פס"ד בתביעה להשבת כספים בסך כמיליון שקל

תביעה כספית להשבת כספים בסך כולל של 1,074,500 ₪ שניתנו לכאורה מטעם התובע לנתבעים. נתבע 1 הוא בנו של התובע, נתבעת 2 היא כלתו לשעבר - אשתו לשעבר של נתבע 1 (להלן יכונה התובע גם – "האב", ושני הנתבעים יכונו - "האיש" ו-"האישה" או "בני הזוג").

בני הזוג נישאו בשנת 2008 והתגרשו זה מזה ביום 13.2.2020 ולהם שני ילדים קטינים. בעניינם של בני הזוג נדונו בפני בית משפט זה מספר תובענות, ולרבות תובענה בהליך שעניינו איזון משאבים בין בני הזוג, אשר לגביו יינתן פסק דין בנפרד.

טענות האב - התובע

לטענת האב, במהלך התקופה שבה היו האיש והאישה נשואים זה לזה הוא נתן להם שתי הלוואות על רקע מצוקה כלכלית אליה נקלעו בני הזוג, כדלקמן:

ההלוואה הראשונה: לטענתו הוא העביר להם סך כולל של 400,000 ₪ בארבע 'פעימות', כדלקמן:

100,000 ₪ - ביום 20.5.2014; (לעניין התיישנות ביחס להעברה זו אציין שהתובענה דנן הוגשה ביום 19.5.2021, משמע התובענה הוגשה ביום האחרון לפני שחלה התיישנות).

50,000 ₪ - ביום 17.11.2014;

200,000 ₪ - ביום 4.12.2014;

50,000 ₪ - ביום 11.8.2015.

האב הציג אסמכתאות על העברות כאמור לעיל שבוצעו כולן מחשבונו לחשבון מס' ***** בבנק הפועלים סניף ****. רק האיש צוין כמוטב בכל ההעברות הבנקאיות הנזכרות, עם זאת חשבון הבנק הנזכר היה בתקופה הרלבנטית רשום בבעלות משותפת של שני בני הזוג.

לטענת האב, העברות אלו היו הלוואות שהעניק לבני הזוג ואשר סוכם כי יושבו לו בתוך כשנתיים.

ההלוואה השנייה: לטענת האב, הוא פרע חוב שהיה לבני הזוג כלפי גב' פלונית. פלונית היא גרושתו של האב, ואימו של האיש (ולהלן תכונה – "האם"). לטענת האב, גם האם העניקה לבני הזוג הלוואה, בסך 800,000 ₪. לאחר זמן מה האם נזקקה לכספה חזרה וללא דיחוי, אך לא הייתה לבני הזוג יכולת לפרוע באותה עת את ההלוואה. על כן, האיש פנה לאב, בידיעת האישה, וביקש כי האב הוא שיפרע את החוב של בני הזוג כלפי האם, במקומם, ובני הזוג יהיו חייבים להחזיר לאב את הסכום. האב הסכים, אך כיוון שלא היה ברשותו מלוא הסכום הנדרש, אזי האב שילם ישירות לחשבון האם סכום של 700,000 ₪ בלבד בחודש 9.2015 (צורפה אסמכתה על ביצוע ההעברה), אשר נמשכו מתוך פוליסת חיסכון של האב בחברת "הראל". האב פרע את עיקר חובם של בני הזוג כלפי האם, ועל כן לטענתו זכאי להשבת הסכום ששילם. נטען כי בני הזוג נטלו מהבנק הלוואה בסך 100,000 ₪ על מנת להשלים את פירעון מלוא יתרת ההלוואה לאם.

לגרסת האב, וכרקע, בשנת 2014 מכרו האב והאם את דירתם המשותפת, כחלק מהליך הגירושין שלהם, וכל אחד מהם קיבל לידיו את חלקו בתמורה – כ-1.2 מיליון ₪. התוכנית של האב הייתה לרכוש לעצמו דירה קטנה למגוריו מתוך התמורה שקיבל, שתשמש אותו בערוב ימיו. אלא, שנוכח הקושי הכלכלי אליו נקלעו בני הזוג, עקב כישלון עסקיו של האיש, הסכים לדחות מעט את תוכניתו על מנת לסייע להם, והוסכם ביניהם, בעל פה, ומתוך אמון גבוה שרחש לבני הזוג, כי הסכום יוחזר לו בתוך כשנתיים. הוא אף סמך על כך שבני הזוג מתכוונים למכור את דירת מגוריהם לאחר שערכה יעלה ולאחר שבני הזוג יספיקו ליהנות ממנה קצת (היות ונרכשה זמן לא רב לפני כן), ולרכוש במקומה דירה זולה יותר, ומתוך ההפרש ישיבו לו את כספי ההלוואה (דיון 28.12.2021, עמ' 1). האב היה בטוח כי הכסף אכן יוחזר לו בתוך תקופה זו, ובהינתן שזהו רכושו המשמעותי להבטחת עתידו הכלכלי, ופוליסת החיסכון נועדה לשמש כפנסיה שלו. ברם, הכסף לא הושב כמובטח אלא בחלקו הקטן בלבד: מתוך סכום של 1,100,000 ₪ שהעביר לבני הזוג (400,000 ₪ ועוד 700,000 ₪), הוחזר לו רק סכום של כ-25,500 ₪ במספר תשלומים במהלך השנים 2019-2021. משכך, בחלוף הרבה יותר משנתיים מאז העביר לבני הזוג את הכספים הנזכרים, ומאחר שבני הזוג לא מכרו את דירתם בניגוד לציפייתו של האב, הוא נאלץ להגיש תביעה זו בגין יתרת הסכום שנותר לתשלום, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. האב בינתיים גר בלית ברירה בדירה שכורה ומבקש שהכסף יוחזר לו לשם מימון צרכיו שלו ולרכישת דירה קטנה, ובהיותו אדם מבוגר שגילו כ- 70 שנה. לטענתו מדובר בהפרת הסכם ההלוואה, ובהתעשרות שלא כדין, ועל כן יש לקבל את התביעה.

טענות האיש – נתבע 1

לטענת האיש יש לקבל את התביעה במלואה, ותמך בכל טענות האב. לטענתו, האב העמיד הלוואות לנתבעים לצורך כיסוי חובות שנוצרו בעסקיו ולצרכי התא המשפחתי.

לגרסת האיש, האישה "ידעה על הכספים, היא ידעה על הכול והייתה מנהלת את חשבון הבנק, הייתה עוקבת אחרי חשבון הבנק, היא הייתה מחזיקה בכרטיס אשראי של חשבון הבנק..." (דיון 28.12.2021, עמ' 3). באשר להעברת הכספים מהאב ישירות לאם לעניין ההלוואה השנייה – נטען כי הסכום (700,000 ₪) אכן הועבר בצורה זו לאם "על פי בקשת הזוג - הנתבעים יחדיו" (שם).

טענות האישה – נתבעת 2

ככל שהועברו הסכומים שפורטו בכתב התביעה, הם הועברו לאיש בלבד, ללא ידיעתה של האישה, ולצורך שימושו הפרטי בהיותו מכור להימורים, ולא לצרכי המשפחה.

אף יש להתייחס לכספים אלו כאל כספי סיוע והצלה, כמתנה שניתנה ללא דרישת השבה, ואינם בבחינת הלוואה. עניין מכירת דירת מגוריהם של בני הזוג מעולם לא עלה כאופציה מפי האישה, והאישה לא הייתה מעורבת בשום סיכום בעל פה מול האב.

האישה הכחישה קיומה של מצוקה כלכלית של בני הזוג.

האישה מסכימה כי הסכומים שצוינו בסעיפים 19-22 לכתב התביעה (המסתכמים ב-400,000 ₪) אכן הועברו (סעיפים 20-24 לכתב ההגנה), אך הם "בגדר העברת כספים בין אב לבנו ותו לא – בשל מצג השווא אותו הציג נתבע 1 כלפי כלל המשפחה והתובע בכללם", כלשון כתב ההגנה, מוכחש כי הייתה זו הלוואה, מוכחש כי היה "דד ליין" להשבתה, ומוכחש כי הכספים נועדו לצרכי התא המשפחתי.

בתביעה הרכושית המתנהלת בינה לבין האיש, טען האיש כי האב העביר להם 350,000 ₪ - ולא 400,000 ₪ כנטען בתביעה דנן. חוסר ההתאמה בין הסכומים מוכיח שאין מדובר בהלוואה אלא בהעברת כספים בין אב לבנו.

האישה לא פנתה לאב ולא ביקשה ממנו הלוואה נוספת בסך 700,000 ₪.

האישה מעולם לא הייתה קרובה לאימו של האיש, מעולם לא ביקשה ממנה הלוואה וגם לא קיבלה ממנה כל הלוואה, וברבות הימים האישה אף פתחה בהליך משפטי להוצאת צו הגנה כנגד האם ולהרחקתה.

מדובר בתביעה שהינה קנוניה, מזימה מתואמת בין בני משפחתו של האיש על מנת לנשל את האישה מזכויותיה. לא ניטלו כל הלוואות מהאב, הכספים שהועברו לא שימשו לצרכי קיום התא המשפחתי, אלא לשם כיסוי חובות האיש בגין הימורים וסמים, ונעשו שלא במודעותה או בהסכמתה של האישה.

העדויות שנשמעו בהליך וראיות מרכזיות

הוצגו, בין השאר, דפי חשבון של האיש, האב והאם, והוצגו אסמכתאות בכתב על העברות הכספים הנדונות בתובענה זו: 400,000 ₪ מחשבון האב אל חשבון בני הזוג בבנה"פ (כמפורט בסעיף 4 לעיל); כ- 800,000 ₪ מחשבון האם לחשבון המשותף של בני הזוג בבנה"פ ולחשבון העסקי (כ-270,000 ₪ מתוך הסכום האמור הועבר לחשבון העסקי); ואסמכתה על העברה בנקאית בסך 700,000 ₪ מחשבון האב לחשבון האם (מיום *.*.15). כן הוצגה אסמכתה על פתיחת חשבון הבנק המשותף בבנה"פ עם חתימות הנתבעים שניהם.

בנוסף הוצג תצהיר מטעם האיש שהוגש במסגרת ההליך הרכושי שמתנהל בין האיש והאישה, ואשר כלל כנספח מסמך בכתב יד, החתום בידי האב, ובו צויין: "18.12.2016 - אני פלוני ת"ז... מאשר שנתתי לבני אלמוני סכום של 350,000 ₪ כשיוכל יחזיר לי

(-) חתימה."

יש להזכיר כי לאותו תצהיר עצמו שהוגש מטעם האיש, ואשר אליו הפנתה האישה בתיק המוצגים מטעמה (שהוגש ביום 20.12.2018 להליך קשור שמספרו *****-**-**) צורף גם מסמך מטעם האם, אף הוא בכתב יד (כתב יד שנראה זהה לזה שבמסמך שנחתם בידי האב), ובנוסח דומה: "18.12.2016 - אני פלונית ת"ז... מאשרת בזאת שנתתי לבני אלמוני סך של 800,000 ₪ (שמונה מאות אלף ₪). כשיוכל יחזיר לי. (-) חתימה.". מסמך זה שנחתם לכאורה בידי האם, לא צורף לתיק המוצגים של האישה בהליך דנן, ברם עמד לנגד עיניי כאמור לאחר שהאיש עצמו צירף אותו מטעמו להליך קשור של בני הזוג, ולמסמך זה יש חשיבות לענייננו.

במועד דיון ההוכחות (20.12.2022) העידו בפניי שלושת בעלי הדין – האב, האיש והאישה. כמו כן, העידה האם, שאיננה בעלת דין בהליך זה אך היא קשורה בעקיפין להליך נוכח הטענה בדבר העברת הכספים מטעמה לבני הזוג.

דיון והכרעה

במישור העובדתי הוכחו, באמצעות אסמכתאות ברורות בכתב, העברות הכספים הנדונות בהליך זה – הוכחה העברת כספים מהאב לחשבון המשותף של בני הזוג בבנה"פ באמצעות ארבעה תשלומים המסתכמים בסך 400,000 ₪ כמתואר לעיל; הוכחה העברת כספים מהאם לחשבון המשותף של בני הזוג בבנה"פ בסך 530,000 ₪, והעברה נוספת בסך 270,000 ₪ לחשבון העסקי של האיש; וכן הוכחה העברה בסך 700,000 ₪ מחשבון האב לחשבון האם.

משכך, העובדה הבסיסית הנוגעת לעצם העברות הכספים הוכחה, וזו נקודת המוצא לדיוננו.

עוד עובדה בסיסית שאין עליה כל חולק הינה כי לא נערך בין מי מהצדדים להליך או מול האם הסכם בכתב, וכל העברה של כספים כמתואר לעיל נעשתה על בסיס הסכמות בעל פה בלבד.

על רקע עובדתי זה, שתי שאלות מרכזיות עומדות להכרעה: הראשונה, מה היה טיבן של העברות אלו – האם הועברו כהלוואה שיש להשיבה, או שמא ניתנו כמתנה. השאלה המרכזית השנייה הינה למי ניתנו הכספים – האם לשני בני הזוג גם יחד, או אולי ניתנו לאיש בלבד. ובמילים אחרות האם קיים הסכם הלוואה בין האב לבין האיש בלבד או האם בין האיש לבין בני הזוג גם יחד.

אדון בשאלות אלו להלן.

הלוואה או שמא מתנה?

בהינתן שעסקינן בהעברת כספים בין בני משפחה מקרבה ראשונה, העברה מהורה לילדו (וכלתו), הרי שחלה בנסיבות אלו "חזקת מתנה" – חזקה עובדתית, יצירת הפסיקה, המניחה כי הכספים הועברו כמתנה ולא כהלוואה.

אולם, חזקה זו ניתנת לסתירה.

חזקת המתנה תחול אפוא, אלא אם יוכיח האב התובע כי הייתה זו הלוואה, ונטל ההוכחה מוטל על כתפיו. מכאן, שלא די כי יוכיח את עצם העברת הכספים, אלא עליו אף להניח בסיס ראייתי כי דובר בהלוואה:

"בפסיקה הוכר חריג המכונה "חזקת מתנה" לפיו כאשר בין הנותן למקבל מתקיימים יחסי קרבה מיוחדים של דאגה ואחריות לרווחתו של המקבל, כגון הורה ובנו – הנטל יהיה על הנותן להוכיח שלא התכוון להעניק מתנה, אלא שמדובר במעין הלוואה שיש להשיב (להרחבה והפניות ראו:רע"א 8068/16קטן נ' כהן... ) במאמר מוסגר יצוין כי לגישתי ככלל הנטל לסתור את חזקת המתנה אינו כבד שבכבדים, שכן חזקה זו כשלעצמה הינה בגדר חריג מיוחד. כלומר, אף אם מדובר בהורה, נדרשת בדיקה פרטנית של המקרה." (ההדגשה שלי – מד"ר. בע"מ 8203/17 פלוני נ' פלוני 14.6.2018)

בנסיבות הליך זה ולאחר בחינת הראיות נחה דעתי כי האב עמד בנטל וכי הוכח כי הכספים הנדונים הועברו בבחינת הלוואה שיש להשיבה, ולא כמתנה.

תחילה אזכיר את שני המסמכים משנת 2016, מספר שנים לפני שהוגשה התביעה דנן, בהם רשמו האב והאם כל אחד לחוד כי העבירו כספים לבנם ו"כשיוכל יחזיר", דהיינו – עולה ממסמכים אלו כי אין מדובר במתנה אלא בכספים שיש להשיב. אעיר כי לא נעלם מעיניי כי במסמך שעליו חתם האב נרשם סכום של 350,000 ₪ ולא 400,000 ₪ - על כך אעמוד בהמשך.

בנוסף, נסיבות המקרה בכללותן תומכות יותר באפשרות שמדובר בהלוואה ולא במתנה. היקף הסכומים הגבוה מאוד בו מדובר (באופן יחסי לתובע), מעל מיליון ₪, כאשר אין מדובר באדם אמיד באופן מיוחד אלא באדם בעל השתכרות שגם אם מעט גבוהה מהממוצע במשק הרי שאינו בעל נכסי נדל"ן (עדות האב עמ' 46), המתגורר בדירת מרתף שכורה קטנה וכספים אלו מהווים עיקר ממונו, ואף תוך התחשבות בגילו המתקדם לקראת פרישה בעת העברת הכספים (מעל 60 שנים) כאשר הוא מבקש לשמר כספים לפנסיה שלו ולהבטחת עתידו לעת זקנה, ואף יש לו ילדים נוספים – בנסיבות אלו סביר הרבה יותר להניח כי עסקינן בהלוואה, אשר מצופה לקבלה בחזרה, וכי ככלל אין אדם מתכוון להעניק את עיקר רכושו עלי אדמות במתנה לאדם אחר, אפילו יהא זה בנו, מבלי כוונה לקבל את הכספים בחזרה, תוך סיכון עתידו שלו, אלא בנסיבות מיוחדות שלא הוצגו כאן.

גם מעדות האב בפניי התרשמתי באופן כללי כעדות מהימנה וכנה, באופן שתומך בגרסתו לעניין הלוואה. האב היה קוהרנטי בעדותו, הוא אף היה כן ביחס להיבטים "חלשים" יותר בגרסתו כגון בנוגע לקשר שלו עם האישה ביחס להלוואות (על כך להלן). גרסתו הכוללת הייתה סבירה והגיונית, וממנה עלתה תמונה של אב אשר נחלץ לסייע לבנו המבקש ממנו עזרה כספית משמעותית במצוקתו, אף שמתן הסיוע לבן בא באותה העת על חשבון האינטרס האישי של האב ומימוש הצרכים שלו עצמו (עמ' 41-42 לעדותו. "שמתי את זה בחברת הראל, ושמתי את זה שם בכדי שאני אלך ויעשה מהלך ואקנה לעצמי דירה לפחות של שני חדרים, לא הייתי צריך יותר מזה"... "זו היתה השאיפה, לקנות דירה במקום אותה דירה שמכרתי, כרגע אני גר בדירה שכורה מתחת ל, כלומר, יש דירה על הקרקע, אני יורד שמונה מדרגות למטה מתחת לקרקע"), היות שהאמין כי הכספים יושבו לו. האב אף הסביר כי התבסס על ידיעתו שהדירה של בני הזוג עומדת להימכר, משכך היה לו בסיס להאמין שיהיה מהיכן להיפרע ("הייתה להם כמו שהבנתי שאיפה למכור את הדירה, ככה הבנתי, ולהחזיר לי את החלק שהם הלוו ממני").

האב נשאל מדוע המתין מספר שנים עד להגשת התובענה, אם נכונה גרסתו ואכן דובר בהלוואה לשנתיים בלבד. על כך השיב (עמ' 55): "החזקתי והייתי סבלני כמה שיכולתי, ניסיתי בכל זאת לחשוב שבעזרת השם אולי משהו ישתנה, זה הליך שלוקח זמן, כשראיתי שלא קורה כלום והכיוון הולך לפרידה, אז חשבתי על עצמי ודאגתי לעצמי, והחלטתי שאני תובע את הכסף שלי בחזרה", ואני מוצאת את תשובתו כסבירה.

לסיכום, עדות האב הייתה אמינה בכללותה, וגם ממנה עלה כי דובר מפורשות על הענקת הלוואה שיש להחזיר.

להלן מסקנותיי לעניין הכספים שהועברו לנתבעים מטעם האם, ונפרעו לאחר מכן ע"י האב:

• ביחס לכספים שנתנה האם, הוכחה הענקתם, והוכח שהכספים הוחזרו לה ברובם בידי האב (700,000 ₪ מתוך 800,000 ₪).

  בעניין זה העיד האב:

  "באחד הימים הם פנו אליי, ומי שפנה, ואמרו לי ש, אני לא ידעתי מזה שיש חוב שהם חייבים לאמא, שזה גרושתי, הם חייבים לה 800 אלף שקל, והיא אמרה להם שברגע שהיא תצטרך את זה אז היא תבקש שייתנו לה את זה חזרה, ובאמת כנראה באותו זמן, באותו עיתוי היא רצתה לקנות בית, וזה היה זמן שהיא צריכה את הכסף, ואז הם פנו אליי ואמרו לי שהם כרגע לא יכולים להחזיר להם בעצמם, והם מבקשים ממני שאני אעביר אליה את החוב שלהם וככה החוב שלהם, וככה החוב שלהם אליה יעבור אליי, אז הסכמתי ועשיתי את זה, אבל לא העברתי לה 800 אלף, הם אמרו 800 אלף, היה לי 700 אלף, והם ביקשו ממני תעביר את זה ישירות אליה, וככה אנחנו נהיה חייבים לך גם את הסכום הזה, וכך עשיתי".

   

  עדותו זו של האב עלתה בקנה אחד עם עדותה של האם בעניין זה, הן לעניין העמדת ההלוואה לבני הזוג, הן לעניין דרישתה להחזר, והן לעניין אופן ההחזר באמצעות תשלום ישיר מצידו לאם.

   

• האם העניקה לבני הזוג הלוואה ולא מתנה. כך עלה מעדותה בפניי בעניין זה שהייתה אמינה בנקודה זו ("בוודאי בוודאי, זה הקורת גג שלי" עמ' 21 לעדותה); כך עולה מן המסמך עליו חתמה ביום 18.12.2016 והוזכר לעיל ("כשיוכל יחזיר"); ובעיקר, כך נלמד מעצם העלאת דרישתה להחזר הכספים וכך אף נלמד מן העובדה שהכספים אכן הוחזרו אליה בהתאם לדרישתה. אף הסכום הגבוה המדובר תומך בכך (800,000 ₪) ובהינתן שאין מדובר באישה אמידה באופן מיוחד.

   

• האב פרע את חלק הארי של ההלוואה לאם, ועל כן למעשה 'נכנס לנעליה', כפי שהוסכם ותואם בין האב, האם והאיש, כך שלאחר שהאב שילם לאם 700,000 ₪ עברה הזכות לגביית החוב אליו (המחאת זכות). כיוון שהחוב המקורי כלפי האם היה בבחינת הלוואה, ממילא גם לאחר שהועבר (הומחה) לאב הוא נותר כהלוואה – וחל שינוי רק בזהות הנושה.

  בהיבט אחר ניתן לומר כי לאב זכות להשבת הכספים מכוח סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, שעניינו דין הפורע חוב הזולת, הזכאי להיפרע מן החייב.

   

• לצד זאת, אציין כי עדות האם הייתה, ככלל, פחות אמינה מזו של האב. הכחשתה המוחלטת בעניין ידיעתה על בעיית ההימורים של האיש נראתה כמתחמקת ("לא, אני לא יודעת, אני, לדעתי גולשים פה יותר מדי, באתי להצהיר על הכסף") וכאשר נשאלה על דברים סותרים שאמרה בנושא זה בהליך אחר שהתנהל בבית משפט זה בינה לבין האישה בנושא ההימורים, השיבה כי אינה זוכרת דבר כזה (עמ' 27-29 לעדותה); האם ניסתה להתחמק ממתן תשובות בנושאים מסוימים שנשאלה עליהם (למשל עמ' 30 שורות 32- 35 והיו דוגמאות נוספות); ואף לא מצאתי כאמינה את גרסתה לעניין אירוע העמדת ההלוואה בבית הנתבעים, כפי שתואר מפיה, לפיה האישה התעקשה להביא דף ועט מהמטבח כדי להעלות את הדברים על הכתב (עמ' 18), בעוד האיש טען בעדותו שלו כי רכש מבעוד מועד הסכם מוכן מחנות לכלי כתיבה "חנן" לשם כך – הגרסאות לא תאמו ופגמו באמינות האם באופן ספציפי בנקודות אלו שכוונו לקשור את האישה להלוואה שהעמידה האם. בנוסף עלה כי לאם משקעים רגשיים שליליים מאוד כלפי האישה, ולדבריה האישה מתנכלת לה כבר תקופה ארוכה (עמ' 17 לעדותה). עם זאת, אין בכך בכדי לפגוע במסקנתי לפיה מדובר בהלוואה מהנימוקים שפורטו לעיל.

   

  הוכח כי החל משנת 2019 ואילך האיש העביר לאב סכום של 1500 ₪ בכל חודש (נספח 13 לכתב התביעה), וטענת האב והאיש כי התשלומים הללו הינם על חשבון החזר ההלוואה לאב - לא נסתרה (עמ' 48 לעדות האב, עמ' 60 לעדות האיש). גם בכך חיזוק מסוים לטענה כי דובר בהלוואה ולא במתנה, היות שהאיש החל בפועל בפירעונה (אם כי לא ניתן להתעלם מכך שהשבת הכספים החלה לאחר פרוץ ההליכים בין האיש לבין האישה, ועל כן יש לבחון ראיה זו בזהירות הנדרשת). לבסוף אזכיר כי האיש הודה בפה מלא כי אכן דובר בהלוואה שיש להשיב לאב, וחיזק את כל היבטי תביעתו של האב, אולם יש להעניק להודאתו של האיש משקל מוגבל כיוון שגרסתו של האיש עלולה לנבוע מקיומו של אינטרס אישי בתוצאת ההליך, והדברים ברורים.

   

לפיכך, נוכח האמור, אני סבורה כי בנסיבות המתוארות נסתרה 'חזקת המתנה', והוכח כי האב אכן ציפה לקבל את כספו בחזרה, וכלל לא התכוון להעניק מתנה.

לצד זאת, אוסיף מספר הערות ובמענה לטיעונים שעלו:

• העובדה שלא נערך הסכם בכתב איננה שוללת את קיומה של הלוואה, אפילו בסכום הגבוה הנדון. אין זה נדיר כי בין בני משפחה קרובים מועברים כספים, אף בסדרי גודל משמעותיים, ללא עריכת הסכם מסודר ורשמי, אלא על סמך הסכמות בעל פה, בהינתן האמון הרב שבין הצדדים והקרבה האישית. מאותה סיבה, גם העובדה שהאב לא ביקש בטחונות או השתהה בהגשת התביעה אין בה לשלול קיומה של הלוואה, והסברו כי סמך על בנו וכי המתין בסבלנות לפירעון שעה שמדובר בבנו הוא הסבר מתקבל על הדעת בנסיבות העניין.

   

• לא מצאתי כל בסיס לטענת האישה בנוגע להעברות הכספים (הן של האם והן של האב) לצורך "הלבנת כספים". מבלי לגרוע מכך שמדובר בהרחבת חזית פסולה היות שזו טענה שכלל לא עלתה בכתב ההגנה אלא רק בסיכומי האישה בכתב, ולא התאפשרה לצד שכנגד הזדמנות ראויה להתמודד עמה (ר' החלטתי מיום 7.9.23), אף לא מצאתי כי הטענה הוכחה לגופה, ובפרט בהינתן חומרת הטענה ועוצמת הראיות הדרושות להוכחתה, ולמרב מדובר בספקולציה. אף לא מצאתי בסיס לטענת ה"קנוניה" בין בני המשפחה של האיש לצורך "נישולה מרכושה", שהעלתה האישה. לא מצאתי קושי בכך שהוסכם שהחזר ההלוואה לאם ייעשה באמצעות תשלום ישיר מחשבון האב לחשבון האם במקום להעביר את הכסף לחשבון בני הזוג ורק משם לחשבון האם; היה בכך היגיון וחיסכון, וגם בכך אין הוכחה ברורה ל"קנוניה" הנטענת, כי אם להיפך. אף יש לזכור, ברקע הדברים, כי עלה שיחסי האב והאם לאחר גירושיהם הינם מאוד קרירים – כך גם לגרסת האב (עמ' 41) וגם לגרסת האם (עמ' 16), כך שאין מדובר במצע טבעי לקנוניות ולשיתופי פעולה ביניהם מהסוג הנטען.

   

• לא הוכח כי הוסכם שההלוואה ניתנה לשנתיים בלבד. במסמך עליו חתם האב בשנת 2016 נרשם מפורשות "כשיוכל יחזיר", מכאן שלא נקבע מועד מוגדר להשבת ההלוואה, ובנסיבות אלו יש לראות את מועד השבת ההלוואה כ"בתוך זמן סביר" (סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי)).

   

• באשר לסכום ההלוואה, ציין האב בעדותו כי אכן נרשם במסמך משנת 2016 סכום נמוך יותר, אך זאת מחמת טעות: "אם אני הבנתי נכון הוא היה צריך את המסמך הזה לצורך הדיון שיש לו מול אלמונית בתביעת הגירושין, והוא היה צריך את המסמך הזה, והוא ביקש שאני אחתום לו על זה, חתמתי לו על זה, אני יודע שיש טעות של 50 אלף שקל בחישוב שהיה..." (עמ' 56).

  היות שדובר במספר העברות ולא בהעברה אחת בודדת, והגם שיש קושי בגרסת האב לעניין פערי הסכומים, מצאתי לבסוף לקבל את עמדתו כי אכן דובר בשגיאה בתום לב ולא בסכום האמיתי של ההלוואה. גם במהלך ההליך שבפניי לא ידע לציין בדיוק את סכומי ההעברות מתוך זכרונו והסתמך על כך שיש מסמכים ואסמכתאות המעידים על סכום ההעברות שביצע אשר לטענתו הם-הם ההוכחה לסכום האמיתי.

   

לסיכום, המענה על השאלה הראשונה הניצבת להכרעתנו הינה: הכספים שהעביר האב היו הלוואה ולא מתנה.

למי ניתנה ההלוואה?

מכאן לשאלה המרכזית הנוספת שיש להכריע בה, והיא מי הם הצדדים להסכם ההלוואה – האם האב ובנו בלבד, או שמא האב ובני הזוג גם יחד.

לא הוכח כי האישה התקשרה בהסכם הלוואה עם האב, או כי ביקשה ממנו או מהאם הלוואה כלשהי, ומסקנתי, שנימוקיה יפורטו להלן, הינה כי ההלוואה הוסכמה ונערכה בין האב לבין האיש בלבד.

בעדותו הודה האב, מספר פעמים, כי האדם היחיד אשר שוחח עמו ופנה אליו בבקשות בענייני הכספים נושא הליך זה היה האיש בלבד – הן בעניין ההלוואה הראשונה (400,000 ₪) והן בעניין ההלוואה השנייה (700,000 ₪).

אמנם, האב טען כי כל העת סבר שהאישה מודעת לעניין ומסכימה לפנייתו של האיש אליו אף בשמה. לטענת האב הוא בירר זאת עם האיש אשר אישר באוזניו כי הפנייה מוסכמת גם על האישה; אולם לא התקיים כל שיח ישיר בין האב לבין האישה בנושא הנדון, והאב מעולם לא וידא מולה כי העברות הכספים אכן נעשות על דעתה, וכי היא מסכימה להתקשר עם האב בהסכם הלוואה. האב הסתמך לחלוטין על דברי האיש בלבד, ומבלי לדעת כלל האם דבריו נכונים או שמא אינם נכונים, ויתכן כי בפועל האישה לא ידעה דבר וחצי דבר על פניותיו של האיש לאביו בבקשות לקבל כספים.

להלן מספר ציטוטים חשובים מתוך עדותו של האב בעניין זה:

עדות האב עמ' 51:

"ש. ואת כל המידע שאתה אומר שאלמונית ידעה, זה אתה אומר שאלמוני סיפר לך, אתה לא ידעת מאלמונית שהיא ידעה, אלא אלמוני סיפר לך.

ת. כשאני היה לי איתו דיבור על כל הכספים האלה שאני מעביר, תמיד בדקתי אם זה בידיעתה.

ש. הבנתי, שאלת אותו והוא אמר לך שכן.

ת. כן.

ש. אז כשאתה כותב בכתב התביעה שלך הנתבעים פנו, הנתבעים ביקשו, הנתבעים הודיעו, אתה בעצם מתכוון שאלמוני ביקש והוא אמר לך שאלמונית יודעת על זה.

ת. כלומר זה בידיעתה."

עדות האב, עמ' 47-48:

"ש. אלמוני כמובן שאנחנו יודעים, אתה דיברת איתו, מה מידת המעורבות או הידיעה של אלמוני בכספים האלו?

ת. תראה, מטבע הדברים יותר קשר יש לי עם הבן, אבל כל פעם שאלתי אם האישה מודעת לכל הבקשות האלה שהוא מבקש ממני, גם אם לא רציתי שייתקע התריס [טריז – מ.ד.ר.] ביניהם, כלומר הוא מבקש והיא אולי לא יודעת מזה, אז תמיד בדקתי שהיא מודעת לכל מה שהוא מבקש, וככה הבנתי ומעולם לא שמעתי הערה כזו או אחרת ממנה, אז הבנתי שאם הוא אומר שהיא מודעת לזה אז היא כן מודעת לזה."

עדות האב, עמ' 60:

"ש. אני רוצה לשאול שאלה, כשאתה ביצעת, כשדיברו איתך לגבי ההלוואה, לגבי עזרה בכסף, האם אלמונית היתה נוכחת בשיחה או לא היתה נוכחת בשיחה?

ת. אז אני כמו שהבנתי בפניות של הבן שלי, כל פעם הוא הדגיש לי שהיא מודעת לכל מילה שאני מדבר איתו, כלומר, זה נתן לי להבין שכאילו היא נמצאת לידו כשהוא פונה אליי.

ש. אני אשאל שאלה יותר חזקה, היא פנתה אליך פעם?

דובר: הוא כבר ענה, חבל.

ש. האם פנתה אליך, האם אלמונית פנתה אליך פעם בבקשה לסיוע כספי?

ת. לא.

ש. בשום שלב היא לא פנתה אליך לסיוע כספי?

ת. לא, היא לא פנתה אליי, תמיד זה באלמוני

כב' השופטת מיכל דבירי-רוזנבלט: אתה פנית אליה פעם?

ת. לא."

כך גם בעניין העברת 700,000 ₪ לחשבון האם - האב סיפר בעדותו, עמ' 43-44:

"....הם מבקשים ממני שאני אעביר אליה את החוב שלהם וככה החוב שלהם, וככה החוב שלהם אליה יעבור אליי, אז הסכמתי ועשיתי את זה, אבל לא העברתי לה 800 אלף, הם אמרו 800 אלף, היה לי 700 אלף, והם ביקשו ממני תעביר את זה ישירות אליה, וככה אנחנו נהיה חייבים לך גם את הסכום הזה, וכך עשיתי.

כב' השופטת מיכל דבירי-רוזנבלט: מי פנה אליך?

ת. הבן." (עמ' 43-44).

מכאן, שהאב אישר בצורה ברורה ומפורשת כי בעניין כל העברות הכספים שהתבקשו ממנו התנהל השיח אך ורק מול האיש, בנו, והאב עצמו לא עמד בקשר ישיר עם האישה, והיא מעולם לא פנתה אליו בבקשה לקבלת כספים.

ההבנה או האמונה של האב כי האישה מודעת לפניותיו של האיש אליו היא סובייקטיבית, ומבוססת על דברי האיש שלא היו בהכרח דברי אמת, ובוודאי שאין די בדברי האיש לבדם כדי להוכיח כי האישה אמנם ידעה הסכימה וביקשה ליטול בעצמה הלוואה מהאב, על כל הנובע מכך.

משכך, ברי כי בהעדר כל ראיה על ההסכמה של האישה לא ניתן לקבוע כי האישה הינה צד להסכמי ההלוואה של האיש מול האב או כי חל עליה חיוב ישיר מול האב כצד נוסף להסכם ההלוואה.

זאת ועוד; לא די בכך שחלק מן הסכומים הועברו לחשבון הבנק המשותף של בני הזוג כדי לקפוץ למסקנה כי האישה נטלה בעצמה הלוואה מהאב. עצם כניסת הכספים לחשבון הבנק מעידה לכל היותר על ידיעתה, ולו ידיעה בכוח, של האישה על כך שנכנסו כספים לחשבון, הא ותו לא. אין בכך להוכיח שהיא ידעה שמדובר בהלוואה דווקא ולא במתנה; ובעיקר אין די בכך כדי להפוך אותה לצד ישיר להסכם ההלוואה, שעל אודותיו - אולי - לא ידעה דבר. ואם כך ביחס לחשבון הבנק המשותף, קל וחומר ביחס להעברה שביצע האב ישירות לחשבון האם, וכלל לא עברה דרך החשבון המשותף של בני הזוג – לגבי העברה זו אפילו לא ניתן לטעון כי האישה בהכרח ידעה עליה.

שמעתי את דברי האב בעדותו, כי בשלב כלשהו לאחר שהעביר את הכספים הוא שוחח עם האישה לגבי החזר הכספים, אולם האב הוסיף וציין, בכנות, כי אינו זוכר כלל את תוכן השיחה, מועדה ואת יתר נסיבותיה (עמ' 60), באופן שאינו מאפשר ללמוד דבר מה ממשי על אודות הסכמה של האישה ליטול בעצמה הלוואה מהאב.

אבהיר - בהחלט יתכן כי האב הבין והניח, מנקודת ראותו ובאופן סובייקטיבי, כי האישה אף היא נוטלת ממנו הלוואה, ולא רק האיש; אולם לצורך כריתת חוזה הלוואה גם מול האישה לא די בהנחתו הסובייקטיבית, אלא נדרש מפגש רצונות אמיתי בינו לבין האישה – שלא הוכח קיומו במקרה זה. האב נטל סיכון והניח שדברי האיש ולפיהם הוא פונה אליו גם בשם האישה הם דברי אמת, אך כדי לכרות חוזה ישיר מול האישה היה עליו לוודא כי האישה אכן ייפתה את כוחו של האיש לפנות אליו גם בשמה ועבורה, ולא עשה כן. משכך לא הוכחה בפניו קיומה של השליחות הנטענת, ובכך נטל האב סיכון שמא השליחות הנטענת אינה נכונה ואינה קיימת.

עוד חשוב לחדד ולהבהיר, כי אין באמור כדי לקבוע ממצא עובדתי ולפיו האישה לא ידעה או לא הסכימה לקבלת ההסכמה; יתכן כי כן ידעה ואף הסכימה בזמן אמת לנטילת ההלוואות מהאב – אלא שלא הוצגה כל ראיה ממשית שתאפשר קביעת ממצא בעניין זה. מכאן שלא הוכחה באופן פוזיטיבי הסכמתה לנטילת ההלוואה מהאב לצורך חיובה הישיר בהסכמי ההלוואה הנטענים מול האב.

מלבד עדותו של האב, יש ראיות נוספות התומכות בכך שבזמן אמת גם האב ראה בהלוואה הנטענת ככזו שהועמדה רק לטובת בנו, האיש: ראשית, אישורו של האב בכתב מיום 18.12.2016 וצוטט לעיל כי העביר לבנו אלמוני סכום של 350,000 ₪ - אין כל אזכור של האישה במסמך זה, או רמז לכך שהכספים הועברו גם לה. עוד נרשם באותו מסמך "כשיוכל יחזיר לי" – שוב ללא כל התייחסות לאישה. ובדומה לכך – גם המסמך שעליו חתמה האם ביחס להלוואה שהיא העמידה לאיש ונוקט בנוסח דומה, וגם בו אין כל התייחסות או רמז לאישה.

עולה אפוא ממסמכים אלו שבכתב כי ההורים התכוונו שההלוואות שלהן יינתנו לבנם בלבד, האיש. טענת ההורים כעת כי סברו שההלוואה ניתנת לשני בני הזוג מנוגדת למה שכתבו הן האב והן האם במסמכים אלו והינה בבחינת טענה מאוחרת בעל פה נגד מסמך בכתב הקיים כבר משנת 2016 ובסמוך להעברות הכספים הנדונות. אדגיש כי מסמכים אלו, שבהם אישרו הן האם והן האב כי ההלוואות שלהם ניתנו לאיש, וכי האיש בלבד נדרש להחזיר את ההלוואה, ללא כל אזכור של האישה, הינם ראיות בעלות משקל רב בהליך דנן.

בנוסף, בהעברות הכספים שביצע האב לחשבון בני הזוג נרשם האיש בלבד כמוטב, ולא שני בני הזוג (נספחים 1-4 לכתב התביעה, בכל ארבע ההעברות צוין "שם המוטב: אלמוני" בלבד, ובניגוד לעדותו של האב בעניין זה בעמ' 43 כאילו שם המוטב היה אלמוני ואלמונית).

לעניין הלוואת האם - אזכיר כי בעדותה טענה האם כי האישה הייתה נוכחת במפגש שהתרחש בבית הנתבעים ועסק בהעמדת ההלוואה (עמ' 22-23 לעדות האם), אולם האישה הכחישה מכל וכל את דברי האם בעדותה, הכחישה שבכלל אירע מפגש כזה (ובמילותיה: "לא היה ולא נברא" עמ' 92 לעדות האישה). נוכח הקשיים במהימנות עדותה של האם, עליהם עמדתי לעיל, לא מצאתי כי בסופו של יום עדיפה גרסתה על פני גרסתה של האישה בהקשר המסוים הזה, ובהינתן שנטל הראיה בהליך זה מוטל על כתפי האב (ואשר האם העידה מטעמו) אזי אין די בעדותה של האם כי האישה הייתה נוכחת בפגישה כדי להוכיח שגם היא נטלה ממנה הלוואה.

משכך, לא ניתן להסתפק בעדות האם על מנת לקבוע כי גם האישה נטלה ממנה הלוואה, וחיזוק נוסף למסקנה זו הינו, כמובן, המסמך שעליו חתמה האם בשנת 2016, המוזכר לעיל, ללא אזכור של האישה.

לפיכך גם ביחס להסכם מול האם מסקנתי הינה שהוא נערך מול האיש בלבד, ולא הוכח כי גם האישה נטלה ממנה הלוואה; והיות שהאב נכנס בנעלי האם, כאמור, אזי האיש בלבד הוא בעל חובו (בנוסף לכך שרק האיש פנה וביקש ממנו לפרוע את החוב כלפי האם, ועל כך עמדתי לעיל).

על זאת אוסיף, כי גם מעדות האם וגם מעדות האישה ניתן ללמוד על יחסים מתוחים וקרים ביניהן לאורך חיי הנישואין של בני הזוג (ועוד יותר מכך לאחר שבני הזוג נפרדו, עד כדי הליכים משפטיים ביניהן), ואין מדובר על מקרה של יחסים חמים ואוהבים או יחסי אמון וקירבה מיוחדת. צוין מפי האישה כי לאורך כל 12 שנות נישואיהם של בני הזוג האם ביקרה בביתם רק פעם אחת ויחידה (עמ' 127 לעדותה). על רקע נסיבות אלו, ככל שהייתה כוונה לבסס יחסים חוזיים ישירים בין האם לבין האישה – כלתה – שעמה יחסים לא חמים ולא קרובים, היה מקום לצפות לביטוי פורמאלי בכתב.

באשר לעדותו של האיש, הוא טען כי הפנייה להוריו בבקשה לקבלת הלוואה נעשתה בהסכמת האישה ובידיעתה (עמ' 64). יתרה מכך, טען כי האישה הייתה מודעת לכל מהלך והחלטה כספית שלו (עמ' 85), אך בהמשך ריכך את ההצהרה עת הוסיף כי "נטה להקשיב לה" (עמ' 87) משמע, לא תמיד פעל בעצה ובדעה אחת עמה, ובמקום אחר ציין כי הייתה הלוואה שנטל ללא ידיעת האישה (עמ' 62 עמ' 24). לדבריו, ההלוואות מההורים ניטלו לשם סיוע בקשיים אליהם נקלע בעסקיו, והכספים הועברו מיידית מן החשבון המשותף לחשבון העסק (עמ' 80).

מנגד, האישה טענה בעדותה כי האיש עשה כרצונו בכל הנוגע לעסקים והודיע לה שאין לה שום קשר לזה ו"כלום מזה לא שלך" (עמ' 90, 102). לדבריה התעקשה שלא ימכור את העסק של הx, אך האיש פעל בניגוד מוחלט לעמדתה (עמ' 90), וכן התעקשה לאורך עדותה כי לא ידעה על אודות לקיחת ההלוואות מהוריו של האיש.

בסופו של יום, לא מצאתי כי איזו מבין שתי העדויות – של האיש מזה או של האישה מזה – הייתה אמינה במיוחד או הטתה את ההכרעה בהליך דנן לכיוון ברור, ולשתי העדויות מצאתי להעניק משקל מוגבל. עדות האישה כללה מספר סתירות והסברים לא מתקבלים על הדעת (ביחס לזיוף מסמכי פתיחת החשבון שאח"כ שינתה תוך כדי עדותה לזיוף מסמכי הלוואה, הסברים על מעמדה המיוחד כ"מוספת" בחשבון, הסבריה על סגירת התיק במשטרה ועוד ועוד), ובאופן ספציפי קשה לקבל את גרסתה כי כלל לא ידעה מה מתרחש בחשבון המשותף, כאשר מדובר בחשבון ששימש לצרכי הבית והיא אחת מבעליו.

מנגד, לאיש אינטרס אישי ברור לחייב את האישה להשתתף עמו בהחזר ההלוואה לאביו, הינו בעל עניין בתוצאת ההליך, ועל כן מצופה היה שלא יסתפק רק בדבריו שלו ולפיה "האישה ידעה והסכימה" אלא היה עליו לחזק ולתמוך את הטענה בראיות ובעדויות חיצוניות, וזאת לא עשה. אף לא מצאתי את עדותו מהימנה בנקודות מסוימות וחשובות, כגון הסברו הפתלתל והסתום ביחס לנוסח המסמכים עליהם חתמו הוריו בשנת 2016 – הן ביחס לסכום השגוי והן ביחס לאי-אזכורה של האישה בהם (עמ' 70-71, למשל, "אחרי שהתחלנו סכסוך גירושין לא יכולתי לעשות, לא יכולתי להחתים אותו בשמה").

לסיכום, לאחר בחינת מכלול הראיות והעדויות מסקנתי היא כי התובע – האב – לא עמד די הצורך בנטל ההוכחה המוטל עליו ביחס לשאלה השנייה, ועל כן המענה לשאלה הנדונה היא כי ההלוואות (הן זו של האב והן זו של האם) ניתנו לאיש בלבד, ולא הוכח קיומו של הסכם ישיר בין האב (או האם, והאב שנכנס בנעליה) לבין האישה, המעניק לו זכות תביעה כנגדה להשבת הכספים. האב לא הוכיח כי האישה התחייבה כלפיו והסכימה ליטול ממנו הלוואה ולהשיב אותה, או כלפי האם ביחס להלוואתה, ומכאן שדין התביעה להידחות ביחס לאישה. אף אם האישה הייתה מודעת לכניסת הכספים לחשבון הבנק המשותף, ולו ידיעה בכוח בשל היותה בעלים משותפים של החשבון, אין בידיעתה לבדה כדי להפוך אותה לצד להסכם ההלוואה שנטל האיש וליצור חיוב עצמאי שלה כלפי האב, ככל שלא הסכימה לכך מראש ולא התקשרה בהסכם רצוני כלשהו מול האב (והאם).

להשלמת הדברים חשוב להוסיף ולציין, כי במישור היחסים שבין בני הזוג לבין עצמם, במסגרת פסק הדין בהליך הרכושי המתנהל ביניהם וניתן במקביל לפסק דין זה, מצאתי לאזן את ההלוואות הללו כחוב בר-איזון בין בני הזוג לבין עצמם, כלומר - כנכס שלילי הנכנס למאגר הנכסים המאוזנים בין בני הזוג בהתאם לחוק יחסי ממון; ובכך למעשה תוטל גם על האישה אחריות עקיפה להלוואות הללו. ברם, הדברים יידונו בהליך שבין בני הזוג, ואין בכך כדי להצמיח עילת תביעה ישירה לאב כנגד האישה לשם גביית החוב ממנה.

סיכום

אשר על כן, דין התביעה להתקבל במלואה ביחס לאיש – אשר כבר מן ההתחלה אישר כי יש לקבל את התביעה במלואה, על כל המשתמע מכך.

לעומת זאת, דין התביעה להידחות ביחס לאישה, מכל הנימוקים שפורטו לעיל.

על האיש להשיב לאב את מלוא ההלוואות שהעמיד לזכותו, לאחר חיסור הסכומים שהאיש העביר עד כה לאב לצורך פירעון ההלוואות, כנטען בכתב התביעה, בתוך 90 ימים, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ממועד הגשת כתב התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

נוכח התוצאה אליה הגעתי, מצאתי לחייב את האב בהוצאות האישה בגין הליך זה בסך 10,000 ₪. סכום זה ישולם לה בתוך 45 ימים, ולאחר מועד זה יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק. מובהר כי בקביעת הסכום התחשבתי בין היתר בהחלטתי מיום 7.9.23.

ניתן היום, כ"ז אדר א' תשפ"ד, 07 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.