ועדה מקומית לתכנון מעלה הגליל נ' פלוני

בפתח הכרעת הדין אני מודיעה כי החלטתי לקבל את טענת "אין להשיב לאשמה" ולזכות את

הנאשם. 

כתב האישום וההליך המשפטי

1. בפני בקשה לזכות את הנאשם מהטעם שהמאשימה לא הצליחה להרים הנטל המוטל עליה ואין על הנאשם להשיב לאשמה, בהתאם לסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ).

    

2. ביום 11.11.2019 הוגש כנגד הנאשם כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של ביצוע עבודות בניה ושימוש במקרקעין טעוני היתר ללא היתר – עבירה לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") החל מתאריך 25.10.2017- תיקון 116 לחוק התכנון והבניה מיוחס לנאשם גם ביצוע עבירה של שימוש אסור במקרקעין לפי סעיף 243 (ה) לחוק התכנון, עבירה לפי סעיף 243 (ו) (1)(2)(3)(4)(5) לחוק התכנון והבניה ואחריות קפידה, עבירה לפי סעיף 243 (ז) לחוק התכנון והבניה.

    

3. על פי עובדות כתב האישום מיוחס לנאשם כי ביום 19.07.2015 או בסמוך לכך ביצע עבודות בניה הטעונות היתר, ללא היתר, באופן שהקים מבנה מגורים, בשטח כולל של 150 מ"ר בלא היתר, על מקרקעין הידועים כגוש 19226 חלקה 40 בכפר כיסרא. נטען בכתב האישום כי המקרקעין הוחזקו על ידי הנאשם. נטען כי המבנה מאוכלס ומשמש למגורים.

    

4. הנאשם כפר במיוחס לו וטען באמצעות ב"כ כך:

    

   "הנאשם לא המחזיק של המקרקעין וגם לא מי שבנה וגם לא מי שמשתמש בפועל. הנאשם לא הגיש הבקשה, אביו הגיש הבקשה בשמו. אביו רצה לייעד הבניין אליו. אין בין הגשת הבקשה בשנת 2010 לעבודות השימוש והבנייה ולא כלום"

    

5. ב"כ הנאשם העלה טענות נוספות במועד המענה לכתב האישום והנוגעות להתיישנות ושיהוי בהגשת כתב האישום. לאור טענות אלו נקבע התיק להוכחות.

    

6. במסגרת פרשת התביעה ב"כ המאשימה ויתר על העדת עדי התביעה מס' 2 ו-3.

    

   מטעם המאשימה העיד בבית המשפט מנהל הפיקוח הוועדה המקומית לתכנון ובניה "מעלה הגליל", מר נבואני נור.

    

7. העיד המפקח בבית המשפט ואישר כי בשנת 2009 הוגשה בקשה על שם פלוני אלמוני - הנאשם. עוד אישר העד כי בתאריך 19.07.2015 ערך דו"ח ביקור במקום- הוגש וסומן ת/1, כן הוגש תצלום שצילם העד- סומן ת/2. העד שבמסגרת עבודתו הוא מכיר את כפר כיסרא כ- 20 שנים.

   באמצעות העד הוגשו לבית המשפט תשריט חלוקה ותצ"א - סומנו ת/3 ות/4.

   משנשאל העד לגבי מועד עריכת התצ"א, השיב:

   "זהו תצ"א משנת 2015 או 2013, זו תצ"א שהייתה עמי. סימנתי את המבנה בתצ"א"

   לבית המשפט הוגשו מסמכים נוספים.

    

8. בחקירתו הנגדית אישר העד כי פעולות החקירה מושא כתב האישום בפני הסתיימו בשנת 2015 ולא נעשו פעולות חקירה נוספות.

    

   נשאל העד על סמך מה קבע שהמבנה מושא האישום נבנה על ידי הנאשם והשיב:

   "הסתמכתי על כך שהגיש בקשה בשנת 2009 ולכן קבעתי שזה המבנה...בגלל שהגיש הבקשה על שמו".

    

   בהמשך נשאל העד כך והשיב:

   "ש. זה עניין של מסקנה?

   ת. כן.

   ש. אין לך עדות שבנה?

   ת. לא.

   ש. אין לך עדות שהשתמש?

   ת. נכון.

   ש. כל התשתית שהיוותה עילה לחקירה כנגדו מבוססת על סברה?

   ת. כן".

    

   במסגרת חקירתו הנגדית הוצג לעד תצ"א עדכני והוא התבקש לסמן את מיקום המבנה- המסמך הוגש וסומן נ/2.

    

   העד אישר בעדותו כי המבנה נמצא בחלק הצפוני של חלקה 40, ליד הכביש הראשי "סימנתי ליד מגרש 18 צפון, צמוד לכביש הראשי"

    

   עוד אישר העד כי בקשת ההיתר שהגיש הנאשם התייחסה לבניה במגרש 19 וכלשונו של העד:

   "בחלק הדרומי ביותר של החלקה 40".

    

   בעדותו נשאל העד והשיב כך:

   "ש. אני מראה לך את ת/5 שם צוין שהוא לכאורה ביקש ההיתר למגרש 19 ואת התשריט איחוד וחלוקה מס' 19 לא נמצא במיקום שאתה איתרת המבנה.

   ת. בתשריט החלוקה מופיע 40/19. גם בבקשה שהוגשה לוועדה כתוב 40/19 וזה לא אותו מקום מה שמופיע בתשריט החלוקה. מיקום הבניין.

   ש. כפי שאתה רואה גם את הבקשה שהגיש וגם כשאתה יודע את מיקום איתור הבנייה ליד הכביש הראשי, זה בגין אותו מבנה מה שהוא הגיש והבנייה בפועל?

   ת. מה שהוא הגיש זה לא אותו מגרש, זה לא אותו מקום.

   ש. כשיש לך את הנתונים האלה, מסתבר שיש לך טעות, איך פתחת בחקירה באותו בניין נגד הנאשם?

   ת. יש בוועדה תפקידים. תפקידי מפקח יוצא לשטח ובודק. אני יודע שמדובר באותו מבנה בוודאות. אולי פה הייתה תקלה טכנית של 19, 18, מי שצריך לעלות על התקלה זה בודק תכניות בוועדה.

   ש. הוגשה בקשה על פי אותו תשריט חלוקה מצוין מגרש 19, זה היווה בסיס שתשייך את הבניין אליו. איך הצלחתם לקשר זאת אליו?

   ת. לא לקחתי לשטח תשריט חלוקה, לא הסתכלתי על מס' מגרש. הסתכלתי על הבית עצמו.

   ש. אני מפנה אותך לת/8. מה כתוב? מיקום הבניין?

   ת. כתוב 40/19.

   ש. אתה לא יודע אם בנה או לא?

   ת. אני לא יודע. הסתמכתי על הבקשה שהוגשה לוועדה".

    

9. עם סיום עדות העד , הסתיימה פרשת התביעה וב"כ המאשימה הכריז "אלו עדי".

    

10. בשלב זה, העלה הסנגור טענה לפיה אין על הנאשם להשיב לאשמה. לטענת הסנגור, המאשימה לא הצליחה להוכיח את יסודות העבירה, תוך שטען הוא כי לא הובאו בפני בית המשפט כל  ראיות כי הנאשם בנה את המבנה מושא כתב האישום ו/או השתמש בו.

     

11. ב"כ המאשימה, אישר בהגינותו, כי הוא ער לקשיים הראייתיים שעלו וכלשונו:

     

    "אני אומר שאני ער לבעייתיות הראייתית אני חי מתוך מסמכי המאשימה , לטעמי העד הסתמך על מסמכים שמצא בתיק הוועדה ואשר נגעו לבקשה להיתר כאשר העד אמר מפורשות שזה אותו מבנה. אכן אני יכול לאשר שבעל הקרקע הוא אביו של הנאשם, אני יכול לפרט שבסופו הוצא היתר על שם אביו של הנאשם. העד אמר מפורשות שהמבנה הוא זהה למה שהוקם בפועל. הוא לא ידע להגיד מי בנה. הנאשם בסופו של יום לא הגיע לוועדה ונתן גרסה".

     

    דיון והכרעה

    טענת "אין להשיב לאשמה"

12. המסגרת הנורמטיבית לטענה "אין להשיב לאשמה" מצויה בסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982:

     

    "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין; הוראות סעיפים 182 ו-183 יחולו גם על זיכוי לפי סעיף זה."

     

    מהות הטענה נעוצה בכך, שהנאשם איננו מחויב להשיב לאשמה שעה שהמאשימה לא הוכיחה אשמתו ולו לכאורה. בית המשפט המתבקש להכריע בטענה זו, אינו נדרש לשקול שיקולי מהימנות או שיקולי הענקת משקל ראייתי לראיות, אלא מתבקש להניח כי כל הראיות אשר הוצגו בפניו מהימנות ובעלות משקל ובהינתן הנחה זו, לשקול האם יש באותן ראיות כדי לבסס את הרשעת הנאשם בדין.

     

    בהתאם להלכה הפסוקה, די בקיומן של ראיות דלות ובסיסיות בלבד להוכחת יסודות העבירה אשר יוחסה לנאשם בכתב האישום, וכלשון בית משפט העליון בע"פ 405/80 מדינת ישראל נ' זבולון בן אברהם שדמי, פ"ד לה(2) 757:

     

    "...לאחרונה נדונה השאלה בדבר ראיות המספיקות כדי לדחות טענה, שאין להשיב על האשמה, בפסק-דין, שניתן מפי השופט שמגר בע"פ 732/76 [3]. את ההלכה בעניין זה מסכם השופט שמגר בזו הלשון, בעמ' 179-180: "בית-המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב-האישום. ראיות בסיסיות לענין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית-המשפט העליון, ב-ע"פ 28/49 הנ"ל, ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם. לעניין משקלן של הראיות ובחינת אמינותן מן הראוי להוסיף, למען שלמות התמונה, כי ייתכנו נסיבות קיצוניות שבהן תעלה שאלה זו כבר בשלב הדיוני האמור: וכך נקבע בשעתו, באנגליה, בגדר כלל של פרקטיקה (practice note), כי את הטענה אשר לפיה אין להשיב לאשמה ניתן להעלות, בעיקר, בהתקיים אחד משניים אלה: א. כאשר לא הובאה עדות כשלהי כדי להוכיח יסוד חיוני ומרכזי של האשמה, או ב. כאשר הסתבר בעליל, על פניו, כי כל הראיות שהובאו על-ידי התביעה הן כה בלתי-אמינות עד שאף ערכאה שיפוטית בת-דעת לא היתה מסתמכת עליהן ... אך מובן הוא כי נסיבות מן הסוג השני, שבהן ייזקק בית-המשפט בשלב של תום פרשת-התביעה לענין האמינות, הן חריגות ומכאן גם שההזדמנויות אשר בהן ייעשה יישום מעשי של כלל הפרקטיקה הזה, יהיו נדירות." .

     

13. טענת "אין להשיב לאשמה" צריכה להיבחן בהנחה שהראיות שהובאו לחובת הנאשם בין בחלקן ובין במלואן, תזכינה למלוא האמון והמשקל הראייתי.

     

14. העיד, כאמור מפקח הבניה, כי אין בידי המאשימה ראיות הקושרות את הנאשם לבניית המבנה ולשימוש בו והמדובר בסברה "מסקנה" (פרוטוקול מיום 19.05.2022 עמ' 10 שורות 5-12) שהעד הגיע אליה בעקבות בקשה לקבלת היתר משנת 2009 שהוגשה על ידי הנאשם והמתייחסת לחלק אחר של המקרקעין ולא לחלק בו נבנה המבנה נשוא כתב האישום שבפני.

     

15. בנסיבות אלה, אני סבורה, כי לא עלה בידי המאשימה להביא ראיות ברמה הבסיסית הנדרשת בהתאם לשלב הדיוני בו ההליך נמצא, הקושרות את הנאשם בזיקה לבניית המבנה ולשימוש האסור בו ולפיכך, אני מקבלת את טענת ההגנה לפיה "אין להשיב לאשמה" ובהתאם להוראת סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי אני מורה על זיכוי הנאשם מהמיוחס לו בכתב האישום.

     

    זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי

    מזכירות בית המשפט תשלח העתק מהחלטתי זו לצדדים ותסגור את התיק במערכת נט המשפט

     

    ניתן היום, ט' שבט תשפ"ג, 31 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.