פס"ד בסוגיה לביטול העברת זכויות בר רשות בנחלה

כללי

1. עניינו של פסק דין זה בתביעה למתן פסק דין הצהרתי בדבר תוקף העברת זכויות בנחלה מספר XX במושב _______ (להלן: "הנחלה") שנעשתה על ידי הגב' ר.י. ז"ל (להלן: "המנוחה") בשנת 19xx, לבנה וכלתה, הם הנתבעים 1 ו-2.

    

2. במסגרת תביעה זו נתבקשו הסעדים הבאים: ביטול רישום זכויות ברשות מקרקעי ישראל (להלן: "נתבעת 4"); פינוי הנחלה ע"י הנתבעים; תשלום שכירות ראויה והשבת כספי עיזבון.

    

3. במסגרת ניהול ההליך נשמעו עשרה עדים על פני שלושה דיוני הוכחות המחזיקים 335 עמודי פרוטוקול. כן הוגשו מאות מסמכים אשר כללו אף תיעוד רפואי ענף. דבר זה למצער האריך את משך הזמן הנדרש לכתיבת פסק דין זה.

    

   העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת

4. מר א.י. ז"ל (להלן: "המנוח") והמנוחה (שיקראו בצוותא מטעמי נוחות: "ההורים" או "המנוחים"), קשרו חייהם זה בזו עוד ב___ בטרם עלייתם ארצה. במהלך נישואיהם נולדו למנוחים עשרה ילדים, ילדה אחת נפטרה עוד בילדותה ב____. ששה מילדי המנוחים נמנים על התובעים ובן נוסף הוא הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") בתביעה דנן. הנתבעת 2 הנה רעיית הנתבע. יש לציין כי פרט לנתבעים 1 ו-2 יתר הנתבעים לא נטלו חלק פעיל בהליך זה נוכח עמדתם הניטרלית לתוצאה כפי שהובאה בכתבי הטענות מטעמם.

    

5. המשפחה כולה התגוררה בנחלה, אשר הזכויות בה, כבר רשות, נרשמו בשלמות על שם האב המנוח באגודה השיתופית, היא הנתבעת 3. המנוח הלך לעולמו בשנת xx19 ותשע שנים לאחר מכן, באוקטובר 19xx הועברו מלוא זכויות בר הרשות בנחלה על שם המנוחה. 

    

   הצוואה הראשונה

6. ביום xx.xx.xx ערכה המנוחה צוואה בה ציוותה את כל זכויותיה בנחלה לנתבע. הצוואה נערכה בפני הנוטריון עו"ד א. א. ז"ל, אשר לה צורף אישור נוטריוני ואישור רפואי בהתאם להוראות תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, תשל"ז-1977.

    

7. בעת עריכת צוואה זו, נתמכה המנוחה בחוות דעתה של ד"ר י.ס., מיום xx.xx.xx בדבר מצבה הנפשי. בחוות הדעת ציינה ד"ר ס. כי המנוחה נמצאת אצלה בטיפול אמבולטורי ופירטה כי המנוחה סובלת מ"הפרעה נפשית כרונית מזה שנים, כעת נמצאת במצב של רמיסיה טובה." תחת תיאור זה מופיעה ההצהרה הבאה עליה חתומה ד"ר ס.: "אני מצהיר כי החולה הנ"ל הוא/היא בהכרה מלאה ובדעה צלולה, אחראי/ת למעשיו/ה וכשיר/ה לעשות פעולה בפני נוטריון."

    

   ההסכם

8. כשנה לאחר מכן, ביום xx.xx.xx נערך הסכם בין המנוחה והנתבעים 1 ו-2 לפיו מעבירה המנוחה את כל זכויותיה כברת רשות בנחלה וללא תמורה לנתבעים 1 ו-2. בנוסף להסכם חתמה המנוחה על תצהיר העברה ללא תמורה לנתבעים 1 ו- 2 בפני עו"ד נ. ל.. יש לציין כי על פי רישומי רשות מקרקעי ישראל , העברת הזכויות דווחה בחודש נובמבר xx19 ונרשמה אצל הרשות ביום xx.xx.xx

    

   הצוואה המאוחרת

9. באותו מועד בו נערך ההסכם (xx.xx.xx), ערכה המנוחה צוואה חדשה במסגרתה ביטלה את צוואותיה הקודמות. בצוואה זו פירטה המנוחה כי העבירה את זכויותיה בנחלה לנתבעים 1 ו-2, אך אף על פי כן עורכת היא את צוואתה זו שמא יתברר כי ההעברה "בטלה או חסרת תוקף מסיבה כלשהי"; ועל כן מצווה היא את זכויותיה כברת רשות בנחלה לשני הנתבעים 1 ו-2, כאשר כאמור, במסגרת הצוואה הראשונה הזכויות צוו רק לנתבע. הצוואה המאוחרת נערכה בפני שני עדים, הגב' מ. ט. ועו"ד נ. ל..

    

10. כמו גם לצוואה הראשונה, אף לצוואה זו צורפה חוות דעת רפואית מטעם ד"ר י.ס. מיום xx.xx.xx ובה נכתב כי המנוחה נמצאת ב"טיפול מרפאתי אצלי " ובאשר למצבה של המנוחה נכתב כך: "מצאתי שהנ"ל סובל ממחלת נפש כרונית כעת היא נמצאת במצב נפשי יציב ומאוזן".

     

11. המנוחה נפטרה באפריל xx20 ונראה כי אין מחלוקת בין הצדדים כי הצוואות למעשה התייתרו, שכן חלף הגשת בקשה לקיומה של הצוואה, הוגשה לרשם לענייני ירושה בקשה לצו ירושה בגין עיזבון המנוחה; וביום xx.xx.xx ניתן צו ירושה כאמור, לפיו רכוש המנוחה חולק בחלוקה שווה בין ילדיה. במאמר מוסגר ייאמר כי מבלי לקבוע מסמרות באשר לתוקף פעולה מעין זו על ידי הצדדים, שעה שהמנוחה הותירה צוואה בדבר מה שייעשה בעיזבונה, הרי שספק אם יורשיה או מי מהם רשאי היה על דעת עצמו להתעלם מצוואה זו; ובהקשר זה יש לעיין, אף נוכח הוראות סעיף 75 לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965, ולפיהן מי שיש בידו צוואה של מוריש, חייב למסרה לרשם לענייני ירושה מייד לאחר שנודע לו דבר מות המצווה.

     

12. מכל מקום, כפי שיפורט להלן, שעה שעסקינן במשק חקלאי אשר זכויותיה של המנוחה בו היו זכויות בר רשות בלבד, אשר אינן מהוות חלק מעיזבונה, הרי שאינני מוצא מקום להידרש לסוגייה זו מעבר לאמור.

     

13. אין חולק כי המנוחה התמודדה במשך שנים רבות עם מחלת הסכיזופרניה ונטלה לאורך תקופות ארוכות כדורים אנטי פסיכוטיים מסוג הלידול (Halidol) לצורך הטיפול במחלה. המנוחה אף סבלה מבעיות עודף משקל ובעיות רפואיות ברֶיאותיה ונאלצה לקבל טיפול באמצעות בלון חמצן. עוד סבלה מתופעות לוואי של הטיפול התרופתי נוגד הפסיכוזה, אשר התבטא ברעידות בגופה. לגבי כל אלה יש מחלוקת בין הצדדים האם המנוחה התמודדה עם אלו עד מותה; או שמא מספר שנים טרם פטירתה, נפתרו חלק מבעיות רפואיות אלו, לבר מחלת הסכיזופרניה. לעניין זה טוענים הנתבעים כי המנוחה לא נזקקה כבר לטיפול באמצעות בלוני חמצן למעלה מעשור טרם פטירתה.

     

14. הצדדים חלוקים ביניהם בדבר המועד בו פרצה מחלת הנפש ממנה סבלה המנוחה, כאשר התובעים מציינים כי הדבר אירע בשנת 7x19 בסמוך לדליקה שפרצה בלול התרנגולים של המשק. לטענת הנתבעים, מחלת הנפש פרצה רק בשנת x198. מכל מקום, אין מחלוקת כי מצבה הנפשי של המנוחה התדרדר ובשנת x198 אושפזה על פי הוראת אשפוז, בבית חולים "____" לבריאות הנפש למשך כחודש וחצי. אין אף מחלוקת כי לאחר מכן אושפזה שוב אך מעבר לשני אשפוזים אלה לא נזקקה לאשפוז פסיכיאטרי נוסף ובמשך שנים הייתה מטופלת במרפאה לבריאות הנפש ב_____ ובקופת החולים.

     

    המחלוקת

15. הצדדים חלוקים בדבר יכולותיה הקוגניטיביות של המנוחה להעביר את הזכויות בנחלה בשנת xx19. טענתם המרכזית של התובעים היא כי במועד זה לא הייתה המנוחה כשירה לצוות או לחתום על מסמכים משפטיים, כגון הסכם העברת הזכויות לנתבעים; ועל כן עותרים הם לביטול ההעברה.

     

16. הצדדים הקדישו מאמץ רב לצורך בירור סוגיית תפקודה של המנוחה בתקופה בה הועברו הזכויות בנחלה, בפרט, וכן לאורך תקופות אחרות בחייה, כאשר נבחנו בעיקר, אך לא בלבד, יכולותיה הוורבליות של המנוחה, הבנתה ודיבורה את השפה העברית; והיכולת לתקשר עם סביבתה וכן, מצבה הנפשי והפיזי של המנוחה לאורך השנים. כן הקדישו הצדדים מאמציהם לבירור יכולת התניידותה של המנוחה, כאשר התובעים טוענים כי המנוחה הייתה מרותקת למיטתה ולביתה במשך שנים ועל כן אין זה אפשרי כלל כי סרה למשרדה של עורכת הדין על מנת לחתום על המסמכים אשר שכללו את העברת הזכויות.

     

    טענות התובעים

17. לטענת התובעים, ההורים הבטיחו לילדיהם כי הנחלה תחולק בין כלל ילדיהם בחלוקה שווה וכי הנחלה תהא שייכת לכלל הילדים. מטעם זה התנגדו לדבריהם, למינוי 'בן ממשיך' בנחלה.

     

18. כאמור, טענתם העיקרית של התובעים היא כי המנוחה סבלה ממחלות נפש עוד בטרם עלייתה מ____, וציינו כי אף בני משפחתה, לרבות בנה הבכור ואף אחד מילדיו, כמו גם ארבע אחיותיה ואחיה של המנוחה סבלו ממחלות נפש. בעדות התובעת 6 מתארת היא את התנהגותה ואופיה של המנוחה, בצעירותה, עת התגוררה התובעת במשק עם שאר בני המשפחה:

    "ממלמלת עם עצמה. מסתובבת בבית עם הסכין. הולכת ופותחת את כל הברזים במקביל או ביחד עם זה מגיפה את התריסים של הבית על מנת שלא יבואו לגנוב את ילדיה."

    (ראו: פרוטוקול מיום 11.12.2018 ע' 23 ש' 31-30).

     

19. לדברי התובעת 6, הגב' א.ס., האב המנוח הלך לעולמו לאחר ויכוח טעון בינו לבין הנתבעים 1 ו- 2. עוד בעניין זה, ולדבריה, המנוח אמר לה על ערש דווי שהוויכוח נסוב סביב התנהגותה של הנתבעת.

     

20. התובעת 6 אף טענה הן בתצהירה הן בעדותה (פרוטוקול מיום 11.12.2018 ע' 26 ש' 22-21) כי המנוח בטרם מותו ביקש מן הנתבעים 1 ו- 2 לעזוב את המשק, בין היתר בשל הטענה לקשר של הנתבעת עם אחד מאחייניו של הנתבע בבית.

     

21. לטענת התובעים, לאחר תקופה מסוימת בה טיפלה במנוחה עובדת זרה, ביקש הנתבע לחדול מהסדר זה ולהותיר את הטיפול במנוחה לו ולנתבעת לבדם, תוך שהקצבאות המשולמות עבור המנוחה על ידי המוסד לביטוח לאומי, יופנו אליהם לצורך הטיפול בה.

     

22. עוד טוענים התובעים כי מאז עזבה המטפלת, הטיפול לו זכתה המנוחה היה טיפול קלוקל ובלתי מקצועי, ולמעשה הנתבעים 1 ו- 2 שיקרו בדיווחיהם על מצב המנוחה תוך שהזניחו את הטיפול בה . כך לדוגמא הם מתארים כי המנוחה נותרה מלוכלכת וממצעי מיטתה נידף ריח שתן עת היו באים התובעים לבקרה.

     

23. לטענת התובעים, הנתבע ניצל את המנוחה "תוך שימוש במעשי מרמה, עושק והונאה שונים". בנוסף טענו כי הנתבעים 1 ו-2 השפיעו באופן בלתי הוגן על המנוחה וניצלו את תלותה בהם.

     

24. לטענת התובעים, העברת הזכויות נערכה שלא כדין, באופן בו הנתבע לקח את המנוחה לעורכי הדין בשנים xx19 ו-xx19 לצורך עריכת שתי צוואות בהן הוא נרשם כיורש, והכל בעת שהמנוחה מתגוררת עמו ועם הנתבעת, ונתונה לחסדם. לדברי התובעת 6, בעדותה, עורך הצוואה הראשונה, עו"ד א., אשר הצוואה נחתמה בפניו כנוטריון, שיקר בעת עריכת האישור הנוטריוני של הצוואה עת כתב כי השתכנע כי המנוחה שומעת את השפה העברית והצהירה בפניו כי זו צוואתה (ראו: פרוטוקול מיום 11.12.2018 ע' 41 ש' 16 ואילך). לדבריה אף היה שותף לתרמית כפי שיובא בהמשך.

     

25. לטענת התובעים, במועדים הרלוונטיים להסכם (ואף בתקופות שקדמו לכך) המנוחה לא הייתה ניידת. עוד טענו כי המנוחה לא ידעה את השפה העברית, ועל כן לא היה באפשרותה להבין את הצוואות ואת ההסכם. כאמור, עיקר טענתם היא כי המנוחה לא הייתה כשירה לערוך את המסמכים המשפטיים ולא הבינה מהותם ותוצאותיהם. נוכח אלה טוענים התובעים כי ההסכם והצוואות נערכו שלא כדין והם בטלים.

     

26. לחילופין, טוענים התובעים כי אף אם תתקבל העמדה שההסכם נערך כדין והוא בעינו עומד, הרי שההסכם אינו תקף שעה שהנתבעים לא קיימו את ההסכם, באופן שחרף התחייבותם, הנתבעים לא טיפלו במנוחה כנדרש, אלא הזניחוה והתנהגותם עולה כדי התנהגות מחפירה.

     

27. בעדותה של התובעת 6, הגב' א.ס., טענה היא כי נודע לתובעים על דבר העברת הזכויות רק בשנת xx20, שנה לאחר פטירת המנוחה ולמעלה מעשור לאחר שבוצעה ההעברה (ראו: פרוטוקול מיום 11.12.2018 ע' 20 ש' 31-27; ע' 31 ש' 31-28; ע' 44 ש' וכן: ע' 49 ש' 19). התובעת 6 העידה כי האחים לא פעלו בנושא העברת הזכויות עד לאחר פטירת המנוחה משלא היה להם מידע על כך (ראו שם: ע' 53 ש' 8). בהקשר זה חזרה והצהירה שהעברת הזכויות נתגלתה רק לאחר פטירת המנוחה. לדברי התובעת 6, התובעים לא ידעו כלל מה תכננה המנוחה להוריש לאחר פטירתה ואף לא עסקו בזה בחייה (ראו שם: ע' 59 ש' 6).

     

28. בתצהירה העלתה התובעת 6 סברה כי הנתבע סייע בתרגום הצוואות למנוחה, היות ולמעשה האחרונה אינה מבינה עברית.

     

29. בדיון מיום 18.09.20xx בפני כב' השופט ערן שילה שבו התובעים על טענותיהם כי המנוחה לא הייתה כשירה לחתום על המסמכים בשנת19xx . לחילופין טענו כי גם אם הייתה כשירה לכך, הרי שהמסמכים נחתמו תחת השפעה בלתי הוגנת השוללת את התוקף המחייב של המסמכים לפי דיני החוזים.

     

30. עוד טענו כי בכל מקרה המנוחה לא דיברה עברית ולא הייתה מסוגלת להבין את תוכן המסמכים עליהם חתמה וההשפעה הבלתי הוגנת, לה הם טוענים, מבוססת על התלות של המנוחה בנתבעים ובשליטה שלהם בה, תוך ניתוקה מיתר בני המשפחה.

     

    טענות הנתבעים 1 ו-2

31. לטענת הנתבעים לא נפל כל דופי בעריכת הצוואות וההסכם על ידי המנוחה. לשיטתם, מסמכים אלה נערכו כדין ושיקפו את רצונה הברור של המנוחה להעביר את הזכויות בנחלה להם, ומשזה נעשה, הנחלה אינה חלק מן העיזבון.

     

32. הנתבעים מאשרים כי המנוחה סבלה ממחלות נפש, אך לשיטתם היה זה החל מתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת ולא בשנות ה- 70, כטענת התובעים. הנתבעים אף מדגישים כי המנוחה מעולם לא נמצאה פסולת דין על ידי בית המשפט.

     

33. מכל מקום, טענתם העיקרית של הנתבעים היא כי המנוחה הייתה כשירה לערוך מסמכים משפטיים בעת שהמסמכים נשואי המחלוקת נערכו, הבינה את טיבן של הצוואות וההסכם שערכה ומסמכים אלה נערכו כדין.

     

34. לטענת הנתבעים, מעת שהתובעים עזבו את הבית בצעירותם והקימו את משפחותיהם, חדלו אלה מלסייע למנוחים כאשר נזקקו לעזרה בבית ובטיפולם מחמת גילם. לטענתם, הם אלה אשר טיפלו במנוחה (ועד פטירתו גם במנוח) במסירות במהלך השנים שהתגוררו עמם במשק ועד פטירתם.

     

35. עוד לטענתם, המנוחה נעזרה בעובדת זרה בין השנים xx-20xx20 וזו סיימה את עבודתה, לא מחמת פיטוריה, כפי שטוענים התובעים, אלא מחמת מחלתו של בעלה אשר נותר להתגורר בארץ מוצאם.

     

36. לטענתם, במרוצת השנים ביקשו אף לבנות יחידת דיור נוספת בבית, אך רעיון זה נזנח נוכח התנגדות התובעים.

     

37. לטענת הנתבעים, לאחר עריכת הצוואה הראשונה אצל עו"ד א., נודע הדבר לתובעים באמצעות עובדת משרדו המיודדת עם מי מהתובעים, ועל כן התובעים וכן אחיהם מר א.י., הגיעו אל בית המנוחה והתעמתו עמה ועם הנתבעים. לדברי הנתבעים, המנוחה הרגיעה את הרוחות בעודה משלחת את ילדיה איש איש לביתו.

     

38. באשר לטענת התובעים כי המנוחה לא דיברה עברית כלל, הרי שלשיטת הנתבעים היא דיברה עברית; ולא זו אלא אף בצעירותה כתבה שירה בעברית, כפי העולה לדבריהם מעבודת שורשים וספר שכתב בנה הבכור ר., אשר איננו צד לתביעה. לדברי הנתבעים, המנוחה אף התפללה מתוך סידור הכתוב עברית.

     

39. הנתבעים אף טוענים בכתב ההגנה כי נגד מר נ.י., התובע 5 התנהל הליך מחמת שהטריד מינית את ביתם בעת שהנתבעת 2 נאלצה לצאת את המשק על מנת לטפל באמה החולה אשר שכבה על ערש דווי. התובעים מכחישים טענה זו של הנתבעים מכל וכל, תוך שטוענים כי התלונה שהוגשה כנגד התובע 5 הייתה בבחינת עלילה אותה טפלו עליו על מנת להרחיק אותו ואת שאר התובעים מאמם ולמעשה לבודדה. התובעים מאשרים עם זאת, כי התובע 5 פרש מהמשטרה בערך באותה העת וכי התיקים נסגרו נגדו בהיעדר ראיות. באשר לטענה זו אבהיר כי מעבר לטענות הצדדים, אינני מוצא כי היא רלוונטית להכרעה בתיק. דומני כי טענה זו צוינה על ידי הנתבעים , נוכח טענתם כי התלונה שהוגשה למח"ש לעניין זה, בהיות התובע 5 קצין משטרה, הייתה הגורם שעמד מאחורי החלטת התובעים לנקוט נגדם בהליכים נשואי תיק זה. מעבר להערה זו ולכך שלטענת התובעים התלונה הוגשה בשנת xx20 (כאשר מדובר בשבע שנים לאחר העברת הזכויות), כאמור, לא אשוב לעסוק בה.

     

40. לטענת הנתבעים, הם היחידים שטיפלו במנוחה עת יתר בני המשפחה לא טיפלו בה כלל. עם זאת יש לציין בהקשר זה כי אין מחלוקת שבשנת xx20, כשנתיים טרם פטירת המנוחה נדרש לראשונה מינוי אפוטרופוס לגופה ואף אין מחלוקת כי התובעת 6 היא זו שמונתה כאפוטרופא בהסכמת כל בני משפחת המנוחה. עם זאת לטענת הנתבעים עת הוגשה הבקשה למינוי התובעת 6 כאפוטרופא לגוף המנוחה ולרכושה, עמדתם של שירותי הרווחה ושל משרד הרווחה באותה העת הייתה שלא למנות את התובעת 6 כאפוטרופא לרכוש המנוחה, כפי שאף יפורט בהמשך.

     

41. לבר הנתבעים 1 ו-2, יתר הנתבעים פרטו את טענותיהם באשר להליך, מבלי להביע עמדה בנוגע לסכסוך המשפחתי עצמו.

     

    עמדת הסוכנות היהודית לארץ ישראל

42. בכתב ההגנה מטעם הסוכנות היהודית (הנתבעת 5), פורטו מהותן של הזכויות בנחלה, בה עוסק ההליך; וכי מדובר ב-"זכות אישית – חוזית, להבדיל מקניינית, אשר עבירותה מוגבלת [...]". עוד צוין כי בהתאם לקבוע בחוזה המשולש החל על הנחלות במושב מ____, הנחלה אינה חלק מעיזבון המנוחים.

     

43. בכתב הגנה זה מפורט אופן העברת הזכויות בנחלה, כאשר מדגישה הנתבעת 5 בין היתר כי המנוחה חתמה בסוכנות היהודית (כלשון כתב ההגנה) על מסמך עזיבת משק וכתב ויתור לטובת הנתבע (מסמך משנת xx19, אשר צורף לכתב ההגנה) ונחתם בפני נציג הסוכנות, מר א. ד. ז"ל.

     

44. לפיכך הוסבר כי הנתבעת 5 הודיעה לרשות מקרקעי ישראל את דבר ההעברה וזו אושרה על ידי הרשות, בשנת xx19; ומשכך חתמו הנתבעים 1 ו- 2 על מסמך בר רשות בסוכנות ביוםxx 29.12.19

     

    עמדת רשות מקרקעי ישראל

45. בכתב ההגנה מטעם רשות מקרקעי ישראל , היא הנתבעת 4, פורטו ההליכים שקדמו להעברת זכויות בר הרשות בנחלה, והתנאים הנדרשים אשר התקיימו לצורך ההעברה.

     

46. לדברי הנתבעת 4 לצורך העברת הנחלה כיום נדרשת מסירת הנחלה בשלמותה ובכפוף לנוהל העברת זכויות בנחלה, משקי עזר, שטחי עיבוד ותעסוקה במשבצת" (מיום 26.05.2015), או בהתאם לנוהל רלוונטי לעת ההעברה בפועל.

     

47. כמו כן לדברי הרשות ובהתאם לחוק הקיים, לא ניתן להורות על פיצול הנחלה, שעה שמדובר במשק חקלאי וזאת בהתאם לעקרון "אי פיצול נחלה" ועקרון החכרת נחלה אחת לכל מתיישב (החלטות מועצת מקרקעי ישראל משנת 1984).

     

48. עוד ציינה הנתבעת 4 כי נוכח הסדר הדינים המיוחד, וככל שיוחלט על ביטול העברת הזכויות במסגרת הליך זה; אלו יועברו לאדם אחר ובן זוגו ולא יפוצלו בין היורשים.

     

    עמדת אגודה שיתופית "_______"

49. האגודה השיתופית, היא הנתבעת 3, ציינה כי אינה צד לסכסוך המשפחתי, אך הוסיפה כי טענת התובעים כי חתימת האגודה על המסמכים להעברת הזכויות בנחלה, מבלי לאמת את החתימה, אינה מובנת להם, שעה שחתימתם הינה טכנית בלבד, נוכח מהות הזכויות בהן הם מחזיקים. עוד טוענת האגודה כי אין דרישה בדין שפלוני המעביר זכויות בנחלה יתייצב בפני חבר ועד ההנהלה ויחתום על בקשת ההעברה בפניו. מכל מקום נטען כי החתימות הנחזות על המסמכים נחתמו על ידי מר ח. ב. אשר כיהן כיושב ראש הועד בזמנים הרלוונטיים לתביעה ומחמת חילופי גברא, לא ניתן לאשר בביטחון כי אכן הוא אשר חתם על המסמכים. אף האגודה ציינה בכתב ההגנה מטעמה כי תכבד כל החלטה של בית המשפט.

     

    דיון והכרעה

     

50. המחלוקת שלפניי עוסקת כאמור בהעברת הזכויות בנחלה, נשוא המחלוקת בין הצדדים מהמנוחה לנתבעים 1 ו-2. בפתח הדברים יש להבהיר כי המדובר הוא בזכויות בר רשות אשר הועבר על שם המנוחה מספר שנים לאחר פטירת בעלה המנוח וסמוך להעברת הזכויות על שם הנתבעים. משמעותן של זכויות אלה היא כי אין מדובר בזכות חפצית בנחלה אלא בזכויות בעלות אופי אישי – חוזי, והעברתן מוגבלת על פי חוזה משולש, מכוחו הוקנו הזכויות מלכתחילה.

     

51. כפי העולה מכתבי הטענות של הנתבעים 3-5 ושאר הצדדים אינם חולקים על כך, הסדר הזכויות בנחלה דנן נעשה בהתאם לחוזה משולש (בין נתבעים 5-3), בו הנתבעת 4 הנה הבעלים של הזכויות, נתבעת 5 שוכרת את הזכויות ונתבע 3 הינו בר רשות בזכויות, אותן קיבל מהנתבעת 5.

     

52. משמעות החוזה המשולש, הוא כי בעלת הזכויות השכירה אותן לשוכרת (הסוכנות היהודית), זו העניקה זכויות בר רשות לאגודה השיתופית וזו בתורה העניקה משבצת מתוך כלל האדמות שהושכרו לה, למתיישבים השונים, בהם המנוחים, אשר הקימו את משקיהם במשבצות אלה.

     

53. בהתאם לחוזה המשולש זכויות בר הרשות אינן חלק מעיזבון החברים באגודה, שכן קיים הסדר מפורש בחוזה זה, הקובע שעם פטירתו של חבר באגודה, הזכויות עוברות לבן זוגו. באם, בדומה למקרה דנן, אין בן זוג (שעה שהמנוח הלך לעולמו בחיי המנוחה), הזכויות מועברות לבן ממשיך (ככל שהדבר נקבע על ידי ההורים, חברי האגודה ואושר על ידי הגורמים המתאימים). ככל ואין הסדר בן ממשיך בנחלה מסוימת, העברת הזכויות מתבצעת בהתאם לסעיף 114 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה").

     

54. בעניין שלפנינו, וכפי העולה מהסכם ההעברה משנת xx19 ומטענות הצדדים, המנוחה העבירה את זכויותיה בנחלה לנתבעים 1 ו-2 במתנה וללא התניות, לבר כך שתוכל לגור בנחלה עד מותה, ובנוסף שהנתבעים לא יוכלו להעביר את הנחלה לאחרים ללא אישורה.

     

55. משזהו תוכן ההסכם, הרי שאין אנו בוחנים את טענות הצדדים מבחינת מבטו של הסעיף הרלוונטי בחוזה המשולש הדן בהעברת הזכויות לאחר פטירת המתיישבים או בסעיף הדן בקביעת בן ממשיך, או אף על פי דיני הירושה, אלא בחוזה מתנה, הנשלט על פי חוק המתנה, תשכ"ח-1968 וההלכות שנקבעו מכוחו.

     

56. פירוש הדבר הוא כי העברה זו תיבחן בהתאם לדיני המתנה והחוזים ובפרט חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 והתפתחותם בדין הישראלי, וראו בעניין זה את פסק דינה של כב' השופטת ע. ברון שניתן לאחרונה:

     

    ""מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה" (סעיף 1 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק המתנה)). בשונה מצוואה, מתנה היא עסקה המשתכללת על ידי הצעה וקיבול – "מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה" (סעיף 2 לחוק המתנה); ולכן מדובר בחוזה לכל דבר ועניין. בהתאם, אך מובן מאליו שעל נושאים שלא הוסדרו בחוק המתנה יש להחיל את דיני החוזים, לרבות הוראות חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 בנוגע לאופן קשירת החוזה, בטלותו והזכות לביטולו (להלן: חוק החוזים; ראו: ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, לו(4) 57, 61-60 (1982); ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, נב (2) 582, 595 (1998) (להלן: עניין בראשי); מרדכי א׳ ראבילו פירוש לחוקי החוזים: חוק המתנה, תשכ״ח-1968 33-30 (מהדורה שנייה, 1996) (להלן: ראבילו)). בענייננו, עיקר המחלוקת מתמצה בשאלה אם המשיבה גמרה בדעתה להתקשר בהסכמי המתנה והתוספת להם – ומן המפורסמות הוא כי יסוד "גמירת הדעת" הוא תנאי עיקרי ויסודי ליצירת חוזה (סעיפים 1 ו-2 לחוק החוזים; גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 159 (מהדורה רביעית, 2019)); ובהיעדרו, לא משתכלל בין הצדדים הסכם מחייב. המבחן לקיומה של גמירת דעת הוא ככלל אובייקטיבי-חיצוני, כך שהדגש מושם על הגילוי החיצוני של ההסכמה באופן שהיא מובנת לאדם הסביר, וכפי שהיא נלמדת ממכלול נסיבות העניין – לרבות התנהגות הצדדים ודבריהם לפני כריתת החוזה ולאחריו; בין היתר על מנת להעניק הגנה להסתמכות המתקשר, ולקיים את הוודאות העסקית והביטחון המסחרי (שם, עמ' 163-161). ויצוין כי במקרים רבים עצם החתימה על החוזה מהווה אינדיקציה משמעותית, שלא לומר מכרעת, לגמירת דעת (עניין בראשי, עמ' 599).

     

    18. המבחן האובייקטיבי כוחו יפה גם מקום שמדובר בעסקת מתנה, אולם מאחר שמתנה היא במהותה חוזה חד צדדי – אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה פוחת אל מול הצורך לתת ביטוי לרצונו של נותן המתנה (ראו: ע"א 6296/05 כהן נ' עזבון המנוחה בקשי כתון ז"ל, [פורסם בנבו] פסקה ח(5) (5.8.2007); עניין בראשי, עמ' 598-597; וכן ראו והשוו: ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, מח(3) 705, 722 (1994)). במובן זה, נראה כי בעסקת מתנה מתחייבת רמה גבוהה יותר של הוכחת גמירת דעת – כך שנדרש לוודא כי המתנה ניתנה ברצון חופשי ומתוך הבנה מלאה (ראו: עניין בראשי, עמ' 602-601; ראבילו, עמ' 37). ויוער כי אין באמור כדי להמעיט מן הכלל שלפיו כל אדם מוחזק ככשר להתקשר בחוזה בהתאם לסעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית; אלא אך להבהיר כי כאשר מדובר בחוזה מתנה, הבחינה של יסוד גמירת הדעת צריך שתהא קפדנית יותר. דברים אלה אמורים במיוחד בהינתן שבהתקשרות חד-צדדית מסוג מתנה, ספק אם הכלי ה"רגיל" של בחינת הגילוי החיצוני-אובייקטיבי של גמירת הדעת הוא כלי מספק שכן "בדרך-כלל, הליך ההתקשרות בחוזה מתנה אינו עובר את השלבים המורכבים של עיסקה דו-צדדית; נעדרים ממנו המשא ומתן וההתמקחות האופייניים לעיסקאות מסחריות, הגילויים החיצוניים של תנאי העיסקה בעייתיים יותר, לפיכך גם קשה יותר לעמוד על רצונותיו וכוונותיו של המעניק על-פי המבחן האובייקטיבי" (עניין בראשי, עמ' 598)."

    (ראו: ע"א 3354/18 פלונית נ' פלונית [פורסם במאגרים אלקטרוניים] (23.03.2020); פסקאות 17 ו-18 לפסק הדין) (להלן: "עניין פלונית") (הדגשות לא במקור א.א).

     

57. משהונח הבסיס המשפטי להעברת הזכויות עלינו לבחון עתה את טענות הצדדים בדבר גמירות הדעת של המנוחה, קרי האם אכן היה זה רצונה של המנוחה להעביר את זכויות ברי הרשות בהסכם והאם הייתה כשירה מבחינה משפטית לעשות כן. תשובה חיובית לשאלה זו מייתרת באופן לוגי את יתר השאלות ואילו תשובה שלילית מפנה אותנו לדיון ביתר הסעדים המבוקשים על ידי התובעים.

     

58. בטרם נדון בטענות התובעים באשר לכשרותה של המנוחה ומתוך כך בגמירות דעתה, היינו, האם הבינה את טיב המסמכים עליהם חתמה, דומני כי בפתח הדברים יש להידרש לטענת השיהוי.

     

    שיהוי בהגשת התביעה

59. טענת השיהוי נטענה בכתב ההגנה באופן תמציתי, אך הרחיבו לעניין זה בשלב ההוכחות. אף בסיכומים טענו הנתבעים כי "במשך כעשרים שנים ישבו התובעים בחיבוק ידיים [...]" (עמוד 6 לסיכומים). הבסיס המשפטי לטענת השיהוי מצוי בפסיקה עניפה של בתי המשפט. אף סעיף 27 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, לצד טענת ההתיישנות, מתייחס המחוקק לטענה זו:

     

    "אין חוק זה בא לפגוע בתקופת ההתיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה; ואין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי."

    (הדגשה לא במקור. א.א.).

     

60. טענת השיהוי שלא כטענת ההתיישנות אינה טענה דיונית, אלא מבוססת על הדין המהותי העוסק בטענות הצדדים ויש לבררה ככל טענה מהותית אחרת של הצדדים. טענה זו מבוססת על מספר אדנים המביאים למסקנה כי התובע זנח את זכות תביעתו או שהוא מנוע מלקבל סעד בגינה עקב השיהוי; וראו בעניין זה את הדברים הבאים:

     

    "השתהות בהגשת תביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי (רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד [11]; D.W. Oughton, J.P. Lowry, R.M. Merkin Limitation of Actions [60], at p. 23).

    לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע (ע"א 403/63 תמיר נ' שמאלי [12], בעמ' 53; ע"א 410/87 עיזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל ע"י יורשיה נ' יונגר (להלן – פרשת ליברמן [13]), בעמ' 756-755). הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך [...]."

    (ראו: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, 'ד נז(5) 433; פסקה 14 לדברי כב' השופטת א. פרוקצ'יה).

     

61. לעניינינו, בכתב התביעה טענו התובעים כי רק ביום xx.xx.xx לאחר תום שנת האבל על המנוחה, נודע להם דבר העברת הזכויות בנחלה; וזאת רק לאחר שנדרשו לשכור את שירותיו של עורך דין מצדם לצורך קידום החלוקה בין האחים ומכירת הנחלה. לטענתם, פנו אל הנתבעים על מנת לקדם עניינים אלה, אך הנתבעים סירבו לשתף פעולה ולצאת מן הנחלה על אף הפצרות התובעים.

     

62. מהמסמכים שהוגשו ובפרט מהתיעוד הרב שצורף לתצהירי התובעים, עולה כי בין הצדדים שררה מחלוקת בענייני הנחלה עוד בחיי המנוחה וכפי שיפורט להלן.

     

63. אין מחלוקת בין הצדדים כי כשנתיים בטרם הלכה המנוחה לעולמה; התנהל הליך אפוטרופסות בו מונתה התובעת 6 כאפוטרופא על גוף המנוחה, בהסכמת יתר אחיה ואחיותיה. במסגרת הבקשה באותו הליך אף נתבקש למנות אפוטרופוס לרכוש המנוחה. לתצהירי התובעים אף צורף תסקיר שהוגש בתיק (נספח 103 בקובץ הנספחים) מחודש יולי xx20, מאת פקידת הסעד לסדרי דין י. ב., בו נכתב כך:

     

    "הבן ב.י. מתגורר עם אשתו ושני ילדיו בנחלת החסויה מזה כ-30 שנים. על רקע מגוריו בבית החסויה וחששם של האחים שמא מינתה אותו אמו כ"בן ממשיך" שיקבל את נחלת האם חל קרע בינו לבין אחיו.

    ב. מנהל את רכושה של אמו מזה שנים רבות: לדברי עו"ס המושב המכירה את המשפחה מספר שנים, החסויה מטופלת היטב ע"י הבן ואשתו וניכרת דאגה לכל צרכיה. חלק מבניה של החסויה התנתקו מקשר רציף עמה על רקע מחלוקות הרכוש".

     

64. נוכח כך המליצה פקידת הסעד שלא למנות את התובעת 6 כאפוטרופא על רכוש המנוחה וכאמור לעיל מונתה התובעת 6 כאפוטרופא על גופה של המנוחה בלבד.

     

65. לאחר הגשת התסקיר הוגשה אף תגובת בא כוח היועץ המשפטי לממשלה במשרדי הרווחה (נספח 102 לקובץ הנספחים) מחודש יולי xx20 ובו נכתב כך:

     

    "3. לעניין רכושה של החסויה מהתסקיר עולה כי העניין סבוך ומורכב וכי סביב הנושא ניטש סכסוך בין ילדיה של החסויה. עוד מצוין כי הרכוש מנוהל ע"י אחד הבנים לטובתה של החסויה. מהטעמים הנ"ל המלצת התסקיר הינה שלא למנות אפוטרופוס על רכושה של החסויה".

     

    4. נראה כי נכון יהיה לבקש השלמת התסקיר לעניין אפוטרופוסות על הרכוש תוך התייחסות לשאלת מינוי גוף חיצוני".

     

66. בדיון מיום xx29.01.20, במסגרת עדותה של עו"ס ג.א. אשר טיפלה במנוחה החל משנתxx 19 ועד פטירתה, הוגשו מסמכים מתיק הרווחה של המנוחה במועצה אזורית _____. יצוין כי באותו מעמד רמז בא כוח התובעים, בעת חקירתה על ידו, כי ייתכן שמסמכים אלה הוכנו במיוחד לבקשת הנתבעים ולצורך ההליך. למותר לציין כי טענה זו הוכחשה על ידי העדה מניה וביה ואף לא נתמכה על ידי התובעים מעבר לשאלה שהופנתה לעדה. מכל מקום, בסיכומי התובעים נזנחה טענה זו ולמעשה התובעים אף ביססו חלק מטענותיהם על עדותה של העו"ס, הגב' א. כתומכת במצבה הנפשי הרעוע הנטען של המנוחה.

     

67. המסמכים שהוצגו על יד העדה הנם סיכומים שנתיים של טיפול המחלקה במנוחה. במסמכים אלה, אשר יחדיו סומנו כמוצג ת'1, בפרט בדו"חות מחודש דצמבר xx19 ונובמברxx 20, נרשם בבירור כי קיים סכסוך במשפחה; כאשר בדו"ח המאוחר צוין "יש סכסוכים רבים על רקע ירושה בין הילדים והכלה והבן". בנוסף, במסמך הנספח לכך נאמר: "ס. מספרת על בעיות קשות עם אחיה של ב. סכסוכים משפחתיים [...]". גם בדו"חות מחודש נובמבר xx20 ודצמבר xx20 נרשם כי קיים סכסוך במשפחה עקב ירושה.

     

68. כאמור, בכתב התביעה נטען על ידי התובעים כי לראשונה נודע להם דבר העברת הזכויות כשנה לאחר פטירת אמם המנוחה. התובעים אף הגדילו לציין במספר מקומות בכתב התביעה כי:

     

    "[...] [ו] התובעים היו בטוחים שאכן הנתבע מקיים את הבטחותיו אשר מסר בידם, כפי שהתחייב, אך התברר בדיעבד כי לא כן הדבר."

    (ראו: סעיף 44 לכתב התביעה; קו תחתון במקור).

     

    ובהמשך:

     

    ""תגלית" זו הכתה בהלם את התובעים [...] לא יכלו אלה לפנות לנתבעים ולקבל הסבר על מעשה, הנבלה, והרמייה, אשר נעשה על ידם ועל הבגידה שבגדו בתובעים וגמלו להם רעה תחת טובה"

     

    "מציאות זו הכתה בהלם את התובעים [...]"

    (ראו: סעיף 49 לכתב התביעה וסעיף 50; קו תחתון במקור).

     

69. כפי שיפורט להלן, אינני מקבל את טענת התובעים כי לראשונה נודע להם דבר העברת הזכויות כשנה לאחר פטירת אמם. טענה זו של התובעים אינה מתיישבת עם החומר שהוגש לתיק ממנו עולה כי הצדדים היו מסוכסכים עקב המחלוקת על הנחלה כבר שנים לפני כן ועוד בימי חיותה של אמם המנוחה. דומני כי סכסוך זה בין הצדדים רחוק היה מלהיות רדום ; ואף הוביל על פי האמור בתסקיר משנת xx20 לנתק בין חלק מהתובעים למנוחה.

     

70. פירוש הדבר הוא כי המחלוקת צפה על פני השטח עוד בימי חיי המנוחה, עד כדי ניתוק של חלק מילדיה את הקשר הרציף עמה. משכך, אינני מקבל את טענת התובעים כי לראשונה נודע להם דבר העברת הזכויות בשנת xx20 וכי מדובר ב'תגלית' (כלשון התובעים), שעה שמן המסמכים עולה בבירור כי התובעים חששו כבר עוד המנוחה הייתה בין החיים, מכך שמינתה את הנתבעים כ-'בן ממשיך'.

     

71. נוסף על כך, בסעיפים 32 ו- 33 לכתב התביעה טוענים התובעים כי נתבקשו , לבקשת הנתבעים, לסור למשרדו של עו"ד א. א. ז"ל בשנת xx19 לצורך חתימה על אישור בנייה ושיפוץ הנחלה. במהלך פגישה זו שאלו את עו"ד א. ז"ל על מה הם חותמים, שכן לדבריהם, הנתבע סירב להציג בפניהם את המסמכים עליהם נתבקשו לחתום; ועו"ד א. הסביר שהמסמכים נועדו לצורך העברת הזכויות על שם הנתבע. לטענת התובעים כפי הנטען בכתב התביעה, הדבר הכעיסם עד מאד ולכן עזבו התובעים את המשרד מבלי לחתום על המסמכים.

     

72. בחקירתה התייחסה אף התובעת 6 לפגישה זו במשרדו של עו"ד א. המנוח ולדבריה תחקרו אותו התובעים על נסיבות חתימת המנוחה על מסמכים, ככל הנראה הצוואה הראשונה. לטענת התובעת 6, עו"ד א. ז"ל היה שותף לתרמית כנגדם:

     

    "ת. שהוא שקרן. כן שהוא שקרן. [...] אנחנו הגענו לעו"ד א. והתחלנו לשאול אותו אם הוא ראה במו עיניו במי מדובר. היא רתוקה למיטה. היא לא מסוגלת לדבר עברית. בטח לא להבין את כל המונחים המשפטיים. [...] ואז התחוור לנו שבעצם הוא רוצה להחתים אותנו על כל הנחלה שתעבור אליו. לא על השיפוץ. זו גם תרמית. לא זה מה שהוא אמר לנו".

    (ראו: פרוטוקול מיום 11.12.2018 ע' 41 ש' 23-16, קו תחתון לא במקור. א.א.).

     

    בהמשך השיבה התובעת 6 כך :

     

    "ת. הצוואה נודעה לנו בדיעבד לאחר כשנה פלוס, לאחר פטירתה של אמי, קרי xx20 בערך. גם הצוואה הראשונה, גם הצוואה השנייה והסכם המתנה. הצוואה הראשונה למה עשו אותה? למה עשו אותה? כי לא חתמנו אצל א.. לא חתמנו בינואר x9 נשלחנו לא.. בסוף 9x/11 נחתמה הצוואה ולמה היא לא מוטבת ורק הוא מותב?"

    (ראו: פרוטוקול מיום 11.12.2018 ע' 44 ש' 7-4).

     

73. הנה כי כן, התובעים מאשרים הן בכתב התביעה והן בעדותה של התובעת 6 כי כבר בינואר xx19 נעשה ניסיון לקבל את הסכמתם להעברת הזכויות בנחלה על שם הנתבעים. אף אם הנתבעים סירבו ליתן הסכמתם, אשר נראה מן הדברים כי היא נדרשה רק על מנת למנוע מחלוקות עתידיות, ואף אם לדבריהם הדבר נעשה בעורמה, הרי שמכל מקום, העברת הזכויות על שם הנתבעים לא התקבלה אצלם כרעם ביום בהיר כטענתם, אלא הזכויות בנחלה זו היוו במשך שנים גורם מפלג במשפחתם המורחבת של הצדדים.

     

74. אם כן, אומר כבר עתה כי לא ברור לי מדוע באותה עת לא פתחו התובעים בהליכים או יזמו פעולה משפטית כלשהיא לצורך בחינת העברת הזכויות בנחלה, כאשר מדבריהם עולה שאף התעמתו עם עורך הדין א. ז"ל באותה העת וכי בפגישה עמו יידע אותם בדבר כוונות המנוחה.

     

75. כך לדוגמא, אם כטענתם כעת כי האם המנוחה לא הייתה כשירה לחתום על מסמכים אלה, מדוע לא הפנו את תשומת לבו של עו"ד א. למצבה הנטען? מדוע אם חששו כי הנתבעים מבקשים להשתלט על רכושה של המנוחה, שעה שהיא אינה כשירה לפעולות משפטיות ואינה מבינה את טיב המעשה ועל כן, עשויה לחתום על מסמכים מהותיים מבלי דעת, לא נקטו בהליך משפטי על מנת להגן על האם מפני מעשים אלה?

     

76. ודוק, התובעת 6 העידה בפניי כי היא עוסקת כעובדת סוציאלית המתמחה בxxx xxx. ועל כן, היא הנותנת כי לו סברה באמת בזמן הנתון ועוד טרם נעשתה העברת הזכויות, כי אמה אינה כשירה לפעולות משפטיות או כי היא חסרת ישע וכי הנתבעים מבקשים להשתלט על רכושה, הרי שהיה בידה לפנות לבית המשפט – ומן הסתם יודעת היא אף כיצד לעשות כן, על מנת להגן על המנוחה מפני העושק הנטען על ידה.

     

77. לעניין זה אף ראו את דברי התובעת 6 בעדותה:

     

    "ת. אני יכולה להסביר לבי המשפט את חוק חובת הדיווח, כלפי xxxxx. בפרט. אני לא עוסקת וגם לא הוכשרתי לעסוק בהגנה על קשישים. אני יכולה להסביר? [...]

    ת. רק לגבי xxxx אני יכולה להסביר.[...]

    ת. אני יכולה להתמקד ספציפית בחוק חובת הדיווח. על זה הוכשרתי. על זה קיבלתי את המינוי משר הרווחה. רק לצורך חובת הדיווח לגבי xxxxx xxxxx xxxxxx xxxx xxxxx . [...]

    ת. אז את מסכימה שאמא הוגדרה כחסר ישע?

    ש. לא.

    ת. אז לאן את חותרת? היתה עלי חובה לדווח נכון?

    ש. לא. לא.

    ת. אם את מגדירה אותה כחסרת ישע, welcome למועדון. זה מה שאנחנו טוענים."

    (ראו: פרוטוקול מיום 11.12.2018 ע' 17 ש' 31-11).

     

78. חרף האמור, התובעת 6 ושאר אחיה ואחיותיה התובעים לא נקטו בצעד כלשהו על מנת להגן על אמם המנוחה מפני העושק הנטען ומפני ההשפעה הבלתי הוגנת בה נהגו לטענתם הנתבעים; וזאת ככל הנראה כאשר אף לדברי התובעת 6, פקידת סעד xxxxxx xxxxxx כאמור, אמה המנוחה לא הוגדרה על ידה כחסרת ישע, למרות שבסוף המובאה דלעיל, טוענת היא כי למעשה זו טענתם.

     

79. לכל אלה יש להוסיף את טענתם של הנתבעים בכתב ההגנה, אשר לא הוכחשה כי מרשם חברי המושב ____ הינו פומבי ואף שניים מהאחים, אשר לא נטלו חלק בתביעה, ואף חלק מאחייניהם, מתגוררים במושב ומן הסתם מודעים לזהות חברי המושב, נוכח קיומן של אספות והצבעות שונות, כאשר מן הסתם לפחות בחלק מההצבעות משתתפים כלל בעלי הנחלות.

     

80. בהקשר זה יש לציין כי שני האחים והאחיינים המתגוררים במושב לא נתבקשו להעיד מטעם מי מהצדדים. מכל מקום, כאשר טענה זו לא הוכחשה על ידי התובעים, הרי שאני יוצא מנקודת הנחה כי אכן שניים מאחי התובעים והנתבע 1 מתגוררים וחברים במושב ועל כן העברת הזכויות מן המנוחה לנתבעים 1 ו- 2 ככל הנראה הייתה ידועה לכלל התובעים באותה העת, או לכל הפחות הייתה להם אינדיקציה ברורה לכך.

     

81. משכך, לא ניתן לקבל את טענות התובעים כי דבר העברת הזכויות נודע להם רק כשנה לאחר פטירת אמם. מדובר במקרה בו סכסוך סביב הנחלה שרר לפחות בין חלק מהתובעים לבין המנוחה, לכל הפחות מסוף שנות ה-90.

     

82. אף אם נקבל את הטענה כי התובעים סברו שעצם סירובם לחתום על מסמכי העברת הזכויות בנחלה על שם הנתבעים 1 ו- 2, מנע העברה זו, הרי שמכל מקום לא יכולים היו לדעת אל נכון כי העברת הזכויות אכן נמנעה. מכל מקום, נראה כי לו סברו כי אמם חסרת ישע ונתונה ללחץ והשפעה בלתי הוגנת, הרי שכאמור לעיל, חשש כנה זה היה מביאם לנקיטת צעד משפטי אשר יגן על האם מפני ניצולה לרעה וכנגד פעולות בלתי הוגנות כשיטתם, של העברת הזכויות.

     

83. נוכח כל המפורט לעיל, סבורני כי התובעים השהו את הגשת התביעה למשך פרק זמן שהינו למעלה מן הסביר בנסיבות להן הם טוענים. אני סבור כי אף אם התובעים לא ידעו בזמן אמת את דבר העברת הזכויות מאמם המנוחה אל הנתבעים 1 ו- 2, הרי שמכל מקום הייתה להם אינדיקציה ברורה לכך שבכוונת האם המנוחה להעביר את הזכויות על שם הנתבעים. אף אם סברו התובעים כי אין מדובר בהסתלקות של האם מהזכויות בנחלה אלא העברתן על דרך של מנגנון הבן הממשיך, הרי שמכל מקום, התובעים ידעו כי כך או אחרת בכוונת אמם לדאוג להעברת זכויות באופן זה או אחר על שם הנתבעים ולא פעלו כדי למנוע זאת.

     

84. אף לאחר העברת הזכויות, כאשר חלק מבני המשפחה חברים באגודה או מתגוררים במושב, הרי שכבר אז התובעים ידעו על דבר העברת הזכויות או לכל הפחות הייתה להם אינדיקציה ברורה לכך. התובעים משיקוליהם שלהם נמנעו מנקיטת הליך כלשהו למניעת העברת הזכויות או ביטולן בדיעבד, על ידי נקיטת הליך משפטי במהלכו ניתן היה באותה העת לעמוד על טיב הבנתה של האם המנוחה את תוכן המסמכים עליהם חתמה ואת כשירותה המשפטית לבצע פעולות אלה.

     

85. שיהוי זה מתבטא בכך שמחמת חלוף השנים הסתמכו הנתבעים על כך שככל הנראה התובעים זנחו את טענותיהם כלפיהם וקיבלו עליהם את רצונה של אמם וכי העברת הזכויות אינה ניתנת עוד לחזרה.

     

86. שיהוי זה מתבטא אף בכך שכאמור לעיל, כאשר התובעים טוענים כעת כי אמם לא הייתה מודעת לטיב המעשה המשפטי ולא הייתה כשירה לבצעו, הרי שלו נקטו בפעולת מנע משפטית, כגון בקשה למינוי אפוטרופוס, כגון בקשה להגן על אמם מפני טענת העושק שנעשית לנגד עיניהם, כגון הגשת תביעה מסודרת באופן שכך ניתן היה לדון בטענותיהם אלה בשעת אמת ולא לאחר נתק כה מתמשך בשנים, בין המעשה לבין הגשת התביעה, הרי שבאותה העת ניתן היה על נקלה לברר את הטענות, לא באמצעות מסמכים שבדיעבד, אלא באמצעות בדיקה מקצועית, כבר באותם ימים, את האם המנוחה, את טיב רצונה ואת כשירותה המשפטית.

     

87. אף ראו בהקשר זה את דברי המומחה הרפואי, ד"ר ג.כ., אשר לחוות דעתו אתייחס בהרחבה בהמשך, עת עמד בעדותו על השוני בין בדיקה בחיים של אדם (על אחת כמה כאשר מדובר ברופא קבוע) אל מול בדיקה שעורך רופא על סמך מידע שהוצג בפניו (ראו בעניין זה: פרוטוקול מיום 29.01.2019 ע' 120 ש' 10 ואילך). כמו גם ראו דברים אלה:

     

    "[...] חסרונה של חוות דעת רפואית הוא בהיותה ניתנת על ידי מומחה אשר לא ראה את המנוח ובמרבית המקרים אף לא הכיר אותו אישית. חוות דעת זו נסמכת על מסמכים רפואיים של המנוח, וכל כולה בבחינת "ניתוח לאחר המוות". לעיתים עדות מהימנה של עורך הצוואה ו/או העדים לה עדיפה על פני חוות הדעת של המומחה, כך שחוות דעת זו איננה בבחינת "כזה ראה וקדש"".

    (ראו: שוחט, גולדברג ופלומין, דיני ירושה ועיזבון, מהדורה שישית תשס"ה 2005 בעמ' 97).

     

88. הנה כי כן, לו חששו התובעים מהשפעה בלתי הוגנת על המנוחה בעודה בחיים או לו סברו כי אין היא מבינה טיבם של מסמכים משפטיים ומחמת כך אינה כשירה לחתום עליהם, הרי לו פעלו בהקשר זה בהיבט משפטי, הרי שכבר באותה העת ניתן היה לעמוד על טענות התובעים ולבררן באין מפריע תוך התרשמות בלתי אמצעית מהמנוחה עצמה.

     

89. חוששני כי שיהוי זה של התובעים יורד לשורש טענתם המשפטית. אני סבור כי באותה העת התובעים נמנעו במתכוון מלהעמיד למבחן את הבנתה של אמם את התוצאות המשפטיות של המסמכים עליהם חתמה; ועל כן שיהוי זה נמצא כעת בעוכריהם, שכן דומני כי הדברים מלמדים אף על חוסר תום לב בטענות התובעים.

     

90. לפיכך, מששיהוי זה יורד לשורש הדיון, אני סבור שהתובעים מושתקים כעת מלקבל את הסעד להם הם עתרו; ועל כן דין התביעה להידחות מטעם זה. נדון עתה ביתר טענות התובעים.

     

    האם המנוחה ידעה והבינה את השפה העברית?

91. סוגיה זו העסיקה רבות את התובעים במהלך בירור התביעה וחלק ניכר מחקירות העדים עסק בסוגיה זו.

     

92. בתצהירה הצהירה הגב' ח.ג.א., אשר העידה מטעם התובעים ואשר שימשה כמורה חיילת בסוף שנות השמונים, כי המנוחה לא ידעה עברית כלל; והדברים היחידים ששמעה מפיה היו "מילים בודדות בשפה ה____". בנוסף ציינה כי המנוחה לא שיתפה פעולה עם הלימוד כלל וכלל ולמעשה לאורך המפגשים נחה על כיסא או על הספה בסלון ובהתה ללא תנועה או יצירת קשר עם סביבתה. בעדותה העידה כך:

    "גם לא כל כך דיברה ב____, היא בקושי ענתה, מלמלה."

    (ראו: פרוטוקול מיום 29.01.2019 ע' 99 ש' 9).

     

93. ד"ר מ.פ., רופאת המשפחה אשר טיפלה במנוחה בביתה בערוב ימיה, החל מיולי xx20 ואשר העידה מטעם ההגנה נשאלה האם המנוחה תקשרה עמה בעברית וענתה כך:

    "אמרתי, שבמפגשים שלי היא לא הייתה מתקשרת."

    (ראו שם: ע' 130 ש' 3).

    -בהמשך-

    "כן, אני זוכרת אותה כלא מתקשרת."

    (ראו שם: ע' 132 ש' 18).

     

94. כאשר נשאלה העו"ס ג.א., העובדת הסוציאלית של מושב _____ אשר ביקרה באופן סדיר בבית המנוחה מפאת תפקידה בין השניםxx 19 לשנת xx20 והעידה מטעם הנתבעים, האם תקשרה עם המנוחה בעת הטיפול בה העידה כך:

     

    "היה מאוד קשה לתקשר איתה בגלל מצבה הנפשי. אני לא זוכרת שיחות ורבליות ממש, אבל המצב הנפשי שלה היה מאד ירוד.

    [...]

    אני זוכרת שהיה מאד קשה לתקשר איתה , אני לא זוכרת שיחות ורבליות. אני אומרת את התשובות,

    [...]

    עו"ד הדר יצחק: את לא זוכרת שיחות.

    גב' ג.א.: ורבליות כן. המצב של היה מאוד ירוד מבחינה נפשית."

    (ראו שם: ע' 141 ואילך).

     

95. העדה, ט.מ., שכנת של המנוחה אשר צוין כי טיפלה במנוחה העידה כך:

    "עו"ד הדר יצחק: את נותת לנו שאת מדברת עם הגברת בשפה העברית וכולי,

    גב' ט.מ.: כן.

    עו"ד הדר יצחק: על איזה שנה את מדברת גברת?

    גב ט.מ.: לפני עשר שנים.

    [...]

    עו"ד הדר יצחק: כלומר xx20.

    גב' ט.מ.: xx20 כן"

    (ראו שם: ע' 150 ש' 18 ואילך).

    -ובהמשך-

    "עו"ד הדר יצחק: איך איתך דיברה עברית?

    גב' ט.מ.: לא אמרתי שהיא דיברה, היא לא דיברה בגלל האירוע מוחי, פשוט אני דיברתי איתה בעברית,

    עו"ד הדר יצחק: יפה ואיך היא דיברה איתך?

    גב' ט.מ.: והיא היתה עונה לי כן בראש,

    [...]

    גב' ט.מ.: היא לא דיברה בעברית, היה לה אירוע מוחי, היא לא יכלה לדבר."

    (ראו שם: ע' 152 ש' 1 ואילך).

     

96. נכדה של המנוחה, מר י.י., בנו של האח מר ר.י., אשר לא הצטרף לתביעה, נשאל על השיח ותקשורתו עם המנוחה במהלך חקירתו הנגדית. הנכד עמד על דעתו שהמנוחה דיברה עברית, הוא סיפר על מקרים מילדותו ועמד על כך שבמועדים הרלוונטיים להעברת הזכויות, המנוחה דיברה עברית, תוך שימוש דל בשפה אך באופן ברור:

    "[...]

    מר י.י.: אז אני אסביר. אתה רוצה לשמוע תשובה? אני כשהייתי ילד שם גדלנו, היינו אוכלים שם בימי שישי, היינו מברכים והיינו שרים בעברית והיינו שרים בהרבה אירועים .. סידור תפילות של ה____ והיא היתה גם שרה איתנו וגם קוראה בעברית. איך שרים את השירים של ה____ בעברית.

    [...]

    מר י.י.: אינה מבינה, זאת אומרת שעדיין היא מבינה חלק מהדברים.

    עו"ד הדר יצחק: לא, זאת פרשנות שלך, השאלה כשאתה מדבר איתה.

    מר י.י.: אתה אמרת אינה מבינה עברית טוב.

    עו"ד הדר יצחק: נכון.

    מר י.י.: היא לא מומחית ל עברית, לא טוב, אבל היא עדיין מבינה.

    עו"ד הדר יצחק: אה, אני רואה שאתה כבר,

    מר י.י.: זה מה שאתה אומר, לא אני. אתה אמרת לא מבינה עברית טוב.

    עו"ד הדר יצחק: [...] שהביאו לה עובדת זרה דוברת שפתה ____.

    מר י.י.: אוקי.

    עו"ד הדר יצחק: למה הוא כותב את זה?

    מר י.י.: כי מן הסתם ככה יותר קל לתקשר.

    עו"ד הדר יצחק: מה?

    מר י.י.: כי מן הסתם ככה יותר קל לתקשר ב_____ מאשר בעברית. ועדיין אתה אמרת שהיא לא דיברה עברית טוב ... לדבר איתה ב_____."

    (ראו שם: ע' 166 ש' 15 ואילך).

     

97. קרוב משפחתה של המנוחה, מר י.נ., העיד בחקירתו הנגדית כי המנוחה ידעה עברית ברמה בסיסית בלבד. (ראו: פרוטוקול מיום 07.05.2019 ע' 218 ש' 25 ואילך).

     

98. באישור הנוטריוני עת נערכה הצוואה הראשונה נכתב כך: "השתכנעתי כי המצווה שומעת את השפה העברית שבה נרשמו דברי הצוואה". התובעת 6 טענה כי המנוחה לא הבינה את השפה העברית, וכאשר נשאלה כיצד התבצעה החתימה על הצוואה טענה היא כך:

     

    "ת. מצבה הרפואי לא אפשר לה לדבר. לתקשר. גם לא ב____.

    ש. אז איך היא דיברה עם א.?

    ת. תשאלי את התרמית שנעשתה פה. זו בדיוק הנקודה."

    (ראו: פרוטוקול מיום 11.12.2018 ע' 44 ש' 21-19).

     

    בהמשך העידה תובעת 6 כך בחקירתה:

     

    "[...] האם אמך היתה אישה דתיה?

    ת.היא היתה דתיה.

    ש.האם אמך היתה מתפללת כל יום?

    ת.היא היתה מתפללת.

    ש.באיזה שפה אמא שלך היתה מתפללת?

    ת.אני לא יודעת. גם אם היא דקלמה את הכתוב בסידור, אז יופי לה וזה קדם הרבה שנים לפרוץ המחלה.

    [...]

    עו"ד אתי ארביב: [...] אני לא יודעת אם את יודעת שאביה של אמך הוא היה מלמד דווקא בנות לקרוא בתורה [...]

    עו"ד אתי ארביב: לטענתך אמך לא דיברה עברית [...] אז משתמע מזה שזה עברית. אז משתמע מכך שאת מאשימה את עו"ד א. ועו"ד ל., את נציג הסוכנות, שאר הרופאים ואנשי הרווחה שכולם למעשה שיקרו לאורך כל הדרך?

    ת.הוא כתב עו"ד א. כתב שומעת. הוא לא כתב מבינה את מה שהיא שמעה. כך גם אני אומרת. היא קראה בסידור אולי לפני 73 כשהיא עוד לא היתה חולה. היא קראה אולי בסידור אבל היא לא הבינה אולי את המשמעות של זה. [...]

    ש. אז תסבירי לי איך את מסבירה את הצהרתה של התובעת 1 בפני בית המשפט בדיון אצל כב' השופט ערן שילה שאמך עד תקופה מסוימת היתה מדברת עברית?

    ת.אמרתי שוב,

    ש.ורק עם האירועים המוחיים, הפסיקה.

    ת.אמרתי שוב. לא רק מהאירועים המוחיים. אז אחותי אולי לא בקיאה ולא זוכרת את התאריכים. אולי בילדות המוקדמת שלה היא ידעה לומר מילה אחת או שתיים או כמה מילים, בסדר? היא לא יכלה להבין מה זה הסכם מתנה. היא לא יכלה להבין מה זה צוואות.."

    (ראו שם: ע' 73 ש' 31 ואילך).

     

99. התובעים הרבו בצירוף מסמכים רפואיים מתיקיה הרפואיים של המנוחה ברבות השנים. ממסמכים אלה אפשר אף ללמוד על יכולתה של המנוחה לדבר עברית. כך מעיון בתיעוד הרפואי מטעם המרפאה לבריאות הנפש ב____, אשר צורף על ידי התובעים, עולים הדברים הבאים באשר ליכולת ההתקשרות של המנוחה:

    • מסמך מיום xx.xx.xx (מסמך מס' 15 במסמכי התובעים): "משתפת פעולה מדבר[ת] לפעמים לא לעניין וקשה להבינה [...] טוענת שהיא לא עצבנית, שכך דואגת לבנה. שוללת מחשבות אובדניות".

    • מסמך ביום xx.xx.xx (מסמך מס' 17 במסמכי התובעים): "טוענת ש"כבר אין אנשים שרודפים אותה".

    • ביום xx.xx.xx: "[...] מספרת שלפי שבועיים החלו תופעות [...]".

    • ביום xx.xx.xx: צוין "מגיעה עם כלתה, אינה מבינה עברית טוב".

       

100. בטופס הערכה מטעם היחידה לאשפוז וטפול בית מיום xx.xx.xx (נספח 177 לפרק "ניידות" בתצהירי התובעים) נרשם כי המנוחה: "שומעת ורואה , אך אינה מגיבה מדברת רק לעיתים רחוקות"; כמו כן צוין כי המנוחה נעזרת בטיטול.

      

101. לכל אלה יש להוסיף את טענת הנתבע בתצהירו כי בספר זיכרונות שנערך על ידי אחד הנכדים מובאים דברים מפי ר., בנה של המנוחה, אשר אינו צד לתביעה, כי עוד בעת מגוריהם ב____ דיברה המנוחה עברית ולדבריו אף כתבה שירה בעברית ואף הלחינה שיריה אלה. הנתבע צירף לתצהירו עמוד אחד מתוך הספר, אך מעבר לעמוד אחד לא ברור מי כתב את הספר ובמי הוא עוסק. אף הנכד אשר נטען כי כתב את הספר לא זומן להעיד.

      

102. לאחר בחינת העדויות בעניין זה ואף לאחר עיון בתיעוד הרפואי רב ההיקף שצורף לתיק, אני סבור כי לא עלה ביד התובעים להוכיח כי המנוחה לא דיברה את השפה העברית כטענתם. מבלי לקבוע מסמרות באשר לאיכות ועושר השפה, הרי שאין ספק כי המנוחה התבטאה בעברית והדבר אף עולה מהתיעוד הרפואי, המתפרש על פני שנים הרבה. לא מצאתי במסמכים אלה כי עלה צורך בשימוש במתורגמן לשפת האם של המנוחה וההתרשמות הכללית היא כי כן ניתן היה להבין אותה עת עדיין יכולה הייתה להתבטא.

      

103. אמנם בתקופות שונות ובמיוחד בשנים האחרונות לחייה התקשתה לדבר בעברית, אך התרשמותי היא כי המנוחה תקשרה עם סביבתה בשפה העברית, הבינה אותה ואף ידעה לבטא את רצונה בשפה זו אף אם בשפה דלה. בהקשר זה נזכיר כי אף התובעת 2, הגב' ר.א., אשר לא הגישה תצהיר ולא העידה, התייחסה לסוגיה זו בקדם המשפט מיום 18.9.17, שם נשאלה ע"י כב' השופט ע. שילה והשיבה כך:

      

     "בית המשפט שואל אותי כשעורך דיני אמר שהמנוחה לא הבינה עברית אני אמרתי שזה היה "בשנים האלה" למה התכוונתי, ואני עונה שמאז שהיא חלתה היא עברה הרבה אירועי מוח, הפסיקה לדבר אתנו עברית, הפסיקה לענות לנו לדבר אתנו. כלום. היא דיברה עברית בשנות ה 70 משהו כזה. בית המשפט (שואל) אותי הרי האירועים המוחיים לא היו בשנות ה 70. האירועים המוחיים היו אחרי הטריגר, היה לה פרפור פרוזדורים. בשנת 73 היה לה אירוע של הטראומה ומאז היא הפסיקה לדבר בכלל, לא ___ ולא עברית".

     (ראו: עמוד 3 לפרוטוקול מיום 18.9.17, שורות 24-19). 

      

104. הנה כי כן, חרף טענת התובעים כי המנוחה לא דיברה את השפה העברית כלל ועל כן לא הבינה את שפת המסמכים עליהם חתמה, הרי שדומני כי שפה זו הייתה שגורה על פיה של המנוחה לפחות במרבית שנות חייה ובשנים המאוחרות לחייה עדיין הבינה ודיברה עברית, אם כי ככל הנראה העושר הלשוני הלך ופחת. המסקנה המתבקשת היא כי אף אם בשנות חייה המאוחרות התקשתה המנוחה לנהל שיחה ואף להתבטא, בין השאר נוכח הליקויים הרפואיים מהם סבלה, הרי שאין בכך בכדי ללמד כי לא הבינה את שנאמר לה ואת המסמכים אשר הוסברו לה.

      

     מצבה הפיזי הכללי של המנוחה

105. אף למצבה הפיסי של המנוחה נדרשו הצדדים. התובעים אף העידו את הגב' ח.ג.א., אשר הגיעה לבית המשפחה בשנות השמונים, בכדי ללמד את השפה העברית. עדה זו מסרה בתצהירה כי לא ראתה את המנוחה עושה פעילות של אחזקת הבית, קרי, ניקיון הבית, סידורם של המיטות ובישול. בחקירתה החוזרת ציינה את הדברים הבאים:

     "גב' ח.ג.א.: כן.... אנחנו הבנו שהיא לא כל כך מתפקדת. כי מי שאנחנו רואים אותו כל הזמן על הכסא, על הספה, לא מדבר, לא מציע, לא קם והיינו גם בסיטואציות עם הילדים אחרי הצהריים וגם לא, זאת אומרת גם לא להם, אז כלום כאילו".

     (ראו: פרוטוקול מיום 29.01.2019 ע' 100 ש' 15-13).

      

106. ד"ר מ.פ., אשר טיפלה במנוחה החל מיולי xx20 (כשנתיים לפני פטירת המנוחה וכתשע שנים לאחר החתימה על המסמכים נשואי המחלוקת), כפי שצוין לעיל, העידה בחקירתה על מצבה של המנוחה כך:

     [...] היא הייתה מרותקת למיטה, וכבר לא מתקשרת כשהכרתי אותה."

     (ראו שם: ע' 125 ש' 16-15).

     עוד הוסיפה כי חדרה של המנוחה נראה "כמו חדר בית חולים". (ראו שם: ע' 132 ש' 13).

      

107. הגב' ט.מ. אשר נשאלה לגבי תפקודה של המנוחה עת שהתה עמה, העידה כי בשנותיה האחרונות 20xx)) המנוחה הייתה נעזרת בבנה לצורך ישיבה על כיסא וצפייה בטלוויזיה, צחצוח שיניים ואכילה; אך באשר לשנים מוקדמות יותר, ובפרט xx19, לא יכלה לשפוך אור באשר למצבה של המנוחה (ראו שם: ע' 152 ש' 16 ואילך).

      

     באשר להתניידותה של המנוחה:

108. נכדה של המנוחה, מר י.י., העיד כי למיטב זכרונו בשירותו הצבאי, בתחילת שנות ה-90 המנוחה הלכה על רגליה. כאשר נשאל ע"י ב"כ התובעים שלשיטתם הייתה מרותקת למיטתה החל משנת 19xx עמד על דעתו כי טענה זו אינה נכונה (ראו שם: ע' 171 ש' 15-5).

      

109. קרוב משפחתה של המנוחה, מר י.נ., העיד לעניין יכולת ניידותה של המנוחה כי במהלך שנות ה- 90 (xx-19xx19) הוא ראה אותה הולכת, לא הייתה מרותקת לכיסא או למיטה ואף ראה אותה מטיילת בחצר ואף לדבריו בשדה (ראו: פרוטוקול מיום 07.05.2019 ע' 220 ש' 20-6).

      

110. במסמכים רפואיים מיוםxx.xx.xx מטעם קופת החולים נכתב כי המנוחה מרותקת לביתה וזקוקה לנוכחות מתמדת של אחד מבני משפחתה; בנוסף צוין כי בלילות סובלת המנוחה מהפסקות נשימה ובשל עודף המשקל חשוב שבנה יהיה נוכח על ידה. (נספח 260; תחת הכותרת "ריתוק לביתה/מיטה" ונספח 101). לעניין זה השיב הנתבע בעדותו כי המסמך הוכן לצורך פנייה למוסד לביטוח לאומי ועל כן החמירו בתיאור מצבה של המנוחה.

      

111. מעיון בגיליון פיזיותרפיסט מטעם קופת החולים בין החודשים יוני לאוגוסט xx20 (נספח 179 –"ניידות" בתצהירי התובעים) עולה כי המנוחה סבלה בקשיים בהליכת מספר מטרים בודדים ואף עלו קשיים בתקשורת.

      

112. מעיון במוצגים שהוגשו בתיק (דו"חות הרווחה הוגשו בדיון 29.01.2020) נרשם בדו"ח מחודש דצמבר xx19 כי המנוחה מטופלת יפה על ידי הכלה ובנה (קרי, הנתבעים 1 ו-2).

      

113. כמו כן, שנה לאחר מכן, בדו"ח מנובמברxx 20 צוין כי המנוחה מטופלת יפה על ידי הנתבעים. אף בדו"ח מנובמבר xx20, שנה מאוחר יותר נכתבו דברים זהים. שם אף צוין כי בשנה זו הייתה למנוחה מטפלת זרה בבית. הדברים חוזרים על עצמם בדו"חות מחודש דצמבר xx20, בדצמבר xx20 ואף בדצמבר xx20 אשר שם צוין כי קיימת התדרדרות במצבה של המנוחה, ולא מוזכרת נוכחות עובדת זרה באותה העת.

      

114. אף בתסקיר מטעם פקידת סעד לסדרי דין משנת xx20 שהוגש בהליך מינוי האפוטרופסות למנוחה (נספח 103; חלק 1 לנספחי התובעים) נכתב כך בעניין המנוחה: "עברה אירוע מוחי, ולא ניתן לתקשר עמה, בביקור בית נראית מסודרת ונקייה, בכסא גלגלים, הבית מטופח נעים ונקי [...]".

      

115. הנתבעים צירפו לתצהירם תמונות באמצעותן ביקשו להראות כי המנוחה הייתה פעילה, הולכת וחיונית. מעיון בתמונות אלה אשר יש לציין כי הוגשו באיכות רעועה למדי ומשכך קשה היה להתרשם מהן, נראית המנוחה בתקופות שונות בחייה. כפי שמתואר בתצהירי הנתבעים בחלק מן התמונות היא יושבת ומחזיקה את צאצאיה, בחלק היא עומדת, מחייכת ונראית 'ערה' לחגיגה סביבה. לבר תמונות משנותיה המאוחרות, כאשר על יד אחת מהן צוין שהיא משנת xx20, בהם נראית המנוחה יושבת בכיסא כאשר הבעת פניה אינה מעידה על מאומה.

      

116. לאלה יש להוסיף כי המנוחה הגיעה למשרדיהם של עו"ד א. א. ז"ל, עו"ד נ. ל. ואף דומני כי למשרדי הסוכנות, כפי שעלה בכתב ההגנה מטעם הסוכנות, כדי לחתום על הצוואות ועל המסמכים הנדרשים להעברת הזכויות (דבר שלא הוכחש למעשה על ידי התובעים ומכל מקום לא הוכח אחרת).

      

117. נוכח כל אלה אני סבור כי לא עלה ביד התובעים להוכיח את טענתם כי המנוחה הייתה מרותקת למיטתה ולביתה במשך שנים ובעיקר בשנים הרלוונטיות לתביעה זו. אמנם, אין מחלוקת כי במשך שנים רבות סבלה מבעיות נפשיות ומתחלואים גופניים רבים ואף נעזרה בהליכון חלק מהזמן, אך לא התרשמתי כי מצבה היה כפי שמבקשים התובעים לצייר. מדובר היה לעניות דעתי באשה חולה המתמודדת עם חוליים רבים ובעיקר בעיות נפש, אך לא כאלה שניתן לומר עליה כי הייתה מוטלת כאבן שאין לה הופכין, כפי שהתובעים ביקשו לציירה.

      

118. כמו כן, באשר לשאלת נטילת כדורי ההלידול, שאלת המינון, שאלת הרעידות בגופה של המנוחה ושאלת הטיפול התרופתי אינן השאלה הרלוונטית, אלא השאלה כיצד השפעה זו התבטאה בתפקודה של המנוחה בעת ההסכם, כאשר אל שאלת מצבה המנטלי של המנוחה אתייחס בהמשך.

      

119. אף לא הוצגו בפניי ראיות ממשיות לכך שהמנוחה סבלה מהזנחה או מטיפול לקוי מצד הנתבעים; נוסף על כן עולה תהייה ברורה בדבר התנהלות התובעים עצמם, שכן אם סברו התובעים שאמם מוזנחת, מדוע לא פעלו באותה העת להחליף את הטיפול למנוחה?

      

     השפעה בלתי הוגנת והתנהגות מחפירה

120. אחת מטענותיהם העיקריות של התובעים הנה כי המנוחה הייתה נתונה למעשה להשפעה בלתי הוגנת מצד הנתבעים, כאשר השפעה זו באה לידי ביטוי בתלות המוחלטת של המנוחה בהם. עוד הם טוענים כי התנהגותם של הנתבעים כלפי המנוחה הייתה מחפירה וכך יורדת לשורש הענקת המתנה ומביאתה לידי בטלות.

      

121. אומר בזהירות כי היות והמנוחה נתונה הייתה לטיפולם והשגחתם של הנתבעים ולמעשה בשנותיה האחרונות הייתה תלויה בהם לחלוטין, הרי שיש מקום להניח שהנתבעת אף הושפעה מהם. ואולם, לא כל השפעה הנה השפעה בלתי הוגנת. השפעה בלתי הוגנת מתבטאת בין השאר בניתוקו של האדם המושפע מיתר בני משפחתו. במקרה שלפניי לא התרשמתי כלל כי הנתבעים פעלו להרחיק את התובעים או שאר ילדיה ובני משפחתה של המנוחה ממנה. ההפך הוא הנכון. מתסקיר הרווחה שהוגש לבית המשפט בשנת xx20, בעת שנידונה הבקשה למינוי אפוטרופוס למנוחה, עלה בבירור כי חלק מהתובעים ניתקו קשר עם המנוחה על רקע מחלוקות הרכוש.

      

122. מכל מקום, אף ניתוק הקשר על ידי חלק מהתובעים מלמד על כך שהתובעים הטילו את האחריות למחלוקות הרכוש על אמם ולא על הנתבעים בדווקא. ועוד- מכלל לאו אתה שומע הן: חלק מהתובעים עדיין היה עם אמם בקשר, אף נוכח המחלוקות; ועל כן המורם מן הדברים הוא כי הנתבעים לא פעלו כלל על מנת לנתק את התובעים מאמם ולמעשה הייתה להם גישה מלאה אליה, אשר לא הופרעה כלל על ידי הנתבעים.

      

123. משכך, אף אם הנתבעים ביקשו להשפיע על המנוחה להעניק להם את הזכויות, הרי שאין מדובר בהשפעה בלעדית או בלתי הוגנת היורדת לשורש העניין, אלא מדובר במערכת יחסים מובנת נוכח העובדה שהנתבעים התגוררו עם המנוחה ומשכך שהו עמה רוב זמנה, בעוד התובעים נחשפו אליה למשך זמן מועט יותר. לפיכך אף לא ניתן לומר שמדובר בהשפעה בלעדית מצד הנתבעים.

      

124. באשר לטענה כי התנהגות הנתבעים הייתה מחפירה אציין את דבריה של ד"ר פ., אשר כאמור טיפלה במנוחה בשנותיה האחרונות, שנים הרבה לאחר שהזכויות הועברו על שם הנתבעים. ד"ר פ. אף ציינה את התרשמותה מן הטיפול במנוחה כך:

     " אני יכולה להגיד שאני מכירה כל מיני דפוסים של טיפול והטיפול שהמנוחה זכתה לו היה בצד העליון של הסקלה של רמת המסירות, אני יכולה להגיד שתמיד כשהיינו חוזרות משם אני והאחיות היינו פשוט מורידות את הכובע מרמת המסירות ש ש. ו- י. היו משקיעים בה."

     (פרוטוקול הדיון מיום 29.1.19, ע' 128 שורה 22 ואילך)

      

125. אף העו"ס, הגב' ג.א. העידה לגבי הטיפול במנוחה מצד המשפחה:

     " היה לי קשר רק עם ב. ו- ש. בכל מה שקשור לגברת ר.י. זכרונה לברכה, התרשמתי שהטיפול הוא טוב, הייתי בקשר רציף מאד עם המרפאה של הישוב. התרשמתי שהכל מטופל בצורה טובה מאוד"

     (ראו שם: ע' 135 ש' 18 -20).

      

126. הנה כי כן, אף לכאורה לאחר שהזכויות עברו על שם הנתבעים והם השיגו את מטרתם, כטענת התובעים, הרי שהמשיכו בטיפול נאות במנוחה, עד כדי התרשמות של אנשי המקצוע. ד"ר פ. אף המשיכה ואמרה כי:

     " זה היה טיפול לא פשוט, טיפול שכרוך בלכלוך, בהתעסקות בדברים מלוכלכים, עם ריחות לא נעימים הפצעי לחץ האלו וגם באישה שהיא לא מתקשרת ותמיד מעבר למסירות הפיזית והרצינות והדקדקנות, תמיד לשאול איזה מדבקה לשים הם גם צברו בתקופה הזאת הרבה ידע שלי אין אותו כבר, וממש ידעו והקפידו על ההנחיות שלנו. אני אומרת, במצבים כאלה אני מאחלת לכל בן אדם שיגיע לסוף חייו שיהיה לו את הילדים שכך יטפלו בו.

     עו"ד אתי ארביב: זה הכלה והבן.

      

     ד"ר מ.פ. (השיבוש בשם במקור, א.א.): הכלה והבן והרבה הרבה ש'. ומעבר לטיפול הפיזי, היה שם גם אנושיות כשניגשנו למנוחה אז תמיד דיברו עליה אפילו שהיא כבר לא היתה מתקשרת. תמיד ש. פנתה אליה ואמרה לה, אני עכשיו הולכת להחליף לך, אני עכשיו הולכת לסובב אותך. דיברה אליה כאילו היא פה איתנו. באמת אין לי מילים להגיד כמה הטיפול הזה היה מסור. גם לא רק קראו לנו שנבוא ונראה ונעשה שגם לזה אני מודה למשפחות שלא תמיד, גם זה יש לציין משפחות שלא עושות, הם עשו את הדברים בעצמם. אישה כזאת במשפחה אחרת היתה מזמן מכלה את ימיה בבית חולים, חייה היו הרבה יותר קצרים בטיפול אחר. ש. ו- י.מבחינתי.

     פרוטוקול הדיון מיום 29.1.19, ע' 128 שורה 24 עד עמוד 129 שורה 11)

      

127. פירוש הדבר הוא כי חרף טענת התובעים להתנהגות מחפירה מצד הנתבעים, הרי שההפך הוא הנכון. מעיון בדברי רופאת המשפחה, הנתבעים היו אלה שהיטיבו את חייה של המנוחה באחרית ימיה וטיפלו בה כטפל הורה בילדו ולא כטפל ילד בהורהו.

      

     מצבה הנפשי של המנוחה

128. ביום xx18.09.20 מונה ד"ר ג.כ. (להלן: "המומחה") בהחלטת כב' השופט ע. שילה, המותב הקודם אשר דן בתיק, לצורך מתן חוות דעתו, באם המנוחה הייתה כשירה לחתום על המסמכים נשואי התביעה.

      

129. בחוות דעתו שהוגשה לתיק ביום xx.xx.xx (להלן: "חוות הדעת") ציין המומחה כי המנוחה סבלה ממחלת הסכיזופרניה הפרנואידית לפחות משנת xx19. לפיכך לאחר עיון במכלול התיעוד הרפואי ובחינת כל ההיבטים והמסמכים שהיו לפניו, מסקנת המומחה היא כי ניתן להניח כי המנוחה לא הבינה את משמעות המסמכים עליהם היא חתמה לרבות מסמכי העברת הזכויות וזאת בשל מצבה הרפואי והנפשי. מסקנת חוות הדעת היא שהמנוחה לא הייתה כשירה להעביר את הזכויות בנחלה בשנת xx19.

      

130. כזכור, שתי הצוואות (המאוחרת נערכה כאמור באותו מועד בו נחתם הסכם ההעברה) אותן ערכה המנוחה נתמכו באישור רפואי של ד"ר י.ס., הרופאה הפסיכיאטרית אשר טיפלה במנוחה, שם נכתב כי "אני מצהיר כי החולה הנ"ל הוא/היא בהכרה מלאה ובדעה צלולה, אחראי/ת למעשיו/ה וכשיר/ה לעשות פעולה בפני נוטריון".

      

131. בחקירתו בדיון מיום xx29.01.20 ציין המומחה את קשייו הסובייקטיביים בדבר חוות דעתה הרפואית של ד"ר ס. משנת xx19:

      

     "[...] אבל במקרה הספציפי הזה הפער בין התיק ובין החוות דעת הפער היה כל כך גדול וכל כך לא מקובל בעולם של רפואה, שאני נאלצתי, אני מדגיש, נאלצתי להתייחס קצת בביקורת ואני מדבר בלשון המעטה לביקורת, כי זה פשוט בלתי מתקבל על הדעת. כאשר יש תיק כל כך מורכב עם בן אדם כל כך חולה וידוע, בשביל לכתוב שהוא כשיר לתת חוות דעת צריך לנמק את זה מאד באופן רציני. עכשיו, לכתוב זה שהוא כן ולא לתת לזה שום תיעוד מבחינת הממצאים של הבדיקה, אני חושב שזה פשוט התעודה הזאת היא בעיני, אני עוד פעם, בלי להתייחס לגופו של ד"ר ס., אלא לגופו של ענין, אני חושב שהתעודה הזו בעיני היא פסולה."

     (ראו: פרוטוקול מיום 29.01.2019 ע' 103 ש' 22-15).

      

     -וגם-

      

     "כשיש חומר רב, כשיש היסטוריה של כמעט 20 שנה של מחלת נפש, כשיש נתונים על הפרעה קוגניטיבית הולכת וגוברת, אני לא חושב שזה גם דרך אגב כל פסיכיאטר סביר יגיד לכם, אי אפשר להתייחס באותה צורה לבן אדם שהוא רק עכשיו התחיל להיות דמנטי, או בן אדם שיש לו מחלת נפש. בדרך כלל כאשר אתה צריך להוכיח שבן אדם כשיר, אז זה אדרבא ואדרבא, חובת ההוכחה היא כזאת שאתה צריך לפרט בצורה מאד מאד רצינית למה אתה חושב שהוא כן רשאי לכתוב צוואה. וברוב המקרים שאת מציינת אותם, זה מקרים פשוטים יותר שהפירוט לא נדרש כל כך שם. לכן דינה של חוות דעת זאת לא כמו דינה של חוות דעת של גברת י. המנוחה, כששם באמת התיק הוא כבד, ואני פשוט קשה לי, אני כתבתי את זה גם בחוות דעתי, אני לא מתייחס לזה כראיה משפטית רפואית."

     (ראו שם: ע' 104 ש' 10-2).

      

     -ובהמשך-

      

     "עו"ד אתי ארביב: [...] יכול להיות שבאמת, חולה כזה ביום איקס, הוא אדם רגיל לחלוטין?

     ד"ר ג.כ.: טוב, באופן תיאורטי בלבד, זה יכול מאד להיות. אבל המקרה שאנחנו מדברים עליו, הדינמיקה היא דינמיקה פרוגרסיבית מה שנקרא מחלה פרוגרסיבית וקשה לי להאמין, זו לא מחלה עם מהלך של מה שנקרא סקולרי מעגלי כזה, זה בעצם מסלול שהוא הולך מבחינת הסימנים השליליים, זה חד כיווני. ולכן אני לא שולל שאם במידה וד"ר ס. היתה בודקת אותה כמו שצריך,

     עו"ד אתי ארביב: אולי היא בדקה, איך אתה יודע?

     ד"ר ג.כ.: אני לא יודע,

     עו"ד אתי ארביב: נכון, אנחנו לא יודעים.

     ד"ר ג.כ.: אני לא ראיתי מסמך כזה, אני אשמח מאד אם היא תעיד שכן, היא בדקה אותה ויש תיעוד מדויק."

     (ראו שם: ע' 105 ש' 25-9).

      

132. למעשה חלק ניכר מעדותו של המומחה עוסקת באיכות האישור הרפואי של ד"ר ס. ועמדתו של המומחה כלפיה, כאשר הטענה המרכזית הינה כי האישור הרפואי דל בפרטים ואינו מרחיב על מצבה של המנוחה באותה עת. משכך הסתפק המומחה באשר לאופן עריכתה ולנסיבות שלוו לה, וראו זאת:

      

     "ד"ר ג.כ.: [...] אם יש לד"ר ס. איזושהי הוכחה שאני לא צודק בכל מה שהיא עשתה בזמן הבדיקה מוכיח שהאישה הייתה צלולה וידעה מה לעשות, אני בהחלט מסיר את ה, אני אגיד שאני לא צדקתי כי בעיני מה שקובע זה בכל זאת בדיקה של רופא שמכיר אותה. היות ואין כזאת, אני פשוט מעלה את הסבירות שהיא סבירות מאד גבוהה, שהיא מאד חולה ואין מה לעשות. זה רק מה שאני יכול לעשות"

     (ראו שם: ע' 120 ש' 27-23).

      

     -ובהמשך-

     "ד"ר ג.כ.: במקום שהרופא שמכיר נותן חוות דעת בחיים של בן אדם, אני נאלצתי לעשות (מינוח רפואי) זאת אומרת שחזור של המחלה ולהגיע למסקנות על סמך סבירויות."

     (ראו שם: ע' 121 ש' 12-5).

      

133. למקרא דברים אלה וחוות הדעת, דומני כי היה על מי מהצדדים לזמן את ד"ר ס. ליתן עדות. במהלך אחד מדיוני ההוכחות אף התווכחו ביניהם באי כוח הצדדים בדבר אחריותו של מי מהם לזמן את הרופאה למתן עדותה:

      

     "עו"ד הדר יצחק: למה את לא מעידה אותה?

     עו"ד אתי ארביב: לא מצאתי אותה. חוץ מזה אני לא רוצה להעיד אותה.

     ד"ר ג.כ.: היא בפנסיה.

     עו"ד הדר יצחק: אז מה אם היא בפנסיה, אי אפשר להעיד אחת בפנסיה?

     (ראו: פרוטוקול מיום 29.01.2019 ע' 109 ש' 5-1); (ראו גם: פרוטוקול מיום 07.05.2019 ע' 309 ש' 25-19)

      

134. אמנם חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט מעוררת תהיות רבות בדבר מצבה וכושרה המשפטי של המנוחה. אך לאחר כל אלה אציין כי על אף שמצאתי את עמדת המומחה כמקצועית וכזו שמשקפת מסקנה הגיונית, הרי שאינני שותף בהכרח למסקנת המומחה, שיש לפסול את העברת זכויות ברי הרשות מהמנוחה לנתבעים, זאת היות והמומחה ביסס את דעתו על המסמכים הרפואיים שהוצגו בפניו בדיעבד, כאשר מנגד בפני בית המשפט מצוי מסמך אשר נערך כדין ובהתאם לתקנות הנוטריונים במועדים הרלוונטיים להעברת הזכויות.

      

135. אמנם, חוות דעתו של המומחה הנה קוהרנטית והגיונית ולא מצאתי כי עלה בידי הנתבעים להטיל בה רבב. אך שעה שבית המשפט מתבקש לקבוע ממצא עובדתי, אין הוא יכול להסתמך רק על המסקנה ההגיונית, אלא אף על יתר העדויות והראיות שהובאו לפניו; וראו בעניין זה:

      

     ""ההגבלה המוטלת על מי שלא ידע להבחין בטיבה של צוואה, עניינה מצבו הנפשי, המנטלי והגופני של המצווה לעת עריכת הצוואה. להוכחת הטענה יש להסתייע בעדות רפואית או אחרת באשר למצבו של המצווה עת עשה את אותה צוואה שקיומה מתבקש (ע"א 7019/94 לפיבסקי נ' עמליה דן, [פורסם בנבו] תק-על 97(1) 208). עם זאת, רשאי בית המשפט להסתייע בחומר ראיות אחר, המתייחס למועד עשיית הצוואה, ולהעדיפו על פני חוות הדעת הרפואית. חסרונה של חוות דעת רפואית הוא בהיותה ניתנת על ידי מומחה אשר לא ראה את המנוח, ובמרבית המקרים אף לא הכיר אותו אישית. חוות דעת זו נסמכת על מסמכים רפואיים של המנוח, וכל כולה היא בבחינת 'ניתוח לאחר המוות'. לעיתים עדות מהימנה של עורך צוואה ו/או העדים לה עדיפה על פני חוות הדעת של המומחה, כך שחוות דעת זו איננה בבחינת 'כזה ראה וקדש' [...] נקודת הזמן הרלוונטית הנה מועד חתימתה של הצוואה, וחומר הראיות צריך שיתייחס למועד זה (ע"א 3411/92 רובינשטיין נ' ברזבסקי, [פורסם בנבו] דינים עליון מ 648; ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני, מז(4) 785). לכן, צוואה תהא תקפה אם נעשתה בנקודת זמן שבה ידע המנוח להבחין בטיבה, אף אם לפני כן או אחרי כן השתנה מצבו" (שוחט, גולדברג, פלומין "דיני ירושה ועזבון" עמ' 97-98)."

     (ראו: עמש (ת"א) 38138-09-11‏ ‏ א' נ' ש' נ' א' מ' ק'‏ [פורסם במאגרים אלקטרוניים] (14.04.2013); פסקה 11 לפסק הדין).

      

136. ברור כי המנוחה סבלה ממחלות נפש מזה שנים רבות ובתקופה מוקדמת סבלה ממחשבות רדיפה ופרנויה. כך חששה לשלום ילדיה והסתובבה בבית כשהיא אוחזת בסכין על מנת להציל אותם מרודפיהם. אך אלה היו נחלת העבר. המנוחה טופלה במשך שנים רבות בתרופות נוגדות פסיכוזה כגון הלידול, אך לפחות בשלוש השנים שקדמו לעריכת המסמכים (הסכם המתנה והצוואה), אין תיעוד כלשהו בדבר מחשבות רדיפה, הזיות וכד', מהם ניתן להסיק כי המנוחה לא ידעה להבין את טיב המסמך עליו היא חתמה.

      

137. אמנם במסמך מיום ה-xx.xx.xx שנערך על ידי ד"ר מ. ל. נרשם כי "הייתה התפרצות פסיכוטית, פראנויות, לפני כחודש[...]". אך בכלליות, מעיון בתיק מהמרפאה לבריאות הנפש, והמסמכים שצורפו לתיק, עולה כי החל משנת xx19 מצבה של המנוחה היה יציב וטוב, כאשר לאחר מות בעלה חלה תקופת עצבנות (בחודש מאי xx19). אכן, בחודש אוקטובר xx19 נרשמה כי קיימת החמרה במצבה ובחודש מרס xx19 נרשם כי המנוחה מפגינה תוקפנות כלפי אחרים ונוטה היא לאכילה מופרזת, במסמך מיום xx.xx.xx נרשם: "מצבה יציב אינה מגלה תכנים פרנואידים, סובלת מתופעות דיסקינטיות [...]"; ובמסמך לאחר כן מיום xx.xx.xx נרשם: "מרגישה טוב. אינה מגלה תכנים פסיכוטים. תפקודה בבית מוגבל [...]".

      

138. במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע נחקר על הפסקת הטיפול בהלידול ואכן אישר כי טיפול זה הופסק, אך בהמלצת הרופאים. ב"כ התובעים תהה באשר לכך, נוכח העובדה שלא מצאנו תיעוד במסמכים הממליץ על הפסקת הטיפול. אך נוכח עדותה החד משמעית של ד"ר פ. בדבר הטיפול המסור אותו נתנו הנתבעים למנוחה, הרי שלא מצאתי כי הטיפול הופסק על ידם בהיעדר שיקול דעת ומתוך חוסר תובנה למצבה של המנוחה, אלא ככל הנראה הדבר אכן נעשה בהמלצת הגורמים המטפלים, אף אם לא מצאנו את התיעוד לכך.

      

139. אכן, בדיעבד דומני כי שגו הצדדים – ובעניין זה, מירב הכובד מוטל על התובעים, כי לא מצאו לנכון לזמן את ד"ר ס. אשר בדקה את המנוחה ומסרה את האישור הרפואי עליו נסמך האישור הנוטריוני . אך עם זאת, אף עדותו של ד"ר כ., המומחה מטעם בית המשפט, על אף שלא נסתרה, אינה שוללת את האפשרות כי ד"ר ס. אכן ערכה מבדקים רפואיים בעת מתן האישור הרפואי, למרות שאלו אינם מצויים תחת ידינו.

      

140. למעשה, מדברי המומחה עולה כי לו היה האישור מטעם ד"ר ס. מפורט, הרי שהיה מקבל את עמדתה כפי שנכתבה באישור. לאחר שהתרשמתי מעדותו של המומחה בפני, דומני כי היה על הצדדים לזמן את ד"ר ס., זאת כאשר נידונה השאלה האם חוות דעתה של ד"ר ס. שיקפה את מצב המנוחה לאשורו. עדותו של המומחה לא שפכה אור על שאלה זו, אלא לדידי הבהירה כי סביר שמסקנתה הרפואית של ד"ר ס. הייתה נכונה, אך הפגם הקיים בה הוא העדר פירוט בדבר המסקנה אליה הגיעה ד"ר ס. פגם זה יכול היה לנבוע אחת מהשתיים: בשל היכרות עם המנוחה, אשר מצבה הניח את דעת הרופאה, או בשל עומס עבודה מצד ד"ר ס'.

      

141. אך זאת יש לזכור, ד"ר ס. הייתה הרופאה המטפלת במנוחה לאורך שנים וקשה להלום מצב בו הייתה מוציאה תחת ידה מסמך הנוגד את התרשמותה העניינית מהמנוחה. כאשר התובעים טוענים כנגד מסמך רפואי הערוך כדין על פי תקנות הנוטריונים, ואשר נערך על ידי הרופאה המטפלת במנוחה בקביעות, סבורני כי הימנעותם מהעדתה המתבקשת עומדת להם לרועץ. משכך, חוששני כי דבר זה מלמד על חוסר ביטחונם של התובעים באשר לעדות אותה הייתה משמיעה.

      

142. בא כוח התובעים אף העלה טענות כלפי הנתבע בעת חקירתו הנגדית, כשלטעמו פעל הנתבע בשיתוף פעולה עם ד"ר ס. בעת שהאחרונה בדקה את המנוחה לצורך עריכת הצוואה (ראו: פרוטוקול מיום 07.05.2019 ע' 317 ש' 13 ואילך); טענות אותן הכחיש הנתבע ואשר התפתחו לשיח ער בעניין פעילותיה של ד"ר ס'. בשים לב לטענות אלו ובשים לב לכלל 'המוציא מחברו – עליו הראייה'; אני מוצא שהיה על התובעים לבקש את העדתה של ד"ר ס., לצורך הוכחת גרסתם משהם יזמו את ההליך עסקינן.

      

143. הנתונים הרפואיים אינם מתקיימים בחלל נפרד מיתר הנתונים העובדתיים, אלא השניים מתקיימים בסימביוזה. משכך כאמור לעיל, איני שותף למסקנת המומחה שניתן להסיק כי המנוחה לא הייתה כשירה לחתום על המסמכים וזאת נוכח כלל העדויות והראיות בתיק.

     בהקשר זה ראו דברים אלו:

      

     "אין חולק כי על בית-המשפט לתת לחוות-דעת מומחים, ובכללן חוות-דעת מומחים בתחום הרפואי, משקל ראוי. חוות-דעת כאלה הן ראיות המשמשות כלי עזר בעל חשיבות רבה בהתחקות אחר האמת, בפסיקת הדין ובעשיית צדק. עם זאת לעולם נתונה מלאכת השיפוט וההכרעה השיפוטית בידי בית-המשפט ולא בידי המומחים. בית-המשפט הוא הפוסק האחרון הן בשאלות עובדתיות והן בשאלות הרפואיות-משפטיות שעומדות בפניו להכרעה. הוא עושה כן לפי חומר הראיות שבא לפניו, כשחוות-הדעת המוגשות לו הן חלק ממנו. בפני בית-המשפט עומד מכלול של חומר ראיות שבדרך-כלל אינו עומד בפני המומחים. אלה קובעים את מסקנותיהם על בסיס צר יותר ומוגבל לתחום מומחיותם – בענייננו, התחום הרפואי. אין להמעיט בערכו של חומר ראייתי זה, אלא שבבוא בית-המשפט להכריע בדין אין זה החומר היחיד העומד בפניו, ואין זווית הראייה של המומחים היחידה שעל בית-המשפט לתת דעתו עליה. בית-המשפט רואה ושומע עדים, וביניהם העדים המומחים, מתרשם מעדויותיהם באופן בלתי אמצעי ומצליב אותן זו עם זו ועם ראיות אחרות, ישירות ונסיבתיות. תוכן כל עדות נשקל במסגרת כלל הנתונים ההוכחתיים שלפני בית-המשפט (ראה, למשל, דנ"פ 3750/94 פלוני נ' מדינת ישראל [8]). מתפקידו של בית-המשפט להעריך את משקל העדויות הבאות בפניו על-פי "...התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט" (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971). במובן זה, משקיף בית-המשפט על עדות המומחה ממבט-על, וביכולתו לקבוע כיצד משתלבת היא בפסיפס שיוצר החומר הראייתי בכללותו. כפי שנקבע לא אחת על-ידי בית-משפט זה, חוות-דעת רפואית, כמו כל חוות-דעת של מומחה, אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית-המשפט. בית-המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, כשהוא מוצא זאת לנכון, בהתאם לשיקול-דעתו (ע"א 1156/92 סגל נ' סגל [9]; ע"א 409/84 מדינת ישראל נ' שגב [10]; ע"א 16/68 רמת-סיב בע"מ נ' דרזי [11], בעמ' 168)."

     (ראו: ע"פ 2457/98 שמן נ' מדינת ישראל, פ''ד נו(4) 289; פסקה 11 לפסק הדין).

      

     סיכום

144. אכן, מצבה הרפואי של המנוחה היה מורכב. במשך שנים סבלה מבעיות נפשיות ומשלל בעיות רפואיות. אך עת לפניי מונחים תצהירי הצדדים על שלל הראיות שצורפו להם, עדויותיהם ועדויות שאר העדים ונוכח כל המפורט לעיל, אינני סבור כי עלה ביד התובעים להוכיח את טענתם במידה הנדרשת במשפט האזרחי, כי המנוחה לא הייתה כשירה לחתום על המסמכים. לא מצאתי כי כטענת התובעים המנוחה הייתה מרותקת למיטתה בתקופה הרלוונטית. אמנם היו לה קשיי התניידות ברבות השנים, אך לא כאלה המלמדים על ריתוק למיטתה כנטען, אלא קשיים עמם התמודדה בדרכים שונות. אף לא מצאתי כי לא הבינה את השפה העברית. האישור הרפואי שניתן ע"י ד"ר ס. על פי תקנות הנוטריונים לא נסתר ובעניין זה אני סבור כי ככל הנראה ד"ר ס. נתנה את האישור הרפואי לאחר בדיקתה של המנוחה, ומכל מקום אפשרות זו לא נסתרה.

      

145. אני סבור כי המנוחה הבינה את משמעות המסמכים עליהם חתמה וכי חתמה עליהם מרצונה, וללא השפעה בלתי הוגנת, אלא אם בכלל, אזי כהוקרת תודה לנתבעים אשר טיפלו בה ברמה שאף ד"ר פ. ואף העו"ס ג.א., מצאו לנכון לשבח כיוצאות דופן. עוד אני סבור, כפי שפורט בהרחבה לעיל, כי התובעים היו מודעים להעברת הזכויות ואף אם לא ידעו בוודאות את אופן ההעברה שבוצעה, הרי שהייתה להם אינדיקציה ברורה לכוונת האם, דבר אשר הביא לסכסוך פנים משפחתי במשך שנים ועוד בימי חייה של האם. בכך שהתובעים בחרו להגיש תביעתם כשש שנים לאחר פטירת האם, כאשר עוד בימי חייה ניתן היה לבחון את כושרה המשפטי לביצוע העברת הזכויות, דומני כי חל שיהוי ניכר מצד התובעים , היורד לשורש טענותיהם ואף נגוע בחוסר תום לב.

      

146. משכך דין התביעה להידחות, כאשר העתירה לפסק דין הצהרתי נדחית. אני סבור כי העברת הזכויות נעשתה כדין. משכך, אף אין מקום לדון ביתר הסעדים המתבקשים, לרבות הסעד הכספי אשר מכל מקום התובעים אף זנחו את הדיון בהם וכן בדבר פינוי הנתבעים מהנחלה, והתמקדו אך בסעד ההצהרתי.

      

147. לאור התוצאה אליה הגעתי, התובעים יישאו בהוצאות הנתבעים בסך 40,000 ₪.

      

148. תואיל המזכירות להמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים ולסגור את התיק.

      

     ניתן היום, כ"ו חשוון תשפ"א, 13 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.

      

     

      

      

     עותק זה מותר בפרסום.