תוקף הסתלקות מירושה

האם יש לבטל את הסתלקותו של הנתבע מעיזבון אמו עקב היותה הסתלקות שלא כדין, שלא בתום לב ולמראית עין?

א.         רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. הנתבע הוא אחד משלושת בניה של הגב' ***** ז"ל (להלן: "המנוחה") שנפטרה ביום 24.1.14.

2. התובעת היתה בת זוגו של הנתבע משנת 1994 ועד לחודש ספטמבר 2015.

3. בשנת 2005 ערכה המנוחה צוואה שבה הורישה את המגרש שעליו היה בנוי ביתה ב ***** (להלן: "החלקה" או "המגרש"), לתובעת ולנתבע. זאת, לאור העובדה שהתובעת והנתבע שיפצו בית נוסף שהיה בחלקה, צמוד לבית המנוחה, ועברו להתגורר בו (להלן: "הבית")

4. סמוך לאחר מכן, עברו הנתבע והתובעת להתגורר בבית, לאחר שנערכו בו שיפוצים ושולם כסף לאשתו הראשונה של הנתבע, על מנת שתפנה אותו. מקור המימון לשיפוץ ולתשלומים נבע בעיקר ממכירת ביתם של הצדדים במושב **** (להלן: "הבית הראשון").

5. בסוף שנת 2008 התדרדרה מאוד מערכת היחסים בין התובעת למנוחה וביום 28.1.09 המנוחה ביטלה את צוואתה. 

6. מאחר שהתובעת רצתה לעגן את זכויותיה בחלקה, במיוחד לאחר שהיא השקיעה כספים רבים בשיפוץ הבית ובתשלום לאשתו הראשונה של הנתבע, התנהל מו"מ ממושך בין באת כוחה לבין באת כוחה של המנוחה.

7. ביום 28.10.09 נחתם הסכם בין המנוחה לבין התובעת והנתבע, שלפיו תעביר להם המנוחה 2/3 מהחלקה (להלן: "ההסכם"). בסעיף 7 להסכם נקבע כי:

            "מובהר כי לנתבע ו/או לתובעת לא תהיה כל זכות מכל סוג שהוא להעלות דרישה ו/או טענה ו/או לתבוע את המנוחה ו/או את עיזבונה ו/או את יורשיה בגין ו/או בקשר לזכויותיה של המנוחה ו/או עיזבונה ו/או יורשיה במגרש".

8. בו ביום, לאחר שהמנוחה חתמה על ההסכם, חתמו התובעת והנתבע על הסכם ממון שמסדיר את היחסים הרכושיים ביניהם. בסעיף 12 להסכם הממון (להלן: "הסכם הממון") נקבע כי:

            "אם בעת כלשהי, לרבות בכל עת לאחר הפירוד בין הצדדים ולרבות בכל תקופה שבה הצדדים לא מתגוררים יחד ו/או לא מנהלים משק בית אחד, הנתבע יקבל ו/או ירכוש ו/או יירש זכויותיה של המנוחה ו/או כל חלק מזכויותיה של מנוחה במגרש, אזי הוא מתחייב בהתחייבות בלתי חוזרת להעביר באופן מידי לתובעת מחצית מכל הזכויות אותן הוא יקבל ו/או ירכוש ו/או יירש כאמור לעיל....".  

9. לאחר פטירת המנוחה, הגישו אחיו של הנתבע, **** ו **** (להלן: אחיו של הנתבע), בקשה למתן צו קיום צוואתה מיום 2.1.12 כשלפי צוואה זו, רק הם יורשים את עיזבון המנוחה והנתבע לא יורש דבר.

10. התובעת הגישה התנגדות לצוואה וטענה בין היתר, כי המנוחה לא היתה כשירה לערוך צוואה באותה עת עקב מצבה הקוגניטיבי הלקוי ויש לבטל את הצוואה אף מחמת השפעה בלתי הוגנת של הנתבע ואחד מאחיו וליתן צו ירושה על פי דין.

11. אחיו של הנתבע טענו כי יש לסלק את התנגדותה של התובעת על הסף, מאחר שהיא אינה יורשת ואף הנתבע מסכים לקיום צוואתה של האם, למרות שהוא נושל על פי הצוואה. כמו כן נטען, כי לאור הוויתור של התובעת בהסכם, היא אינה יכולה לטעון כל טענה כנגד עיזבון המנוחה והיא מנועה מלהתנגד לצוואה, היות והיא ויתרה במפורש על זכות זו.

12. התובעת טענה כי היא בגדר  "מעוניינת בדבר" וזכותה להגיש התנגדות, לאור הסכם ממון שלפיו ככל שהנתבע  יירש חלק מהמגרש, אזי היא זכאית לקבל מחצית מזכויות אלו.

13. לאחר שהתקיימו דיוני הוכחות בבקשה לסילוק על הסף של התנגדותה של התובעת לקיום הצוואה שהגישו אחיו של הנתבע, ניתנה על ידי החלטה ביום 4.11.15 שבמסגרתה דחיתי את הבקשה לסילוק על הסף. קבעתי כי מאחר ונטענת טענה של העדר כשרות והשפעה בלתי הוגנת, אזי יש לנתבעת כבעלת עניין - כמו נושה של עיזבון -  זכות כי טענה זו תתברר. לפיכך, ניתן צו להגשת תצהירי עדות ראשית ונקבעו מועדים לקיום ישיבות הוכחות בהתנגדות (להלן: "ההחלטה").

14. ביום 10.12.15 הגיש נתבע הודעה ובה מסר כי הוא הסתלק מחלקו בעיזבון לטובת אחיו. לדבריו, על מנת לכבד את זכרה של המנוחה ועל מנת לקיים את רצונה, הוא החליט כי אף אם הצוואה תבוטל ויינתן צו ירושה, הוא מסתלק מחלקו, היות וזה היה רצונה הברור של אמו. להודעה צורף תצהיר הסתלקות מיום 9.12.15.

15. התובעת טענה כי ההסתלקות נעשתה בחוסר תום לב ותוך קנוניה של הנתבע עם אחיו, על מנת לנשלה מזכויותיה על פי הסכם הממון.

16. לנוכח הסתלקותו של הנתבע, הצדדים הסכימו כי הצוואה לא תקוים, יינתן צו ירושה על פי דין ובית המשפט יכריע בשאלה אחת שנותרה במחלוקת והיא האם יש תוקף להסתלקותו של הנתבע מעיזבון אמו.

17. התקיימו שתי ישיבות הוכחות בשאלת תוקף ההסתלקות והצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם בכתב.

18. התובעת טוענת כי ההסתלקות נעשתה בחוסר תום לב ונועדה לנשל אותה מזכויותיה לקבל מחצית מהחלקה שהנתבע ירש (מחצית מתשיעית המגרש). לדבריה, היא השקיעה למעלה מ – 600,000 דולר בשיפוץ הבית ובתשלום לאשתו הקודמת של הנתבע, על סמך הבטחה של המנוחה כי מחצית מהמגרש שייך לה ומחצית לנתבע. למרות שהמנוחה העבירה לה ולנתבע 2/3 מהמגרש, היא צפתה שהמנוחה תממש את הבטחתה  ותעביר לה ולנתבע גם את השליש הנותר. ההסתלקות של הנתבע היא קנוניה שנרקמה בינו לבין אחיו על מנת לפגוע בה. לטענתה, הסתלקותו של הנתבע לא עולה בקנה אחד עם רצונה של המנוחה ונעשה לה עוול קשה.

19. התובעת טוענת גם, כי ההסתלקות בטלה מאחר והיא נערכה לאחר שהעיזבון כבר חולק, בניגוד לסעיף 6 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"), הקובע כי ניתן להסתלק "כל עוד לא חולק העיזבון" ( סעיף 8 לסיכומיו). כמו כן, תצהיר ההסתלקות נעשה "בהשפעת מרמה" מאחר והוא נחתם לאחר שהנתבע שלח הודעת פרידה לתובעת ומטרתו היתה לנשלה מזכויותיה שלא כדין (סעיף 15 לסיכומיו).

20. הנתבע טען מאידך, כי אמו היתה מסוכסכת מאוד עם התובעת והיא כעסה עליה מאוד. לפיכך, ברור שהמנוחה לא רצתה לתת לו ולתובעת דבר, מעבר לשני שליש החלקה שהיא העניקה להם על פי ההסכם. לדבריו, הכספים שהושקעו בבניית הבית הם כספים משותפים שלו ושל התובעת ואמו הסכימה להעניק להם 2/3 מהמגרש רק בכפוף לכך שלא תהיה לו ולתובעת כל טענה או דרישה נוספת ממנה או מעיזבונה.

21. הנתבע טוען כי גם הוא קיווה שאמו תעביר לו ולתובעת את השליש הנוסף של המגרש ואולם הוא הבין לאחר חתימת ההסכם, כי אמו נחושה לא לתת להם דבר מעבר למתנה שהיא נתנה כבר. היחסים בין התובעת למנוחה היו כה גרועים וקשים ולכן החליטה המנוחה לא לתת להם שום חלק נוסף מהמגרש. התובעת לא טרחה אפילו להגיע ללווייתה של המנוחה ולא הגיעה אף לשבעה. לדבריו: "מטרת ההסתלקות היא אחת: לשמור על כבודה של המנוחה, ולהבטיח שרצונה המוכח, העקבי והעז – יקוים" (סעיף 3 לסיכומיו).

22. על אף שרצונה של המנוחה פגע בו, הוא סבור שעליו לכבד את רצונה ולהסתלק מחלקו בעיזבון. ההסתלקות לא נועדה לפגוע בתובעת אלא לכבד ולקיים את רצונה של המנוחה.

ב.         דיון והכרעה

1. סעיף 6 לחוק קובע כי:

            "(א) לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העיזבון רשאי יורש, בהודעה בכתב לבית המשפט, להסתלק מחלקו בעיזבון...

            (ב) מי שהסתלק מחלקו בעיזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה...".

2. יש לדחות את טענת התובעת כי במקרה דנן, העיזבון חולק עוד לפני ההסתלקות. אכן, ביום 14.10.15 אישרתי לאחיו של הנתבע לקבל בינתיים את חלקם בכספי המנוחה, מאחר שלא היתה מחלוקת כי סכום זה לא שייך בכל מקרה לתובעת ולנתבע. הסתלקותו של הנתבע היתה ביום 9.12.15 דהיינו לאחר מכן. ברם, הנתבע לא קיבל דבר מנכסי העיזבון ולכן לא ניתן לאמר כי העיזבון חולק. יתר על כן, הנכס המרכזי של העיזבון – הנחלה – לא חולק לאף אחד (סעיף 90 לסיכומי הנתבע). 

3. הרציונל העומד מאחורי דרישת המחוקק בסעיף 6 לחוק, כי ניתן להסתלק רק "כל עוד לא חולק העיזבון" הוא כי מי שכבר קיבל את חלקו, לא יכול להסתלק, לאחר שבחר לרשת את המנוח ובקבלתו את חלקו בעיזבון, גילה דעתו כי הוא מעוניין לרשת. מאחר שמי שמסתלק נחשב כמי "שלא היה יורש מלכתחילה", ברור כי אם היורש כבר קיבל את חלקו אזי בפועל הוא כבר ירש את המצווה. ברם, אם המסתלק לא קיבל דבר מהעיזבון, כמו במקרה דנן, הוא רשאי להסתלק מחלקו בעיזבון, אף אם יתר היורשים נטלו חלק מזכויותיהם בעיזבון. שהרי, המסתלק שלא קיבל דבר מהעיזבון כלל לא גילה דעתו שהוא מעוניין לרשת. 

4. בע"א 4372/91 סיטין נ' סיטין, פ"ד מט (2) 120 (להלן: "פס"ד סיטין") דן בית המשפט בתוקף הסתלקות, כאשר היא נועדה למנוע מנושים לגבות את חובם. נפסק כי:

            "כאשר בבסיסה של ההסתלקות ניכרת רמייה או כוונה לפגוע בזכויות צדדים סמוכים, על בית המשפט להעמיק ולבחון את נסיבות הפעולה מחוץ לגדרי חוק הירושה, על מנת שלא יינזקו האחרונים בברכתו של החוק. הוראות החוק אינן מיועדות, בבחינת תכליתן, לשמש כסות למבקש לגרוע מזכויותיהם של בעלי התביעות כנגדו ועל כן פעולה מעין זו הינה שימוש לרעה בזכות משפטית וניתן לבטלה... האכסניה הראויה יותר לבחינת תוקפה של הסתלקות מירושה במסגרת המשפט הפרטי הינה דרישת תום הלב".

5. באותו עניין נפסק, כי מאחר שהוכח שמטרת ההסתלקות היתה למנוע מאשתו של המסתלק לקבל את הזכויות המגיעות לה כנושה, דינה להתבטל. נקבע כי: "ההפחתה מיכולת המימוש של הנושים אגב הסתלקות הינה בניגוד לחובת הקיום בתם לב ושלא בדרך מקובלת ועל כן ניתן לבטלה".

6. א"מ פרופ' שמואל שילה ז"ל, במאמרו "הסתלקות יורש מזכותו בעיזבון כשהוא חב לאחרים", חוקים ו' (2014) בעמ' 149, דן בשיקולים שעומדים מאחורי זכותו של יורש להסתלק מחלקו בעיזבון. בין היתר מצוינת זכותו של כל אדם לפי סעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו שלא לקבל מתנה או ירושה שהוא לא מעוניין בה (עמ' 159). כמו כן, נטען כי לאור עקרון העל של "מצווה לקיים דברי המת" ברור כי המורישה בפס"ד סיטין הנ"ל, "בוודאי היתה רוצה שנכסיה יעברו לנכדיה או לבנה השני ... ולא לנושים של בנה... על אחת כמה וכמה שהייתה מבקשת שנכסיה לא יועברו לאישה שממנה עמד בנה להתגרש" (עמ' 161). לדבריו, מאחר שרואים את המסתלק כמי שמלכתחילה לא ירש "בלתי אפשרי לראותו כמעביר נכסי עיזבון שמעולם  לא היו שלו" (עמ' 164). 

7. כמו כן נטען במאמר הנ"ל כי:

            "בדיני ירושה אומד דעתו של המוריש גובר  על כללים אחרים. ברוב רובם של המקרים ברור שהמוריש היה מעדיף את העברת נכסיו לקרובי משפחתו שלו... מאשר לידיו של הנושה. כלל  עתיק יומין במשפט הפרטי הוא שאין לחייב אדם לקבל מתנה בניגוד לרצונו... יש מקום לטענה שהזכות להסתלק קיימת לא רק במסגרת המשפט הפרטי אלא היא מוגנת גם במסגרת המשפט  החוקתי" (עמ' 169).

8. במקרה דנן, התובעת לא הוכיחה כי נרקמה כנגדה קנוניה ע"י הנתבע ואחיו או שההסתלקות היא למראית עין. הטענות נטענו בעלמא ולא הובאה להם כל הוכחה. טענתה כי: "לא נראה לי סביר כי הוא מוותר על הכסף שלו והרכוש שלו אלא אם כן יש קנוניה מאחורי הגב" (עמ' 212 שורות 9-10), לא יוצאת מגדר של סברה, כאשר כידוע, טענת קנוניה יש להוכיח בראיות משמעותיות. התובעת לא הביאה ולו עד חיצוני אחד להוכחת טענותיה. כפי שטוען הנתבע בצדק, הנטל להוכיח כי ההסתלקות אינה תקפה, מוטל על כתפי התובעת (סעיף 53 לסיכומיו).

9. הנתבע כתב לאחיו, עוד ביום 2.12.14 כי צוואת אמו משנת 2012 מקובלת עליו וכי הוא לא מעוניין לקבל דבר מעיזבונה.

10. הסתלקותו של הנתבע מעיזבון אמו נעשית לאור אמונתו כי זה היה רצונה של אמו. ברור כי כלכלית הוא היה מעדיף שלא להסתלק, לקבל עוד תשיעית מהמגרש, לתת מחצית לתובעת ולהיוותר עם היתרה. ברם, הוא ראה מחובתו לקיים את רצונה של המנוחה כפי שהוא הבין אותה ולדבריו "צו מצפונו" אילץ אותו להסתלק (סעיף 5 לסיכומיו).

11. כפי שפורט בהחלטה, הוכח כי היחסים בין התובעת למנוחה היו קשים ומתוחים ביותר בשנים האחרונות לפני פטירתה, מסוף שנת 2008. אף התובעת הודתה בכך ואישרה כי היא לא השתתפה בהלווייתה של המנוחה ולא הגיעה לשבעה (עמ' 119 שורות 21-23). היא אף אישרה שלא העלתה על דעתה שהמנוחה תעניק לה דבר מעיזבונה (עמ' 119 שורות 26-27).

12. המנוחה עמדה על כך שהן התובעת והן הנתבע לא יתבעו דבר מעבר לשני שליש הנחלה שהיא העבירה להם. כמפורט בהחלטה, התובעת הבינה היטב וידעה כי זה תנאי מהותי שעליה להסכים לו, אם רצונה לקבל שליש מהנחלה. היא ויתרה במפורש בסעיף 7 להסכם, על כל זכות בירושתה של המנוחה ולולי התחייבות זו, המנוחה לא היתה מעניקה לה דבר מהמגרש.

13. השאלה היא, האם העובדה שעקב ההסתלקות של הנתבע, התובעת מפסידה את חלקה על פי הסכם הממון, מביאה בהכרח למסקנה, כי הסתלקותו אינה בתום לב ויש לבטלה.

14. אני סבור כי התשובה לשאלה זו היא שלילית. במקרה דנן, הוכח כי המנוחה לא רצתה להעניק דבר לתובעת מעבר למה שהיא העניקה לה בהסכם. לא הוכח שהיא ידעה על הסכם הממון ומסתבר כי היא לא ידעה על תוכנו. אח הנתבע העיד כי "אני יכול לומר בוודאות שאמי לא ידעה עליו" (עמ' 108 שורה 17) והדבר אף מתחזק לאור עדות התובעת, כי המנוחה יצאה מהמשרד לפני שההסכמים נחתמו ע"י הנתבע ועל ידה והמנוחה חתמה על ההסכם קודם, לבדה (עמ' 116 שורות 3-8).

15. במקרה דנן, ברור לחלוטין כפי שפורט בהחלטה,  כי המנוחה לא רצתה שהתובעת תקבל דבר מעיזבונה והתובעת אף התחייבה בהסכם שלא תתבע דבר מעיזבונה. בניגוד לעובדות פס"ד סיטין, ששם לא ניתן היה לדעת האם המצווה התנגד לתת רכוש לנושה, פה ברור כשמש שהמנוחה לא רצתה להעניק לתובעת דבר. אחי הנתבע העיד שאמו אמרה לו במפורש כי שליש המגרש שנותר יישאר לו ולאח השני בלבד ולא לנתבע (עמ' 109 שורות 11-15 ושורות 28-29). גם האח השני העיד שאמו אמרה לו במפורש כי: "השליש האחרון בשום מקרה לא יעבור אל הנתבע והתובעת אלא יועד לאחיו של הנתבע" (עמ' 112 שורות 21-22). התובעת לא הביאה ולו עד אחד לסתירת עדויותיו של הנתבע ואחיו.

16. לכן, בהסתלקות של הנתבע, יש משום כיבוד רצונה של המנוחה אשר לא רצתה שהתובעת תקבל שום חלק נוסף מעיזבונה. אין כאן הסתלקות שלא בתם לב, שהרי אם הנתבע לא היה מסתלק הוא היה זוכה לקבל שישית מיתרת העיזבון. הנתבע הסכים לוותר על חלקו כי הוא מאמין באמת ובתמים כי רצונה של אמו היה שהוא לא יקבל דבר מעיזבונה. הנתבע העיד שפנה אל אמו אחרי שחתם על ההסכם והסכם הממון וביקש שתכין צוואה שבה תוריש לו את שליש המגרש שנותר. אולם "היא סירבה בכל תוקף" (עמ' 99 שורות 12-29). האח השני העיד כי הנתבע "היה בהלם" כשנודע לו על הצוואה האחרונה שבה הוא נושל ואולם הוא: "אמר שהוא מכבד את רצון אמא" (עמ' 113 שורה 10). זאת, למרות שהוא היה "פגוע" מהצוואה (שם שורה 16).

17. לא הובהר מדוע המנוחה לא כתבה צוואה חדשה לאחר שביטלה את צוואתה בחודש ינואר 2009. הנתבע העיד כי היו ניסיונות לשכנע אותה לכתוב צוואה חדשה ואולם "היא התעקשה לא לכתוב" (עמ' 101 שורות 7-8).

18. אין המדובר במקרה של חייב המסתלק מירושה  שזכה בה, על מנת שנושה לא ייגבה ממנו והוא עושה כן, ביודעו שבכל מקרה, מלוא זכייתו תועבר לנושיו. במקרה דנן, לנתבע לא היו נושים והוא רק התחייב שמחצית ממה שיירש, הוא יעניק לתובעת. ברם, משהתברר לו בוודאות לאחר חתימת הסכם הממון, כי אמו לא מוכנה להעניק לו את שליש המגרש שנותר, הוא מעוניין בקיום ההסתלקות על מנת שרצון אמו יתגשם.  אין מדובר בשימוש בזכות שאינה בתם לב.

19. אכן, נתבע העיד כי אמו לא אמרה לו כיצד היא רוצה לחלק את יתרת המגרש אחרי מותה (עמ' 100 שורות 1-14). אולם, הוא השתכנע לאחר מותה כי רצונה הברור היה שלא להעניק אותו לו או לתובעת. עדותו כי המנוחה לא אמרה לו דבר בנושא, לא סותרת את הצהרתו כי הוא הבין לאחר מות אמו, כי זה היה רצונה. כך הוא שמע מאחיו ואין בכך כל סתירה, בניגוד לטענת התובעת (סעיף 24 לסיכומיה). הבנה זו עולה בקנה אחד עם מערכת היחסים העכורה ביותר שהיתה בין התובעת למנוחה והשנאה התהומית ששררה ביניהן.

20. עדות הנתבע כי רצה לכבד את רצון אמו, לא נסתרה (עמ' 104 שורה 11 ועמ' 105 שורות 22-23). אכן, בעת החתימה על הסכם הממון קיווה הנתבע ואף התובעת קיוותה, שהמנוחה תעניק לנתבע את השליש הנוסף של הנחלה. לכן, התחייב הנתבע כי אם הוא יירש את אמו, הוא יעביר לה מחצית מירושתו בנחלה. ברם, הובהר לאחר מכן, כי המנוחה לא מוכנה בשום פנים ואופן להוריש לו חלק נוסף במגרש ולכן בהסתלקותו הוא בפועל מקיים את רצון המנוחה, למרות שהיא לא ערכה צוואה כדין. לפיכך, ההסתלקות היתה כדין ואין עילה לבטלה.

21. אכן, הנתבע הסתלק מחלקו בעיזבון לאחר ששלח לתובעת הודעה על פירוד על פי הסכם הממון וייתכן כי המניע להסתלקות היה גם המשבר שאירע בין הצדדים. ברם, אין לראות בכך משום "מעשה מרמה" אלא כאמור, רצון לממש את רצון אמו. יש לדחות את טענת התובעת כי העובדה שבאת כוחם של אחיו של הנתבע התייצבה לדיונים בהליך זה, מלמדת על קנוניה (סעיף 15 לסיכומי התשובה). אכן, באת כוחם לא היתה נחוצה היות והם לא היו צד להליך שעסק בשאלת תוקף ההסתלקות. ברם, אין לראות בעצם השתתפותה בדיונים עדות לכך.

22. זאת ועוד: אין שחר לטענת התובעת כי היא "יוצאת מקופחת" אם ההסתלקות לא תבוטל. לדבריה, היא השקיעה מעל 600,000 דולר בשיפוץ הבית ובתשלומים לאשתו הראשונה של הנתבע. ברם, דבריה לא מדויקים כלל וכלל, שהרי הבית הראשון שנמכר והווה את רוב הכסף שהושקע בבית, היה בית משותף. בהסכם לחיים משותפים שהתובעת חתמה עם הנתבע ביום 16.7.96 הוצהר כי הבית הראשון שנרכש במושב **** "נרכש ממשאבים הכלכליים המשותפים ויהיה בבעלותם המשותפת בחלקים שווים ביניהם גם אם יירשם מטעמי כדאיות ע"ש התובעת בלבד" (סעיף 4 (ב) להסכם).

23. לדעתה של התובעת, הבית הראשון  - שהיה כאמור משותף לה ולנתבע – ושנמכר לצורך  השיפוץ של הבית ב *****, שווה היום מעל ארבעה מיליון ₪ (לדבריה הוא נרכש בסך של 400,000 דולר בערך – עמ' 113 שורות 27-28 ועמ' 114 שורה 18).  דהיינו, אם הבית לא היה נמכר, שווי מחצית הבית השייך לה היה שני מיליון ₪ בקירוב. לפי שמאות שהומצאה ע"י הנתבע, החלקה שווה מעל 16 מיליון ₪ והתובעת קיבלה שליש מסכום זה. מאחר שהוכח כי הכספים שהיא השקיעה ברכישת ביתה הקודם ****  היו משותפים לה ולנתבע, ברור כי היא לא יצאה נפסדת כלכלית אלא אדרבא, בעקבות ההסכם, שופר מצבה באופן משמעותי ביותר. 

24. אף אם נכונה טענתה שלא הוכחה, שלאחר תשלום מיסים הנחלה שווה רק 10 מיליון ₪ (עמ' 115 שורה 7), הרי ששליש מסכום זה הוא הרבה יותר משווי מחצית הבית הראשון וממחצית הסך שהיא ונתבע השקיעו בשיפוץ בית המגורים בחלקה.

25. לאור זאת, מקרה דנן שונה לחלוטין בעוד היבט חשוב, מהמקרה שנדון בפס"ד סיטין. שהרי, שם דובר היה בנושה שהמסתלק היה חייב לה כסף ולכן ההסתלקות פגעה בקניינה של הנושה שהיתה אשתו. שונה הדבר במקרה דנן, שבו התובעת למרות היותה "נושה" במובן שהיא בגדר "מעוניינת בדבר", היות שהמסתלק הבטיח לה לקבל מחצית ממה שיקבל מירושת אמו במגרש, היא בעצם אינה נושה אמיתית. שהרי, באמצעות קבלת המתנה של 1/3 מהנחלה היא קיבלה הרבה מעבר למה שהיא  השקיעה בבית. היא לא נפגעת באופן אמיתי אם ההסתלקות תוכר, שהרי היא קיבלה בעצם את "סכום הנשייה" עוד בחיי המנוחה, מהמנוחה. כל מה שהיא נלחמת עליו בהליך זה, היא קבלת הרבה יותר ממה שהיא השקיעה בפועל בבית.  לא מדובר אם כן בנושה אמיתי שיפסיד כסף שהעניק למסתלק אם  ההסתלקות תוכר, אלא בנושה שכבר קיבל הרבה מעבר למה שהעניק למסתלק והוא מעוניין לקבל זכויות נוספות שיביאו אותו מבחינה כספית למצב טוב יותר ממה שהיה לפני שהעביר כספים שהשביחו את החלקה שהיתה בבעלות המנוחה.

26. כמו כן, הנתבע מונע ממנה מהתובעת לקבל זכות שכלל לא היה ברור כי היא תהיה קיימת, שעה שנחתם ביניהם הסכם הממון. אף התובעת ידעה, כי מדובר בזכות שכלל לא בטוח כי תיווצר בעתיד ומדובר רק באפשרות שאין לדעת אם תתממש. מה שאין כל במקרה של נושה רגיל, שציפה לקבל את מה שמגיע לו על פי דין ולא היתה מחלוקת בעת שהחוב נוצר, כי הוא זכאי לקבל את מה שהעניק לחייב, בחזרה.

27. כמו כן, יש לדחות גם את טענת התובעת כי ההסתלקות היא נגד תקנת הציבור (סעיף 34 לסיכומיה). טענה זו נטענה בעלמא וללא כל נימוק. בצדק טוען נתבע כי: "תקנת הציבור מחייבת לכבד את רצונו וכבודו האחרון של הורה שנפטר... בוודאי שתקנת הציבור היא שלא לכפות על בן לקבל חלקו בעיזבון אמו, כאשר הוא מאמין שרצונה של האם היה שלא להעניק לו כל חלק בעיזבונה" (סעיף 75 לסיכומיו).

28. לפיכך, התביעה לביטול ההסתלקות, נדחית. ב"כ הנתבע תגיש צו ירושה לחתימה תוך ציון ההסתלקות.

29. התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 30,000 ₪.  התובעת רשאית להגיש בקשה לפסיקת הוצאות כנגד אחיו של הנתבע, בגין הליך הבקשה לדחיית ההתנגדות על הסף, שנדחתה.

30. פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום,  כז' סיון כ"ז סיוון תשע"ו,   03 יולי 2016, בהעדר הצדדים.