פלוני נ' אגודת צער בעלי חיים

 עניינו של פסק הדין, הכרעה בתביעה רכושית במסגרתה עתר התובע ליתן פס"ד הצהרתי ביחס למחצית הזכויות בדירה המצויה באופקים והידועה כגו"ח ******* שהזכויות בה רשומות על שמה של פלונית ז"ל אשתו המנוחה.  רקע עובדתי:

1. התובע והמנוחה נישאו ביום 23.05.1990 וניהלו קשר זוגי כ-30 שנה, מקשר זה נולד בנם אלמוני (בגיר במועד הגשת התביעה) ולא התגרשו מעולם הגם שיחסיהם התאפיינו בעליות ומורדות כפי שיפורט בהמשך.

2. השניים התגוררו במשך רוב שנות נישואיהם בדירה הידועה כגו"ח **** בעיר אופקים.

3. הדירה נשוא התביעה נרכשה מחברת עמיגור ורשומה על שמה של המנוחה.

4. ביום 16.8.1992 ערכה המנוחה צוואה ראשונה, במסגרתה ציוותה להעביר את זכויותיה בדירה לבנם היחיד של הצדדים ואת יתר רכושה, הונה וזכויותיה הורישה לבעלה, התובע כאן.

5. ביום 22.12.2006, ערכה המנוחה צוואה נוספת ובמסגרתה ציוותה להעביר את כל רכושה, לרבות הדירה לאגודת צער בעלי חיים, הנתבעת כאן.

6. ביום 5.11.2013, בוצעה בלשכת רישום המקרקעין בבאר שבע עסקת מכר מסוג "העברה ללא תמורה" והזכויות בדירה נרשמו על שם המנוחה.

7. בחודש ספטמבר 2014 נפטרה המנוחה.

8. ביום 12.12.19 הוגשה בקשת אגודת צער בעלי חיים למתן צו קיום צוואה ביחס לצוואת המנוחה משנת 2006. ביום 8.6.2020 ניתן ע"י הרשם לענייני ירושה צו קו צוואה.

9. לרשם לענייני ירושה הוגשה ע"י התובע, בקשה לביטול צו קיום הצוואה והתיק הועבר לבירור בפני בימ"ש זה. ההליך הקשור תלוי ועומד ומתנהל במסגרת תיק ת"ע 22031-09-21 אשר יוכרע בהתאם לתוצאות הליך זה ולאחר שיסתיים בירור המחלוקת בענין היקף זכויות המנוחה בדירה.

    

   טענות הצדדים:

10. טענות התובע:

    1. לטענת התובע, היתה בבעלותו דירה באשדוד אותה רכש טרם הנישואין וכבר ביום 21.8.1988. דירתו נמכרה על ידו ביום 5.3.1990, וכספי המכירה שימשו לרכישת הדירה נשוא המחלוקת באופקים, אותה רכש לטענתו יחד עם המנוחה ביום 26.3.1995.

    2. עוד טוען התובע כי הדירה באופקים לא הייתה ראויה למגורים בעת רכישתה ושופצה על ידי התובע ועל חשבונו בלבד, שכן לטענתו המנוחה לא עבדה יום בחייה.

    3. לטענת התובע, המנוחה סבלה ממחלת נפש קשה במשך כל חייה, הוכרה כבעלת נכות נפשית על ידי המל"ל, ואושפזה בבית חולים לבריאות הנפש עקב ניסיונות התאבדות.

    4. לטענת התובע, העביר את זכויותיו בדירה ע"ש המנוחה עקב לחץ מטעמה ואיומים בהתאבדות זאת נוכח מחלת הנפש עימה התמודדה. התובע מאשר כי ביום 5.11.2013, בוצעה בלשכת רישום המקרקעין בבאר שבע עסקת מכר מסוג "העברה ללא תמורה" והזכויות בדירה נרשמו ע"ש המנוחה.

    5. לטענת התובע, הדירה שימשה ועודנה משמשת כמקום מגוריהם הבלעדי של התובע ובנו שנולד לו ולמנוחה.

    6. התובע טוען כי הוא והמנוחה ניהלו חשבון בנק משותף ללא הפרדת נכסים או רכוש, ולאורך כל שנות חייה המנוחה לא עבדה, לכן לא היו לה הכנסות נוספות מלבד קצבת נכות מהמל"ל.

    7. לטענת התובע, לאורך כל שנות חייה של המנוחה התובע דאג לה ומימן אותה.

    8. לטענת התובע, הצדדים לא חתמו על הסכם אשר במסגרתו החריגו נכס זה או אחר מהשיתוף ביניהם.

    9. לטענת התובע, מכיוון שאביה של המנוחה הלך לעולמו לפני כ-28 שנים (1997), ע"פ עדותה של אחותה של המנוחה, ג', זאת לאחר רכישת הדירה שבמחלוקת (מרץ 1995) ובשל העובדה שאמה של המנוחה עודנה חיה, לא ניתן לייחס כספים כלשהם הקשורים לירושה אשר שימשו לרכישת הדירה ולהחריגם מהשיתוף.

    10. כמו כן, לטענת התובע לא הוכחה טענת הנתבעת בדבר כספי הירושה אותם קיבלה המנוחה.

    11. לטענת התובע, מחצית מהזכויות בדירה שייכות לו, זאת מכוח הסדר איזון המשאבים החל במקרה דנן בהתאם לסעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973.

    12. התובע טוען כי כל שנות חייו חי לסירוגין בדירה באופקים, ובתקופות שאינו גר שם, זה עקב אילוצים, ובעל כורחו, לטובת בנו, על מנת להרחיקו מהמנוחה, אימו, אשר זו לטענתו הייתה מכה ומתעללת בו. משכך, נוכח נסיבות אלו נאלץ לשכור דירה בכרמיאל עבור בנו.

    13. התובע טוען כי מאז ומעולם היה לו מפתח לבית, ולא "פלש" לשם, שכן זה היה הבית המשותף של המשפחה.

    14. יתרה מכך, לטענת התובע, אף אם התובע אינו גר בדירה, התובע טוען כי עצם קיום הנכס כרכושה של המנוחה, הרי שעם פקיעת הנישואין עקב מותה של המנוחה, הוא זכאי למחצית ממנו.

    15. התובע טען כי הוא ובנו דאגו וטיפלו במנוחה עד יומה האחרון.

    16. התובע טוען כי היה בעלים של 3 דירות במהלך חייו, ורשימת הנכסים ממיסוי המקרקעין מהווה ראייה לכך.

    17. התובע טוען כי על מי שנכנס בנעליה של המנוחה, לשאת עימו בחובות הרשומים על שמו, שכן יש לאזן את החובות ואת הזכויות בין התובע לאותו היורש. כמו כן, לטענת התובע, חובותיו נצברו, בין היתר, בשל הצורך במימון דירת מגורים נוספת לבנו, בעיר כרמיאל, מאחר שלטענתו, הבן חשש לשהות במחיצת אימו.

    18. עוד התובע טוען, כי הוסכם יחד עם המנוחה, כי הדירה שבמחלוקת, לאחר מותם תעבור לבנם היחיד והמשותף.

    19. עוד טוען התובע כי לא נחתם הסכם ממון או הסכם גירושין בינו לבין המנוחה, ובני הזוג אף לא החריגו שום נכס או זכות מהשיתוף ביניהם.

         

11. טענות הנתבעת:

    1. הנתבעת טוענת כי התביעה שהוגשה לבית המשפט התיישנה מכיוון שהעילה להגשת התביעה קמה מיום פטירת המנוחה, כלומר, 26.8.2014.

    2. כמו כן, הנתבעת טוענת כי התובע נמצא בהליכי חדלות פרעון (תיק ***** בבית המשפט השלום באר שבע), ומכיוון ולא צורף לכתב התביעה אישור של בית המשפט המנהל את התיק להגשת התביעה, על בית המשפט למחוק תביעה זו מחוסר סמכות עניינית.

    3. התובעת טוענת להרחבת חזית אסורה, שכן, התובע בתביעתו תבע ע"פ הלכת השיתוף ולא ע"פ חוק יחסי ממון, ומכיוון ולא תיקן לאורך כל הדרך את כתב תביעתו, הסעד אותו מבקש הוא ע"פ הלכת השיתוף.

    4. הנתבעת טוענת כי המנוחה והתובע לא התגורר יחד משנת 1999 עקב סכסוך קשה בין הצדדים והליכי גירושין.

    5. הנתבעת טוענת כי הדירה שבמחלוקת נרכשה ע"י המנוחה בלבד, ובעת רכישתה נרשמה הדירה על שם המנוחה בלבד, מכיוון שלטענתה המימון לדירה שבמחלוקת התקבל ממכירת הדירה באשדוד, שהייתה בחזקת המנוחה, אותה קיבלה לטענת הנתבעת מהוריה.

    6. זאת ועוד, הנתבעת טוענת כי לא הייתה למנוחה כוונת שיתוף עם התובע.

    7. הנתבעת טוענת כי המנוחה לא סבלה ממחלה נפשית כל השנים.

    8. כמו כן, הנתבעת טוענת כי הדירה מעולם לא הייתה רשומה של שם התובע, וה"עסקה ללא תמורה" אשר מופיעה בנוסח טאבו מהווה רישום ראשוני של הדירה על ידי רשות מקרקעי ישראל, ללא כל קשר לתובע לטענתה.

    9. הנתבעת טוענת כי התובע לא השקיע סכום כלשהו בדירה.

    10. כמו כן, הנתבעת טוענת כי אין כל בסיס להלכת שיתוף מכיוון והתובע והמנוחה לא גרו כלל ביחד, יתר על כן, הנתבעת עוד טוענת כי מכיוון ובני הזוג נישאו לאחר 1973, הלכת השיתוף לא חלה על נישואיהם.

    11. הנתבעת טוענת כי התובע לא הביא כל הוכחה לכך שהוא שילם סכום כלשהו לרכישת הדירה ולשיפוצה. כמו כן, עוד טוענת כי התובע לא הציג מסמך המאשר כי הדירה הייתה רשומה על שמו.

         

        דיון והכרעה:

12. ראשית וכבר בפתח פרק ההכרעה אבהיר כי מרבית טיעוניה העובדתיים של הנתבע קרסו במהלך שמיעת הראיות ומשכך אין משקל משמעותי לטיעונים המשפטיים. כך למשל אך לא רק, בנקל התברר כי אין כל יסוד לטיעון הנזכר בכתב ההגנה כי המנוחה לא התמודדה עם מחלת נפש שכן החומר המצוי בתיק ובתיקים הקשורים מדבר בעד עצמו. לענין כשירות המנוחה לצוות את האמור בצוואה, במובחן מההכרעה ביחס לתביעת הבעלות של התובע בענין הזכויות בדירה, אדרש במסגרת התיק הקשור ולא במסגרת פס"ד זה.

13. לגופם של דברים, התובע והמנוחה היו בני זוג אשר היו נשואים במשך 30 שנה. קשר נישואין זה זוגי הסתיים עם מותה של המנוחה בספטמבר 2014. התובע והמנוחה לא ערכו הסכם ממון קודם נישואיהם ועל יחסיהם הרכושיים חל הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון) הקובע כי "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג".

14. במסגרת מנגנון זה זכאי כל אחד מבני הזוג לחצי משווי הנכסים שלהם, למעט "נכסים חיצונים" אותם החוק מחריג מאותו איזון נכסים, ובהם נכסים אשר היו לבני הזוג טרם הנישואין או קיבלו במתנה או בירושה.

15. יוער כי מעבר לאמור, כאשר "נכס חיצוני" מושבח באופן אקטיבי ע"י מי מבני הזוג במהלך הנישואין, בנסיבות כאלו יש מקום לבחון האם מתקיימת כוונת שיתוף בנכס על אף היותו "חיצוני". כך לדוגמא, כאשר דירת מגורים אשר נרכשה במהלך תקופת החיים המשותפים ונרשמה על שם אחד מבני הזוג בלבד, שופצה וממונה על ידי בן הזוג השני, ניתן לראות את אותה השבחה במסגרת אותו מאמץ משותף, ובהתאם כנכס הנכלל במנגנון איזון הנכסים שבחוק (ראו: בע"מ 5620-24 פלונית נ' פלוני (נבו, 30.6.2025)).

16. נטל ההוכחה מוטל על הטוען לכוונת השיתוף ב"נכס החיצוני" וכאשר כל מקרה נבחן על פי נסיבותיו.

17. על בן הזוג אשר מבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם ממושכים קיומו של "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי, אשר יכול לבוא לידי ביטוי בהשקעות כספיות בנכס מצד בן הזוג הטוען לשיתוף (ראו: בע"מ 1398-11 אלמונית נ' אלמוני (נבו, 26.12.12).

18. זאת ועוד, הלכת השיתוף הספציפי מכירה בכך שמחמת טבעו של הקשר הזוגי, יתכן והסכמת השותפות לא תקבל ביטוי מפורש וממוסמך אלא תבוא לידי ביטוי בהתנהגות בני הזוג באופן היוצר הסתמכות משמעותית מצד בן הזוג שאינו רשום כבעל הנכס. בנסיבות אלו, התכחשות לאותה הסכמה מצד בו הזוג הרשום כבעל הנכס, לאחר שבני הזוג פעלו בהתאם להסכמה זו, מהווה "חוסר שווין ממוני ששבני הזוג לא רצו בו בזמן אמת", באופן כזה שעולה לכדי חוסר תום לב ו"זעקת הגינות" (ראו: ע"א 986-93 יעקב קלמר נ' מאיר גיא, נ(1) 185, 12.6.96; בע"מ 5620-24 פלונית נ' פלוני (נבו, 30.6.2025)).

19. כמו כן, מכיוון ודירת המגורים מהווה הנכס המשפחתי המובהק ביותר, נדרש רף ראייתי נמוך יחסית לצורך הכללתה כחלק מהרכוש המשותף של הצדדים לפי הלכת השיתוף. בייחוד כאשר זאת מהווה נכסה העיקרי של המשפחה (ראו: בע"מ 1398-11 אלמונית נ' אלמוני (נבו, 26.12.12); רע"א 8672-00 שהלה אבו רומי נ' חאלד אבו רומי, נו(6) 175).

20. בעניינו, התובע והמנוחה, גרו יחד בדירה לאורך הקשר הזוגי והדירה הייתה מקום מגוריהם המרכזי של המשפחה. הוכח ומצאתי לקבל טענת התובע כי הדירה כולה שופצה על ידו ומצאתי לקבל עדויות התובע ובנו כי במועד רכישתה לא היתה ראויה למגורים.

21. כמו"כ מצאתי לקבל טענת התובע כי הוא נשא במלוא עלויות השיפוצים מעבר לכך שאת חלקם ביצע במו ידיו וזאת שעה שהוכח כי המנוחה לא התקיימה אלא מקיצבת הנכות שלה והנתבעת לא עמדה ברף ההוכחה הנדרש להוכיח טענתה כי המנוחה קיבלה כספי ירושת הוריה.

    הוכח כי אביה של המנוחה הלך לעולמה רק לאחר רכישת הדירה האמורה ואימה עודנה בחיים כך שאין למעשה כל שחר לטענה זו.

22. יתר על כן הטענה כי אם המנוחה היתה רופאה והורישה לה כספים נשללה כליל, עת אחותה למחצה של המנוחה העידה בפני ביהמ"ש והבהירה כי אם המנוחה כלל לא היתה רופאה ומדובר היה בפנטזיה של המנוחה.

23. כאמור, אמנם הדירה היתה רשומה בעת פטירת המנוחה כולה ע"ש המנוחה אך מדובר בדירת המגורים של בני הזוג, שנרכשה בתקופת החיים המשותפים ושופצה ע"י התובע אשר אף היה המפרנס העיקרי של התא המשפחתי.

24. התובע העיד ועדותו נתמכה בעדויות נוספות כי פעל בעבודתו ובמשאביו להביא את הדירה למצב שתהא ראויה למגורים והנתבעת לא הביאה כל ראיה לסתור. ההיפך הוא הנכון טענותיה קרסו כאמור כפי העולה מעדויות שהובאו בפני הן בכל הנוגע למצבה הנפשי של המנוחה והן בכל הנוגע לאופן קבלת הזכויות בדירה ורישומן ע"ש מי מהצדדים.

25. מצאתי עוד לקבוע כי ממכלול האינדיקציות העובדתיות, התנהגות התובע והמנוחה במהלך חייהם המשותפים ניתן ללמוד כי למרות רישום הזכויות הדירה, הרי שהיתה בינהם הסכמה בדבר שיתוף הזכויות בדירה ולא נערך בינהם כל הסכם הקבוע אחרת מכללי השיתוף המוסקים מכללא.

26. בנסיבות אלו התובע זכאי להרשם כבעלי מחצית הזכויות בדירה.

27. שעה שהנתבעת טענה, הגם שלא הוכח, כי הדירה נרכשה ע"י המנוחה, מכספי דירה שמכרה ואשר התקבלה בירושה, למען הזהירות בלבד אבהיר כי אף לא היתה מוכחת טענה זו, הרי שבנסיבות שהוכחו בפניי עולה כי התובע הצליח להוכיח לא רק שיתוף כללי אלא גם שיתוף ספציפי, גם אם היה הנכס חיצוני בעת רכישתו.

28. עסקינן בדירת המגורים ששימשה למגורי הצדדים לאורך עשרות שנים וגם אם במקור היתה מתקבלת במתנה הרי שבחלוף השנים ובמרוצת הזמן והשקעת המשאבים מצידו של בן הזוג, הפכה לנכס לגביו יש להחיל את כללי השיתוף הספציפי (ראו: בע"מ 5620-24 פלונית נ' פלוני (נבו, 30.6.2025)).

     

    טענת ההתיישנות

29. בכל הנוגע לטענת ההתיישנות מצאתי לדחות טענה זו.

30. תקופת ההתיישנות תספר מהמועד בו נולדה עילת התביעה, כלומר המועד שבו התובע ידע או היה צריך לדעת על ההכרח לברר את זכותו.

    בעניינו מצאתי לקבוע כי מועד תחילת עילת התביעה כלל איננו יכול להספר ממועד פטירת המנוחה אלא רק ממועד הגשת הבקשה לצו קיום צוואה ע"י הנתבעת.

31. יוזכר כי מבחינת התובע מדובר בדירה משותפת בה הוא מתגורר יחד עם בנם המשותף של הצדדים וכאשר לדידו הבן הוא היורש עפ"י צוואת המנוחה משנת 2006.

32. עילת התביעה והצורך להסדיר את רישום הזכויות נוצרה רק ממועד שהנתבעת "נכנסה לחייהם של בני המשפחה" עת הגישה בקשה לצו קיום צוואה על פיה אגודת צער בעלי חיים מקבלת את הזכויות בדירת מגורי המשפחה.

33. משכך ושעה שהתביעה הוגשה כבר בשנת 2021 מצאתי לדחות את טענת ההתיישנות.

34. מעבר לאמור יובהר כי גם אם היתה חולפת תקופה ארוכה יותר ממועד הגשת הבקשה לצו קיום צוואה ועד הגשת התביעה הרכושית, הרי שבעניינו חלה גם הלכת וינפלד. במסגרת הלכת וינפלד נקבע כי אין מניעה שטענת השיתוף בנכסים תעלה לראשונה לאחר שנים רבות ללא מעש לאחר יצירת השיתוף, שכן ככל שמדובר ביחסים בתוך המשפחה, קורה לא אחת כי אחד הצדדים לא עומד על זכויות הפורמאליות, ואין הדבר נראה חשוב בשגרת חייו היומית, עד שמשתנות הנסיבות, ונודעת לזכויותיו משמעות בעיניו. ולכן אין נכון לשלול זכויותיו אלו, מחמת הויתור. (ראו: ע"א 177/87 וינפלד ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין, נתניה, פ"ד מד (4) 607; ע"א 5774-91 ג' יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה, מח(3) 372).

     

    רכישת הדירה

35. מצאתי לקבל את טענת התובע כי המנוחה לא עבדה יום בחייה וכי הוא פרנס המשפחה ונשא בעול הכלכלי הכרוך בזה, זאת עקב מצבה הנפשי. גם עדותה של ג', אחותה של המנוחה, תמכה במסקנתי זו.

36. עוד מצאתי לקבל את טענת התובע כי הדירה שבמחלוקת אכן שימשה לסירוגין את בני המשפחה.

    התובע עצמו היה יוצא ובא וכך גם בנם של הצדדים אשר טופל תדיר ע"י גורמי הרווחה ואף הוצא למסגרות חוץ ביתיות, פעמיים אף הוצא למרכז חירום. עיון בתסקירי סעד שהוגשו בתיקים הנוגעים למשפחה מאשרים זאת ועולה תמונה קשה מאד ממנה עולה בצורה ברורה כי אכן, כפי שטוען התובע, היה זה בלתי אפשרי להתגורר באופן רצוף עם המנוחה בשל התנהגותה ותסמיני מחלת הנפש עימה התמודדה לרבות אלימות קשה כלפי הסובבים.

37. כאמור מעבר לסוגיית המגורים בפועל בדירה, אני מוצאת לקבל את טענת התובע כי השקיע כספים בשיפוץ הדירה. התסקירים שנערכו ע"י גורמי הטיפול מאשרים כי המנוחה לא עבדה בחייה ולא נסתרה טענתו כי הוא עבד ומימן.

38. יתר על כן, עו"ד ברימה, ב"כ הנתבע, טענה כי המנוחה קנתה הדירה מכספי הירושה של הוריה, אך בפועל אימה של המנוחה עדיין בחיים, ואביה של המנוחה נפטר רק לאחר רכישת הדירה. עדותה של אחותה למחצה של המנוחה שללה מכל וכל את טענת הנתבעת בענין "ירושת ההורים" ותמכה בטענות התובע.

39. לא אוכל שלא לציין כי התובע אף הוא לא הצליח להציג אסמכתא בענין טענתו כי הדירה באופקים נרכשה מכספי מכירת הדירה באשדוד, אך כאמור הנתבעת עצמה לא הצליחה להציג גירסה סדורה בענין זה ולנתבעת אין ולא היתה כל הכרות עם המנוחה בחייה וכלל טענותיה העובדתיות קרסו במהלך שמיעת הראיות ונוכח עדויות כלל בני המשפחה.

40. מכל האמור לעיל אני מוצאת לקבוע כי הדירה נרכשה ממשאבים משותפים ולא נרכשה ממשאבים חיצוניים של המנוחה. משכך לאורך השנים היתה הסכמה לשיתוף בדירה ששימשה למגורי המשפחה לאורך שנים רבות והושקעו בדירה משאבים רבים פיזיים וכספיים ע"י התובע, בעלה של המנוחה.

41. אני מוצאת להבהיר כי עדותה של אחותה למחצה של המנוחה היתה מהימנה. היא אמנם לא קיימה קשר רציף עם המנוחה נוכח מצבה הנפשי של המנוחה והעדר יכולת לנהל איתה קשר תקין, אך אחות המנוחה הכירה את המבנה המשפחתי וידעה בצורה סדורה ומהימנה להשלים חלק מהפאזל המורכב והקשה של התא המשפחתי.

    עדות האחות איפשרה הצצה לחיי המשפחה ולעולמה העגום והאומלל של המנוחה, בעלה (התובע) ובמיוחד לחיי בנם המשותף ששילם מחיר משמעותי על מצבה של אימו המנוחה והעדר התפקוד ההורי כלפיו.

    מעדות האחות עולה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים ואשר כאמור מקבלת משנה תוקף מעיון בתסקירי הסעד כי כבר משנות ה-90 מצבה של המנוחה היה קשה מאד הן רפואית-נפשית והן פיזית.

42. בענין חקירת העדה ע"י עו"ד ברינה מצאתי להעיר כי חקירה זו היתה לא רלוונטית בעליל וענין זה יובא בחשבון בעת פסיקת ההוצאות.

43. בכל הנוגע לחקירתו של התובע יובהר כי הוא האדם שחי עם המנוחה את מרבית שנות חייה ועדותו מהימנה ומקובלת על אף שביחס לחלק מהפרטים חל חוסר דיוק בתאריכים.

44. התובע הוכיח הן בעדותו והן בעדות אחות המנוחה כי המנוחה עברה חיים קשים ביותר, סבלה מהתעללות מצד אימה שנטשה אותה ועברה להתגורר חלק משנות ילדותה אצל אביה. גם האחות שהינה אחות למחצה תמכה בעדות זו. התובע טען כי אם המנוחה נהגה להתעלל בה ולהכות אותה והנתבעת לא הצליחה לסתור טענות אלו אשר נטענו ע"י בני משפחה נוספים ואף משתקפים כאמור בתסקירים.

45. התובע והמנוחה חיו יחד כבנ"ז כ-30 שנים בעוד מצבה של המנוחה רע מאד והדבר משתקף מקורות חייו של בנם המשותף של התובע והמנוחה.

46. התמונה המתבררת ביחס למנוחה היא של אישה חולה ותמהונית, מתמודדת נפש שלא הצליחה לקבל טיפול ולייצב את מערך חייה.

47. עולה מהעדות ומהתסקירים כי גם התובע לא היה בתפקוד הורי ביחס לבן וגם ביחס לתחומים כלכליים אחרים וניכר שהחיים היו קשים ואומללים לשני בנה"ז.

48. אציין כי חקירת עו"ד ברינה, ב"כ הנתבעת לתובע היתה מבולבלת, היא לא זכרה תשובות שענה לה בשאלה ששאלה רגע לפני כן, בלבלה בין דירת כרמיאל לנהריה ולא היתה מוכנה לחקירה בצורה מסודרת .

49. למרות האמור ביחס לאופן חקירתה של עו"ד ברינה את התובע, עלה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי היה זה בלתי אפשרי לחיות עם המנוחה ועל כן לא מצאתי לקבל את הטענה כי בשל המגורים לסירוגין יאבד את זכויות הבעלות שלו בדירה.

50. ומכאן אתייחס לחקירת הבן . חקירת הבן ע"י עו"ד ברינה היתה פוגענית ומיותרת.

51. עסקינן בילד בגיר שגדל בצל אם מתמודדת נפש ואשר ספג אלימות פיזית ומילולית במהלך חייו כקטין. קורות החיים של הבן תומכים במתואר ואף נתמכים בעדות אביו ודודתו.

52. על אף האמור עו"ד ברינה חקרה אותו בצורה לא עניינית, פוגענית ומיותרת וענין זה אף הוא יובא במסגרת פסיקת ההוצאות. הדברים משתקפים בפרוטוקול ומדברים בעד עצמם.

53. מכל האמור והמקובץ לעיל אני מוצאת לקבל את התביעה.

54. אני מוצאת לקבוע כי התובע זכאי להרשם כבעלים של מחצית הזכויות בדירת המגורים המצויה באופקים והידועה כגו"ח *******.

55. התובע רשאי לפנות ללשכת רשם המקרקעין ולהסדיר רישום זכויות הבעלות בדירה מכח פסק דין זה.

56. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות ההליך בסך 30,000 ₪ אשר ישולמו כשהסכום נושא הפרשי הצמדה וריבית עד מועד התשלום בפועל.

57. בכך מסתיים בירור התובענה.

58. המזכירות תשלח פסה"ד לצדדים ותסגור את התיק.

     

     

    מתירה העברה למאגרי פסיקה בהשמטת פרטים מזהים.

     

     

    ניתן היום, א' אלול תשפ"ה, 25 אוגוסט 2025, בהעדר הצדדים.