להתחמק ממתן סמכות לבית המשפט הפדראלי.

ד.         האם התביעה הייצוגית הוגשה בפורום הקשור באופן מובהק לחברי הקבוצה, לנתבעים או לנזק הנטען.

ה.         האם מספר האזרחים של המדינה בה הוגשה התביעה הייצוגית גדול משמעותית ממספר התובעים המיוצגים אזרחי מדינה אחרת.

ו.          האם תביעה ייצוגית (אחת או יותר) דומה הוגשה בשלוש השנים שקדמו להגשת התביעה הנדונה.

סמכות מנדטורית לבית המשפט הפדראלי:

כאשר התיק הוגש במדינתו של הנתבע העיקרי, אם שני שליש מחברי הקבוצה המיוצגת הם תושבים של מדינת הבית של הנתבע, לא תהיה סמכות לבית המשפט הפדראלי לדון בתביעה.

אם פחות משליש מחברי הקבוצה המיוצגת הם תושבי מדינת הבית של הנתבע הייצוגית, התביעה תידון בבית המשפט הפדראלי.

בנוסף, הכלל של שני שליש חל גם כאשר הנתבע איננו תושב המדינה בה הוגשה התביעה:

אם למעלה משני שליש של חברי הקבוצה הם אזרחי הפורום בו הוגשה התביעה והנתבע הייצוגי העיקרי איננו אזרח אותו פורום, לא תהיה סמכות לבית המשפט הפדראלי אם:

א.         לפחות אחד הנתבעים הוא נתבע:

            (1) ממנו תובעים סעד משמעותי.

            (2) ושהתנהגותו הנטענת היא הבסיס לטענות שטוענים חברי הקבוצה.

            (3) שהוא אזרח של מדינת הפורום בו הוגשה התביעה.

ב.         עיקר הנזקים מההתנהגות הנטענת נגרמו במדינת הפורום.

לגבי כל סעיפי הסמכות, החוק קובע כי האזרחות של התביעה הייצוגית נקבעת במועד בו הוגשה התביעה או התביעה המתוקנת. אם התביעה המקורית איננה בסמכות בית המשפט הפדראלי, אזרחות התובעים תקבע ביום בו הומצאה התביעה, הבקשה או כל מסמך אחר שמצביע על סמכות לבית המשפט הפדראלי.

3. תביעות "המוניות" (שאינן ייצוגיות)[6]

בתביעות בהן יש יותר מ-100 תובעים, הסמכות תיקבע בדרך כלל כאילו מדובר בתביעה ייצוגית רגילה. ברם, יהיו מספר חריגים.

למשל, לבית המשפט הפדראלי תהיה סמכות רק לגבי התובעים שדורשים לכל הפחות 75,000 דולר. בנוסף, התביעות ההמוניות הבאות לא יהיו ראויות לדחיה לפי החוק אם יוגשו לבית המשפט המדינתי:

א.         תביעות בהן כל התביעות הפרטניות נובעות מאירוע אחד שהתרחש במדינה בה הוגשה התביעה והנזקים נגרמו באות המדינה או במדינות סמוכות.

ב.         התביעות צורפו לבקשת הנתבע.

ג.          כל התביעות בתובענה הוגשו בשם הציבור הכללי ולא על ידי חברי הקבוצה, בכפוף לכך שהחוק      באותה מדינה מאפשר הגשת תביעה שכזו.

ד.         התביעות אוחדו או תואמו אך ורק למטרת קדם משפט.

יוער, כי מניין ההתיישנות של תביעה המונית, אשר הסמכות לידון בה נקבעת על ידי החוק החדש, יעוכב כל עוד התביעה תלויה ועומדת בבית המשפט הפדראלי.

4. העברת תובענות ייצוגיות לבית המשפט הפדראלי

תביעות ייצוגיות שבסמכות בית המשפט הפדראלי בהתאם לחוק החדש ואשר הוגשו לבית המשפט המדינתי, ניתנות להעברה לבית המשפט הפדראלי.

לפני חקיקת החוק החדש, תביעה לא הייתה מועברת לאחר חלוף למעלה משנה מיום הגשתה, לא משנה מהן העילות לסילוק. בחוק החדש בוטלה המגבלה של שנה. יתרה מזאת, בעוד שהחוק הקודם מנע מנתבע שהיה תושב הפורום מלבקש להעביר את התביעה, החוק החדש ביטל את המגבלה ומאפשר לכל נתבע לבקש להעביר את התביעה לבית המשפט הפדראלי בלא קשר למקום מושבו.

5. ערעור על החלטת בית המשפט הפדראלי

החוק החדש מאפשר ערעור על החלטת בית המשפט הפדראלי לאשר או לדחות בקשת העברה לבית המשפט המדינתי. לערכא ת הערעור יש שיקול דעת אם לקבל את הערעור. יש להגיש בקשת רשות ערעור תוך 7 ימים מיום מתן ההחלטה. אם ניתנת רשות ערעור, בית המשפט לערעורים חייב ליתן החלטה סופית תוך 60 יום ממועד הגשת הבקשה (ניתן להאריך חד פעמים ב-10 ימים מסיבה ראויה או אם הצדדים מסכימים). אם לא ניתן פסק דין במועד הנ"ל, יראו את הערעור כנדחה.

6. דו"ח על הסכמי פשרה בתובענות ייצוגיות

לפי החוק, על הועדה המשפטית של ארה"ב להכין דו"ח עבור ועדות בית הנבחרים והסנאט אודות כל הסכמי הפשרה בתובענות הייצוגיות שאושרו מאז יישום החוק החדש.

הדו"ח האחרון מספטמבר 2006 מדגים עליה משמעותית במספר התביעות הייצוגיות שהוגשו בבתי המשפט הפדראליים מאז חקיקת החוק, בין היתר בנושאים מסוימים שמסורתית היו מוגשות לבתי משפט מדינתיים, מועברות כיום לבתי המשפט הפדראליים[7].

האם החוק משיג את מטרות המחוקק?

החוק החדש נחקק בשל האמונה הגוברת והולכת, כי תובענות ייצוגיות הן אך ורק כלי המנוצל על ידי עורכי דין לשם גביית שכר טרחה עצום[8]. החוק נחקק הואיל ותביעות ייצוגיות אושרו במדינות מסוימות ללא כל הליך מסודר.

  הדרך של הקונגרס האמריקני לשנות את המצב הייתה באמצעות שינוי פרוצדורלי לכאורה, מבלי לשנות חוק מהותי. במיוחד, מתמקד החוק החדש בזכויות של חברי הקבוצה המיוצגת[9], ומנסה להבטיח הערכת אובייקטיבית של הוגנות הסכמי הפשרה המוצעים, תוך הגדלת הנגישות לבתי המשפט הפדראליים.

בתקופה שחלפה מאז החלת החוק, תביעות רבות יותר מועברות לבתי המשפט הפדראליים, וככל הנראה יותר תביעות מוגשות מלכתחילה לבית המשפט הפדראלי.

אנו סבורים כי החוק עשוי לגרום לאי הגשתן של תביעות ייצוגיות גם במקרים בהם קיימת עוולה, מה שיביא לא רק לפגיעה בנפגעים מאותה עוולה, אלא גם לפגיעה באינטרס ההרתעה[10].

לא בכדי החוק עורר התנגדות רבה בקרב ארגונים צרכניים וארגוני זכויות האזרח (וכמובן גם בקרב עורכי דין) וחקיקתו עוכבה בקונגרס מאז שנת 1998. אין ספק שההגבלות על פשרות המבוססות על קופונים, בעיקר ההגבלות על שכר טרחת עורך הדין, יגרמו לכך שלעורכי הדין יהיה תמריץ קטן בהרבה להגיש תביעות ייצוגיות מסוג זה.

עורכי דין לא יסכימו להגבלת שכר הטרחה ולדחיית התשלום (כמו גם קביעת גובהו) עד לחלוקה בפועל של כל הקופונים לחברי הקבוצה. בדומה, חלק מעורכי הדין לא יגישו תביעות ייצוגיות מחוץ לבתי המשפט המדינתיים שלהם. בכך, ממשיך החוק את המגמה הקיימת בעשור האחרון בארצות הברית להקשות על הגשת תובענות ייצוגיות[11].


* הכותב הינו דוקטורנט ב- University of Pennsylvania Law School בארצות הברית, ועורך תחום דיני חוזים ותחום סדר דין אזרחי וראיות באתר Psakdin.co.il.

** כל המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.


[1] The Class Action Fairness Act, 2005, Pub. L. No. 109-2, 119 Stat. 4 (Feb. 18, 2005).

[2] יש לציין כי החוק איננו חל רטרואקטיבית, אלא רק על תביעות שהוגשו מיום 18.2.2005.

[3] הכוונה היא לפשרה בה חברי הקבוצה אינם מקבלים פיצוי כספי אלא אפשרות לקנות מוצר אחר של החברה המעוולת בהנחה או ללא תשלום.

[4] Federal Rules of Civil Procedure, U.S.C.A. Rule 23

[5] הבעיה הייתה בעיקר לגבי מספר מדינות שבמחוזות מסוימים שלהן בתי המשפט היו מאשרים תביעות כייצוגיות כלאחר יד, עד שלעיתים הנתבע היה יודע על עצם הגשת התביעה רק כאשר קיבל את החלטת בית המשפט המאשרת לדון בה כתביעה ייצוגית. פרופ' Issacharoff התייחס באופן ספציפי למחזות הקרויים על שמם של נשיאי ארצות הברית ושנמצאים ליד אגם: NLJ Roundtable, “Class Action Fairness” Act, Nat’l L.J., May 16, 2005

[6] הכוונה היא לתביעות בהן כל התובעים מופיעים בכתב התביעה ואשר תביעתם עוסקת באותן עובדות ושאלות, והם אינם מבקשים אישור כתובענה ייצוגית.

[7] T. E. Willging & E. G. Lee III, The Impact of the Class Action Fairness Act of 2005, Second Interim Report to the Judicial Conference Advisory Committee on Civil Rules (Sep. 2006).

[8] ראו למשל: A. R. Miller, “Of Frankenstein Monsters and Shining Knights: Myth, Reality and the Class Action Problem”, 92 Harv. L. Rev. 664 (1979); J. L. Alexander, “Do the Merits Matter ? A Study of Settlements in Securities Class Actions” 43 Stan.L. Rev. 497 (1991); Hensler, Pace, Dombey-Moore, Giddens, Gross & Moller, Class Action Dilemmas - Pursuing Public Goals for Private Gain (Rand Institute for Civil Justice, 2000)

[9] הגם שבפועל יוזמי החוק והגורמים שלחצו לאשר אותו, לא דאגו למצבם של חברי הקבוצה המיוצגת, כי אם לנתבעים הפוטנציאליים.

[10] איננו מתייחסים כאן לבעיות של עומס על בתי המשפט הפדראליים ולפגיעה במרקם העדין שבין הרשויות של המדינות

  השונות בארצות הברית לבין המערכת הפדראלית, כמו גם לבעיות פנימיות נוספות שיוצר החוק.

[11] לחוק בו דנו ברשימה קצרה זו קדמו שני דברי חקיקה, אשר אףהם חוקקו בארצות הברית על מנת להקשות על הגשת תובענות ייצוגיות:Private Securities Litigation Reform Act of 1995, Pub. L. No. 104-67; Securities Litigation Uniform Standards Act of 1998, Pub. L. No. 105-353


המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.

גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"

שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 


תגובות

הוסף תגובה
אין תגובות
שירותים משפטיים





חיפוש עורך דין לפי עיר :
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות
ערים נוספות











כתבות נוספות

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ