|
פער המידע בין הרופא והחולה גורם לקושי הוכחת התשתית העובדתית בתביעות רשלנות רפואית, במיוחד במקרים בהם המידע אינו מצוי בידי החולה ואמור להמצא בידי המוסד הרפואי.
תביעה ברשלנות רפואית מתאפיינת בכך שבהרבה מן המקרים חסרה תשתית עובדתית והם מתקיימים בתנאי חוסר ודאות. כדי להתגבר על הפער במידע בין המוסד הרפואי לחולה פיתחה הפסיקה כלים ראייתיים כגון הכלל הידוע בדיני נזיקין של "הדבר מדבר בעדו", העברת נטלי ראיה במקרים של העדר או חוסר ברשומות רפואיות הערכת הנזק על פי "אובדן סיכויים" ו"נזק ראייתי" שהנה התנהגות עוולתית נוספת השוללת מהתובע להוכיח את הנזק כגון במקרה שלא נעשה רישום רפואי או שהרשומה הרפואית כולה או מקצתה אבדה או חסרה.
בית המשפט העליון ובעקבותיו בתי המשפט הדיונייים נזקקו לאחרונה לעיצוב הכלים הראייתיים הנ"ל ונציג בסקירתנו כיצד מיישמים בתי המשפט את הכלים הראייתיים במקרים קונקרטיים על מנת לגשר על הפער שבמידע.
הבסיס החוקי לכלל המשפטי לפיו "הדבר מדבר בעדו" הוא סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אשר זו לשונו:
"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".
שלושה הם יסודות הכלל של "הדבר מדבר בעדו" המפורטים בסעיף 41 לפקודת הנזיקין:
היסוד הראשון – לתובע "לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת" מה היו הנסיבות שגרמו, למעשה, לנזק.
היסוד השני– הנזק נגרם לניזוק על-ידי "נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו".
"די להחלת היסוד השני בכך שמכשירי ההרדמה היו בשעת מעשה בשליטתם של הרופאים. מטרתו של יסוד 'השליטה' על החפץ המזיק, שאומץ בפקודה שלנו. .. היא זיהויו של המזיק. ..".
היסוד השלישי – האם אירוע המקרה שגרם לנזק "מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה"?
המבחן שנקבע בפסיקה לבחינת יסוד זה, עוד לפני שנים, נוסח על-ידי בית המשפט העליון בד"נ 4/69 נוימן ואח' נ' כהן ואח', פ"ד כד(2) 229,:
"הנסיון הכללי של החיים מלמד, שעה שמתחשבים בנסיבות המתארות את עצם אירוע התאונה, כי בדרך רגילה, כלומר, אם אין סיבה מיוחדת, העשויה להצביע בכיוון הפוך, יותר קרוב לודאי הוא, מאשר היפוכו של דבר, שתאונה כזאת לא היתה קורית, אילו היה בעל השליטה על הנכס המזיק נוהג לגביו בזהירות סבירה".
בפסק דין חשוב זה ניתח בית המשפט העליון (כב' השופט א. ריבלין) את תנאי הכלל לפיו הדבר מדבר בעדו תוך בירור השאלה מהו מתחם נטל הראיה המועבר לכתפי הרופא ומהו מהות אותו נטל הוכחה המועבר?
עובדות:
במהלך ניתוח להחלפת מפרק הירך במפרק מלאכותי, נפגע העצב הסכיאטי ברגלה של המערערת והוסב לה נזק בלתי הפיך ונכות המתבטאת בצניחת כף הרגל - "Drop Foot".
בית המשפט קמא דחה את תביעתה בגין עוולות של רשלנות ותקיפה. לעניין טענת הרשלנות, מצא בית המשפט כי חוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם המערערת, פרופ' פוגרונד, בדבר האמצעים שניתן וראוי היה לנקוט בהם, על מנת למנוע את הנזק, אינה מועילה לה, בשל שהתבססה על סברה שגויה באשר לשיטה שנבחרה לביצוע הניתוח. בית המשפט דחה גם את הגרסה המאוחרת, שהעלתה המערערת במשפט, ולפיה חוסר זהירות בביצוע בדיקת יציבות המפרק, במהלך הניתוח, גרם לפריקת התותב המלאכותי, שהושתל ברגלה, ובשל כך לפגיעה בעצב. בית המשפט סבר כי המערערת לא הראתה כי האירוע שגרם לנזק מתיישב יותר עם מסקנה של חוסר זהירות סבירה מצד המשיבים מאשר עם המסקנה כי ננקטה רמת זהירות סבירה בביצוע הניתוח, ומשכך, דחה גם את תחולת הכלל הדבר מעיד על עצמו.
טענת התקיפה על יסוד העדר הסכמה מדעת נדחתה אף היא. בית המשפט המחוזי מצא, כי המשיבים יצאו ידי חובתם למסור למערערת את המידע שהיה חיוני לקבלת הסכמתה לביצוע הניתוח, משהודיעו לה על דבר הסיכונים העיקריים והאופייניים הנלווים לניתוח. בית המשפט קבע עוד, כי המערערת לא הוכיחה את דבר קיומו של קשר סיבתי בין אי מסירת המידע אודות הסיכון האמור, לבין ההסכמה להינתח.
פסק הדין נכתב כאמור ע"י כב' השופט ריבלין אשר מיישם את הכללים הראייתיים במצבים של חוסר מידע. לשיטתו,בהעדר רישום על פריקת המפרק במהלך בדיקת הדימות לא ניתן ללמוד על עוצמת הפריקה ועל נסיבות התרחשותה, וממילא לא היתה יכולה המערערת להביא ראיות להוכחת טענותיה בנושא זה. חסר זה יש בו כדי ללמד על "נזק ראייתי" שנגרם למערערת, ויש בו גם כדי להקים תחולה לכלל "הדבר מדבר בעדו" ולהעביר את נטל השכנוע למשיבים.
ככלל, הימנעות צד מהבאת ראיה, או מהעדת עד, כמוה כראיה נסיבתית, העשויה להקים, לחובתו של אותו צד, חזקה עובדתית כי אילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע בגרסתו (ראו י' קדמי על הראיות (חלק ג, תשנ"ט) 1391). לא כך הדבר, מקום שהנסיבות מלמדות כי ההימנעות מהבאת אותה ראיה אינה מעידה על רצון להתחמק מגילוי עובדה המזיקה לעניינו של אותו צד. בענייננו, הימנעות המשיבים מהעדת הרופא המנתח, אף שאינה מקימה חזקה עובדתית, יש בה כדי להרחיב את החסר הראייתי שנוצר כבר כתוצאה מהעדר רישום על דבר הפריקה בגיליונות הרפואיים.
אם החסר הראייתי שולל מן התובע את האפשרות להוכיח את יסודות העוולה כולם, אזי עשוי חסר זה להעביר לנתבע את "מלוא מתחם הנטל". ואילו כאשר הפגם ברישום ממוקד בעניין בודד, יהיה מקום להעביר את הנטל אך לאותו עניין נקודתי. ובמילים אחרות - על פי התפרסותו של החסר הראייתי נגזר "היקפו" של הנטל המועבר. באשר למהות הנטל- הרי שבהעדר רישומים רפואיים מועבר נטל השכנוע אל הנתבע ועליו להרימו עפ"י מבחן עודף ההסתברות. הגיונו של הכלל "הדבר מדבר בעדו" הוא כי לנתבע יותר יכולת, מאשר לתובע לדעת "מה היו הנסיבות שנגרמו למקרה שהביא את הנזק" (סעיף 41 לפקודה); גם במקרה האחר - גרימת חסר ראייתי ברשלנות - היה לנתבע יתרון מבחינת הנגישות לחומר הראיות שהיה אמור להיות בשליטתו במועדים הרלוונטיים. אם חרף היתרון הזה לא הצליח להטות את הכף לטובתו - תוטל עליו אחריות.
בענייננו, מועבר נטל השכנוע, בשל היעדר הרישומים הרפואיים, הן ביחס לשאלת קיומה של התרשלות, והן ביחס לשאלת קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. לפיכך, "כמות" הנטל המועבר מסיבה זו, חופפת לכמות הנטל המועבר מכוח הכלל. הגם שבמקרה דנן מתקיימים גם שלושת התנאים המחילים את הכלל, וגם מטעם זה מועבר נטל השכנוע. נטל זה לא הורם והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך דיון בשאלת גובה הנזק.
ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' מוטי סולן:
בפסק דין זה התבררה השאלה מתי מועבר נטל השכנוע אל כתפי הנתבעים כאשר בית המשפט מתבקש להחיל את תנאי הכלל "הדבר מעיד על עצמו" ?
התובע נכנס לבית החולים לניאדו לשם ניתוח אלקטיבי לתיקון בקע מפשעתי. למחרת הניתוח שוחרר עם המלצה למנוחה וביקורת כעבור שבוע. לאחר השחרור סבל התובע מחום וכאבים באזור הניתוח. הוא פנה לחדר מיון שם נתגלתה המטומה תת עורית באזור הניתוח ושק האשכים. למרות טיפול אנטיביוטי המשיך לסבול כאבים בימים הבאים והאשך השמאלי הלך והתנפח. כתוצאה מן הניתוח נפגע האשך השמאלי, פגיעה שהביאה לידי אובדן פוריות, שכן בשל מחלת חזרת שבה חלה סולן בבחרותו נפגעה פוריותו של האשך הימני.
בימ"ש המחוזי דחה את תחולת הכלל הדבר מעיד על עצמו בשל מסקנתו כי לא נוצר עודף הסתברות לטובת הגירסה כי הייתה רשלנות מצד הרופא המנתח. בנוגע לרישום הרפואי קבע כי המנתח נהג בהתאם לפרקטיקה המקובלת. לפיכך נטל ההוכחה נותר על שכמו של התובע. לאור חוות הדעת המנוגדות של המומחים קבע בימ"ש קמא כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה לקיומה של רשלנות. בסוגיית העדר ההסכמה מדעת נקבע כי המנתח לא הסביר לסולן, עובר לניתוח, את הסיכונים הכרוכים בניתוח, והסתפק בהחתמתו על "טופס הסכמה" כללי.
בית המשפט העמיד את נכותו המצטברת של סולן על 37% (נכות אורולוגית בשיעור 30% ונכות נפשית בשיעור של 10%) ופסק לו פיצויים בסך כולל של 180,000 ש"ח, (60,000 ש"ח- "כאב וסבל"; 108,000 ש"ח- אבדן השתכרות בעבר ובעתיד; 40,000 ש"ח -לתרופות וטיפולים. בית המשפט הפחית 28,000 ש"ח בשל "טיבה של האחריות בנזיקין" הקשורה לסיבתיות ההיפותטית בשאלת הסכמת התובע לניתוח אילו ידע על הסיכונים. הערעור והערעור שכנגד הוגשו על קביעת האחריות ועל סכום הפצויים.
בית המשפט העליון (_כב' השופט אנגלרד) קובע בפסק דינו כי התנאי השלישי להחלת הכלל "הדבר מעיד על עצמו" הדורש עודף הסתברות לטובת גרסת הרשלנות, אינו נבחן על רקע מכלול הראיות, כפי שהן עומדות לנגד עיני בית המשפט בסיום כל העדויות, אלא השלב המכריע לבחינת קיומו הוא בסיום פרשת התביעה. יש לזכור שהכלל "הדבר מעיד על עצמו" מעביר את נטל השכנוע מן התובע אל הנתבע, ולא רק את נטל הבאת הראיות. לפי חוות דעתו ועדותו של מומחה התובע, אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהרופא המנתח לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה, ולכן יש תחולה לכלל "הדבר מעיד על עצמו" ונטל ההוכחה עובר לנתבעים. משכך, הבחינה האם אלה הרימו נטל זה נעשית על פי מכלול הראיות בתיק. מעיון בחוות הדעת ובעדויות המומחים מטעם הנתבעים ומטעם בית המשפט עולה כי אין בהן תשתית ראייתית המספקת לקביעת מימצא פוזיטיבי השולל את קיומה של רשלנות מצד הנתבעים. המומחים גם לא יכלו לקבוע מדו"ח הניתוח מה התרחש בניתוח ומה גרם לנזק ולכן חזקת ההתרשלות לא נסתרה.
מכוח הכלל "הדבר מעיד על עצמו", יש לחייב את הנתבעים בעילה של רשלנות במהלך ביצוע הניתוח, אין צורך להידרש לטענה בדבר רישום רפואי לקוי. כן אין צורך להיזקק לשאלה של היעדר "הסכמה מדעת", שאלה המעוררת בנסיבות המקרה הנדון קשיים אחדים. כתוצאה מכך, אין גם צידוק להפחית שלושה-עשר אחוז מסכום הפיצויים בשל הסיבתיות ההיפותטית, עניין שלגביו חלוקות הדעות בבימ"ש העליון (ע"א 2781/93עלי דאקה נ' בי"ח כרמל).
כב' השופטים שטרסברג-כהן וטירקל מצטרפים לתוצאה אליה הגיע הש' אנגלרד לגבי תחולת הכלל "הדבר מעיד על עצמו" ואי הרמת הנטל ע"י הנתבעים, וכן כי זכאי המשיב למלוא הפיצויים שנקבעו לו, ללא ניכוי כלשהו, באשר אין צורך להידרש לעילת העדר הסכמה מדעת לניתוח.
יחד עם זאת, באשר לנקודת הזמן בה יש לבדוק אם נתקיים התנאי השלישי לכלל "הדבר מעיד על עצמו". דעתם כי יש לבדוק את קיום התנאי על רקע מכלול הראיות שהובאו במשפט, לרבות ראיות הנתבע (פס"ד נוימן, פס"ד עמר).
ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בי"ח לניאדו :
בפסק דין זה התבררו מספר שאלות עקרוניות באשר ליישום הכללים הראייתיים הנ"ל במקרה של קיומו של דו"ח ועדת בדיקה של משרד הבריאות שהיה בו לגלות עובדות שהיה בהן לסייע לבית המשפט להגיע לחקר האמת בבירור התשתית העובדתית, מכאן עלתה השאלה האם הדו"ח קביל כראיה והאם עבר נטל השכנוע אל כתפי הנתבעים בשל התקיימותו של הכלל "הדבר מעיד על עצמו" או מחמת העדר הרשומות הרפואיות?
עובדות:
המנוחה עברה ניתוח חירום בעקבות חסימת מעיים, שנבעה מגידול סרטני שסיכן את חייה. הניתוח הסתבך בשלב ההרדמה. במהלך ניסיונות פעולת החדרה של צינור הנשמה אל תוך הקנה ודרך פתח בצוואר, הדרדר מצבה. בוצעה במנוחה החייאה, ונעשה חתך בקנה הנשימה דרכו הוחדר לבסוף צינור ההנשמה, אלא שהיה זה מאוחר מדי ונגרם למנוחה נזק חמור ובלתי הפיך. המנוחה לא התעוררה מההרדמה ולא שבה להכרתה. היא נפטרה כעבור כ - 16 חודשים. בעקבות האירוע מונתה ועדה של משרד הבריאות לבדיקת האירוע , אשר לאחר עיון בתיק הרפואי של המנוחה, שמיעת הרופאים המעורבים, קבעה כי "התנהגות הצוות הכירורגי והרופא המרדים נראים סבירים בנסיבות שהיו קיימות אז".
המסמכים הרפואיים הרלבנטיים- ושהיו בפני הועדה - אבדו במהלך השנים.
ילדי המנוחה, שהיו קטינים ויתומים מאב במות אמם, הגישו תביעת נזיקין נגד הנתבעים בעילה של רשלנות רפואית ובעילה של תקיפה ורשלנות עקב אי קבלת הסכמת המנוחה לניתוח. בית המשפט קמא דחה את הטענה לפיה עבר הנטל בשל העדר החומר הרפואי. בימ"ש קמא קיבל את דו"ח ועדת חקירה שמינה מנכ"ל משרד הבריאות כתחליף לחוות דעת מומחה וכחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה ועל סמך הדו"ח ועדות יו"ר הועדה ועדות שני רופאים שהשתתפו בניתוח דחה את התביעה.
פסק הדין נכתב ע"י כב' הש' שטרסברג אשר קבעה כי דו"ח הועדה נמצא קביל כראיה, בהתקיים שלוש התנאים שנקבעו בהלכת סילורמן, שהורחבה בהלכת ואתורי גם לגבי בי"ח פרטי: הדברים נמסרו מפיו של מי שהוסמך או הורשה בשעתו על-ידי בעל הדין לחקור את הנושא; נערכה חקירה בהתאם להרשאה; הדברים נמסרו לרשות הממנה, שהוא בעל הדין, או לגורם רשמי אחר.
בענייננו מתקיימים תנאי הכלל "הדבר מעיד על עצמו" ומכוחו עובר נטל השכנוע אל כתפי הנתבעים. אלא, שאין אנו זקוקים לו במקרה שלפנינו, שכן גם אם אין מתקיימים תנאיו, עובר נטל השכנוע אל הנתבעים בשל העדרם של הרישומים הרפואיים.
להעדר רישומים רפואיים - הן בשל רישום לקוי והן בשל אי שמירה עליהם - יכול ותהיינה שתי השלכות: האחת, הקמת עילת תביעה עצמאית ברשלנות בשל "נזק ראייתי" כלפי הרופאים והמוסדות שהיו חייבים בעריכה ושמירה על הרישומים הרפואיים וכשלו בכך, כאשר עילה כזו, כשלעצמה, מקנה זכות לפיצויים לחולה הניזוק והשניה, במישור הראייתי, העברת נטל השכנוע מן התובע אל הנתבע. במקרה דנן לא אדרש לסוגיה הבעייתית של הקמת עילה עצמאית ברשלנות כתוצאה מאי עריכת רישומים רפואיים או אי שמירה עליהם, הן מן הטעם שטענה זו לא הועלתה בצורה ראויה ומספקת על-ידי התובעים והן מן הטעם שדי לקבוע כי מחמת העדר רישומים כאמור, עבר נטל השכנוע אל כתפי הנתבעים
ככלל, כאשר המסמכים והרישומים הרפואיים מזמן אמת כלל לא היו קיימים מלכתחילה, או לא נערכו בצורה תקינה, או אבדו או נעלמו או הושמדו בכוונה או עקב רשלנות המוסד הרפואי או הרופא שהחזיק בהם. במצב דברים זה, יש להעביר את נטל השכנוע אל כתפי הנתבע, כעניין של מדיניות משפטית ראויה
במקרה דנן, פנה ב"כ התובעים בכתב, כחודש לאחר המועד בו בוצע הניתוח, אל ביה"ח בדרישה להעביר לידיו בדחיפות את דו"ח אשפוז החולה והטיפול שנעשה בה, ולא נענה.
בית החולים ורופאיו ידעו כי התובעים מעלים נגדם טענות בקשר לטיפול במנוחה והבינו, או צריכים היו להבין את החשיבות שבשמירת התיק הרפואי של המנוחה על כל מסמכיו. אף על-פי כן, לא נשמר התיק הרפואי. בנסיבות אלה, יש בהעדר הרישומים הרפואיים כדי להעביר את נטל השכנוע אל הנתבעים , ואלא לא הרימו את הנטל ולא הצליחו לשלול קיומה של רשלנות מצדם בטיפולם הרפואי במנוחה.
כב' השופטת שטרסברג-כהן קובעת כי שראוי - כעניין של מדיניות - שבהעדרם של רישומים רפואיים, מכל סיבה שהיא, יעבור נטל השכנוע לרופאים.
ע"א 6452/99 פלוני ואח' נ' הרב ניסים זאב ואח' (טרם פורסם)
בית המשפט נזקק לכלים ראייתיים הנ"ל כדי לברר את אחריותו של רופא שהתעניין בשלומו של תינוק במסגרת הכרות אישית עם הוריו במה שמכונה "רפואת מסדרון". ראינו לעיל כי כאשר בית המשפט נזקק להעברת נטל הראיה בשל "נזק ראייתי" הרי זה בד"כ בנקודה שבה חסר המידע. לאחרונה אנו עדים ליישום הכללים של העברת נטל הראיה גם כאשר על הרופא ליידע את החולה בדבר הסיכונים הכרוכים באי-ביצוע בדיקה מסוימת.
בעקבות ברית מילה התפתח באיבר הזכרות של תינוק תהליך של נמק, שלאחר שישה ימים הסתיים בנשירת שני שלישים מן האיבר. הורי התינוק (להלן – הקטין) תבעו את המוהל, את המדינה וכן את בית החולים שאליו הובא הקטין במוצאי יום הברית. לטענת ההורים, המוהל חדל מלהשתמש במיומנות ובאמצעי הזהירות שהיה נוקט, בנסיבות המקרה, מוהל סביר הכשיר לעסוק בעיסוקו; המדינה התרשלה בשל מחדלה להסדיר את נושא הכשירות וההסמכה של מוהלים ובהיעדר פיקוח, ובית החולים התרשל באשר רופא מטעמו, שלפניו הובא הקטין, לא בדק את מקום הדימום, לא אבחן כראוי את מצבו ולא הפנה אותו להמשך טיפול הולם.
פסק הדין (דעת הרוב) שנכתב ע"י כב' הנשיא ברק דן בשאלה האם ברית מילה מהווה פעולה רפואית שיוחדה לטיפול ע"י רופא בלבד, אך בית-המשפט העליון פסק אין לראות במוהל המבצע ברית מילה, כקיום מצווה דתית, כמי שעוסק ברפואה. בבצעו מילה אין המוהל מבצע פעולה רפואית כמשמעה בפקודה. הנחת המוצא היא כי מילה המבוצעת על-ידי מוהל שאינו רופא אינה מבוצעת לצורך רפואי. המוהל אינו מציג את עצמו כבעל כישורים רפואיים, ולהורי התינוק, הממנים אותו לביצוע הברית, אין כל ציפייה שמילת בנם תסייע בריפוי בעיה רפואית או מחלה כלשהי. לעומת זאת ביצוע מילה בידי רופא מהווה פעולה רפואית כמשמעה בפקודה, המבוצעת במסגרת עיסוקו הרפואי של הרופא. הטעם המרכזי לכך הוא כי הורים הפונים לרופא לצורך מילת בנם עושים כן עקב הסתמכותם על כישוריו הרפואיים של הרופא
על פי מסקנה זו מוהל הפועל ברשלנות בביצוע מילה יישא באחריות לנזק, והוא הדין ברופא המתרשל בביצוע מילה וגורם לנזק. אלא שאמת-המידה להכרעה בשאלת קיומה של רשלנות אינה זהה בשני המקרים. חובת הזהירות המוטלת על רופא נגזרת מרמת הכישורים המקצועיים של רופא סביר מסוגו, ובהפרתה של חובה זו יש משום רשלנות רפואית. על מוהל שאינו רופא אין מוטלת חובת זהירות זהה לחובתו של רופא. מוהל יחויב באחריות בשל רשלנות אם הפר את חובת זהירותו כמוהל.
מוהל חב חובת זהירות כלפי הנימול – ומשום כך אחראי – לא רק לתוצאה מזיקה שגרם לו עקב חריגתו מרמת המיומנות הסבירה בביצוע מעשה המילה, אלא גם לתוצאה מזיקה שגרם לו באחת הפעולות הנלוות למילה. גם ביחס לתופעות כאלה ואחרות המתגלות בימים שלאחר הברית, ואשר נראות כקשורות בברית-המילה, חלה על המוהל חובת זהירות שהפרתה על-ידיו עלולה להקים עילה לחיובו באחריות. אך זו חובה בעלת תוכן שונה מן החובה המוטלת עליו ביחס למעשים שהם בגדר כשירותו המקצועית.
לביסוס תביעתם נגד המדינה בעילת רשלנות היה על הקטין והוריו להראות כי בהקשר הרלוונטי התקיימו ביניהם לבין המדינה יחסי "שכנות" שבכוחם להקים צפיות נורמטיבית המטילה על המדינה חובת זהירות. נקבע כי לא זה בלבד שהמדובר הוא בטענה להתרשלות במחדל כשהמזיק הישיר הוא אחר (המוהל), אלא שבהיעדר סמכות לפיקוח על המוהלים למדינה גם לא הייתה כל שליטה על מהלך האירועים.
חובת הזהירות שרופא חב כלפי הנהנה משירותיו כ"עשיית טובה" אינה פחותה מזו החלה על הרופא כלפי מטופל המגיע אל הרופא במסלול הרגיל של קבלת חולים. מכאן כי הגם שהרופא קיבל את הקטין לטיפולו ללא הפניה מסודרת, על יסוד "טובה" שעשה לאחות ראשית בבית החולים, דודתו של הקטין, ובעצם תוך "רפואת פרוזדורים", עדיין יש לרופא חובת זהירות מושגית (ואף קונקרטית) כלפי החולה (הקטין) שהגיע לטיפולו.
לא ניתן לייחס לרופא במקרה דנן התרשלות בגין אבחון לקוי או טיפול לא נכון שניתן לקטין בנסיבות המקרה, שכן אין חולק כי טיפול כאמור לא ניתן ולא היה יכול להינתן, משעה שסירבה האם לאפשר לרופא להוריד את התחבושת ולבדוק את ברית המילה. על-כן ההתרשלות המיוחסת לרופא היא במחדלו.
הקושי במקרה דנן היה באי-הבדיקה של איבר הקטין ולא בשאלות שכביכול לא נשאלו על-ידי הרופא. הרופא היה מוכן לבדוק את הקטין אך האם סירבה לאפשר לו להוריד את התחבושת. בנסיבות אלו אין בכך שהרופא לא שאל את האם שאלות נוספות, שהתשובה עליהן לא הייתה בידיה, משום התרשלות.
על הרופא ליידע את החולה בדבר הסיכונים הכרוכים באי-ביצוע בדיקה מסוימת, במקרה דנן הורדת התחבושת לשם בדיקת הקטין. דא עקא, שאין בנסיבות המקרה התרשלות בעובדה שהרופא לא מסר מידע לאם לגבי הסיכונים באי-הבדיקה. לו ידע הרופא כי האיבר נחבש באופן רשלני, היה יכול להזהיר את האם בדבר הסיכונים. אולם מידע זה לא היה בידיו. כל שידע הרופא הוא כי בעת הברית היה דימום. במצב נסיבות זה, תוך סירוב של האם לאפשר לרופא לבדוק, ולאחר שציינה בפניו שהמוהל אמר לה כי "הכל בסדר", אין לומר כי חרג הרופא מסטנדרד הזהירות הסביר שעה שלא שכנע את האם להוריד את התחבושת ולאפשר לו את הבדיקה (272ב – ד).
דעת מיעוט (כב' השופט א' מצא) סברה כי משסירבה האם להסיר את התחבושת, חלה על הרופא חובה לגלות יוזמה ולנסות לברר את יתר העובדות. היה עליו לחקור ולדרוש מפי הורי התינוק מה בדיוק אירע, כיצד הופסק הדימום וכיצד נחבש הפצע. היה עליו לחשוש מפני האפשרות שהפסקת הדימום הושגה בחבישת לחץ ולתת את דעתו על הסיכונים הכרוכים בחבישה כזאת. כן היה עליו להסביר להורים הסבר היטב את חשיבות הבדיקה ואת המשמעויות היכולות להיות להימנעות ממנה.
ת.א. 1591/96 (מחוזי ירושלים) אסף יהודה ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)
דוגמא נוספת שעשה בית המשפט בכלים הראייתיים הנ"ל לבירור חובת הרופא ליידע את החולה בדבר הסיכונים הכרוכים באי-ביצוע בדיקה מסוימת נעשתה במקרה זה.
התובעת הרתה בהריונה השביעי, לאחר שתי לידות, שתי הפסקות הריון ושתי הפלות טבעיות. במהלך תקופת ההריון הייתה התובעת 2 נתונה לטיפול ומעקב במרפאת "טיפת חלב".
במהלך תקופת ההריון נבדקה התובעת 2, חמש פעמים בבדיקת על- שמע (אולטרה-סאונד), ארבע מהן במכון, והחמישית בביה"ח "אסף הרופא לנוכח ממצאי הבדיקה הוחלט לגרום ללידה.
התובע 1 נולד ביום 5.5.89 בבית החולים "אסף הרופא" במשקל 2,260 גרם, עם אבחנה של IUGR (פיגור בגדילה תוך-רחמית). במהלך החודשים הראשונים לחייו הסתבר כי התובע 1 סובל מפיגור פסיכומוטורי, והועלו חשדות שונים באשר לגורמים, ביניהם תסמונת ע"ש דובוביץ' (שתסמיניה הופיעו באופן חלקי) והימצאות של מיקרו-כרומוזום עודף.
בית המשפט המחוזי (כב' השופטת י. הכט) בחן האם ניתן להחיל את הכלל של "הדבר המעיד על עצמו", הקבוע בסעיף 41 לפקודה, כחריג לכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" תוך ניסיון לברר האם ידעו או יכלו התובעים לדעת על הסכנה הטמונה בהמשך ההריון?
ביחס לתובע 1 ניתן להשיב בלאו מוחלט. באשר לתובעים 2 ו-3, ניתן לומר בוודאות כי לא הייתה להם יכולת עצמית לדעת את הפרטים העשויים להביא להתממשות ה"נזק", היינו, ללידת התובע 1 במומו. האם יודעו בדבר סכנה צפויה? כעולה מעדות התובעת 2 לא זכתה היא להסבר בדבר חשד כלשהו לאי-תקינות ההריון עד לבדיקת העל-שמע בשבוע ה-35. בעקבות הבדיקה השלישית נשלחה התובעת לבית החולים 2 עם מכתב בתוך מעטפה שעליה רשם, על פי עדותה, את המילה "דחוף". בבית החולים הושמה במעקב למשך הלילה, ולא אמרו לה דבר, רק הזמינו אותה לבדיקות נוספות.
כעולה מעדותה, שלא נסתרה, היה ביטחונה של התובעת 2 ברופאים מוחלט, וכיוון שאמרו לה ש"יהיה בסדר", סברה שכך יהיה. גם ברשומות הרפואיות אין זכר להסבר כלשהו שניתן לה בשלבי המעקב. הסבר כזה גם יהיה מנוגד לתזה עליה נשענת הגנתם של הנתבעים ושל המכון, לפיה הבדיקות לא העלו כל חשד.
באשר לתנאי השליטה בנכס, הרי שזה מתקיים ביחס לנתבעים וביחס למכון, כל אחד בתורו, משכל הבדיקות בוצעו במתחמים שבשליטתם של הנתבעים או של המכון, ציוד הבדיקה והרשומות הרפואיות היו בשליטתם, והידע הרפואי היה בשליטתם הבלעדית של הנתבע 2 ושל רופאי המכון, כל אחד מהם בנקודת הזמן בה נבדקה התובעת 2 אצלו.
האם מנסיבות המקרה מסתברת התרשלות? כדי להשיב על שאלה זו, עלינו לבחון תחילה את התוצאה – והיא, שהתובע 1 נולד כשהוא סובל ממומים חמורים, כפי שתואר בחוות דעתו של פרופ' וייץ מטעם הנתבעים, ובגיליון הלידה שלו, ובכל הרשומות הרפואיות מאז ואילך מסומנת אבחנה של IUGR (פיגור בגדילה תוך-רחמית). אם נחזור לאחור בזמן, נוכל לראות שבשבוע 36 (על פי תאריך וסת אחרון) העלה הנתבע 2 חשד ל-IUGR, ושלח את התובעת 2 לחדר לידה. עד אז בכל הבדיקות במהלך ההריון ציין גודל רחם התואם את גיל ההריון על פי וסת אחרון (כרטיס המעקב מצוטט בחוו"ד פרופ' מייזנר). לעומת זאת, תוצאות הבדיקות מצביעות, מתמטית, ומבלי להכיר את הטבלאות הסטטיסטיות, על פער מתרחב והולך בין גיל ההריון על פי תאריך וסת אחרון ובין גיל ההריון על פי המדדים השונים, כאשר מדידות הגפיים מדגימות את הפערים הגדולים ביותר: לדוגמה - פער של שלושה שבועות בין הערכת גיל ההריון על פי תאריך וסת אחרון ובין ההערכה על פי אורך עצם הירך בבדיקה הראשונה, ארבעה שבועות בבדיקה השניה, חמישה שבועות ויותר בבדיקה השלישית ושבעה שבועות בבדיקה הרביעית. בכל אלה כדי לומר כי העובדות מדברות בעד עצמן, וכי המסקנה שהייתה התרשלות מצדם של הנתבעים ושל המכון בכל הנוגע לאבחון המום, ליידוע התובעים 2 ו-3 וליידוע הדדי ביניהם, סבירה יותר מן המסקנה שננקטה זהירות סבירה.
אין מניעה להפעיל את הכלל "הדבר המעיד על עצמו" למרות שמדובר במעוולים מרובים. לכאורה, יכול היה כל אחד מהם למנוע את התוצאה. נטל הראיה עובר אל כתפי הנתבעים ואל כתפי המכון, להוכיח, כל צד בתורו, כי לא התרשל במילוי תפקידו.
יתרה מזאת, אחת המטרות של בדיקת העל-שמע היא איתור מומים בעובר. אין זה סביר שבדיקת העל-שמע הראשונה מתבצעת בשלב של ההריון, שבו אם יאותרו מומים, לא ניתן יהיה להפסיק את ההריון.
בית המשפט סיכם וקבע כי לא היתה מניעה לביצוע הפסקת ההריון גם בשלב מאוחר של ההריון, ובכל אופן, לא כזאת שתצדיק אי יידוע התובעים 2 ו-3 בדבר הבעיה, ואי הצגת האופציה של הפסקת ההריון, על הבעייתיות שבה. במצב דברים זה שאלת הקשר הסיבתי כמעט מתייתרת. התובעת 2 העידה כי אילו היו אומרים לה לפני הלידה שבנה יהיה מפגר, אפילו יום לפני הלידה, הייתה מבקשת הפסקת הריון. אפשרות כזו לא הוצעה לה אף בביה"ח "אסף הרופא", במועד בו האינדיקציות לפיגור היו ברורות. משלא קיבלה את המידע ואת האופציה, לא ניתנה לה האפשרות להחליט, וכיוון שכך, אין לנו לסמוך אלא על מילתה.
בית המשפט המחוזי (כב' הש' רביד ) בחן האם הנתבעים קיימו את חובת גילוי המידע, שאפשר לתובע להסכים מדעת לניתוח ? והאם חולה סביר, שהיה מקבל את מלוא המידע וההסברים, היה נותן את הסכמתו לטיפול או שהיה נמנע מקבלת הטיפול ?
התובע עבר ניתוח להשתלת שתלים בלסת, בבית החולים הדסה עין כרם. עיבוי הלסת נעשה בדרך של לקיחת חלק מעצם הכסל שבאגן , טחינתה והשתלתה אל תוך הלסת. במהלך הניתוח התברר כי עצם הכסל של מור הנה דקה. על-כן, נלקח שתל עצם משטח נרחב יחסית של העצם, דבר שגרם להיחלשות העצם. פרט זה לא נרשם בתיעוד הרפואי וכן לא הובא לידיעתו של הפיזיותרפיסט, שהוזמן כעבור יומיים למחלקה, עקב תלונת התובע על כאבים. במהלך טיפול הפזיותרפיסט נשמע "קליק" ומור נתקף בכאבים עזים. בצילום שנערך אובחן שבר בעצם הכסל. למחרת שוחרר התובע לאחר שקבע דר' שגיב שאין צורך בטיפול ושהשבר יתאחה מאליו. בגבור הכאבים פנה לבי"ח שערי צדק, שם אובחן "שבר תלישה" ובוצע בו קיבוע של השבר בניתוח מתקן.
התביעה נדחתה. נקבע כי חלק מטענות התובע חסרות תשתית עובדתית, אחרות לוקות בהעדר התייחסות של המומחה מטעמו-דר' בלאט ואחרות, שהן מסקנות של המומחה, חסרות תשתית עובדתית לתמיכה במסקנותיו.
התובע לא הוכיח את הקשר הסיבתי העובדתי בין ההתרשלות לשבר או לנזקים הנוספים, שספק אם הם קשורים לשבר או לניתוח המקורי. באשר לק"ס משפטי, הנזק של שבר באגן הינו סיבוך נדיר וצפוי בהסתברות נמוכה ביותר ועל כן, ספק אם רופא סביר צריך היה לצפות מראש התרחשות השבר וממילא גם הנזקים הנוספים הנטענים. גם אם הנזק ניתן לצפייה, הרי שהנזק של שבר באגן הנו נזק קל שלרוב מתרפא מעצמו בטיפול שמרני, ואינו גורם למוגבלויות משמעותיות. אין מחלוקת כי סביר להניח שהשבר היה נגרם גם ללא הפיזיותרפיה.
מומחי שני הצדדים, אישרו גם כי אין מקום לבדיקות מקדמיות וגם אם היו נערכות, ספק אם היה מתגלה הממצא העובדתי בדבר עובי העצם, לכן, אין מקום לטעון שהופרה החובה לגלות ולאבחן גם את הפגמים הנדירים בחולה.
גרסתו של מור, ששללה לחלוטין כל מתן הסבר , נמצאה בלתי מהימה ונדחתה טענת התקיפה והעדר הסכמה מדעת. נקבע כי ללא ספק היה התובע עובר את הניתוח, לו היה נמסר לו המידע , שכן התובע לא העיד אחרת.
אין מקום לטענה של היעדר רישום, שכן לא היה צפוי שתהיה למור עצם אגן דקה ולכן, ממילא, לא ניתן היה לציין בטופס ההסכמה את העובדה שתידרש בעקבות זאת לקיחת עצם משטח רחב יותר.
השבר אירע במהלך הזזת רגלו של מור וללא שימוש במכשיר או בנכס כלשהו. די בכך כדי לשלול את קיום הכלל שבסעיף 41 לפק' הנזיקין (הדבר מעיד על עצמו).
הכאבים מהם סובל מור, אינם נובעים מהשבר, אלא מהניתוח עצמו של לקיחת השתל, שכן הם נמשכו גם לאחר הניתוח המתקן, כך גם שאר ההפרעות והנזקים.
הנתבעים לא התרשלו כאשר המשיכו בביצוע הניתוח גם לאחר הגילוי שעצם האגן דקה. גם השיטה שבה בחרו אינה רשלנית. הנתבעים פעלו בהתאם לפרקטיקה הרפואית המקובלת ועל כן אין לומר שפעלו ברשלנות.
דר' שגיב, כרופא הבכיר בצוות שנטל את העצם מהאגן, אכן התרשל באי קיום מעקב אחר החלמתו של מור, אך למחדל זה אין קשר סיבתי לנזק שאירע למור.
כמוכן למרות שדר' כספי התרשל בכך שלא התייעץ עם הרופא הבכיר בטרם הזמנת טיפול הפזיוטרפיסט, ועל אף תוצאתו של הטיפול הפיזיותרפי, הרי ההחלטה לבצעו הייתה בהתאם לפרקטיקה המקובלת וגם סבירה בנסיבות המקרה, ועל כן אינה רשלנית. כן ממילא השבר היה נגרם, ועל כן לא התקיים במקרה דנן קשר סיבתי.
בית המשפט המחוזי (כב' השופט גריל) נזקק לשאלה האם ידעה התובעת לפני הניתוח כי האבחנה לגביה אינה חד משמעית, והאם לא היתה מסכימה לניתוח ופתיחת עמוד השדרה שלה אילו ידעה כי מדובר בציסטה ולא בגידול?
התובעת, אחות במקצועה, סבלה מכאבים בזרוע ימין, בליווי חולשה וניוון שרירים, שהתפתחו משך מס' חודשים, וטופלה בבי"ח רמב"ם. משנמצאה החמרה נוירולוגית נותחה התובעת בעמוד השדרה. כשבוע לאחר הניתוח נתגלה כי היא סובלת מזיהום בפצע הניתוחי, היא אושפזה וטופלה באנטיביוטיקה. כעבור זמן, החמיר מצבה ונגרם לה שיתוק ברוב חלקי גופה.
בית המשפט קבע כי העדרם של חלק מן המסמכים הרפואיים אין בו כדי להעביר בענייננו את נטל השכנוע אל הנתבעת, שכן הרישומים הרפואיים הקיימים די בהם כדי לעקוב אחר מהלך העניינים ולגבש מסקנות בנוגע לטיפול בתובעת. לא ניתן לקבוע גם כי מאזן ההסתברות מצביע על קיום התרשלות מצד ביה"ח, לפיכך לא חל הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו", שכן לכאורה מהלך מחלתה של התובעת(גידול לא ממאיר) חייב ניתוח לניקוז הציסטה, כשתחילה היה שיפור מסויים ובהמשך הידרדרות במצבה. אין לייחס רשלנות לנתבעת באי ביצוע ה MRI בטרם נותחה, שכן התועלת שניתן היה להפיק מביצוע הבדיקה נכון לאותה תקופה היתה נמוכה לעומת הצורך הדחוף בביצוע הניתוח.
טופס ההסכמה לניתוח כללי ביותר בניסוחו וכן עדות התובעת לא נסתרה. עולה אם כן מהראיות כי התובעת לא קיבלה את ההסברים כנדרש, ולא היה מקום להתבסס על מקצועה כאחות. לדבריה, אילו היתה יודעת לפני הניתוח שיש לה ציסטה לא היתה מסכימה להינתח, אילו הוסברו לה הסיכונים והסיכויים כנדרש. באשר לכך, נקבע כי התובעת היתה נותנת הסכמתה לניתוח, לאור ההחמרה ההדרגתית במצבה, ואולם, לניתוח שהיקפו קטן מזה שנעשה לה בפועל.
הנזקים מהם סובלת התובעת היום הינם פועל יוצא של היקף הניתוח הנרחב שנעשה לה. ניתוח נרחב טומן בחובו גם סיכון של זיהום, דבר שאכן קרה לתובעת, אך נקבע כי אין לייחס לזיהום משמעות של נזק ביחס למצבה של התובעת, היות וזה טופל וחל שיפור במצבה.
עיקר נכותה של הת' הוא פועל יוצא ממחלתה ובעניין זה אין מקום להטלת חבות על הנתבעת , אלא שהסכמתה של הת' לא ענתה על הנדרש ולא היתה זו הסכמה מדעת, ובכך יש משום ביצוע עוולת רשלנות כלפי הת'. על רקע מחלתה הבסיסית מוערך החלק היחסי של הנזק שיש ליחס כתוצאה מהעדר הסכמה מדעת בשיעור של 25%, על דרך האומדנה.
סכום הפיצויים שנפסק הועמד על סך כ 700,000 ש"ח, ממנו נוכו תשלומי המל"ל.
ת.א 89/96 (מחוזי ת"א) עזבון המנוחה גומאנה מראר נ' קופת חולים הכללית ואח' (טרם פורסם)
נקנח בדוגמא כיצד גורלו של תיק תביעה ברשלנות רפואית מוכרע על-פי נטל השכנוע המוטל על כל אחד מהצדדים, דהיינו אם יחולו הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין –אזי עובר נטל השכנוע לנתבעים; אך אם אין תחולה לכלל המופיע בסעיף 41 הנ"ל –;אזי נותר נטל השכנוע על כתפיהם של התובעים להוכיח רשלנות פוזיטיבית מצד הנתבעים.
ביום 30.8.93, בהיות המנוחה בשבוע ה- 18 להריונה, הגיעה המנוחה יחד עם בעלה לייעוץ גנטי בבית-חולים "השרון" בפתח-תקוה, בעקבות תוצאותיה של בדיקת חלבון עוברי, שנערכה למנוחה ימים ספורים קודם לכן.
במרפאה לייעוץ גנטי הוסבר למנוחה ולבעלה, כי לאור תוצאות בדיקת החלבון העוברי, יתכן כי העובר סובל ממום מולד; דבר אותו ניתן לגלות בבדיקת דיקור מי-שפיר.
לאחר שהמנוחה הביעה הסכמתה לדיקור ואף חתמה על הטופס הסכמה, בוצע בה הדיקור ביום 30.8.93. היא חשה ברע בעקבות הדיקור, ולאחר שחזרה לביתה היא שבה למחרת לבית החולים השרון, לאחר שמצבה הורע וחום גופה עלה. הרופאים החליטו על ביצוע הפלה של הולד, ובעקבות הידרדרות במצבה הוחלט על ריקון מיידי של הרחם בגרידה.
מצבה של המנוחה המשיך להידרדר, וליבה פסק מלפעום. נסיונות ההחייאה לא צלחו, ובשעה 16.35 באותו יום היא נפטרה.
בדו"ח נתיחה שלאחר המוות, שבוצע בגופה של המנוחה נקבע, כי "מותה נגרם מהלם ספסי בשילוב עם הפרעות חריפות בהקרשת הדם" בעקבות האירוע הטרגי, מונתה ועדת חקירה על-ידי משרד הבריאות, אשר מסקנותיה היו כי המנוחה נפטרה כתוצאה מזיהום כללי (סאפסיס) "אשר מקורו ללא ספק היה הרחם, וליתר דיוק תוכן ההריון (העובר, השליה ומי השפיר) המזוהם"
ועדת החקירה לא מצאה התרשלות בטיפול במנוחה מצד גורם רפואי כלשהו, אך הצביעה על אפשרות שמקור הזיהום שגרם למוות הינו בג'ל האולטרה-סאונד בו השתמש הנתבע 2 לצורך הדיקור. אמנם, אין המדובר בממצא וודאי אלא באפשרות סבירה והגיונית בלבד, אך נראה כי די בכך כדי להטות את הכף, על-פי מאזן ההסתברויות, כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם אי-נקיטת אמצעי זהירות סבירים מצד הנתבעים מאשר עם המסקנה שאמצעים כאלה אמנם ננקטו.
בית המשפט המחוזי (כב' השופט א. סטרשנוב) קובע כי העובדה שמדובר בתוצאה נדירה ובלתי-צפוייה למדי של זיהום חריף ברחם האשה ומותה עקב כך – תומכת אף היא, בתחולת היסוד השלישי של הכלל "הדבר מדבר בעדו" במקרה דנן. המדובר במקרה נדיר ביותר, שאירע במהלך דיקור מי השפיר, בדיקה שהינה, על פניה, בדיקה שגרתית למדי המבוצעת בעשרות אלפי מקרים, הן בארץ והן בעולם, כאשר המקרה שבפנינו הינו המקרה הראשון הידוע בארץ שנסתיים במוות.
אמנם, נתון סטטיסטי שכזה יכול אף לשמש תימוכין לגישה הפוכה – בדבר העדר התרשלות, כביכול – שכן נוכח נדירות המקרה ונסיבותיו, ניתן לטעון כי התוצאה לא היתה בשליטתם של הנתבעים ואינה מצביעה, בהכרח, על התרשלות מצידם.
התוצאה היא איפוא כי התובעים השכילו להוכיח את קיומו של הכלל "הדבר מדבר בעדו", על שלושת יסודותיו המפורטים בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, ותחולתו במקרה דנן. אף כי התובעים לא הוכיחו את הסיבה הממשית והישירה לזיהום בגופה של המנוחה ולמותה כתוצאה מכך, נקבע – על-פי מאזן ההסתברויות במשפט האזרחי – כי ההסתברות שהיא נפטרה עקב רשלנותם הרפואית של הנתבעים עולה על ההסתברות כי הפגיעה לא היתה תוצאה של התרשלות כזו.
כאמור, הראיות שהובאו בתיק זה, ובעיקר דו"ח ועדת החקירה, מצביעות על-כך שמקור הזיהום בגופה של המנוחה היה חיצוני ומקורו בדיקור מי השפיר, ולא זיהום פנימי ובלתי-נמנע, כגישת ההגנה. נטל השכנוע בדבר העדר התרשלות עבר, איפוא, לכתפי הנתבעים ומשהם לא עמדו בו – דין התביעה להתקבל.
פסקי דין שאוזכרו במאמר:
בע"א 789/89 ס' עמר נ' קופת-חולים
ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק
ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' מוטי סולן
ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בי"ח לניאדו
ת.א. 1591/96 אסף יהודה ואח' נ' מדינת ישראל
ת"א (מחוזי י-ם) 1578/98 יעקב מור נ' ד"ר שגיב ואח'
ת.א. (מחוזי חיפה) 926/92 שוורץ לודמילה נ' מדינת ישראל
ת.א 89/96 עזבון המנוחה גומאנה מראר נ' קופת חולים הכללית ואח'
* עו"ד יונתן דייויס מתמחה במשפט הרפואי, מחבר הספר "דין ופסיקה במשפט הרפואי" ועורך תחום הרשלנות הרפואית באתר המשפט הישראלי "פסקדין" www.PsakDin.co.il.
** כל המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
|