מבוא
המשפט הפלילי בישראל ובמדינות העולם הנאורות, מתהדר בכלל לפיו אדם חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו מעבר לכל ספק סביר.
כלל זה הינו מאושיות הדמוקרטיה. הוא מונע את כוחה השלטוני הבלתי מוגבל של הרשות המבצעת ע"י יצירת בלמים ואיזונים ,מניעת שרירות ונגישה באזרח ובאדם באשר הוא אדם. הוא שומר על ערך הצדק במשפט, על עיקרון ההגינות המשפטית ועל זכויות האדם והפרט מול כוחה הרב של המדינה.
עם זאת, הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הינם עגומים מאד בהקשר הנוכחי. ניתן לומר כי ב 27 השנים האחרונות, ישנה עלייה איטית ומתמדת באחוזי ההרשעות בישראל, עד שהגענו למקום בו לא ניתן לטפס עוד מעלה.
בעוד שבשנת 1980, אחוז ההרשעות עמד על 92.4%, הרי שבשנת 1990 אחוז זה טיפס ל 95.4%, בשנת 2000 ל 97.4% ,ובשנת 2004 ו2005 ל99.8% ו99.9% בהתאמה.
דהיינו בעוד שבשנת 1980 זוכו כ7-8 אנשים בכל 100 הליכים פליליים, הרי ב 2005 על כל אלף הליכים ישנו זיכוי בודד ויחיד .נתונים בלתי נתפסים .
עם זאת, צריך לסייג את הנתונים הללו : הם אינם כוללים ביטולי אישומים בהסכמת התביעה המהווים כיום את רוב ה"זיכויים", הם אינם כוללים את מי שהואשם במספר עבירות, זוכה מרובן הורשע במיעוטן, ולכן, יופיע בסטטיסטיקה כאדם שהורשע).
מאידך גיסא, הנתונים הללו נמדדו באותה הדרך בדיוק ב 1980 וב-2005, לפיכך, אין מנוס מהמסקנה המצערת כי בישראל ישנה עלייה ניכרת בשיעורי ההרשעות ,והזיכוי במשפט הפלילי הופך לנדיר יותר ויותר.
בכל הנוגע להרשעה וזיכוי, הכוח המצוי בידי התביעה כמעט ומוחלט, עצם הגשת כתב האישום והתעקשות התביעה לנהל ההליך עד לסופו ולא לבטלו, תוביל ברוב המכריע של המקרים להרשעה.
כוח זה, והעברת מרכז הכובד בכל הנוגע לזיכויים והרשעות מבית המשפט אל כתפי התביעה, אינו הולם את שיטתנו המשפטית, שכן עלול להיות מנוצל באופן שרירותי ולפגוע בחפים מפשע לא בהכרח מתוך רוע או זדון, כי אם אף מתוך תפיסת עולם חד מימדית המדירה את הפלורליסטיות המחשבתית מהמשפט, ומרוקנת הלכה למעשה את הספק הסביר מתוכן.
הקשר בין עליה בשיעור ההרשעות לעלייה בשיעור הפשיעה
ניתן לסבור, כי לעלייה כה משמעותית בשיעורי ההרשעות תימצא התאמה בעלייה בשיעורי הפשיעה, עלייה שגורמת להחמרה בקריטריונים הדרושים להרשעה, ומתן הקלה לתביעה בדרישות הפרוצדוראליות להרשעה בשל צו השעה.
אולם, התאמה כזו אינה בנמצא. ההיפך הוא הנכון - ישנה ירידה ניכרת בשיעורי הפשיעה.
בניגוד לאווירה הציבורית הניזונה מהתקשורת, כאילו ישנה עלייה בפשיעה והתדרדרות בכל הרמות של הסדר הציבורי .הנתונים מוכיחים אחרת:
בשנת 1997 הפשיעה המדווחת ,ע"פ השנתון הסטטיסטי של משטרת ישראל,עמדה על 516,926 תלונות ,וב 1998 על 532,032 תיקים שנפתחו. לעומת זאת בשנת 2006 מספר התיקים שנפתחו היה הנמוך בעשור האחרון - 475,759 תיקי פשיעה מדווחת - ירידה של 8% מהפשיעה המדווחת בשנת 1997.
בעבירות הרכוש , המהוות 53% מסך העבירות, הייתה בשנת 2006 ירידה של 7% , לאחר ירידה של 3.7% בשנת 2005.
בעבירות הפע"ר (פריצה לדירה, התפרצות לעסק ומוסדות, גניבות רכב וגניבות מתוך רכב), הייתה ירידה משמעותית של 9.6% בשנת 2006, ובהסתכלות של העשור האחרון הירידה אף משמעותית יותר- מ 172,165 אלף תיקים בשנת 1997 ל135,536 תיקים ב2006 ירידה של 21%.
כיצד ניתן להסביר אם כן את העלייה הדרמטית בשיעורי ההרשעות בישראל, לצד הירידה עליה יש לברך בשיעורי הפשיעה?
ניתן לנסות ולהסביר נתונים קשים אלו במספר דרכים:
כניסתו לתוקף של סעיף 10א לפקודת הראיות בתש"ם, המאפשרת לשופט להסתמך על דברים שאמר עד במשטרה גם אם אינו חוזר עליהם בביהמ"ש לצורך הרשעה, מעבירה את מרכז הכובד לחקירת המשטרה ומקלה על מלאכת התביעה.
המעבר של כללי הראיות מקבילות למשקל ,מותיר לשופט מרחב גדול של שיקול דעת לקבלת ראיות שבעבר לא היו ביהמ"ש מקבלים אותן.
יתכן, אף כי אחוז ההרשעות הגבוה מרתיע סנגורים מלנהל משפט ולהביא ראיות, מתוך אמונה כי ממילא הסיכוי לזיכוי קלוש, ולפיכך הם מעדיפים להגיע להסדר נח עם רשויות התביעה להקלה בעונש, וככל שאחוז ההרשעות יהיה גבוה יותר, כך ימעטו סנגורים ליטול הסיכון הכרוך בניהול המשפט הפלילי, ואחוז הזיכויים יקטן עוד יותר. (מחקר שדה שערך עו"ד עמי קובו סגן הסניגורית הציבורית הראשית מחזק אפשרות זו).
זאת ועוד, ישנו פער ניכר בין האווירה הציבורית הגורסת כי קיימת עלייה תלולה בפשיעה (אווירה המלובה פעמים רבות ע"י כלי התקשורת. כך למשל, זעקו הכותרות, כי שני נערים בני 13 חשודים באונס של ילדה בת 12 והכתירו אותם בתואר מפלצות בעוד שזמן קצר אח"כ בדיקה רפואית הובהר כי הילדה כלל לא נאנסה), לבין הנתונים המראים ירידה משמעותית בהיקפי הפשיעה בישראל.
האם האווירה הציבורית משפיעה על ביהמ"ש?
ברור, כי אינה צריכה להשפיע ,אולם בכנס חפות של התנועה למלחמה בעוני בעבר, ציינה בגילוי לב השופטת העליונה בדימוס ,דליה דורנר, כי התקשורת מחלחלת לבתי המשפט במידה מסויימת, הגם שלא אמורה להיות לה השפעה שכזו, יתכן שגם באופן לא מודע.
השופטים בתוך עמם יושבים, ולפיכך השפעה מסויימת של צו השעה ורוח התקופה היא בלתי נמנעת.
לעיתים השפעה כזו היא חיובית (למשל האיסור הגורף להשתמש באלימות כנגד ילדים ברוח התקופה ואף כציון דרך לחברה), אולם פעמים רבות השפעה זו מזיקה ומסוכנת, הואיל ואין היא נתמכת בעובדות וממצאים אלא בתחושות בטן והתרשמות.
התגברות המגמה להרשעה על סמך מהימנות והתרשמות , הודאות שאין להן סיוע אלא דבר מה נוסף שמשקלו קל כנוצה, והקלה בכללי הראיות תוך העברת המשפט כולו מקבילות למשקל ומתן בכורה לחקירת המשטרה על פני העדות בביהמ"ש (גם כשהעד מסביר מדוע שיקר בתחנת המשטרה, כי פחד, נלחץ וכיו"ב), כל אלה מעלים את אחוז ההרשעות, בתוכן הרשעות שגויות, וזאת להבדיל מהסתמכות על ראיות פורנזיות, כגון ממצאיD.N.A טביעות אצבע , מסמכים מוצקים וראיות אובייקטיביות יותר מהתרשמות ותחושה, אשר עם כל הכבוד לניסיון ולחדות העין של ביהמ"ש, הן מועדות לטעות פי כמה, והקושי הוא כי ממצאי המהימנות של ביהמ"ש מתהפכים בערעור אך לעיתים נדירות.
מה ניתן לעשות כדי לשנות את המצב ?
המצב האמור חייב לעבור שינוי דרמטי מצד כל העושים במלאכה, איש איש ע"פ חלקו, איש איש בחלקת אלוהים שלו:
בתי המשפט - חייבים ליצוק תוכן ממשי ומהותי למושג הספק הסביר. לא רק ספק נדיר היצוק בביטון וברזל, אלא ספק של 1%-2% די לו שיספיק לזיכויו של אדם, לא רק במקרים שהתביעה עותרת לזיכויו של הנאשם או לביטול האישום בעינינו ,אלא גם בניגוד לעמדת התביעה, ולא רק פעם ביובל אלא לעיתים מזומנות יותר היוצקות אפשרות ממשית ואנושית לכך שגם התביעה טועה לעיתים, כדרכם של בני אדם ואף הטובים שבהם.
התביעה - הואיל ונראה כי מרכז הכובד עבר כעת לכתפיה ,מוטלת עליה החובה לבחון ביתר שאת ובהגינות מוגברת וזהירות מופלגת את הגשתו של כתב האישום נגד אדם - הואיל והגשת כתב האישום נגדו פירושה באחוזי סבירות מוחלטים כמעט, הרשעתו בדבר מה מכתב האישום. הבדיקה והבחינה לא רק צריכה להיעשות במדוקדק בטרם הגשת כתב האישום, אלא אף במועד השימוע – אשר עיגונו בחסד"פ בסעיף 60 א' מראה כי אף הרשות המחוקקת רואה כי מרכז הכובד עבר לתביעה (יחד עם זאת, בנוגע לפרשנותו של הסעיף ישנן דעות סותרות במחוזי ואין פסיקה בביהמ"ש העליון).
על התביעה לנהוג במהלך המשפט בפתיחות מחשבתית ותודעתית אמיתית לביטול האישום ולזיכוי במקרים המתאימים, ולא לעיתים נדירות בלבד אלא לעיתים קרובות יותר, לא מתוך רצון לנצח במשפט ,אלא מתוך חתירה לאמת ולצדק. המציאות מראה, כי הזיכוי הפלילי בישראל זקוק להעדפה מתקנת בהיותו מונח מצונף בפינתו, עזוב, גלמוד , בודד וזנוח.
הסנגורים - להם תפקיד חשוב ביותר. אל להם להיתפס לרפיון ידיים נוכח הנתונים הקשים, אלא עליהם לחתור לשנותם ולתקנם ,לנהל הוכחות ביותר הליכים כאשר הנאשם טוען לחפותו, ליתן לו יומו בביהמ"ש תוך אמונה באינטגריטי של השופטים היושבים בדין, ולא לשכנעו להודות בדבר שלא עשה מתוך חשש כי ממילא יורשע ויבולע לו אם ינהל הוכחות. גישה כזו מנציחה את המצב ולא מתקנת אותו, ואף גורמת לסנגור לאבד את ייחודו ותפקידו המיוחד במערכת אכיפת החוק.
לא ניתן לטפס עוד במעלה ההרשעות הפליליות בישראל, אך במעלות הצדק והחתירה אליו תמיד ניתן, והדבר מוטל על כתפי כל העושים במלאכה - שופטים , פרקליטים וסנגורים, ואם לא עכשיו אימתי ?
* עו"ד יורם סגי-זקס הינו סנגור פלילי, עורך תחום הדין הפלילי באתר המשפט הישראלי www.PsakDin.co.il, ממייסדי התנועה למלחמה בעוני www.Halev.org.il , חבר נשיאות הפורום הפלילי בלשכת עוה"ד, יו"ר פרוייקט "בזכותם" לסיוע לניצולי השואה בישראל, יו"ר המועצה הלאומית להתנדבות בישראל, ומחבר הספרים: "חירות ממעצר" (1998) ו "רזי המשפט" (2003).
** כל המידע המוצג במאמר הינו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כשלהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
|