פס"ד בתביעות הדדיות בין ידועים בציבור למתן פסק דין הצהרתי בנוגע לשיתוף ספציפי בשלוש דירות

הונחו לפני שש תביעות הדדיות בין בני זוג לשעבר (יכונו להלן בפסק דין זה ולמען הנוחות: "התובע"; "הנתבעת" בהתאמה), כמפורט להלן.

ביום 9.7.2018 הגיש התובע ארבע תביעות כנגד הנתבעת, כדלקמן:

• תלה"מ 18460-07-18: תביעה למתן פסק דין הצהרתי במסגרתה עתר התובע להצהיר כי הדירה ברח' --- (להלן: "דירת עמידר") הינה בבעלות משותפת של הצדדים; כן עתר התובע לחייב את הנתבעת להשיב לתובע מחצית מדמי השכירות שקיבלה עבור דירת עמידר משנת 2008 ואילך (להלן: "התביעה לפסק דין הצהרתי מטעם התובע");

• תלה"מ 20034-07-18: תביעה לסילוק ידה של התובעת מדירת המגורים ברח' ~~~ (להלן "דירת המגורים") הרשומה על שם התובע בלבד (להלן: "התביעה לסילוק יד").

• תלה"מ 20084-07-18: תביעה כספית לחיוב הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים בגין מגוריה בדירת המגורים ובסך של כ – 5,000 ₪ לחודש (יצוין, כי בסיכומיו העמיד התובע את דמי השכירות הראויים על סך של כ-4,000 ₪ לחודש), וזאת החל ממועד הפירוד בין הצדדים ועד למועד סילוק ידה של הנתבעת מהדירה; כן עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום מחצית מההלוואות שנטל התובע עבור מימון משק הבית המשותף וכן בגין כל חוב משותף אחר של הצדדים (ובכלל כך הלוואת המשכנתא על דירת המגורים ככל שביהמ"ש יקבע כי לנתבעת זכויות בדירה זו) (להלן: "התביעה לדמי שימוש ולהחזר הלוואות משותפות").

• תלה"מ 20120-07-18: תביעה לאכיפת הסכם בין התובע לבין הנתבעת לפיו הינו זכאי למחצית הזכויות שקיבלה הנתבעת בירושה מאמה בדירה ברח' +++ (להלן: "דירת הירושה") וכן להורות על פירוק השיתוף בדירה זו (להלן: "התביעה לאכיפת הסכם").

בימים 6.8.2018 ו- 6.12.2018 הגישה הנתבעת שתי תביעות כנגד התובע, ואלו הן:

א. תלה"מ 10870-08-18: תביעת לחיוב התובע בדמי מזונות של שניים מתוך שלושת ילדי הצדדים אשר בעת הגשת התביעה היו קטינים (להלן: "תביעת המזונות").

ב.תלה"מ 13256-12-18: תביעה למתן פסק דין הצהרתי במסגרתה עתרה הנתבעת להצהיר כי הינה בעלת מחצית מזכויות הבעלות בדירת המגורים הרשומה על שם התובע וכן להורות על פירוק השיתוף בדירה זו (להלן: "התביעה לפסק דין הצהרתי מטעם הנתבעת").

יצוין, כי בהחלטתי מיום 6.12.2020 הוריתי על מחיקת תביעת מזונות הקטינים שהגישה הנתבעת בשל התנהלות הנתבעת וכפי שיפורט בהמשך. על כן, נדרש תחילה לבחינת הרקע העובדתי והדיוני בנוגע לכל התביעות התלויות ועומדות ולאחר מכן תינתן התייחסות פרטנית לכל תביעה ותביעה.

רקע עובדתי ודיוני כללי:

התובע והנתבעת (להלן כאמור: "הצדדים") הינם בני זוג אשר הכירו בשנת 1995 ובמשך 20 שנים חיו יחדיו תחת קורת גג אחת וזאת עד לפירוד הצדדים בחודש יולי 2015.

מיחסי הצדדים נולדו להם שלושה ילדים: ס' ילידת 24.11.96 כיום כבת 24 שנים; ט' יליד 15.5.01 כיום כבן 19 שנים; ומ' יליד 4.4.03 כיום כבן 18 שנים.

יצוין, כי לנתבעת בן נוסף מנישואין קודמים, יליד שנת 1990 (כיום כבן 30 שנים) אשר התגורר עם הצדדים בשנה הראשונה להיכרותם ולאחר מכן, עבר להתגורר עם אביו.

יצוין, כי הצדדים לא נישאו מעולם, אולם עד לפרידתם חיו כל השנים תחת קורת גג אחת. לטענת התובע הצדדים היו ידועים בציבור לכל דבר ועניין, ואילו לטענת הנתבעת הצדדים אומנם חיו תחת קורת גג אחת, אולם התנהלו בנפרד כל אחד לעצמו, למעט בקשר לדירת המגורים כמפורט להלן.

לאחר היכרות הצדדים, התגוררו הצדדים מספר שנים בשכירות ולאחר מכן עברו להתגורר בדיור ציבורי בדירת עמידר ("דירת עמידר").

בשנת 2007 נרכשה דירה זו מחברת עמידר מכוח זכאותה של הנתבעת לרכישת דירה במחיר מסובסד והדירה נרשמה על שם הנתבעת בלבד. יצוין, כי הצדדים חלוקים באשר לאופן מימון רכישת הדירה וזכויות הבעלות בה, ועל כן אדרש בהמשך.

כשנה לאחר מכן, בשנת 2008 נרכשה דירת המגורים אשר נרשמה ע"ש התובע בלבד. על הדירה רובצת משכנתא המשולמת מחשבון הבנק של התובע. בדירה זו התגוררו הצדדים ביחד עם ילדיהם המשותפים, וזאת החל משנת 2009 עד לעזיבת התובע את הדירה בחודש יולי 2015. יצוין, כי גם באשר לאופן מימון רכישת דירה זו וזכויות הבעלות בה הצדדים חלוקים, ועל כך יפורט בהמשך.

לשם השלמת התמונה יצוין כי בטרם מעבר הצדדים להתגורר בדירת המגורים, התגוררו הצדדים במשך כשנה בבית אמו של התובע ובמהלך שנה זו ערכו שיפוץ בדירת המגורים.

יצוין, כי לאחר שנרכשה דירת המגורים, הצדדים עזבו את דירת עמידר והשכירו אותה כאשר דמי השכירות הופקדו בחשבון הבנק של הנתבעת. הצדדים חלוקים בנוגע לשאלה, האם דמי השכירות שימשו למימון דמי המשכנתא על דירת המגורים, אם לאו ועל כך יפורט בהמשך.

כן, בשנת 2011 קיבלה אמה של הנתבעת גב' א' מ' ז"ל (להלן: "אם הנתבעת") זכאות לרכישת הדירה ברח' +++ בה התגוררה עד אותה עת בשכירות ("דירת הירושה"). עם פטירת האם בשנת 2017 הורישה האם את הדירה במלואה לנתבעת במסגרת צוואה שנערכה ביום 28.11.11. לטענת התובע קיימות לו זכויות בדירה זו מכוח הסכם בעל פה בינו לבין הנתבעת והאם לפיו כנגד הסכומים שהעביר לטענתו לאם הנתבעת לצורך רכישת הדירה, תוריש האם את הדירה לנתבעת וזו תהיה בבעלות משותפת של שני הצדדים.

בחודש יולי 2015 התובע עזב את דירת המגורים בה התגוררו הצדדים, כאשר לטענת התובע הוא לא עזב אלא סולק מביתו ע"י הנתבעת ואילו לטענת הנתבעת, התובע עזב מיוזמתו.

כשלוש שנים לאחר מכן, בחודש יולי 2018 הגיש התובע כאמור את התביעות הרכושיות מטעמו ואילו הנתבעת הגישה את התביעות מטעמה.

יצוין, כי במסגרת תביעת מזונות הקטינים, ניתנה החלטתי ביום 30.9.18 בה חייבתי את התובע לשלם סכום חד פעמי על חשבון מזונות הקטינים בסך של 6,000 ₪. כן, הוריתי כי החל ממועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך יישלם התובע מחצית מההוצאות הרפואיות והחינוכיות החריגות – כנגד הצגת קבלות.

ביום 29.11.18 הגיש התובע בקשה דחופה לסעד זמני לחייב את הנתבעת להעביר לידיו את דמי השכירות המתקבלים מדירת עמידר או לחילופין לחייבה בתשלום דמי שימוש ראויים בגין דירת המגורים או לחילופי חילופין להעביר לידיו את דמי שכירות מדירת הירושה.

ביום 11.12.18 התקיימה ישיבת קדם משפט בכלל התביעות.

ביום 5.3.19 ניתנה החלטתי המפורטת במאוחד הן בבקשה למזונות הזמניים והן בבקשה לחיוב הנתבעת בדמי שימוש, בסופה קבעתי כך:

"א. הבקשה לסעד זמני לחיוב האם בתשלום דמי שימוש – נדחית.

ב.כנגד המשך תשלום מלוא דמי המשכנתא (ודמי הביטוח) שרובצים על הדירה ברח' --- והעברת דמי השכירות של הדירה ברח' ~~~ לידי האם – יצא האב ידי חובתו מתשלום צרכיהם השוטפים של הקטינים וכן הוצאות מדור ואחזקתו.

ג.סכום החיוב במזונות זמניים אשר נקבע בהחלטתי מיום 30.9.18 בסך 6,000 ₪, ככל ששולם, יבוטל. כספים אלו יושבו לידי האב מתוך כספי תמורת הדירה המשותפת של הצדדים כמפורט לעיל.

ד.בנוסף, הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות החינוכיות והרפואיות החריגות של הקטינים, כנגד הצגת קבלות.

ה.תוקף החלטתי זו הינה עד הגיע הבן ט' לגיל 18, או סיום לימודיו התיכוניים, המאוחר מבין השניים".

על ההחלטה שלעיל הגיש התובע בקשה לעיון חוזר תוך שטען כי אין ברצונו לערער על תוצאה ההחלטה, אלא על האופן שבו הוצגו חלק מהעובדות בטענה כי מדובר בעובדות אשר שנויות במחלוקת בין הצדדים. בהחלטתי מיום 1.5.2019 קבעתי בין היתר כך: "מבלי לפגוע בתוצאת ההחלטה, כשכל צד שומר על טענותיו, יוסכם כי לא יהיו בקביעות העובדתיות המפורטות בהחלטה בשלב זה די להוות מסמרות וכל צד יהיה רשאי להוכיח את מלוא טענותיו בפני בית המשפט במסגרת הליכי ההוכחות".

התובע לא הסכים עם האמור בהחלטה, וביום 3.4.2019 הגיש בקשת רשות ערעור (רמ"ש 8852-04-19) שנדחתה.

ביום 11.12.18 התקיימה ישיבת קדם משפט בכל התביעות שעל הפרק. לאחר שמיעת ב"כ הצדדים וניסיון להתוות דרך לפתרון במכלול התביעות, שלא צלח, הוריתי על קביעת התיקים להוכחות. גם בדיון ביום 12.6.2019 נעשה ניסיון נוסף להביא את הצדדים להסכמות כוללות, אשר לא צלח.

ביום 12.2.2020 התקיים דיון הוכחות, במהלכו העידו עד מטעם התובע מר ו' ר' והתובע; ביום 21.7.2020 התקיים דיון הוכחות נוסף במהלכו העידו אמו של התובע הגב' ר' צ' (להלן: "אם התובע") והנתבעת. יצוין, כי התובע הגיש גם תצהיר של אחיה של הנתבעת מר א' א', אולם בסופו של יום, האח לא התייצב למתן עדות ועל כן תצהירו נמשך מהתיק.

ביום 6.12.2020 הוריתי על מחיקת תביעת המזונות לאחר שהנתבעת לא הגישה את סיכומיה בתביעת המזונות (חרף מספר אורכות שניתנו לה) ולאחר שהודיעה כי אין היא רואה לנכון להגיש את סיכומיה בתביעת המזונות. כן, חויבה הנתבעת בהוצאות ההליך בסך של 7,500 ₪.

יצוין, כי חרף העובדה שהנתבעת לא הגישה בנפרד את סיכומיה בתביעה הרכושית מטעמה ובשים לב לכך שהתובע בעצמו הגיש סיכומים כוללים המתייחסים לכלל העתירות והסעדים שעל הפרק, ואילו הנתבעת הגישה סיכומי תגובה, אזי בפועל הונחו סיכומי טענות הצדדים בכלל התביעות והעתירות התלויות ועומדות, למעט תביעת המזונות שנמחקה.

לאור כל האמור, ניתנת הכרעתי בכלל ההליכים שבין הצדדים.

המתווה הדיוני:

עיון בטענות הצדדים מלמד כי לצורך הכרעה במחלוקות בין הצדדים – יש להידרש למתווה שלהלן:

ראשית, יש לבחון האם הצדדים היו ידועים בציבור, אם לאו וזאת בעיקר לנוכח טענת הנתבעת כי הצדדים לא חיו בזוגיות ואף התנהלו בהפרדה רכושית מלאה למעט בנוגע לדירת המגורים המשותפת.

שנית, ככל שיקבע כי מדובר בבני זוג 'ידועים בציבור', יש לבחון האם עלה בידי הצדדים להוכיח את הלכת השיתוף בנכסים שהתקבלו לידיהם במהלך החיים המשותפים ובכלל כך, האם הוכחה כוונת שיתוף ספציפי בנוגע לשלוש הדירות כמפורט לעיל;

שלישית, בכפוף למכלול הקביעות דלעיל, יש לבחון את שאר העתירות והסעדים לרבות הסעדים הכספיים ובכלל כך תביעת התובע לסילוק ידה של הנתבעת מדירת המגורים; חיוב הנתבעת בדמי שימוש ראויים בגין מגוריה בדירת המגורים; חיוב הנתבעת להעביר לידי התובע מחצית דמי השכירות בגין דירת עמידר; חיוב הנתבעת בהחזר כספים והלוואות שניטלו לטענתו במהלך החיים המשותפים; חיוב הנתבעת בתשלום מחצית המשכנתא הרובצת על דירת המגורים (ככל שייקבע כי קיים שיתוף זכויות בדירת המגורים). לצורך כך, יש לבחון מהו מועד הקרע בין הצדדים בשים לב לטענות הצדדים ולעדויות שנשמעו.

נפנה אפוא לבחינת סוגיות אלו, אחת לאחת.

כללי:

כבר בראשית הדברים אציין כי למרבה הצער התרשמתי כי בנושאים מהותיים רבים עדויות שני הצדדים היו בבחינת "גילו טפח וכיסו טפחיים" (בלשון עדינה). הצדדים לא היססו להעלות טענות עובדתיות סותרות ואף עתירות סותרות אשר בחלקן אינן מתיישבות האחת עם השנייה. ניסיונו של כל אחד מהם להציג מצג שמוכיח את מכלול טענותיו באופן גורף וכן להאחז "בכל מחיר" בעובדת רישום הזכויות בדירות על שמו בפועל כמעידה על בעלותו הבלעדית בדירות אלו, הוביל ליצירת גרסאות בלתי סבירות שאינן תואמות את המציאות בפועל ואף עומדות בסתירה גמורה אל מול מצגים ותצהירים שניתנו ע"י הצדדים בזמן אמת וכן מול התנהלותם הכלכלית של הצדדים כפי שהוכחה בפני והעובדה כי חיו חיי זוגיות במשך כ-20 שנים תחת קורת גג אחת וגידלו שלושה ילדים משותפים. בנסיבות אלו, מצאתי להתייחס לעדויות הצדדים בזהירות ובחשדנות רבה.

טענות הצדדים בנוגע לסוגיית הידועים בציבור:

לטענת התובע, הצדדים חיו ביחד כידועים בציבור, במשך 20 שנה, משנת 1995 ועד לשנת 2015 ונולדו להם שלושה ילדים משותפים. לטענת התובע, אף לגבי עובדה פשוטה זו ניסתה הנתבעת להכחישה תוך שהתייחסה אליה "בגמישות" ובחוסר עקביות כאשר במסמכים שונים היא לעיתים מאשרת אותה ולעיתים מכחישה אותה, בהתאם לצרכים ולאינטרסים הכלכליים שלה.

מנגד, טענה הנתבעת הן בכתבי הטענות והן במהלך עדותה (בעמ' 87 לפרוטוקול) כי "לא ניהלנו מערכת זוגית מעולם. אני גידלתי את הילדים... אני הייתי חד הורית.. הבן אדם לא היה לא אבא ולא בן זוג". כן טוענת הנתבעת כי למרות שהצדדים חיו זמן רב יחד, הם מעולם לא מיסדו את הקשר ביניהם והתנהלו בחשבונות נפרדים ואף תוך התחשבנות כלכלית ביניהם.

המסגרת הנורמטיבית:

ידועים בציבור הם בני זוג שהחליטו לקשור את גורלם האחד בשני, לקיים אורח חיים משותף כבני זוג נשואים לכל דבר ועניין, אך מטעמים שונים, בין מבחירה ובין שלא, לא מיסדו את הקשר ביניהם באופן פורמלי.

הפסיקה העמידה שני תנאי סף אשר שזורים זה בזה לקיומה של מערכת יחסים שכזו: 'חיי משפחה' ו'ניהול משק בית משותף'. ודוק, תנאים אלו הם תנאים מהותיים ואין המדובר בדרישה ראייתית גרידא (ע"א 6434/00 דנינו נ' מנע, פ"ד נו (3) 683). עם זאת, שאלת קיומם של תנאים אלה נבחנת על פי קריטריונים סובייקטיביים, קרי כיצד ראו בני הזוג עצמם את מערכת היחסים ביניהם. על פי הפסיקה, אין לגבש קריטריונים נוקשים לדיבור 'חיי משפחה' ולדיבור 'משק בית משותף' (ע"א 79/83 היועמ"ש נ' שוקרן, פ"ד לט (2) 690). אין מתכונת אחת של 'חיי משפחה' ב'משק בית משותף' המצויה אצל כל הזוגות הנשואים. שונים הדברים מזוג לזוג לפי השוני בגילם, השכלתם, מזגם, השקפת עולמם, ארץ מוצאם, הרגלי חייהם, מקצועם, מצבם הכספי, מצבם הבריאותי וגורמים רבים אחרים שלא נצליח למנותם ולמצותם (ע"א 107/81 אלון נ' מנדלסון פ"ד מג (1) 431, בעמ' 437-438).

עם זאת, ככלל נקבע כי ככל שיוכח כי בני זוג מתגוררים במשך שנים ארוכות תחת קורת גג אחת המשמשת להם מעון משותף ובה הם מעבירים את עיתותיהם, לרבות ארוחות וסעודות משותפות, כאורח חיים קבוע; יוצאים הם ומבלים ביחד, לבדם ועם אחרים; נוסעים נסיעות משותפות לחו"ל; דואגים האחד לרעהו מי במימון ומי בביצוע מטלות הבית ואף מביעים, האחד כלפי רעהו, את דאגתם למצבו ולהבטחת שלומו ובריאותו, יש בכל אלו כדי ללמד על יחסים 'בעלי אופי של חיי משפחה' ב'משק בית המשותף' לצורך הכרתם כ'ידועים בציבור' (תמ"ש (ת"א) 51940/98 פלונית נ' אלמוני (פורסם במאגרים, 4.8.02).

על רקע כל האמור לעיל ובפרט בשים לב להתנהגות הצדדים במהלך השנים כפי שהיא משתקפת מהעדויות ומהראיות שהונחו לפני, נפנה לבחון את טיב מערכת היחסים בין הצדדים דנן.

מן הכלל אל הפרט, לענייננו:

אין חולק, כי הצדדים התגוררו תחת קורת גג אחת החל משנת 1995 ועד לשנת 2015, דהיינו במשך כ – 20 שנים. כן אין חולק כי כתוצאה מיחסיהם של הצדדים, נולדו להם שלושה ילדים משותפים אשר התגוררו במהלך 20 שנים ביחד עם שני הצדדים תחת קורת גג אחת.

במסגרת עדותה הודתה הנתבעת כי הצדדים התגוררו יחד (עמ' 91 לפרוטוקול) וכן הודתה כי שלושת ילדיהם הינם ילדים משותפים (עמ' 94 לפרוטוקול וכן סעיף 7 לתצהיר עדותה הראשית). כן, העד שהובא מטעם התובע מר ו' ר', סמנכ"ל הכספים בחברת "ק' ש'" בה עובד התובע, המכיר את התובע למעלה מ – 20 שנים טען בתצהירו כי לאורך כל 22 השנים האחרונות, עד לשנת 2015 עת יצא התובע מדירת המגורים של הצדדים, חיו הצדדים חיים משותפים כבני זוג לכל דבר ועניין. כן, העיד כי במסיבות שערכה החברה בה עבד יחד עם התובע, השתתפה הנתבעת יחד עם התובע והתנהגה עמו כבת זוג על כל המשתמע מכך, כי הם אהבו מאוד האחד את השנייה והציגו את עצמם כלפי הסביבה כבני זוג לכל דבר ועניין. תצהיר עדותו של מר ר' לא נסתר ע"י עדות חיצונית אחרת מטעם הנתבעת ויש בו כדי לחזק את העובדה כי הצדדים אכן חיו כבני זוג לכל דבר ועניין.

כן, עובדת היות הצדדים בני זוג לכל דבר ועניין נלמדת באופן מפורש מתובענה קודמת לקביעת אבהות אותה הגישו הצדדים ביחד בתמ"ש 34653-04-17, בה נכתב כך: "אני חיים יחד זה עשרים ואחת שנים (21) ולנו שלושה ילדים...". כן, לתובענה זו הוגש תצהיר משותף של שני הצדדים מיום 3.9.17 בו נכתב כך: "1. במהלך שנת 1995 התחלנו לנהל חיים משותפים לכל דבר ועניין. 2. קיבלנו החלטה משותפת כי נחיה בזוגיות אך לא נתחתן. 3. משנת 1995 ועד לשנת 2015 חיינו בזוגיות ונולדו לנו שלושה ילדים...". אמנם, הנתבעת ניסתה לסייג את הדברים ולטענתה מדובר בהצהרה שניתנה בקשר לילדים בלבד (עמ' 72 לפרוט'), אולם לא מצאתי לקבל את גרסתה אשר אינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר.

כן, מהעדויות שנשמעו בפניי עלה כי ברוב השנים הנתבעת לא עבדה, למעט תקופות מצומצמות ורוב הזמן קיבלה קצבת הבטחת הכנסה מהמל"ל. על אף שהנתבעת טענה שעבדה, היא לא הציגה אסמכתאות של תלושי שכר המוכיחים הכנסות רצופות כלשהן. הנתבעת היתה מוכרת בלשכת הרווחה וקיבלה הבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי ואילו התובע הוא זה שדאג בעיקר לכלכלת המשפחה. בפועל, למרות שהנתבעת הציגה עצמה בלשכת הרווחה כמי שחיה ללא בן זוג, אין חולק, כי התובע התגורר עמה בדירת עמידר והנתבעת לא הכחישה זו, כך שבפועל הנתבעת לא חיה לבד כאם חד הורית אלא ביחד עם התובע אשר פרנס את כלל המשפחה.

כן, הנתבעת הצהירה כי דמי השכירות אשר התקבלו מדירת עמידר היו מועברים לחשבונו של התובע, כך שגם עניין זה מעיד על התנהלות כלכלית משותפת. בנוסף, הנתבעת העידה כי בתקופה שבה שיפצו את דירת המגורים התגוררו שנה בבית אמו של התובע וזאת על מנת לחסוך את דמי השכירות מדירת עמידר ולשפץ לטענתה את דירת המגורים וכדבריה: "אמרתי, בוא נשכיר את הדירה שלי, את ---, נלך לגור אצל אמא שלך שנה, את השכירות ... שנקבל משכר הדירה נסגור אותה, נשמור אותה לשיפוצים ואז, אחרי שנה נצא משם ונשפץ את הבית וזה מה שהיה" (עמ' 135, ש' 10-13). מכאן, שהצדדים, התנהלו בשיתוף כלכלי הן בכל הנוגע למימון משק הבית המשותף והן בנוגע לשיתוף בהכנסותיהם. על כן, לא מקובלת עלי טענת הנתבעת, כי הצדדים התנהלו בהפרדה רכושית מוחלטת, שכן דבר זה לא הוכח כלל ע"י הנתבעת ואף נסתר מעדותה שלה.

יתר על כן: כפי שהצדדים הצהירו בעצמם בתצהיר מיום 9.3.17 לעיל וכן מעדויות הצדדים עולה בבירור כי הצדדים העדיפו לא להינשא באופן רשמי ולא להירשם כבני זוג נשואים בכוונת מכוון וזאת על מנת לאפשר להם לזכות בהטבות ו/או הקלות בדיור ו/או ברכישת דירת עמידר ולאחר מכן אף ברכישת דירת המגורים. לא בכדי דירת עמידר נרכשה מכוח זכאותה של הנתבעת לדירה בדיור הציבורי ונרשמה ע"ש הנתבעת בלבד. זו גם הסיבה, כי שנה לאחר מכן, כאשר נרכשה דירה נוספת, העדיפו לרשום את הדירה ע"ש התובע בלבד, וכפי שהצהירה התובעת על כך באופן מפורש.

כן, התרשמתי כי דפוס התנהלות זה חייב את שני הצדדים לנהל חשבונות בנק נפרדים ובפרט את הנתבעת על מנת שתוכל להמשיך וליהנות מהטבות כאם חד הורית ללא הכנסות או עם הכנסות נמוכות מאוד. משמע, החזקת חשבונות בנק נפרדים נעשתה מתוך החלטה משותפת כחלק מההתנהלות הכלכלית של הצדדים וכחלק מהמצגים אותם בחרו להציג כלפי רשויות המדינה, ולא בשל משטר של הפרדה רכושית שביקשו להנהיג ביניהם.

התובע עצמו אף העיד כי אילו היה ידוע לגורמי הרווחה כי לנתבעת יש בן זוג והכנסותיו היו נבדקות, הרי שהנתבעת לא היתה עומדת בתנאי הזכאות לקבלת דירה והטבות המגיעות לה מכוח הרווחה וכדבריו: "אם הייתי מופיע בתמונה זה לא היה קורה. לא היינו רוכשים. למה? כי המשכורת שלי גבוהה הייתה ולא היו נותנים לנו.. לקבל את הדירה, בוודאות לא היתה אפשרות אחרת". כן, העיד התובע כי הסיבה שהביאו לעולם את הילד השלישי היא לקבל דירת עמידר וכדבריו: "היא קיבלה את העזרה הזאת בזכות שהיא חד הורית, אך בפועל היא לא היתה חד הורית. בפועל התנהלנו ביחד. גרנו ביחד... בשביל לקבל את הדירה אתה צריך סיבה. סיבה זה ילדים. היו לנו שני ילדים, הבאנו עוד ילד בכוונה שהיא תוכל להתמקד בנושא הזה של הדירה. וכך היא הגישה בתור חד הורית" (עמ' 25-28 לפרוטוקול). כן, טענה הנתבעת כי דירת המגורים נרשמה על שם התובע כי "הוא לקח את המשכנתא לבד כדי שלא יהיה רשום, שלא נצטרך לשלם מס גבוה יותר בגלל שכביכול יירשם עלי 2 דירות" (עמ' 75, ש' 20-21 לפרוטוקול).

לסיכום, אין ספק בעיני כי הצדדים חיו כידועים בציבור לכל דבר ועניין, התגוררו יחד במשך כ – 20 שנים תחת אותה קורת גג, הביאו יחדיו לעולם 3 ילדים משותפים, ניהלו משק בית משותף וכלכלו יחדיו את הבית, ללא התחשבנות כספית ביניהם, כאשר הצגתה של הנתבעת כאם חד הורית בפני רשויות הרווחה נועדה כדי לקבל זכויות סוציאליות שונות, כמו גם החזקת חשבון בנק שיעיד על הכנסות נמוכות. בנוסף, העובדה כי הצדדים לא הוגדרו כנשואים אפשרה להם לאחר תקופה קצרה בה נרכשת דירת עמידר לרכוש דירה נוספת, היא דירת המגורים ולרשום אותה על שם התובע בלבד.

אשר על כן, לנוכח על האמור לעיל, אני קובעת, כי הצדדים חיו כבני זוג ידועים בציבור לכל דבר ועניין.

כעת, לאחר שקבעתי כי הצדדים הינם ידועים בציבור, יש לבחון את נושא השיתוף בנכסים שצברו במהלך חייהם המשותפים.

הלכת השיתוף בין ידועים בציבור – כללי:

הלכה פסוקה היא כי הלכת השיתוף בנכסים עשויה לחול על 'ידועים בציבור' בהתקיים התנאים העובדתיים המתאימים לכך. בע"א 52/80 שחר נ' פרידמן פ"ד לח (1) 443 מבהיר כב' הנשיא ברק כי גם על בני זוג אשר חייהם המשותפים לא עוגנו באקט פורמלי של נישואין עשוי לחול, עם עבור הזמן ועם התייצבות הקשר ביניהם, שיתוף בנכסים, וזאת גם אם מדובר בבני זוג שלא היתה מניעות לנישואיהם על פי הדין האישי. על ההלכה המחילה את הלכת השיתוף בנכסים גם על בני זוג 'ידועים בציבור' חזר בית המשפט העליון בפסקי דין מאוחרים יותר (רע"א 1468/96 יקותיאלי נ' יקותיאלי (פורסם במאגרים, 7.5.96); ע"א 749/82 מוסטון נ' וידרמן פ"ד מג (1) 278; ע"א 625/83 ברקוביץ נ' בודניה פ"ד מא (4) 581).

השאלה האם הוכחה כוונת שיתוף היא שאלה שבעובדה. ההכרעה נבחנת בהתאם לאומד דעתם של בני הזוג, בהתאם להסכמתם (המפורשת והמשתמעת) וכן לנסיבות חייהם לרבות ביחס לנכס הספציפי (בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית פ"ד נט (1) 665 (פורסם במאגרים, 8.9.04); בע"מ 8500/12 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים, 20.6.13)). בין הפרמטרים המסייעים לבית המשפט בבחינת כוונת שיתוף ניתן למנות את משך הקשר ואורך תקופת החיים המשותפים; האם זהו קשר זוגי ראשון של הצדדים; דפוסי העבודה של הצדדים וקיומה של תלות כלכלית; מצגים אקטיביים של בן הזוג בנוגע לשיתוף בנכסים; ילדים משותפים או היעדרם; מידת השיתוף בהשגת מקורות הפרנסה וההכנסה, כגון ניהול עסק משותף, מיזם משותף וכד'; מקורות המימון של הנכסים שבמחלוקת, עיתוי רכישתם ומהותם וכיו"ב אינדיקציות נוספות בהתאם לנסיבות (בע"מ 4589/05 פלוני נ' פלוני (פורסם במאגרים, 21.11.05); תמ"ש (טב') 234-01-11 ס.ע. נ' נ.א. (פורסם במאגרים, 16.8.13) תמ"ש (ב"ש) 30341-04-10 פ.ש. נ' א.א. (פורסם במאגרים, 23.12.13), עמ"ש (ת"א) 2219-06-12 ר.ב.ח. נ' ק.ג. (פורסם במאגרים, 6.3.14)).

כמו כן, על יחסיהם של בני הזוג ה'ידועים בציבור' חולש עקרון תום הלב. התנהגותם זה כלפי זו צריכה להיעשות ביושר ובהגינות ובמסגרת זו יש לייחס חשיבות לשיקולים הנוגעים להגנה על צדדים חלשים במשפחה, הוגנות, שוויון, צדק, הסתמכות ועוד (תמ"ש (ת"א) 51940/98 פלונית נ' אלמוני (פורסם במאגרים, 4.8.02)). על כן, אין מניעה לעתים להחיל, במקרים מיוחדים, את חזקת השיתוף גם במקרים בהם החזקה אינה משקפת את רצונו הספציפי של מי מבני הזוג. ברם, תחולתה תהיה אך במקרים בהם הרציונליים הלבר-חוזיים חזקים במיוחד תוך מתן משקל רב לנסיבות הכלכליות של חיי הצדדים (פרופ' ש' ליפשיץ, הידועים בציבור – בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה (הוצ' נבו) (2005), בעמ' 159).

נבחן כעת, ביחס לכל נכס ונכס השנוי במחלוקת בין הצדדים, האם חל לגביו שיתוף ספציפי, ובשים לב לשאלת נטלי ההוכחה החלים בעניינו.

הדירה ברח' --- ("דירת עמידר"):

דירת עמידר, היא הדירה הראשונה שנרכשה ע"י מי מהצדדים בתקופת חייהם המשותפים בשנת 2007 כאשר בטרם רכישת דירת עמידר, הצדדים התגוררו יחדיו בדירות שכורות וחיו בזוגיות במשך כ-12 שנים. דירת עמידר נרשמה ע"ש הנתבעת בלבד.

התובע מבקש להצהיר כי חרף רישומה של דירת עמידר על שם הנתבעת בלבד, אזי דירת עמידר היא בבעלות משותפת של שני הצדדים, ואלו טעמיו:

• החל משנת 2002 ועד שנת 2007 גרו הצדדים בדירת עמידר. הנתבעת קיבלה כאם חד הורית את הזכות לרכוש מ "עמידר" את הדירה במחיר מסובסד של 65,575 ₪. לנתבעת לא היה את הסכום הנ"ל בכדי לרכוש את הדירה והיא ביקשה את עזרת התובע. התובע ביקש סיוע כספי מאימו, לרכישת הדירה. אמו של התובע נתנה לו 50,000 ₪ במתנה לרכישת דירת עמידר והתובע הוסיף מחשבונו הפרטי את יתרת הסכום שנדרש. כך מימן התובע לבדו את רכישת הדירה. התובע מימן מכספו גם את כל תכולת הדירה וכן גם את עלות השיפוצים בדירה שבוצעו במהלך השנים. למרות טענת הנתבעת, כי החזירה לתובע את הכסף, הנתבעת לא יכלה להצביע על כך בדפי חשבון הבנק ולא הוכיחה טענה זו.

• הואיל ודירת עמידר נרכשה במחיר מוזל כהטבה שניתנה לנתבעת מאת "עמידר", אזי בהתאם לנהלי עמידר נרשמה הדירה ע"ש הנתבעת בלבד למרות שהתובע מימן מכספו 100% מהרכישה ואת כל ההוצאות הנלוות. הנתבעת לא אמרה אמת כאשר טענה כי כספי האם התקבלו כהלוואה עבור שני הצדדים לצורך רכישת הדירה, טענה שעומדת בסתירה לדבריה של אם התובע, הן בתצהירה והן בעדותה. הצדדים ניהלו חשבונות בנק נפרדים ואת החיים המשותפים בדירת עמידר ממן התובע בלבד. מנגד, התובעת לא עבדה, קיבלה קיצבה מהמל"ל בסך של 2,000 ₪ לחודש וכשעבדה מעט השתכרה שכר מינימום, היתה נתמכת רווחה וכלל לא היו לה כספים לרכישת הדירה.

• הנתבעת הציגה עצמה כאם חד הורית לשלושה ילדים על מנת לקבל זכאות לדירת עמידר, בעוד בפועל היא לא היתה אם חד הורית, אלא חיה עם התובע כבן זוגה לכל דבר ועניין. בעת שהילד היחיד של הנתבעת מנישואיה הקודמים עבר לחזקת אביו הביולוגי, הנתבעת כבר לא הוגדרה כאם חד הורית ולא היתה זכאית לדירה מעמידר. על כן, התובע הוא זה שעזר לנתבעת לקבל את הזכאות לדירת עמידר, בכך שהביא עמה לעולם 3 ילדים משותפים ושילם את כל הסכום הנדרש. כן טען, כי הסיבה לכך שהביאו יותר משני ילדים היתה לקבל זכאות לדירה מעמידר. עוד הוסיף וטען התוב, כי ככל והיה מתברר שהתובע הוא בן זוגה של הנתבעת, הרי שהנתבעת לא היתה זכאית לקבל דירה מעמידר, הן לאור כך שיש לה בן זוג והן לאור הכנסותו של התובע.

• התקיימו מלוא התנאים להוכחת כוונת שיתוף: הנכס שימש כדירת מגורים של הצדדים במשך 5 שנים ועד שעברו להתגוררר בדירה גדולה יותר שרכש התובע; התובע שילם לבדו את כל מחיר הדירה, כמו גם שיפוץ הדירה; הדירה נרשמה ע"ש הנתבעת רק בשל התנאים של עמידר; הזכאות לדירה נבעה גם מעצם העובדה כי לצדדים 3 ילדים משותפים.

מנגד, טוענת הנתבעת, כי דירת עמידר שייכת לה במלואה מהטעמים שלהלן:

• לאור העובדה, כי הנתבעת היתה אם חד הורית ולאור העובדה, כי הצדדים לא התחתנו מעולם, בשנת 2007 התאפשר לנתבעת לרכוש את דירת המגורים בה התגוררו הצדדים מחברת עמידר. הרכישה התאפשרה לאור תנאי הזכאות האישיים של הנתבעת והנתונים האישיים שלה, שבזכותם בסופו של יום הנתבעת קיבלה את דירת המגורים במחיר מסובסד של 65,575 ₪ בלבד.

• מי ששילם בפועל עבור הדירה זה לא התובע, אלא אמו של התובע. מכאן, שלתובע כלל לא היה כסף לרכוש דירה במחיר סביר, שכן אפילו 65,575 ₪ לא היו לו, כך שרכישת הדירה התאפשרה בזכות זכאותה של הנתבעת. משכך, היחידה שיכולה לטעון להשבת הכסף הינה אמו של התובע.

• התובע לא הוכיח כי הדירה שופצה על-ידו.

• התובע הודה בתצהירו כי הצדדים חיו בהפרדה רכושית מוחלטת. כן, לעת שהצדדים עברו להתגורר בדירת המגורים, הנתבעת השכירה את דירת עמידר ודמי השכירות נכנסו רק לחשבונה, כלומר הצדדים לא ראו לנכון לפתוח חשבון משותף לצורך קבלת דמי השכירות מדירת עמידר והדבר מעיד על נפרדות כלכלית.

• הצדדים התגוררו בשכירות במשך 5 שנים בטרם רכישת דירת עמידר, כך שלא השתקעו בדירת עמידר ולא גידלו שם את ילדיהם דבר המעיד על העדר כוונת שיתוף בדירת עמידר.

  דיון והכרעה:

הנתבעת אינה חולקת על כך כי היא לא שילמה בגין רכישת דירת עמידר, אלא טוענת שהסכום התקבל מאמו של התובע כהלוואה ועל כן לכל היותר היא חייבת כספים לאם התובע. מנגד, התובע העיד כי ביקש סיוע מאמו בסכום של 50,000 ₪ אשר ניתנו לתובע במתנה וכי יתרת הסכום שולמה מכספו, כך שמלוא הסכום שולם על-ידו בסיועה של אמו (עמ' 22- עמ' 23 לפרוטוקול).

אמו של התובע הגישה תצהיר עדות ראשית לתיק וכן זומנה לעדות. בעדותה העידה כי נתנה לתובע סכום בסך של 50,000 ₪ במתנה, וכדבריה: "אני נתתי לו מתנה את הכסף, את ה – 50 וזה, של הפיטורים של בעלי" (עמ' 53, ש' 21 לפרוטוקול) וכן גם בהמשך עדותה העידה כי נתנה סך של 50,000 ₪ לתובע בכדי שיוכל לרכוש דירה וכדבריה: "באתי להגיד שאני נתתי לו מתנה את הכסף של בעלי שקינו דירה. שיהיה להם דירה" (שם, בעמ' 55, ש' 10-11). כן, כאשר אם התובע נשאלה האם במהלך השנים הצדדים החזירו לה את הכספים הנ"ל, השיבה בשלילה (שם, בעמ' 58, ש' 5-22).

בהקשר זה, הנתבעת אישרה בחקירתה כי התובע לקח כספים מאמו ועם כספים אלו נרכשה דירת עמידר (עמ' 97-98 לפרוטוקול). כן הנתבעת אישרה בחקירתה כי שולמו בגין הדירה סך של 65,575 ₪ כאשר 50,000 ₪ מתוך סכום זה נלקחו מאם התובע (שם, בעמ' 98).

כן, הנתבעת הודתה שהתובע שילם את הכספים אולם טענה שהחזירה לו את הכספים ולדבריה: "בדפי הבנק שלו אתה יכול לראות את כל ההפקדות שביצעתי לחשבון שלו" (שם, בעמ' 124). עם זאת, לאחר שהתבקשה להצביע על השורות הרלבנטיות בחשבון הבנק המעידות על החזרת הכספים, השיבה בעדותה "אני לא יכולה להראות לך". לאחר בחינת מלוא המסמכים שהציגה הנתבעת, לא מצאתי כי הנתבעת הוכיחה כי שילמה סכום כלשהו עבור הדירה מכספה, כאשר אף הנתבעת עצמה לא ידעה להצביע ולהראות על כספים שהוחזרו לתובע בגין רכישת דירת עמידר. כן, אין חולק, כי באותה עת הנתבעת היתה מוכרת בלשכת הרווחה עפ"י מכתבים שצירפה בעצמה וקיבלה הבטחת הכנסה, כך שלא ברור מאלו מקורות כספיים החזירה את הסכומים הנ"ל. כן, טענה הנתבעת, בעדותה, כי יכלה לרכוש את הדירה לבדה אולם מנגד טענה כי שני הצדדים נטלו הלוואה מאם התובע (שם, בעמ' 116, ש' 23-29). בכל הכבוד, טענות אלו של הנתבעת אינן מתיישבות זו עם זו ואף לא עשו עלי רושם אמין: אילו הנתבעת היתה יכולה לרכוש את הדירה לבדה מדוע זה נטלה הלוואה מאמו של התובע. כן, הנתבעת הציגה מסמכים כי באותה תקופה, מצבה הכלכלי היה קשה, היא נתמכה ע"י שירותי הרווחה והכנסתה עמדה ע"ס של 2,000 ₪ בלבד מהבטחת הכנסה, כך שלא ברור מהיכן היו לה כספים לרכישת הדירה. כאשר נשאלה על כך, טענה הנתבעת כי עבדה ויש לה קבלות אולם בפועל לא הציגה כל אסמכתא על הכנסות מעבודה או ממקורות אחרים. בסופו של דבר, הנתבעת לא הציגה אסמכתא כלשהי כי שילמה כספים לצורך רכישת הדירה או כי החזירה לאם התובע את הכספים שניתנו בגין רכישת דירת עמידר. לאור האמור, הנתבעת לא הוכיחה כי שילמה לבדה כספים כלשהם לצורך רכישת דירת עמידר.

באשר לזכאות לרכישת הדירה מעמידר, העיד התובע כך: "היא קיבלה את העזרה הזאת, בזכות זה שהיא חד הורית. בפועל היא לא היתה חד הורית. בפועל התנהלנו ביחד, גרנו ביחד" (עמ' 18, ש' 29-30 לפרוטוקול) ועדותו לא נסתרה. כן, בהמשך העיד: "בשביל לקבל את הדירה, אתה צריך סיבה. סיבה, זה ילדים. אם אין לך ילדים, אתה לא יכול לקבל דירה. אז אנחנו היו לנו שני ילדים, הבאנו עוד ילד, בכוונה שהיא תוכל להתמקד בנושא הזה של הדירה. וכן, היא הגישה בתור חד הורית. בפועל, התנהלתי איתה. יש לי הרבה מסמכים, של קניות מהאזור, באותו אזור, אם היא טוענת שלא גרתי שם. יש לי עד עכשיו מחסן שמה, שדרך אגב, גם תבעו אותי השכנים" (שם, בעמ' 19,ש' 19-25).

לאחר בחינת מכלול העדויות והראיות, הגעתי למסקנה כי הנתבעת לא שילמה בגין דירת עמידר ורכישת הדירה התאפשרה הן בזכות כספים שהתובע קיבל מאמו והן בזכות כספים שהוא השלים מכיסו. עם זאת, רכישת הדירה התאפשרה גם בזכות זכאותה של הנתבעת, שהינה זכות בעלת שווי רב, שכן בזכות הזכאות יכלה הנתבעת לרכוש דירה בשנת 2007 בסכום מסובסד של 67,575 ₪ בלבד. הפועל היוצא מהאמור הוא שדירת עמידר נרכשה בזכות מאמץ משותף של שני הצדדים, מחד זכאותה של הנתבעת לקבל דירה במחיר מסובסד ומאידך הכספים ששילם התובע לצורך תשלום המחיר המסובסד. כן, התרשמתי, כי הנתבעת לא היתה יכולה לקבל דירת עמידר, אלמלא הביאה לעולם יחד עם התובע שלושה ילדים ועדותו של התובע בעניין זה לא נסתרה.

אומנם הדירה נרשמה באופן בלעדי ע"ש הנתבעת, אולם ברי כי הרישום על שמה בלבד נעשה מכורח הנסיבות שכן הזכאות היתה בלעדית שלה, לאור הצגתה בפני רשויות הרווחה כאם חד הורית, כך שלא ניתן היה להכניס את התובע לתמונה וודאי שלא ניתן היה לרשום בנסיבות אלו את הדירה על שמו. הנתבעת צירפה לתצהירה מכתבים מאגף הרווחה מעיריית --- (נספחים א –ד), מהם עולה, כי הנתבעת מוצגת שם כגרושה ואם חד הורית ל 4 ילדים, המתקיימת מקצבת הבטחת הכנסה בסך של 2,000 ₪ וכי היא מתגוררת בדירת שני חדרים שרכשה מעמידר, אולם לאור כך שהדירה היתה קטנה עבורה, פנתה לקבל אישור להשכיר את דירת עמידר ותחתה לשכור דירה מרווחת יותר (בדיעבד בפועל בני הזוג רכשו את דירת המגורים ב---). כן עדות התובע בעניין זה כי אילו היה ידוע שלנתבעת יש בן זוג מפרנס, הרי שהיא לא היתה יכולה לקבל את הזכאות, עשתה עלי רושם אמין, כך שברי כי זו הסיבה שהדירה נרשמה על שם הנתבעת בלבד ולא בגלל שלתובע לא היה חלק ברכישתה או בגלל שהצדדים חיו בהפרדה רכושית מוחלטת.

כן, התובע צירף העתק פוליסה לביטוח דירה, כאשר המוטבים בגין פיצויים על הדירה נרשמו הן התובע והן הנתבעת (נספח ג' לתצהיר התובע) ואף בכך יש להוות אינדיקציה כי מדובר בדירה משותפת שכן במקרה והדירה תינזק, שני הצדדים יהיו זכאים לקבל פיצויים בגינה.

זאת ועוד, הצדדים התגוררו יחד בדירה זו יחד עם שלושת ילדיהם המשותפים ולמשך תקופת מה היא שימשה כדירת מגוריהם היחידה. בטרם מעברם להתגורר בדירת עמידר, הצדדים התגוררו כחמש שנים בשכירות בדירה אחרת (עמ' 91, ש' 11-14 לפרוטוקול). כן לאחר שהצדדים רכשו דירה נוספת – "דירת המגורים", הם השכירו את דירת עמידר, המושכרת עד היום, כאשר הנתבעת טענה, כי כספי השכירות של דירת עמידר שימשו לתשלום המשכנתא על דירת המגורים שנרכשה לאחר מכן ואילו ב"כ התובע טען בדיון מיום 11.12.18: "הדירה ב--- הושכרה, אומנם הנתבעת טוענת כי כספי השכירות עברו לשם כיסוי המשכנתא, אנו טוענים אחרת שהם עברו לשם החיים המשותפים. השכירות היא 2,800 ₪" (עמ' 2 לפרוט' ש' 4-5). הנני סבורה, כי בין אם כספי השכירות שימשו לתשלום המשכנתא על דירת המגורים ובין אם למימון צרכי משק הבית הרי שכספי השכירות מדירת עמידר נכנסו לפול המשותף של הצדדים באמצעות מימון חלק מחייהם המשותפים, כך שפירות המושכר שימשו לצורך חייהם המשותפים של הצדדים. הפועל היוצא של האמור הוא, שכספי השכירות של דירת עמידר שימשו לצרכיה השוטפים של המשפחה וגם בכך יש כדי להוות אינדיקציה הצדדים ראו בדירת עמידר נכס משותף שדמי השכירות בגינו שימשו לחלק מצרכי המשפחה.

כן, התרשמתי כי הנתבעת לא היתה תמת לב באופן בו הציגה טענותיה, מחד ניסתה לטעון לשיתופיות באורח החיים רק לגבי הדירה שאינה רשומה על שמה ואילו לגבי הדירות שרשומות על שמה טענה לאורח חיים של הפרדה רכושית. בכל הכבוד, טענות אלו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת בנסיבות העניין כאשר אי מהימנותה של הנתבעת באה לידי ביטוי אפילו לגבי עובדה פשוטה שלא היתה שנויה במחלוקת בין הצדדים, כגון האם ילדי הצדדים הינם ילדים משותפים. הנתבעת ניסתה להתחכם בעדותה ולטעון כי הילדים אינם משותפים ולאחר מכן חזרה בה מתשובה וכדבריה:

"ש. הילדים אבל הם ילדים משותפים.

ת. לא, לא, ממש לא, תראה את תעודת הזהות שלו.

ש.אה, הילדים לא משותפים.

ת. לא משותפים, הם שלי נטו.

ש. זאת אומרת, שלא ממ' הילדים?

ת. שהילדים הם לא רשומים בתעודת זהות שלי לצערי.

ש. תיראי איך היא עונה, אני שאלתי,

ת. הוא לא נתן את זה,

ש. שאלתי אם הם ילדים משותפים או לא.

ת. הם משותפים, משותפים" (עמ' 93 לפרוט' ש' 22- עמ' 94 ש' 1).

לאור כל האמור לעיל, הוכח בפני כי חל שיתוף ספציפי באשר לדירת עמידר ועל כן אני קובעת כי זכויות הבעלות בדירה זו שייכות לשני הצדדים בחלקים שווים ביניהם. יצוין, כי התובע לא עתר לפירוק השיתוף בדירה זו, אלא רק לסעד הצהרתי, ועל כן לא ניתן סעד כאמור. במידת הצורך, יש להגיש תובענה מתאימה לפי סעיף 7 לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה.

הדירה ב~~~ (להלן: "דירת המגורים"):

דירת המגורים, היא הדירה השנייה אשר נרכשה ע"י מי מהצדדים בתקופת חייהם המשותפים בשנת 2008. הדירה נרשמה בשלמותה ע"ש התובע. בדירה זו התגוררו הצדדים ביחד עם ילדיהם המשותפים משנת 2009 ועד למועד עזיבת התובע את הדירה בשנת 2015. גם לאחר מכן ועד היום הנתבעת וילדי הצדדים מתגוררים בה באופן בלעדי, בעוד שהתובע מתגורר בבית אמו.

לטענת התובע הוא בעל הזכויות הבלעדיות בדירת המגורים מהנימוקים שלהלן:

• בשנת 2008 רכש התובע את דירת המגורים תמורת סך של 850,000 ₪. הדירה נרכשה באמצעות הון עצמי של התובע בסך של 255,000 ₪ והיתרה שולמה באמצעות הלוואת משכנתא בסך של 595,000 ₪ אותה נטל התובע לבדו. הדירה נרשמה על שם התובע והוא נושא באופן בלעדי בתשלומי המשכנתא מחשבונו הפרטי עד היום.

• כן, התובע נטל מהבנק הלוואה נוספת בסך של 100,000 ₪ לשם מימון השיפוצים שנדרשו בדירת המגורים ושילם את הסכום לבדו ועודנו ממשיך לשלם את התשלום השוטף להחזר ההלוואה מחשבונו הפרטי, בנוסף לפירעון המשכנתא. כן, נטל התובע הלוואה שלישית ונוספת בסך של 50,000 ₪ מהמעסיקה שלו, חברת "ק' ש'" להשלמת השיפוץ שנדרש בדירת המגורים וכן לרכישת רהיטים לדירה. ההלוואה נפרעה מחשבונו הפרטי של התובע. לטענת התובע, נטל הפירעון החודשי של כל ההלוואות שנטל הכביד מאוד על התובע וביום 18.7.14 כשנה טרם פרידת הצדדים נאלץ התובע ליטול הלוואה נוספת בסך של 184,000 ₪ שתקטין את נטל הפירעון החודשי ותקטין הלוואות קטנות יותר שניטלו החל משנת 2011.

• הדירה נרכשה ע"י התובע בלבד ומהונו האישי וזאת טרם יחסיו עם הנתבעת, כאשר הנתבעת היתה יכולה להשתתף בתשלום מחצית מתשלומי המשכנתא לכל הפחות מיום שנפרדו הצדדים ביולי 2015.

• לטענת התובע, היה ולמרות האמור לעיל, יקבע בית המשפט, בניגוד לעמדת התובע כי הנתבעת שותפה בבעלות על הדירה, יתבקש ביהמ"ש לקבוע כי על הנתבעת לשאת במחצית תשלומי המשכנתא ובמחצית תשלומי הפירעון של כל ההלוואות שניטלו בגין הדירה ולהשיב לתובע מחצית מהתשלומים אותם שילם עד כה לבדו.

• המשפחה עברה להתגורר בדירת המגורים ודירת עמידר הושכרה. בסעיף 49 לסיכומיה טענה הנתבעת כי הצדדים גידלו את 3 ילדיהם בדירת עמידר וזאת עד לשנת 2008. הנתבעת דאגה, כי דמי השכירות של דירת עמידר יועברו במלואם לחשבון הבנק הפרטי שלה ולא דאגה להעביר לפחות מחצית מדמי השכירות לחשבון הבנק של התובע ואף לא למימון הוצאות משק הבית המשותף אותן המשיך התובע לממן לבדו, זולת במקרים בודדים. התובע הוכיח במסמכים רבים כי נשא לבדו בכל נטל החיים המשותפים עם הנתבעת וילדיהם המשותפים בו בזמן שהנתבעת לאורך כל הדרך גם לאחר הפירוד ביולי 2015 מקבלת את מלוא דמי השכירות שהתקבלו מהשכרת דירת עמידר ומתגוררת בדירה שנרכשה בהונו הפרטי של התובע. התובע נאלץ להשלים עם מצב זה, בעל כורחו מכיוון שאהב את הנתבעת וציפה לחיות עימה לנצח, אולם לאחר שהצדדים נפרדו על ביהמ"ש להורות לנתבעת לשאת במחצית מתשלומי המשכנתא ומחצית כל אחת מההלוואות שפורטו לעיל, הן לעבר, הן להווה והן לעתיד.

• הדירה נרכשה על ידי התובע מכספו הפרטי בלבד ונרשמה על שמו בלבד והתובע לא התכוון מעולם להעניק לנתבעת זכויות בעלות בה, אלא זכות מגורים בלבד והיא מהווה "נכס חיצוני" שאינו בר שיתוף. הנתבעת התגוררה בדירה זו החל מהמועד בו נרכשה בשנת 2008 ועד היום והיא מעולם לא שילמה ולו שקל אחד בגין המשכנתא על הדירה ובגין ההלוואות שנלקחו על הדירה.

• ביולי 2015 בעקבות סכסוך מניפולטיבי שיזמה הנתבעת עם התובע, החליפה הנתבעת באופן חד צדדי את המנעול בדירת המגורים ו"השליכה" את התובע מהדירה בחוסר כל. בעקבות כך, התובע נאלץ להתגורר מספר ימים ברכב, מספר ימים בדירות של חברים ושל בני משפחה ולבסוף בדירה עם אימו. בעזות מצח הכניסה הנתבעת בן זוג אחר להתגורר עמה, אולם התובע לא איבד תקווה וקיווה למרות האמור כי יחסיו עם הנתבעת ישתקמו. התובע המשיך לפרוע מחשבונו הפרטי את כל תשלומי המשכנתא של הדירה שבבעלות התובע ואת כל ההלוואות שנטל עבור שיפוץ הדירה וכן המשיך לשלם את הוצאות אחזקת הדירה ואת הוצאות הנתבעת ושלושת הילדים, כולל ההוצאות של בנה של הנתבעת מנישואיה הקודמים והכל מתוך אהבתו העיוורת לנתבעת.

• רק לאחר 4 שנים במהלכן עמל התובע לנסות ולשקם את היחסים עם הנתבעת, נפקחו עיניו של התובע והוא הבין לבסוף כי הנתבעת פעלה כל העת כדי להשתלט על רכושו וכי כל מטרתה היתה לרוקן אותו מכל נכסיו.

מנגד, לטענת הנתבעת היא זכאית למחצית מדירת המגורים מהנימוקים שלהלן:

• התובע לא הוכיח כי שילם מהונו העצמי על הדירה. הצדדים רכשו יחד את דירת המגורים וזאת בזכות משכנתא מלאה, ללא כל הון עצמי. התובע לא הוכיח כי שילם סך של 255,000 ₪. כן, לא הוכיח העברה בנקאית בנוגע לסכום זה.

• המשכנתא אומנם נלקחה ע"י התובע, אולם הנתבעת היתה ערבה להלוואה וללא סיוע הנתבעת, התובע לא היה יכול לקחת את ההלוואה. כן, ההלוואה על דירת המגורים ניתנה בזכות שעבוד דירת עמידר לטובת ההלוואה.

• כן, הנתבעת נטלה הלוואה עבור שיפוץ הדירה יחד עם התובע.

• התובעת לקחה חלק גם בתשלומים שונים על הבית, לרבות רכישת מוצרי חשמל.

• הנתבעת היתה מעבירה את תשלומי השכירות של דירת עמידר לחשבון התובע, בין אם כדי לשלם עבור הוצאות שוטפות של הבית ובין אם כדי לשלם את חלקה בדמי המשכנתא.

• הצדדים התגוררו בדירה זו שש שנים וזאת עד למועד פרידתם בשנת 2015, כאשר משנת 2015 רק הנתבעת וילדיהם המשותפים של הצדדים מתגוררים בדירה.

  דיון והכרעה:

אומר כבר עתה כי התרשמתי מעדותו של התובע שהוא אהב מאוד את הנתבעת ומעולם לא ערך התחשבנות כספית או חלוקה רכושית כלשהי עם הנתבעת. התובע עצמו העיד בגילוי לב וטען באשר לרכוש המשותף ולכספים, כי לאורך חייהם המשותפים הוא דאג לכל צרכי המשפחה, אהב את הנתבעת אהבה עזה וטען "כל מה ששלי – שלה" וכדבריו "באש ובמים בכסף ביחד". כך העיד התובע ביום 11.12.18 בעניין החיים השיתופיים שחיו הצדדים:

"אני משהכרתי את הנתבעת בשנת 99 עד שנת 2015 אנחנו ביחד. באש ובמים בכסף ביחד, קניתי לה מכוניות, כל הקניות, עסקתי בשלטים כל השנים הייתי מתקין שלטים בקיץ בחורף בחוץ, שעות נוספות כדי לגדל את הילדים. זה היה ב """, לא אהבתי את האזור. אני אומר את כל האמת. אפשר ללכת למכונת אמת. עברנו ל---, גרנו ביחד ב""" אח"כ עברנו ל---. בשנת 2002 עברנו לדירה ב--- שם גרנו שיפצתי את הדירה מא' עד ת', חשמל ארונות מטבח הכל. היא קנתה קנינו בשיתוף. הויזה שלי בשיתוף איתה, הכסף שלי שלה, מה ששלי שלה. אפשר לשאול את הילדים, גידלנו חמישה ילדים. מיטת קומתיים כי הדירה היתה קטנה. זה השיתוף שהיה, החלטנו להגדיל את הדירה. הבוס שלי ראה את הדירה, הוא ואשתו ישבו איתי ואיתה, שתסתכל לי בעיניים ותגיד לי שזה לא היה. הוא נתן לי הלוואה לקנות את הבית...." (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 11.12.18, ש' 18-26, ההדגשים אינם במקור).

לצורך הוכחת טענותיו, התובע צירף לתצהירו תדפיסי חשבון בנק כדלקמן: נספח ז' לתצהיר הינו תדפיס חשבון בנק משנת 2009 בו ניתן לראות תשלומים של החזרי הלוואות של בין 2,600 ₪ לחודש לבין 3,000 ₪ לחודש; נספח ח' 1 לתצהירו – תדפיס על הלוואה ממקום עבודתו של התובע מדצמבר 2008 לפיו הלווה סך של 50,000 ₪ מ"ק' ש' בע"מ". כן, צירף התובע תדפיסי חשבון בנק נוספים עם הלוואות. בנוסף צירף התובע "הודעה על אישור עקרוני של בקשה הלוואה" מטעם בנק טפחות למשכנתאות, המתייחסת לדירת המגורים נשוא התביעה, לפיו שווי הנכס שבגינו מבוקשת הלוואה לרכישת הדירה הוא 850,000 ₪, ההון העצמי של התובע עומד ע"ס 255,000 ₪ וסכום ההלוואה המבוקש עומד ע"ס 595,000 ₪. יצוין, כי האישור לבקשה ההלוואה הינו מיום 17.11.2008 והוא רשום ע"ש התובע בלבד. בנוסף לכך צירף התובע שטר משכנתא (נספח ז' לתצהיר) הרשום על שם התובע בלבד לפיו להבטחת חיוב בסכום של 595,000 ₪ משעבד התובע הבית הידוע כ ---– היא דירת המגורים. כן צירף התובע את הסכם המכר של הדירה עם אותם פרטי גוש וחלקה לפיו רכש את דירת המגורים בסכום של 850,000 ₪ (נספח ה' לתצהירו). במסגרת ההסכם נרשם, כי סך של 85,000 ₪ שולם במעמד ההסכם וכי סך של 765,000 ₪ ישולמו תוך 3 חודשים. כן צרף התובע העתק מנסח הטאבו של דירת המגורים לפיו נרשמה על שמו הערת אזהרה לטובת בנק מזרחי טפחות בגין משכנתא ע"ס 595,000 ₪.

הפועל היוצא של האמור לעיל הוא כי בהתאם למסמכי המשכנתא שהומצאו מהבנק, התובע אכן נטל הלוואה בגין דירת המגורים ע"ס 595,000 ₪ כאשר נרשם כי ההון העצמי של התובע עומד ע"ס 255,000 ₪ וזאת בניגוד לטענת הנתבעת, אשר טוענת כי לצדדים לא היה הון עצמי וכי נלקחה הלוואה על מלוא סכום תמורת הדירה. על כן, איני מקבלת את טענת הנתבעת כי דירת המגורים נרכשה ללא הון עצמי, הן לאור כך שטענה זו לא הוכחה ע"י הנתבעת והן לאור כך שטענה זו עומדת בניגוד לאמור במסמכי הבנק לפיו שולם הון עצמי בסך של 255,000 ₪ ויתרת הסכום נלקחה כהלוואה מהבנק.

עם זאת, אף אם נאמר כי ההון העצמי בגין דירת המגורים שולם אך ורק ע"י התובע, הרי מאחר והתובע עצמו העיד כי הצדדים חיו חיי שיתוף וכי "מה ששלו שלה" וכי התובע היה המפרנס העיקרי, הרי שיש לראות גם בכספים ששולמו כ"הון עצמי" עבור דירת המגורים ככספים משותפים וזאת בתוספת העובדה כי גם הכספים שהתקבלו מדירת עמידר שרשומה ע"ש הנתבעת שימשו לצרכי החיים המשותפים של הצדדים.

בסעיף 51 לתצהירה טענה הנתבעת "מרגע לקיחת המשכנתא, אני הייתי מעבירה את דמי השכירות שקיבלתי עבור הדירה ברח' --- ישירות לחשבונו של מ' וזאת לצורך כיסוי חלקי בדמי המשכנתא בדירה ברח' ~~~ ובהתאם לסיכום כלכלי שהיה בינינו". בחקירתה הנגדית, כאשר נשאלה האם כספי השכירות הועברו לצורך צרכי מחייה משותפת או לצורך תשלום המשכנתא, השיבה, כי כספי השכירות נותבו גם למשכנתא וגם לכלכלה של הילדים (עמ' 65 ש' 4-30 לפרוטוקול). בעניין זה הפנתה הנתבעת לדפי חשבון הבנק של התובע מהם ניתן לראות, כי אכן שולמו החזרי הלוואות, אולם הנתבעת לא ידעה להפנות לדפי חשבון הבנק שלה מהם ניתן ללמוד על העברת דמי השכירות לחשבון התובע. לדבריה, לעיתים קיבלה את כספי השכירות במזומן, הפקידה בחשבון הבנק שלה ואז העבירה לתובע, אולם במסגרת עדותה כאשר נדרשה להצביע ולו על אסמכתא אחת המעידה על העברת כספי השכירות לחשבון התובע, לא ידעה לעשות כן. לאחר מספר שאלות בנדון וניסיון לברר האם יש לה אסמכתאות על כך השיבה, "זה כסף שלא נכנס אליי לחשבון, הוא עבר ישירות לחשבון של מ'. אז לא יכולתי להראות הפעולה הזאת" (שם, בעמ' 69, ש' 11-12). כן, כאשר נשאלה בחקירתה "מדוע משנת 2,000 עד 2012 שזה למעלה ממחצית החיים שלכם ו - 3 שנים לפני הפירוד, לא הבאת את חשבון הבנק שלך להוכיח את הטענות שלך לאורך כל התצהיר... " לא ידעה הנתבעת להשיב תשובה עניינית וטענה כי המסמכים הוגשו. מבדיקת תצהירה של הנתבעת עולה, כי מסמכים המעידים על העברה סדורה של כספים בסכום של כ – 2,800 ₪ מחשבון הנתבעת לחשבון התובע לא נמצאו.

ואולם, כפי שקבעתי, לעיל, אין לי צורך להכריע האם כספי השכירות של דירת עמידר נותבו לצורך תשלום המשכנתא או האם לצורך החיים המשותפים. הנני סבורה, שכשם שהצדדים התנהלו בשיתוף לגבי דירת עמידר, כך גם הצדדים התנהלו בשיתוף גם לגבי הכספים ששימשו לתשלום ההון העצמי והן לגבי תשלומי המשכנתא, כאשר גם כספי השכירות מדירת עמידר סייעו להגדלת ההכנסה המשפחתית ובכך סייעו גם לרכישת דירת המגורים. כן, מעדות התובע עלה כי מה ששלו שלה וכי הוא ראה בצדדים כשותפים לכל דבר ועניין בכל נכסיהם וכספיהם.

כן מעדותה של הנתבעת עלה כי לא בכדי הדירה נרשמה ע"ש התובע בלבד וכדבריה "הוא לקח את המשכנתא לבד כדי שלא יהיה רשום, שלא נצטרך לשלם מס גבוה יותר בגלל שכביכול יירשם עליי 2 דירות פה" (עמ' 75, ש' 20-21 לפרוטוקול). אם כן, מעדות זו עולה כי היה לצדדים אינטרס לרשום את הדירה רק ע"ש התובע מטעמי מס. כן, לאור כך שע"ש הנתבעת היתה רשומה דירת עמידר והיא היתה מוכרת בלשכת הרווחה כאם חד הורית ומקבלת קצבת אבטחת הכנסה, סביר להניח כי רישום דירה נוספת על שמה היה מהווה בעיה מבחינת זכאותה לקצבאות וקבלת הטבות סוציאליות שכן כפי עדות התובע, אילו היה ידוע שלנתבעת יש בן זוג, לא היתה מקבלת את ההטבות להן היא זכאית. מכאן, יוצא, כי לשני הצדדים היה נוח כי הדירה תירשם רק ע"ש התובע, אולם בפועל הם ראו בדירת המגורים, דירה משותפת לשניהם.

בנוסף לכך, הנתבעת נרשמה כערבה בהלוואת המשכנתא של דירת המגורים (כך, נכתב במפורש בנספח ח' לתצהיר הנתבע "הלוואה עבור המשכנתא השנייה בסך 100,000") ועל כן ככל והתובע אינו עומד בתשלומי המשכנתא, ניתן גם לתבוע אותה על החזר ההלוואה וגם בכך יש כדי להוות מאמץ משותף לצורך רכישת הדירה ולהוות אינדיקציה לשיתוף הנתבעת בדירת המגורים בנסיבות העניין.

כן, יש לציין כי עסקינן בדירת המגורים של הצדדים, בה התגוררה המשפחה במשך רוב חייה, כאשר הנתבעת ממשיכה להתגורר בה עד היום. בפסיקה הודגש אופייה המיוחד של דירת מגורים כ"נכס משפחתי מובהק" ולפיכך נקבע כי מבחינת נטל ההוכחה "יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם" (כב' השופטת שטרסברג-כהן ברע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי פ"ד נו (6) 175, בעמ' 183). בענייננו, אין חולק, כי הצדדים חיו בדירה זו רוב שנות נישואיהם, כאשר החלוקה בין הצדדים, היתה כי התובע הינו המפרנס העיקרי וכאשר התובע העיד כי "מה ששלי, שלה" וכאשר אף דמי השכירות מדירת עמידר שימשו לצרכי מחיה משותפים, בין אם לצורך הוצאות שוטפות ובין אם לצורך משכנתא, כפי עדות הנתבעת. כן, הדירה נרכשה, לאחר שכבר בני הזוג הביאו ילדים לעולם וחיו כ"ידועים בציבור" תקופה ממושכת כך שאין המדובר בנכס חיצוני מובהק שהובא ע"י אחד הצדדים טרם חייהם המשותפים, כאשר אף הנתבעת עצמה ערבה להחזרי התשלום המשכנתא על דירת המגורים וכאשר עדיין רובצת על הדירה משכנתא. בכך יש גם כדי להוות "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת שיתוף בדירת המגורים של הצדדים (בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (פורסם בנבו, 26.12.12); בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 14.3.07)).

לסיכום, אני קובעת כי הצדדים הינם בעלי זכויות שוות בדירת המגורים, כך שהנתבעת זכאית להירשם כבעלת מחצית הזכויות בדירת המגורים. כן, בהעדר התייחסות התובע לסעד של פירוק שיתוף ועל מנת שניתן היה לממש את זכויות הצדדים בדירה, ניתן בזאת צו לפירוק השיתוף בדירת המגורים כמפורט בסיפא של פסק הדין.

ועתה, לאור הקביעה כי הצדדים הינם בעלי זכויות שוות בדירת המגורים, יש להכריע בתביעה לסילוק יד הנתבעת מדירת המגורים.

התביעה לסילוק יד מדירת המגורים:

לאור כך, כי קבעתי כי הנתבעת זכאית להירשם כבעלת מחצית מהזכויות בדירת המגורים, הרי שעומדת לה הזכות להתגורר בדירת המגורים. כן, כאמור, מאחר והתובעת עתרה לפירוק השיתוף בדירת המגורים במסגרת התביעה הרכושית שהגישה, אני מורה על פירוק השיתוף בדירת המגורים לצורך מכירת הדירה וחלוקת תמורת הדירה בחלקים שווים בין הצדדים, כמפורט בסיפת פסק הדין.

עם פירוק השיתוף בדירה, תפנה הנתבעת את דירת המגורים, אולם עד פירוק השיתוף בדירה ומכירתה, תשלם הנתבעת לתובע דמי שימוש ראויים בגין השימוש שהיא עושה בדירת המגורים, כפי שיקבע בהמשך.

הדירה  ברח' +++ (להלן: "דירת הירושה"):

דירת הירושה נרכשה בשנת 2011 באמצעות זכאות שהוקנתה לאמה של הנתבעת. עם פטירת אם הנתבעת בשנת 2017, הורישה האם לנתבעת את הזכויות בדירה במסגרת צוואתה מיום 28.11.11. לטענת הנתבעת, כיום מתגורר בדירה זו אחיה ע' שהינו נרקומן לשעבר אשר חי מקצבת ביטוח לאומי וללא תשלום דמי שכירות וזאת מכוח רצונה של אמה המנוחה.

לטענת התובע הוא זכאי למחצית מדירת הירושה מהטעמים שלהלן:

• בשנת 2011 קיבלה אמה של הנתבעת זכאות לרכוש מעמידר את הדירה בה התגוררה ב--- בסכום מוזל של 342,652 ₪. מדובר בהנחה של 85% משווי הדירה. מאחר ולאם המנוחה ולאחיה של הנתבעת לא היה כסף לרכישת הדירה, פנתה האם המנוחה יחד עם הנתבעת לעזרת התובע ושלושתם הגיעו להסכם כדלקמן: התובע יסייע ברכישת הדירה, הדירה תירשם ע"ש האם לפני נהלי עמידר ולאחר אריכות ימיה של האם, תוריש האם את הדירה לבתה הנתבעת - והנתבעת תעביר לתובע ותרשום על שמו מחצית מהדירה. בשל הרגישות המשפחתית מול ארבעת אחיה הנוספים של הנתבעת נותר ההסכם כהסכם בעל-פה. באותה העת היחסים בין התובע לבין הנתבעת היו טובים וזאת לאחר זוגיות של 16 שנים, כך שהתובע סמך על הנתבעת ועל אימה וקיווה כי דירה זו תשמש אותו ואת הנתבעת לרווחתם הכלכלית בעתיד.

• ביום 24.01.11 נטל התובע הלוואה בסך של 50,000 ₪ לצורך רכישת הדירה. בנוסף ביום 21.11.11 נטל התובע הלוואה נוספת בחשבונו בסך של 50,000 ₪ לצורך השלמת הרכישה (נספח יג' לתצהיר התובע). מיד לאחר העברת הכספים האלו חתמה האם על צוואה בה הורישה לנתבעת את הדירה שהובטחה לתובע, כמוסכם. לאחר מכן, היה צורך בלקיחת הלוואה נוספת לתשלום יתרת סכום הרכישה לעמידר בסך של 242,652 ₪. מאחר ובנוסף להלוואות הללו בסך של 100,000 ₪ נטל התובע בעבר בחשבונו הפרטי שתי הלוואות מהבנק לצורך רכישת הדירה שבבבעלות התובע, ועדיין שילם את פירעונן, לא אישר לו הבנק הלוואה נוספת בחשבונו הפרטי. לפיכך, הגיעו הצדדים לידי הסכמה, כי הנתבעת תחתום על מסמכי הלוואה בחשבונה הפרטי והתובע יעביר מחשבונו הפרטי בכל חודש לחשבונה הפרטי של הנתבעת את הסכום החודשי הנדרש לשם פירעון תשלום ההלוואה. כך התובע פרע את ההלוואה באמצעות העברת כספים לחשבונה של הנתבעת. לתמיכה בטענתו הפנה התובע לנספח טו.

• בשנת 2017 נפטרה אם הנתבעת והורישה לנתבעת את הדירה שלפחות מחצית ממנה הובטחה לתובע, כאשר יתרת רכושה חולק בין הנתבעת לבין ארבעת אחיה. לטענתו, שמו של התובע לא צוין בצוואה על מנת שהדבר לא יביא לסכסוך בין האחים. עם זאת, מאחר והצדדים נפרדו כבר ביולי 2015 כשנתיים טרם פטירת האם הנתבעת והיחסים בין הצדדים הורעו, הרי שבשנת 2017 עם פטירת האם, סירבה הנתבעת לקיים התחייבותה וניצלה לרעה את האמון שנתן התובע בהבטחותיה. כיום הדירה מושכרת והנתבעת נהנית באופן בלעדי מדמי השכירות שמתקבלים ממנה.

• לטענת התובע, הנתבעת החלה את חייה עם התובע כשהיא חסרת כל ונתמכת ע"י משרד הרווחה, רוב הזמן לא עבדה וכאשר עבדה השתכרה שכר מינימום. הנתבעת ניצלה את האמון שהתובע נתן בה ואת אהבתו אליה, מומנה על ידו ועשקה את רכושו וכספו. הנתבעת מתגוררת באופן בלעדי בדירה שהתובע רכש ומשלם עליה עד היום משכנתא בעוד הוא מתגורר בבית אמו וכן נהנית ממלוא דמי השכירות מדירת עמידר ומדירת הירושה אשר מחציתם שייכים גם לו.

מנגד, לטענת הנתבעת אין לתובע כל זכות בדירה זו, ואלו טעמיה:

• מדובר בדירת ירושה של אמה המנוחה של הנתבעת אשר רשומה ע"ש הנתבעת בלבד. האם המנוחה הותירה בצוואתה את הדירה לנתבעת וזאת בתנאי שע' – אחיה של הנתבעת, יתגורר בדירה.

• התובע לא הוכיח כי שילם על הדירה ולו שקל אחד.

• באשר לטענת התובע, כי שילם סך של 100,000 ₪ על הדירה: התובע הראה שתי פעימות בסך כולל של 100,000 ₪ שיצאו מחשבונו, אולם אין כל הוכחה כי הכסף האמור הועבר לטובת רכישת דירת הירושה. אין כל העברה בנקאית המעידה כי הכסף שימש לרכישת דירה זו.

• התובע לא ידע להסביר בחקירתו מדוע לא החתים את אם הנתבעת על קבלת הכסף וכיצד הסכים להעביר סך של 100,000 ₪ "סתם כך" לרכישת הדירה, דבר המעיד כי לא היו דברים מעולם. כן, התובע לא הציג כל הסכם בינו לבין אם הנתבעת. כן, התובע לא ידע להסביר האם הכספים נלקחו לטובת רכישת הדירה או לטובת שיפוצה.

• התובע לא הוכיח כי שילם עבור המשכנתא בדירה ו/או חשבונות עבור הדירה.

• תצהירו של א' – אח הנתבעת, אשר תמך לכאורה בגרסת התובע, הוצא מהתיק ונפסל.

• כיום מתגורר בדירה אחיה של הנתבעת ע' ללא תשלום דמי שכירות שכן האח ע' הינו נרקומן לשעבר אשר חי מקצבת ביטוח לאומי והנתבעת מבקשת לסייע לו ולעזור לו ככל שניתן.

  דיון והכרעה:

אומר כבר עתה כי בהתאם לחומר שנפרש בפני ובהיעדר ראיות ממשיות, התובע לא הוכיח כי הוא זכאי לחלק כלשהו בדירת הירושה של אמה המנוחה של הנתבעת. להלן יפורטו טעמיי לכך;

ראשית, מדובר בדירה שהנתבעת קיבלה בירושה ולא בדירת מגורים בה התגוררו הצדדים ועל כן נטל ההוכחה המוטל על התובע הינו נטל מוגבר. הדברים מתחדדים ביתר שאת עת מדובר בדירה אשר שייכת לאם התובעת שהלכה לעולמה והתביעה מתבססת על הסכם בעל פה שנכרת לטענת התובע בינו לבין הנתבעת ואמה ז"ל.

שנית, התובע לא הציג ולו ראשית ראיה בנוגע להסכם שהוא טוען שהיה לו עם האם המנוחה, לפיו התחייבה להעביר לו חלק מהדירה, שכן לדבריו ההסכם נעשה בעל –פה. יתירה מכך, גם בצוואתה של המנוחה, האם המנוחה לא הורישה לתובע חלק כלשהו בדירת הירושה. על התובע מוטל נטל ההוכחה להוכיח כי האם המנוחה התכוונה למשהו אחר מן האמור בצוואתה ולצורך כך היה עליו להגיש התנגדות לקיום הצוואה ומדובר בנטל הוכחה מוגבר שספק אם היה עומד בו, לאור כך שאין בידו כל ראיה לכך, כי כוונת אמה המנוחה של הנתבעת היתה כי הוא יירשם כבעלים של חלק מהדירה ודי בכך בכדי לדחות את תביעתו בנוגע לדירה זו.

שלישית, התובע לא הוכיח כי שילם את הסכום האמור בסך של 100,000 ₪ עבור דירת הירושה, לא הציג כל מסמכים המעידים על העברת כספים לטובת עמידר או העברת כספים לחשבון האם המנוחה. אף אם היה מוכיח כי סייע לאם המנוחה של הנתבעת ונתן כספים לצורך רכישתה, עדיין לא הוכיח התובע, כי האם המנוחה התכוונה לתת לו חלק מהדירה כתוצאה מסיוע זה או כי היתה הסכמה ביניהם כי הוא הוא יהיה זכאי למחצית הזכויות בדירה כטענתו.

התובע העיד בנוגע לדירת הירושה, כי גם דירה זו היתה דירה של עמידר וכי גם לאם המנוחה של הנתבעת היתה אפשרות לרכוש את הדירה במחיר מסובסד, דהייינו בסכום הנמוך ב 85% מערכה בשוק החופשי וכדבריו:

"ת: אני אסביר לך מה היה עם הבית הזה. אני אסביר לך בדיוק מה היה. בבית הזה, אנחנו שנה לפני, אותו דבר כמו שהיה בבית ב---, בבית הקטן, ככה קרה אצל אמא שלה. אחים שלה באו, זה היה בשנת 2011, אם אני לא טועה, הביאו לנו, הביאו לאמא שלה זכות, היא לא יכלה, אחים שלה גם לא יכלו. אנחנו פנינו לאחים שלה, שלא היססו, ושיקנו את הבית של אמא שלה, כי התנאים הם טובים היו, בהנחה של, עוד פעם, 85%, בגלל זה הלכנו לאמא שלה. אמא שלה באה וישבה איתנו. אמרנו לאחים, אף אחד לא רצה, כי לא היה להם כסף. אני אמרתי לה, היה לנו חסכונות, חיסכון לילדים, אני עזבתי את החיסכון, במקום לחסוך לילדים, עדיף שנקנה את הבית הזה, עם משכנתא, של פחות או יותר, עשינו את החישוב, פחות או יותר 2,000 שקל, פלוס מינוס, זה היה אפשרי לקנות את הבית הזה, ולהתחייב לזה, בשביל העתיד לילדים זה היה.

ש:סיפור יפה. סיפור מאוד יפה. יש לך הוכחה?

ת:לא.

ש:איך אתה כבר למוד ניסיון, שתי דירות.

ת:שתי דירות, אבל שלא הפריעו לי בהם. שחיו איתי ביחד, שנתנו לי לצאת. שלא הראו לי סימנים שאפשר לעשות משהו כזה, בחיים לא הייתי עושה את זה.

ש:תן לי בבקשה לסיים. שתי דירות שכבר קיימות, אתה אדם עובד, למוד ניסיון, איך יכול להיות שאמא שלך אמרה את מה שהיא אמרה, ואתה לא לוקח מכתב, מסמך, מחתים אותה, איך אתה לא דורש שהצוואה תהיה רשומה גם על שמך, איך אתה עושה את זה?

ת:אני אמרתי לה הפוך. תחיי בבית כמה שתרצי, גם עד שתלכי, שיפצנו לה חלק מזה גם את הבית בזמן הזה. לא שיפוץ יוקרתי, אבל אמבטיה וכל התנאים, שמיכות ותנורים.

ש:אז בוא נסכים כרגע, שאין לך הוכחה על הכתוב, לכל מה שאתה טענת כרגע.

ת:יש לי הוכחה של מאה אלף שקל.

ש:תיכף נדבר על..

עו"ד אסולין:רגע, תן לו לענות, תן לו, אל תפריע.

עו"ד ברומר:כן.

ת:יש לי הוכחה של מאה אלף, שאני שילמתי לבית הזה.

ש:טוב, אז עכשיו אתה מעביר אותי באמת למאה אלף. בוא נעבור לנספח י"ג לתצהיר שלך, ואכן אנחנו רואים שתי פעימות של מאה אלף שקלים. עכשיו, אני מבקש גם בבקשה, שתראה לי מתוך הטופס הזה, שאתה מראה לי כרגע, הוכחה שמקשרת את אותם המאה אלף שקלים בשתי פעימות, לרכישת הדירה. עכשיו אני רוצה שתראה לי הוכחה.

ת:זה כספים שהבאתי במזומן. זה לא כספים שיש לי בהם הוכחה בוויזה, שילמתיקלה. 

ש:נתת ביד את הכסף?

ת:לא, כי היא התנהלה, שוב, היא התנהלה מול הנושא הזה. ברור שאני הייתי

ש:נתת את זה, לא החתמת אותה לא כלום?

ת:כלום.

ש:מדהים.

ת:ברור, שאנחנו ביחד. אתה מחתים את אשתך? שהיא הולכת קונה אוטו אתה מחתים אותה, שאתה חצי חצי איתה? אני שואל אותך. זוג נורמלי מחתים כל שנייה, מה שהוא קונה?

ש:אז בעצם אין לנו שום הוכחה אופרטיבית, שהכסף הנטען כאן הלך לרכישת דירה.

ת:אנחנו חיינו ביחד. הכספים, אוי ואבוי והייתי מוציא שקל והיא לא הייתה יודעת מזה, שקל " (עמ' 35 לפרוט' ש' 26- עמ' 37 ש' 17).

חרף העובדה כי התובע צירף מסמכים כי נטל הלוואות שונות לרבות נספח יג' אליו הפנה – תדפיס חשבון בנק המעיד על העמדת הלוואה לטובת התובע מהבנק בסך של 50,000 ₪ בשתי פעימות, לא הוכיח התובע כי הלוואות אלו ניטלו לצורך רכישת דירת הירושה ולא לצרכים אחרים. יתרה מכך, התובע טען כי באותה עת לאור כך שכבר היו רשומות על שמו מספר הלוואות שנטל הן לצורך רכישת דירת המגורים והן לצורך שיפוצים, הבנק לא הסכים להעמיד לרשותו הלוואה נוספת, כך שאת ההלוואה נטלה הנתבעת אולם הוא זה ששילם את תשלומי ההלוואה והעבירם לנתבעת. אם כך הם פני הדברים, גם עניין זה מעיד שהתובע לא הוכיח כי ההלוואה שנטל בשתי פעימות של 50,000 ₪ הרשומות בתדפיס חשבון הבנק ע"ש התובע, נלקחה לטובת דירת הירושה, והמאזן נוטה לטובת הקביעה שהלוואה זו לא ניטלה לטובת דירת הירושה, שכן התובע עצמו טען שהבנק לא הסכים להעמיד לרשותו עוד הלוואה, כך שסביר להניח שהלוואה זו אליה מפנה התובע, ניטלה לטובת צרכים אחרים. כן, להוכחת טענתו, הפנה התובע במסגרת עדותו לנספח יד לתצהיר עדותו הראשית – תדפיס חשבון ויזה לפיו העביר לבנק מזרחי טפחות סך של 1,903 ₪. אולם, התובע הפנה אך ורק לתשלום אחד שהעביר אולם מעבר לתשלום זה, לא הראה כל תשלום נוסף וממילא אין די בכך, כדי להוכיח את טענותיו אודות זכויות קנייניות בדירת הירושה. בהקשר זה, טענה הנתבעת, כי מדובר בתשלום חודשי אחד של משכנתא שהתובע העביר לאם המנוחה עקב בעיה חד פעמית שהיתה לאם המנוחה בחשבון הבנק וכדבריה:

"ש:עכשיו באה השאלה. טוב, עכשיו, אם כל כך לא היית מעורבת ולא ידעת כל כך ואני אראה לך עכשיו גם איך מסדרים ראיות כשרוצים להוכיח, תסבירי לי את נספח יד' לתצהיר של מ'. מדוע ביקשת ממנו לשלם 1,903 ש"ח הוראת קבע שחזרה לאמא? מדוע ביקשת שהוא ישלם את המשכנתא שלה?

ת:ביקשתי כי זה,

ש:אין לו קשר,

ת:כי, כי, אני אגיד לך, באותו זמן,

ש:כי,

ת:מה שקרה, אמא שלי לא יודעת מה החליפה, לא יודעת איך זה, לא זוכרת מה היה, זה חזר לה פעם אחת והוא שילם. אבל הוא קיבל את הכסף הזה חד משמעית.

ש:כרגיל, כרגיל, כרגיל,

ת:חד משמעית. זה 1,900 ש"ח, זה חד פעמי, חזר והוא קיבל את הכסף הזה חזרה.

ש:כמו כל הכספים. כן, חד פעמי, טוב" (עמ' 152 ש' 18- עמ' 153 ש' 3).

בין כך ובין כך, מעבר לתשלום חד פעמי זה, לא הוכח באמצעות דפי חשבון בנק על העברת כספים שביצע התובע לחשבון הבנק של האם המנוחה שניתן לקשור אותם לדירת הירושה. כן לא הוצגו כל אסמכתאות או דפי חשבון בנק המעידים על העברות כספים ישירות לידי עמידר.

הפועל היוצא של האמור לעיל הוא שהתובע לא הוכיח כי שילם סך של 100,000 ₪ בגין דירת הירושה הן בשל כך כי הפנה רק לתשלום אחד בסך של כ -1,900 ₪, הן בשל כך כי לא הוצגו כל מסמכי משכנתא המתייחסים לדירת הירושה, הן בשל כך שהתובע נטל מספר הלוואות ולא ניתן לשייך את ההלוואות בסך של 50,000 ₪ לדירה זו והן בשל כך שטען שלאור ההלוואות הקודמות שנטל, הבנק לא היה מוכן להעמיד לרשותו עוד הלוואה, כך שההלוואה המצוינת בנספח יג' אינה עומדת בקנה אחד עם טענה זו.

כן מעדותו של התובע עולה כי חובותיו בסך של 184,000 ₪ כוללים מרכיבים שונים לרבות הוצאות מחייה על משק הבית ולרבות הלוואות בגין הדירות. כך העיד התובע בעניין זה :

"ת:אני טענתי בתביעה, אני טענתי הכל, כולל, כולל, בחיים שלי, זה ה-184 אלף משנת 2011, משהו כזה, התחיל להיות לי המינוסים האלה. לא עמדנו, אני מודה, לא עמדנו קצת בתשלומים, התחיל להתווסף לי, התחיל להתווסף לי חובות, שחיינו ביחד, צריך לכלכל את הבית, אפשר לראות בוויזה כמה עלה לי כלכול של הבית, אפשר להסתכל את הקניות שקניתי. אז לא יכולתי לעמוד וזה גדל וגדל וגדל. הגיע ל-50 אלף, הלכתי לבנק, הבנק נתן לי את זה בתור הלוואה, ועוד פעם הייתי אפס אפס. עוד פעם אפס אפס. עוד פעם זה גדל, עד שהגיע ל-180, עצר אותו הבנק, בשנת 2011, לא, 14 נראה לי.

ש:האם בשלב כזה או אחר שלחת מכתב התראה לת' לגבי ההלוואה הזאת?

ת:חיינו ביחד, מה זאת אומרת? לא, חיינו ביחד, היא ידעה את זה. חלק מזה היה גם האוטו. אני לא אומר שזה חוץ מהאוטו. חלק מזה נלקח הלוואה וקניתי לה אוטו.

ש:האם אתה יכול להפנות אותי בבקשה, מתוך ה-184 אלף שקלים, ולפרט לי, על הכתוב אבל, לפרט לי בדיוק לאן הלכו ה-184 אלף שקלים? אתה יכול להראות לי על הכתוב בבקשה?...

ת:על הכתוב?

ש:כן. זה אמור להיות מאוד פשוט לכאורה.

ת:זה בתדפיסי בנק. זה בתדפיסי בנק.

ש:תפנה אותי. תפנה אותי בבקשה. אני רוצה לראות.

ת:אם אני אמצא את זה. זה הכל לניהול של המשק בית. אני אפנה אותך? אוקי, תיקח את כל התשלומי בנק...

ת:אני אפנה אותך. אני אפנה אותך.

ש:כן.

ת:קח מ-2011 את כל התדפיסי בנק עד 2014, כל זה, כל זה מינוסים והוצאות שהיה לי, והגיע ל-184 אלף. פה הבנק כבר חסם אותי כשהבנק חסם אותי, הלכתי לבנק ואז הוא עשה לי הלוואה כוללת של הכל והגיע ל-184" (עמ' 42 ש' 15 – עמ' 43 ש' 17).

מכאן, שהתובע לא הוכיח כי כספי ההלוואה שנטל נותבו לטובת דירת הירושה וכן לא הוכיח איזה חלק מסכום ההלוואה יועד עבור דירת הירושה, שכן העיד בעצמו כי המדובר בהלוואה הקשורה למספר מרכיבים ולמעשה מאחדת מספר הלוואות שונות אשר הוצאו גם לצרכי המשפחה כאשר במקביל התובע עתר לחייב את הנתבעת להשבת מחצית הלוואות אלו.

כאשר נשאלה הנתבעת בעדותה, בנוגע למקורות המימון של דירת הירושה, השיבה שהיא אינה יודעת שכן אמה המנוחה היא זו שרכשה את הדירה ואילו לתובע לא היה כל חלק ברכישתה:

"ש:אני שואל שאלה אחרת, האם לאמא בחשבון הבנק היה כסף לרכוש את הדירה?

ת:לא יודעת להגיד לך אם היה לה, אני לא הייתי שם.

ש:לא יודעת להגיד, יפה. היה בידייך צו ירושה ורצית להוכיח שאמא רכשה את הדירה. למה לא צירפת לתצהיר שלך הוכחות לרכישת הדירה?

ת:אני לא רכשתי אותה,

ש:לפחות לזאת שאת טוענת,

(מדברים יחד)

ת:אבל אני לא רכשתי אותה.

ש:עוד פעם,

ת:אני לא רכשתי אותה,

ש:אז אני אשים אותך עוד פעם בתמונה, נחזיר אותך למשפט. מ' טוען שאמא פנתה אליו אמרה, אין לי כסף, בוא תממן לי את החלק הזה, אני ארשום את הצוואה בדירה, את שאר הדברים, את הדירה רק עליך. אז אני שואל אותך, איך, כשאני, זה הוא, זה הטענה שלו ויש לו קצת הוכחות. אני שואל, לך עם צו ירושה היה הרבה הוכחות, יכולת ללכת לבנק, להראות שאמא קנתה את זה מכספה. למה לא עשית את זה? זה השאלה.

ת:מ' מעולם לא דיבר עם אמא שלי, בחיים שלו, והוא לא יודע מה היה לאמא שלי ומה לא היה לאמא שלי אם אני לא ידעתי,

ש:אח שלך אומר שהוא היה ביחסים מצוינים,

ת:כשהוא יבוא שיגיד את זה.

ש:סמכה עליו ואהבה אותו.

ת:ממש לא" (עמ' 145 ש' 16- עמ' 146 ש' 8)

ודוק, בשל היות הדירה דירת ירושה שהינה דירה "חיצונית" לנכסים המשותפים באופן מובהק, הנטל מוטל כל כולו על התובע להוכיח את טענת השיתוף והיה עליו להציג ראיות חותכות אודות מכלול טענותיו לרבות מקורות המימון של הדירה, וזאת לא נעשה.

רביעית, כאשר נשאלה מדוע האם המנוחה הורישה את הדירה דווקא לה, השיבה כי אמה סמכה עליה שתדאג לאחיה ע' ולדבריה: "כי אני מטפלת באחי. יש לי אח נרקומן". כן, העידה הנתבעת כי גם כיום מי שמתגורר בדירה (בניגוד לטענת התובע) הינו אחיה ע' וללא תשלום דמי שכירות כלשהם. יצוין, כי התובע לא הביא כל ראיה אשר סותרת את האמור לעיל, ועובדה זו נזקפת לחובתו.

אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי קיימות לו זכויות בדירת הירושה.

העתירות והסעדים בנוגע לחיובים כספיים ודמי שימוש:

כעת, יש לקבוע מה הוא מועד הקרע בין הצדדים, כך שמאותו מועד קרע יש לבחון ולהכריע בנוגע לשאר העתירות והחיובים הכספיים השונים בין הצדדים.

קביעת מועד הקרע:

בתמ"ש (פ"ת) 38559-05-11 ת.ס נ' ד.ס (פורסם במאגרים, 1.12.13) סיכם כב' השופט צ' ויצמן את פסיקות בתי המשפט בכל הנוגע לקביעת מועד הקרע בין בני זוג, כדלקמן:

"כך נקבע שעל בית המשפט לבחון, בין השאר, מתי חל שבר בלתי ניתן לאיחוי ביחסי הצדדים או מתי הגיעו הנישואין לסיומם "דה פקטו"? מהו המועד בו החלו בני הזוג בפועל להפריד רכושם ולהתנהל התנהלות כלכלית עצמאית ללא קשר לבן הזוג האחר? האם החל להתפתח קשר זוגי בין מי מבני הזוג עם צד שלישי המלמד על ריקון חיי הנישואין מתוכן? וכיוצ"ב...

ודוק, אותו "מועד" אחריו אנו תרים צריך שיצביע באופן ברור על "קרע שאינו ניתן לאיחוי", על "שבירת כלים" מוחלטת, רגע ממנו אין חזרה ותקומה למערכת הזוגית של הצדדים, רגע אשר ממנו והלאה יהא ברור כי בני הזוג נוהגים בניהם כמו זרים – "שלי שלי ושלך שלך"".

ובעמ"ש (חי') 23541-01-17 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים, 9.8.17), הובהר כי הקרע ייתכן במספר מישורים:

"קרע פיזי – ובכלל זה יציאה מבית המגורים, הפרדת מגורים, נקיטה בהליכים משפטיים.

קרע כלכלי – ובכלל זה הפסקת ניהול משק הבית במשותף.

קרע זוגי – ובכלל זה הפרת נאמנות מצד בן הזוג, אלימות בין בני הזוג, הגשת תלונה במשטרה על אלימות ועוד.

לבית המשפט שיקול דעת בנדון, בהתאם לנסיבות המקרה שבפניו".

בענייננו, לאחר שבחנתי היטב את טענות הצדדים והראיות אשר הובאו מטעמם עד כה, הגעתי לכלל מסקנה כי המועד בו הגיש התובע את התביעות נגד הנתבעת, קרי בחודש יולי 2018, הוא המועד בו התגבשה גמירות דעתו המלאה והמוחלטת של התובע לשים קץ לתקופת החיים המשותפים של הצדדים וכי מועד זה הינו בבחינת נקודת השבר הסופי ביחסי הצדדים אותו יש לראות כמועד הקרע ביניהם. להלן יפורטו טעמיי לכך:

ראשית, התובע טען כל העת כי הסיבה לכך שלא נקט בהליכים משפטיים בעת שעזב את דירת המגורים בשנת 2015 היא כי הוא עדיין אהב את הנתבעת וקיווה שהדברים יסתדרו והם יחזרו לחיות זה עם זו. דהיינו, מבחינת התובע עצם עזיבת דירת המגורים לא היוותה סוף פסוק של היחסים בין הצדדים ומבחינתו היתה תקווה שאולי היחסים יחזרו לקדמותם. כך העיד הנתבע בנוגע לתקופה שלאחר עזיבת דירת המגורים:

"... בשנתיים הראשונות, אחרי ש, במהלך השנתיים הראשונות, אני רק ניסיתי לחזור. והתברר שעבדו עלי. זה מה שהתברר. עם כל האמצעים ניסיתי לחזור, ויש לי את כל ההוכחות. פשוט מאוד, היא הכירה מישהו, שלא יודע מה סובב לה, ומה סיבב לה, ואז זה מה שיצא. ואז אני פניתי, אני ישבתי איתה במסעדה, אמרתי לה בואי נבהיר, זה לא יכול להיות מצב כזה, אני לא יכול להיזרק ברחוב" (עמ 34 ש' 27 – עמ' 35 ש' 2)

כן, גם בסעיף 22 לתצהירו טען התובע: "מאחר וסברתי, כי לאחר תקופה, תתעשת הנתבעת מהתנהלותה והתנהגותה ונחזור לחיות כבני זוג יחדיו, לא הגשתי תביעה מיידית וגם עבור ילדיי שהיו בשבילי מעל הכל, המתנתי במשך כשלוש שנים בתקווה שהנתבעת תשוב לחיקי".

שנית ועיקר, התובע טען כי למרות שעזב את דירת המגורים ועבר להתגורר בבית אמו הוא המשיך לשאת בהוצאות משק הבית והלוואות משותפות וכן רכש לילדים דברים שונים. כן, אין חולק כי למרות שהתובע עזב את הבית הוא המשיך לשלם את תשלומי המשכנתא על דירת המגורים ואף הסכים כי דמי השכירות מדירת עמידר יושארו בחזקתה הבלעדית של הנתבעת. אומנם, הצדדים חלוקים בשאלה האם דמי שכירות אלו היו כנגד תשלום דמי מזונות לקטינים, אם לאו אולם לענייננו אין להתעלם מכך שבפועל התובע לא הגיש כל תביעה רכושית או כספית עד לחודש יולי 2017 ומאידך הנתבעת לא הגישה תביעת מזונות קטינים, אלא לאחר שהתובע הגיש את תביעותיו, ויש בכך כדי ללמד על הסכמה בהתנהגות. כן, התובע צירף לתצהירו אסמכתאות על כך שהוא מממשיך לשלם את כל ביטוחי הבריאות הנוגעים למשפחה. בחקירתו שב הנתבע והעיד כי למרות שעבר להתגורר יחד עם אמו הוא המשיך לממן את צרכי המשפחה, לרבות רכישת טלפונים וכן נשא בכל ההלוואות שנלקחו לצורך תשלום צרכי משק הבית וזאת על מנת שלא לפגוע בילדים ולא לפגוע בנתבעת ואף שילם עבור הנתבעת ערבות כספית (ס' 55-56 לתצהירו).

מכאן, שעל אף שהתובע עזב או סולק כלשונו מדירת המגורים הוא עדיין האמין, כי הצדדים יחזרו להתגורר יחד, המשיך לדאוג לילדים, המשיך לשלם תשלומים בגין הבית לרבות משכנתא על דירת המגורים והלוואות משותפות שלטענתו נטל לצורך הבית והמשפחה, כך שהצדדים לא התנהלו בהתנהלות כלכלית עצמאית אלא המשיכו להתנהל בשיתוף תוך ערבוב של כספים לתוך התא המשפחתי. מכאן, הנני סבורה, כי רק בעת הגשת התביעות לבית המשפט גמר התובע בדעתו להיפרד פרידה מוחלטת מהנתבעת והחל ממועד זה יש לבצע התחשבנות כספית בין הצדדים.

לאור האמור לעיל, אני קובעת כי מועד הקרע הינו מועד הגשת התביעות ע"י התובע, קרי יום 9.7.21.

התביעה לדמי שימוש ראויים:

לטענת התובע, הנתבעת סילקה אותו מהבית והכניסה במקומו בן זוג אחר. התובע עתר לדמי שימוש ראויים בדירת המגורים, החל מהמועד שבו הנתבעת סילקה אותו מהדירה בחודש יולי 2015, שכן לטענתו מאז ועד היום נאלץ, בלית ברירה, להתגורר בבית אמו. כן, טען התובע בתצהירו כי כאשר ביקש מפתח מהילדים הבוגרים בכדי להיכנס לדירה, נתקל בסירוב מוחלט.

מנגד, טענה הנתבעת כי התובע הוא זה שעזב ביוזמתו את הבית. כן טענה הנתבעת כי התובע לא הוכיח שהיא סילקה אותו מהדירה ולא הוכיח כי היא הגישה כנגדו תלונה במשטרה או צו הגנה. התובענות הוגשו רק כשלוש שנים לאחר הפרידה, כאשר הצדדים נפרדו כבר בשנת 2015, כלומר היה לתובע נוח עם המצב הקיים והוא לא פעל בעניין.

דיון והכרעה:

בענייננו, לצורך הכרעה בתביעת התובע לחיוב הנתבעת בדמי שימוש ראויים בגין מגוריה בדירת המגורים, יש תחילה להכריע, האם התובע עזב את דירת המגורים מיוזמתו או שמא הנתבעת לא אפשרה לו לחזור ולהתגורר בדירה.

אין חולק, כי החל משנת 2015 התובע אינו מתגורר בדירת המגורים ועבר להתגורר בבית אמו ביחד עמה, אולם לדבריו, עד למועד הגשת התביעות, כל העת היתה בליבו תקווה, כי הצדדים יחזרו לחיות זה עם זו ועל כן לא פעל להגשת תביעות בעניין החזקה בדירת המגורים.

עדותה של הנתבעת בעניין זה היתה מתחמקת. כאשר נשאלה על כך הנתבעת, העידה כך:

"ת: הוא הלך מרצונו מהבית והיה לו את האפשרות לחזור והוא לא חזר עד היום, תודה רבה ונגמר.

ש. נכון להיום, את מוכנה לקבל אותו בבית? אם כן, תצהירי לפרוטוקול כי אמרנו את זה,

ת. הוא בזוגיות, שימשיך איתה. אני כבר,

ש. אז את לא מוכנה לקבל

שת. אני לא, אני לא אמרתי שאני לא מוכנה, אחרי 5 שנים אי אפשר לבוא לעשות מה שרוצים פה. יש הליך משפטי ואנחנו נחליט אחר כך מה יהיה. אני מגדלת ילדים, את הילדים שלי, " (עמ' 87, ש' 10-18).

וכן בהמשך העידו הצדדים כך:

"ת:  הוא לא ביקש לחזור, הוא עזב את הבית מרצונו.

ש. טוב.

ת. ואם היה רוצה, ניתנה לו הזדמנות.

התובע: אני עזבתי את הבית והחלפתי מנעול. אני עזבתי את הבית והחלפתי מנעול לא להיכנס לבית" (עמ' 158 ש' 13-17).

נראה, כי הטענה בעניין החלפת המנעול נטענה בציניות והכוונה לנתבעת שהחליפה מנעול שכן התובע טען גם בכתב טענותיו כי הנתבעת החליפה את מנעול הדירה ולכן ביקש מפתח מילדיו הבוגרים כד שיוכל להיכנס לדירה.

התרשמתי מעדות הנתבעת כי לא היה לה כל רצון שהתובע יחזור להתגורר בדירת המגורים והעדפתי את גרסתו של התובע בעניין זה כי הנתבעת לא אפשרה לו לחזור לדירה. חיזוק לעניין זה ניתן לראות בסעיף 11 לכתב ההגנה לסילוק יד, שם כתבה הנתבעת כך: "הנתבעת כבר לא יכלה לסבול את התנהגותו של התובע והעובדה שאיננו מתנהל מזה שנים רבות כאדם שאכפת לו ובקשה מהתובע שיעזוב את הבית". כן, במסגרת עדותה של הנתבעת שצוטטה לעיל, כאשר נשאלה אם היא מסכימה שהתובע יחזור להתגורר בדירת המגורים, לא השיבה בחיוב, אלא השיבה, כי הדבר תלוי בהליכים המשפטיים.

ממכלול הראיות שלעיל התרשמתי, כי לאור הסכסוך בין הצדדים, הנתבעת לא היתה מעוניינת בהמשך מגורים עם התובע, אולם מנגד התובע לא עשה מאמצים בכדי לנסות ולהיכנס לדירה ולא עמד על זכויותיו בנוגע לחזרה לדירה וחשב כי אולי הרוחות יירגעו והדברים ישובו לקדמותם. בסופו של יום, ממועד עזיבתו את דירת המגורים, לא עתר התובע לצו המאפשר לו להיכנס לדירה וזאת עד לחודש יולי 2018, עת הגיש את תביעותיו נגד הנתבעת לרבות התביעה לסילוק יד, כאשר עד להגשת התביעות הוא טען כי לאורך תקופה של 3 שנים היתה לו תקווה, לאור אהבתו לנתבעת, כי היחסים בין הצדדים עוד ישתפרו וכן לדבריו אף המשיך לממן את התא המשפחתי בתקופה זו והמשיך לשלם את המשכנתא בגין דירת המגורים. מכאן, הנני סבורה, כי ממועד הגשת התביעות לביהמ"ש, ובכלל כך מהמועד שבו הגיש התובע את התביעה לסילוק ידה של הנתבעת מדירת המגורים, קרי יום 9.7.18, זכאי התובע לדמי שימוש ראויים בדירה, שכן הנתבעת לא אפשרה לו לחזור ולהתגורר בדירה.

כעת, יש לבחון מה גובה דמי השימוש הראויים שיש לפסוק לתובע, החל מיום 9.7.18 ואילך.

התובע עתר לדמי שימוש ראויים בסך של 5,000 ₪ בחודש, החל ממועד יציאתו מדירת המגורים ועד לפינוי הנתבעת מדירת המגורים. מנגד, התובע צירף לתצהירו חוות דעת בעניין גובה דמי השכירות בדירת המגורים לפי דמי השכירות הוערכו בסך של בין 4,000 ₪ ל – 4,200 ₪. בסיכומיו העמיד התובע את דמי השימוש הראויים על סך של 4,000 ₪ לחודש.

אומר כבר עתה, כי בנסיבות דנן, בהן קבעתי כי התובע והנתבעת הינם בעלים שווים בזכויות בדירת המגורים, אזי אין התובע יכול לעתור לדמי שימוש בכל הדירה, אלא לכל היותר למחצית דמי שימוש וגם באשר למחצית, אין הוא יכול לקבל את כל מחצית דמי השכירות, שכן לא ניתן להשכיר את הדירה כדירה פנויה בשוק החופשי, כל עוד לנתבעת יש זכות להתגורר בה.

על כן יש לקחת בחשבון כי מדובר בדירת מגורים, שהינה דירה תפוסה ע"י הנתבעת וילדיהם המשותפים של הצדדים. התובע לא הוכיח בהתאם לתנאים אלו, מהם דמי השימוש להם הוא זכאי, שכן חוו"ד השמאית העריכה דמי שכירות בהנחה שהדירה מושכרת כפנויה. מנגד, אף הנתבעת לא טענה בעניין שווי דמי השימוש ולא כימתה אותם ועל כן, בית המשפט יפסוק בעניין בהתאם לשיקול דעתו והערכתו.

בהתחשב בכך, שלכל היותר דמי השכירות בשוק חופשי היו עומדים ע"ס של 4,200 ₪ וכאשר בדירה מתגוררים 4 נפשות אני רואה לנכון להעריך את חלקו של התובע בדמי השימוש בסך של 1,000 ₪ לחודש בגין כל חודש וחודש החל מיום הגשת התביעה, שהינו גם מועד הקרע (9.7.18) ועד לביצוע פירוק השיתוף בדירה בפועל.

נפנה כעת לבחינת עתירת התובע לחיוב הנתבעת בחובות אשר נבעו מחייהם המשותפים של הצדדים, לרבות חיובי המשכנתא על דירת המגורים.

חוב המשכנתא על דירת המגורים:

מאחר שקבעתי כי דירת המגורים הינה בבעלות משותפת של שני הצדדים וחלה עליה הלכת השיתוף, אזי על שני הצדדים לשאת באופן שווה בכל החובות הרובצים על הדירה, לרבות כאלו שנועדו להבטיח את הערך הקנייני של דירה זו.

בענייננו, מאחר והתובע המשיך לשלם את תשלומי המשכנתא על דירת המגורים, גם לאחר שהצדדים נפרדו ומאחר ותביעת המזונות של הקטינים נמחקה ובשים לב לכך שהנתבעת חויבה בדמי שימוש ראויים מופחתים בשים לב למגוריה ומגורי הקטינים בדירה ולנוכח זכויותיה הקנייניות של הנתבעת בדירת המגורים המשותפת, אני מחייבת את הנתבעת לשאת במחצית תשלומי המשכנתא (והביטוח) על הדירה החל ממועד הקרע (9.7.18) ועד לביצוע פירוק השיתוף בדירה בפועל ומכירת הדירה, והכל בהתאם להוראות שתינתנה בסיפת פסק הדין.

התביעה להחזר כספים והלוואות:

לטענת התובע, ההלוואות שנטל מחשבונו על מנת לשלם בגין שלוש הדירות גרמו לו לעומס כלכלי כבד עד אשר ביום 18.7.2014, נאלץ לקחת הלוואה ע"ס 184,000 ₪ אשר איחדה מספר הלוואות קטנות יותר מהעבר במטרה להקטין את נטל ההחזר החודשי. בגין הלוואה זו משלם התובע סך של 2,700 ₪ בחודש. לדבריו כל ההלוואות נלקחו לצרכי רכישת הדירות, שיפוץ הדירות ועבור הוצאות למימון חייהם המשותפים של הצדדים וזאת בשנת 2014, כלומר בטרם עזב התובע את דירת המגורים.

מנגד, לטענת הנתבעת, התובע לא הוכיח כי ההלוואה ע"ס 184,000 ₪ היא הלוואה משותפת ולראיה התובע לא פעל כדי לתבוע מהנתבעת השבת מחצית ממנה. כן, טוענת הנתבעת כי התובע נקלע לחובות עקב מיזם עסקי שלו ולא בגלל צרכי הבית המשותפים. בנוסף, טוענת הנתבעת כי מאחר ובמשך 5 שנים ממועד הפרידה בין הצדדים, התובע שילם מזונות רק חודשים ספורים ואילו במשך תקופת זמן ארוכה לא שילם ולו שקל אחד עבור הילדים, הרי שכל תשלום שיפסק לטובת התובע, יש לקזזו אל מול אי תשלומי המזונות.

דיון והכרעה:

לאחר ששמעתי את הצדדים ובחנתי את כל החומר שבפני, מצאתי לנכון לקבל את עתירת התובע לחייב את הנתבעת במחצית החובות שנוצרו כתוצאה בחייהם המשותפים, ואפרט:

ראשית, התובע צירף לתצהירו נספח יט - מסמך המעיד על נטילת הלוואה שנלקחה ביום 18.7.2014 מבנק לאומי, בסכום של 184,000 ₪. כן, צירף דף חשבון מינואר 2018 (נספח יט) של ההלוואה לפיו בכל חודש הוא משלם החזר חודשי בסך 2,700 ₪. לטענת התובע, הלוואה זו מאגדת מספר הלוואות שונות שנטל התובע לצורך מימון הוצאות שונות של התא המשפחתי. כן, אין חולק כי ההלוואה ניטלה עוד כשהצדדים חיו תחת קורת גג אחת בשנת 2014, כך שחזקה שהלוואה זו ניטלה לצורך מימון החיים המשותפים של הצדדים ובעניין זה העיד התובע כך:

"ש. מלבד סיפור אין לך שום הוכחה על הכתוב ל – 184 אלף שקל.

ת.184 אלף שקל, אני מסביר לך שוב, זה מינוס שקיים להרבה אנשים בבנק, כתוצאה מכל מיני דברים. מקניות, ספור גז, קניות, משק בית רגיל, אוטו, נהיה לי 180 אלף שקל והיא שותפה, כי חלק מהכסף הזה, הרבה מאוד, הגיע אליה אישית, זה האוטו. בוא נגיד שליש מזה זה האוטו והשאר זה הגז" (עמ' 43 לפרוט' ש' 26 – עמ' 44 ש' 1).

מנגד, טענות הנתבעת, כי ההלוואה היא כתוצאה ממיזם עסקי של התובע נטענה בעלמא, כאשר הנתבעת לא הביאה כל ראיה לטענה זו ואף לא פירטה באיזה מיזם עסקי מדובר ומשכך לא מצאתי לנכון לקבל את טענותיה בעניין זה.

על כן, אני קובעת, כי התובע אכן נטל הלוואה זו לצורך מימון החיים המשותפים של הצדדים, כאמור במסמכי ההלוואה שצירף.

שנית, כפי שקבעתי לעיל, שוכנעתי כי הצדדים התנהלו לאורך כל חייהם המשותפים בשיתוף כלכלי ולא בהפרדה רכושית וזאת על אף ששני הצדדים החזיקו שני חשבונות בנק נפרדים. הנתבעת לא הוכיחה כי עבדה במהלך החיים המשותפים, אלא קיבלה בעיקר הבטחת הכנסה והתרשמתי כי התובע היה המפרנס העיקרי וללא הכנסותיו של התובע ודאגתו לצרכי הבית, לא היתה הנתבעת יכולה לממן את כל צרכי המשפחה בעצמה. כן, התרשמתי כי לא בכדי הנתבעת לא נרשמה כשותפה בחשבון הבנק של התובע, שכן אילו היה ידוע שיש לה בן זוג עם הכנסות היא לא היתה זכאית לכלל ההטבות הסוציאליות המקבלות אימהות חד הוריות, לרבות הבטחת הכנסה ודירה מהדיור הציבורי.

כן, הנתבעת אישרה בעדותה כי בטרם יצא התובע מדירת המגורים, התובע רכש עבורה מותרות שונות, כגון רכב, אופנוע, וכן מימן עבורה ניתוח להגדלת חזה, מימן טלפונים לילדים ושילם את כל ביטוחי הבריאות של המשפחה. מנגד הנתבעת טענה כי החזירה לו את הכספים האלו, אולם לא הוכיחה טענה זו. כך העידה הנתבעת בעניין זה:

"ש: הוא גם קנה לך, הוא גם קנה לך אופנוע באיזה שהוא שלב

ת: הוא מזוכה. נכון, אני לא מכחישה שהוא קנה לי אופנוע.

ש. נכון? לא מכחישה, והוא קנה לך גם רכב ג'יפ באיזה שהוא שלב, ממש סמוך לפרידתכם. נכון? והוא, מהר, מהר תעני,

ת. כן, לא, לא, אני לא אענה מהר,

ש. והוא גם ביטח את הרכב. לא, מהר כי חבל על הזמן

ת. אני אענה בחשיבה

ש. הוא גם ביטח את הרכב שלך, נכון ? וגם עשית ניתוח חזה, נכון?

ת. עשיתי,

ש. מהכסף שלו,

ת. הוא יכול להגיד לך שהוא קיבל את הכסף, למה הוא לא אומר את זה ?

ש. הכל הוא קיבל, הכל הוא קיבל, זה סתם להגיד

ת. הטעות, נכון, הטעות שלי" (עמ 129 ש' 19 –עמ' 130 לפרוט' ש' 1).

דא עקא, כאמור טענתה בדבר החזרת הכספים לא הוכחה ונטענה בעלמא. גם כאשר נשאלה לאורך כל ההליך בנושאים שונים, מהיכן היה לה כסף להחזיר או מהיכן היה לה כסף לרכוש את דירת עמידר, השיבה, כי כל הזמן עבדה, אולם הלכה למעשה לא הוכיחה דבר בנוגע להכנסותיה ולא צירפה תלושי שכר, כך שבפועל לא הוכיחה דבר ולא הצליחה לסתור את המסמכים שהציג התובע.

לאור האמור לעיל, אני קובעת כי ההלוואה ניטלה לצורכי התא המשפחתי ובכלל כך מימון הוצאות הצדדים וילדיהם ועל כן, על הנתבעת לשאת במחצית יתרת ההלוואה, החל ממועד הקרע, דהיינו החל מיום 9.7.21 ואילך.

התביעה לחיוב בדמי השכירות של דירת עמידר:

מאחר וקבעתי כי דירת עמידר שייכת במשותף לשני הצדדים ומאחר וכספי דמי השכירות של דירת עמידר שימשו גם למימון צרכי התא המשפחתי המשותף של הצדדים, לא מצאתי לנכון להורות לנתבעת להחזיר לתובע את דמי השכירות שהתקבלו מהדירה קודם למועד הקרע.

על כן, התובע יהיה זכאי התובע למחצית דמי השכירות המתקבלים מדירת עמידר החל ממועד הקרע (9.7.18) ואילך וכחלק מההתחשבנות הכוללת של הצדדים ביחס לשאר החיובים הכספיים.

סוף דבר:

אשר על כן, מכל האמור לעיל – אני מורה כדלקמן:

• תביעת התובע למתן סעד הצהרתי לפיו הדירה ברח' --- ("דירת עמידר") תירשם ע"ש שני הצדדים בחלקים שווים - מתקבלת.

• תביעת הנתבעת למתן סעד הצהרתי לפיו הדירה ברח' ~~~ ("דירת המגורים") תירשם ע"ש שני הצדדים – מתקבלת.

• בהמשך לקביעתי בסעיף 77 לעיל ניתנות הוראות הבאות בקשר לפירוק השיתוף בדירה כדלהלן:

  • ניתן בזאת צו לפירוק השיתוף בדירה בדרך של מכירתה בשוק החופשי למרבה במחיר ממוכר ברצון לקונה מרצון כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ וכשזכויות בני הזוג בו נקיות מכל חוב, עיקול, שיעבוד או זכות אחרת של צד שלישי כלשהו.

     

  • ניתנת הזדמנות לצדדים למכור את הדירה בכוחות עצמם בתקופה של 90 ימים מהיום. הצדדים רשאים בהסכמה ביניהם להאריך את התקופה למכירת הבית בכוחות עצמם, בכתב.

     

  • לשם קידום הליך פירוק השיתוף, מורה כבר עתה על מינוי שמאי מטעם ביהמ"ש לצורך הערכת שווי הדירה. אני ממנה את מר ___. שכר טרחת השמאי ישולם על ידי הצדדים בחלקים שווים.

     

  • ככל שהצדדים לא יצליחו למכור את הבית בתוך 90 ימים מהיום, ומאחר שהתרשמתי במהלך ניהול ההליך המשפטי כי ב"כ הצדדים אינם יכולים לשתף פעולה ביניהם ככונסי נכסים – אני ממנה כבר עתה כונס נכסים מטעם ביהמ"ש.

     

    אני ממנה את ___ ככונסת נכסים בכפוף להסכמתה שתינתן בתוך 7 ימים. ב"כ הצדדים יפנו אליה בהתאם.

     

  • כונסת הנכסים תפקיד ערבות עצמית להבטחת כל נזק אשר ייגרם ככל שייגרם בעטיה של פעולת הכונס.

     

  • עם מינוי כונסת הנכסים, יידרש כל צד להפקיד בידי כונס הנכסים סך של 2,500 ₪ וזאת לצורך מימון הוצאות הכינוס.

     

  • כונסת הנכסים תפרסם מודעה ובה תציע למכירה את הזכויות בדירה.

     

  • כונסת הנכסים תודיע לצדדים על המועדים שיקבעו על ידה לצורך הצגת הבית בפני קונים פוטנציאלים.

     

  • לכל אחד מהצדדים יש זכות קדימה להשוות את ההצעה הגבוהה ביותר שתתקבל במכר בשוק החופשי לכל המרבה במחיר ממוכר ברצון לקונה מרצון.

     

  • במידת הצורך תפנה כונסת הנכסים לבית המשפט בבקשה מתאימה למתן הוראות.

     

  • אני מורה לצדדים לשתף פעולה עם כונסת על מנת לקדם את הליך הכינוס ולייתר הליכים משפטיים מיותרים בעניין זה.

     

  • מובהר, כי החל ממועד הקרע (9.7.18) ועד לביצוע פירוק השיתוף בפועל ומכירת הדירה, תמשיך הנתבעת לשאת בכלל ההוצאות השוטפות הקשורות לדירה כפי שהיה עד כה, למעט תשלום המשכנתא לגביו ניתנות הוראות בהמשך.

     

     

  • תמורת הדירה, לאחר סילוק הוצאות המכירה ו/או הוצאות כינוס הנכסים וכן סילוק יתרת המשכנתא וקיזוז שאר החיובים שנזקפים לזכות התובע בפסק דין זה, תחולק בין הצדדים בחלקים שווים ביניהם.

• תביעת התובע למתן סעד הצהרתי בקשר לדירה ברח' +++ ("דירת הירושה") - נדחית.

• מועד הקרע בין הצדדים נקבע ליום 9.7.2018.

• התביעה לסילוק ידה של הנתבעת מדירת המגורים –נדחית.

• התובע זכאי לדמי שימוש בסך של 1,000 ש"ח בגין מגורי הנתבעת בדירת המגורים וזאת החל ממועד הקרע (9.7.2018) עד לביצוע פירוק השיתוף בפועל ומכירת הדירה. סכום זה יועבר לתובע בכל 10 לחודש. עבור התקופה שממועד הקרע ועד למועד מתן פסק הדין – יקוזז החיוב מחלקה של הנתבעת לטובת התובע בתמורת דירת המגורים.

• אשר להחזר הלוואת המשכנתא על דירת המגורים – הנתבעת תישא במחצית יתרת המשכנתא על דירת המגורים שנותרה לתשלום נכון למועד הקרע (9.7.18) ועד לביצוע פירוק השיתוף בפועל ומכירת הדירה. מחצית הסכום תועבר לתובע בכל 10 לחודש. עבור התקופה שממועד הקרע ועד למועד מתן פסק הדין – יקוזז החיוב מחלקה של הנתבעת לטובת התובע בתמורת דירת המגורים.

• אשר להחזר ההלוואה שנטל התובע בסך של 184,000 ₪, הנתבעת תישא במחצית יתרת ההלוואה שנותרה לתשלום נכון למועד הקרע (9.7.2018) ואילך. חלקה של הנתבעת בתשלום מחצית יתרת ההלוואה יקוזז מחלקה בתמורת דירת המגורים.

• אשר לדמי השכירות המתקבלים מהשכרת דירת עמידר, התובע יהיה זכאי למחצית דמי השכירות המתקבלים מהשכרת דירת עמידר החל מיום ממועד הקרע (9.7.2018) ואילך. סכום זה יועבר לתובע בכל 10 לחודש. עבור התקופה שממועד הקרע ועד למועד מתן פסק הדין – יקוזז החיוב מחלקה של הנתבעת לטובת התובע בתמורת דירת המגורים.

הוצאות משפט: אשר להוצאות ההליך יש לשקלל את כל הפרמטרים לרבות תוצאות ההליך כדלהלן: מחד, תביעותיו של התובע התקבלו ביחס לדירת עמידר וכן ביחס לכלל החיובים הכספיים בין הצדדים ממועד הקרע ואילך ומנגד תביעותיו בעניין דירת הירושה ודירת המגורים נדחו. מאידך, תביעתה של התובעת בנוגע לדירת המגורים התקבלה אולם טענותיה בנוגע לדירת עמידר ובנוגע לכלל החיובים הכספיים נדחו. מכאן, שתביעותיהם של שני הצדדים התקבלו בחלקן ונדחו בחלקן. עם זאת, בשקלול הכללי של התנהלות הצדדים, לא ניתן להתעלם מכך שהתנהלות הנתבעת היתה בעייתית, מסורבלת והכבידה על ניהול ההליך המשפטי, הן לאור כך שלא הגישה תצהירי עדות ראשית וסיכומים במועד והצריכה מתן החלטות רבות, הן בשל הצורך להידרש לסוגיות נוספות אשר האריכו את ההליך שלא לצורך (כגון: טענת הנתבעת כי לא היו ידועים בציבור בניגוד להצהרות שניתנו בהליכים קודמים ועוד) והן לאור מתן תשובות לא ענייניות במסגרת חקירתה אשר האריכו את ישיבת ההוכחות ביום 21.7.20 שלא לצורך. על כן, בשקלול הכולל, הנני רואה לנכון לחייבה בהוצאות בסך של 12,500 ₪, וזאת תוך שאני לוקחת בחשבון כי נזקפו לחובתה חיובים נוספים אשר חויבה בהם במהלך ההליך המשפטי (ר' בהחלטתי מיום 6.12.20).

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את כל התיקים.

ניתן היום, ט"ו אב תשפ"א, 24 יולי 2021, בהעדר הצדדים.