1. התובעת הגישה כנגד הנתבעת בקשה לביצוע שטר חוב על סך של 25,000 ₪ אשר נמסר על ידי הנתבעת לידי התובעת להבטחת התחייבויותיה על פי הסכם התקשרות מיום 21.10.12.
אין מחלוקת כי הנתבעת בקשה לאשפז את בעלה במוסד הסיעודי אותו מנהלת התובעת ברמת גן ואף חתמה על הסכם ההתקשרות ומסרה את שטר החוב נשוא התובענה בהתאם לסעיף 29 להסכם ההתקשרות.
לטענת התובעת שהה בעלה של הנתבעת במוסד הסיעודי תקופה של 42 ימים.
לפיכך טוענת התובעת, כי נותר חוב בסך של 29,021 ₪ לאחר ששולם סך של 2,579 ₪ בלבד בגין שהות זו.
2. הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע שטר וטענה בתצהיר ערוך בכתב יד כי סוכם על תשלום של 2,000 ₪ בחודש הראשון לאשפוזו של בעלה וסך של 2,500 ₪ בחודש השני. יתרת הסכום היתה אמורה להשתלם על ידי משרד הבריאות. הנתבעת הוציאה את בעלה מהמוסד משום התנהלות רשלנית במקום שהביאה את בעלה לדיכאונות חמורים.
לטענת הנתבעת שילמה את עלות החודש הראשון ומאחר ובעלה שהה במקום רק 4 ימים מהחודש השני עליה לשלם רק סכום יחסי בהתאם.
3. לאחר מתן רשות להתגונן לנתבעת, הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים ומהם התבררה התמונה המלאה.
לטענת העדה מטעם התובעת עלות אשפוז סיעודי במוסד הוא 550 ₪ ליום אך המאושפזים מחויבים בתשלום כולל מדי חודש בסך 12,500 ₪ ככל שהם שוהים במקום תקופה של לפחות שנה אחת.
לעיתים זוכים המאושפזים במימון משרד הבריאות בשיעור של כ 90% מהעלות ומשום כך נוהגת התובעת ליתן למאושפזים ארכה בת 45 יום לעשות את הדרוש על מנת לקבל את אישור המימון ממשרד הבריאות וגובה מהם בתקופה זו ועד לתשלום המימון בפועל סכום נמוך השווה לסכום שיגבה מהם לאחר מתן אישור זה.
מאחר ובעלה של הנתבעת לא עשה את הדרוש על מנת לקבל את אישור המימון ממשרד הבריאות ואף הפסיק שהותו במוסד לאחר מעט יותר מחודש, בוטלה ההנחה המותנת שקיבל ועל הנתבעת לשלם את הסכום המלא בגין השהות, דהיינו, סך 12,500 ₪ בגין חודש ימים ועוד סך של 550 ₪ ליום כפול 12 הימים הנותרים ובסה"כ 19,100 ₪.
התובעת אף טוענת כי הנתבעת חבה לה סכום של חודש ימים נוסף בהעדר הודעה מראש על העזיבה ובסך 12,500 ₪ נוספים.
מאחר וסכום שטר החוב מוגבל לסך של 25,000 ₪ יוצא כי נתבע מהנתבעת סכום של 5,900 ₪ בגין אי מתן הודעה מראש על העזיבה.
4. הנתבעת טענה בתצהיר עדותה הראשית כי בשל לחץ הזמנים לאשפז את בעלה בו היתה נתונה במועד החתימה על ההסכם, לא קראה אותו כראוי. לטענתה הובטח לה על ידי מנהלת המקום, אירית, כי תשלם בחודש הראשון 2,000 ₪ ובחודש השני סך של 2,500 ₪ ורק לאחר אישור המימון על ידי משרד הבריאות, ישולם התשלום המלא. אירית אף העלתה הבטחתה זו על הכתב בשולי עמ' 5 להסכם האשפוז.
הנתבעת טענה כי החל מהיום הראשון לאשפוז לקה המקום בחוסר היגיינה וטיפול לקוי ולמרות תלונותיה והבטחות עובדי המקום, לא היה כל שיפור. הדבר הביא את בעלה למצב רוח רע, בכי וסירוב לאכול.
לפיכך, מצאה הנתבעת עבורו מוסד סיעודי אחר והפסיקה את אשפוזו של בעלה במוסד התובעת.
הנתבעת טענה כי שילמה סך של 3,328 ₪ לתובעת בהתאם להסכמה עם אירית מנהלת המקום.
בנסיבות העניין, טוענת הנתבעת כי התובעת אינה זכאית לתשלום נוסף ובשל הפרת ההסכם על ידה, אין התובעת זכאית גם לפיצוי המוסכם בגין אי מתן הודעה מראש.
לבסוף טענה הנתבעת כי נוסח ההסכם הוא בניגוד להנחיות משרד הבריאות האוסר התנאה של האשפוז בקשר עם מימון משרד הבריאות.
הוגשו גם תצהירי בתה של הנתבעת ואחייניתה אשר תמכו בעדות הנתבעת באשר לתנאי התחזוקה והטיפול במוסד.
5. דיון והכרעה:
הבסיס המשפטי לטענות הצדדים הוא בתחום דיני החוזים הכלליים. הנתבעת אינה חולקת על חתימתה על פני הסכם ההתקשרות ושטר החוב נמסר בהתאם לתנאי הסכם זה.
עילת התביעה הינה אומנם שטרית אך בהתאם להלכה הפסוקה, במיוחד בשטר חוב, רשאי הנתבע להסתמך על החוזה שנכרת בין הצדדים במסגרתו נמסר שטר החוב.
ראה ד.נ. 258/98 צמח נ. שלשבסקי פ"ד נה (4) עמ' 193:
"השטר מעניק עילה עצמאית לאוחז, אך קיים קשר פנימי בין השטר לבין עיסקת היסוד. קשר זה מאפשר לעושה השטר לטעון להגנתו בתביעה על-פי השטר, כי חבותו השטרית פחותה היא לאור עיסקת היסוד".
לטענת התובעת הסכום הנתבע נתמך בהוראות הנספח להסכם ההתקשרות והעובדה כי בעלה של הנתבעת שהה במוסד במשך 42 יום ועזב ללא הודעה מראש.
מעיון בהסכם ההתקשרות עולה כי דמי האשפוז החודשיים נקבעו בסעיף 11 להסכם כדלקמן:
"הדייר ישלם לחברה את כל התשלומים כדלקמן:
א. בתקופת ההמתנה לקוד ישלם הדייר לפי תעריף חודשי שנקבע לתקופת ההמתה (צ"ל "ההמתנה" – ו..ש) לקוד (המחיר בתקופת ההמתנה לקוד אינו כולל נלווים ותוספות כמו הסעות, חיתולים, תרופות, טיפולים מיוחדים וכדומה).
ב. היה ובמהלך תקופת ההמתנה לאישור משרד הבריאות (אשר לא תעלה בשום מקרה על חודשיים ימים) יתקבל אישור קוד מב"ר, תערך התחשבנות עם הדייר לפי מספר הימים כפול 450 ₪ ליום אישפוז, או מחיר חודש מלא של המתנה לקוד – הנמוך מבין השניים.
לדוגמא: דייר שסוכם עימו על מחיר חודשי בתקופת ההמתנה לקוד לפי 6,000 ₪ וקיבל קוד בעשירי לחודש ישלם רק 4,500 ₪ (450X10) שהוא מחיר הנמוך מבין השניים.
ג. בתמורה לשירותי המחלקה, ישלם הדייר לחברה, עבור כל חודש קלנדארי או חלקו (היינו עבור התקופה שלהלן: שתחילתה מהיום ה 1 לאותו חודש קלנדארי או מיום כניסת הדייר למחלקה לפי המאוחר מביניהם, וסופה ביום בו מסתיים אותו חודש קלנדארי. דמי אשפוז חודשיים (להלן: "דמי האשפוז החודשיים") בסך של _________ש"ח (חסר במקור – ו.ש) לתקופה של ____ חודשים (חסר במקור – ו.ש). במידה והדייר מילא את כל חובותיו והחליט על מעבר לטיפול סיעודי אחר (בבית או מוסד סיעודי אחר), עליו להודיע על כך לחברה בכתב 30 יום מראש.
הערה: ללא קשר למשך שהות המטופל בבית האבות, היה ועוזב מסיבה כלשהיא ובכל מקרה (כולל בגין פטירה) החישוב יבוצע לפי חודש אשפוז מלא או לחילופין מס' ימים בהם שהה בבית האבות באותו החודש, לפי סך של 450 ₪ ליום.
ב. (כך מוספר הסעיף במקור – ו.ש.) דמי האשפוז החודשיים ישולמו בגין התקופה שמתחילה ביום חתימת הסכם זה המסתיימת במועד הפינוי (כהגדרתו להלן)..."
לאחר אותה הערה התווספו עוד כהנה וכהנה הוראות הנוגעות למועד התשלום, הצמדה למדד, תוספת מע"מ וכיו"ב סעיפים שאינם רלוונטיים לענייננו.
6. הוראות התשלום מסתיימים בעמוד הבא בסעיף 14 כאשר המשך ההסכם בסעיף 15 תחת הכותרת "סמכות צוות המחלקה".
מול אותם סעיפים 15 עד 19 המתייחסים לכותרת הנ"ל, נרשם בשולי ההסכם בצד ימין בכתב יד המילים: "2,000 +נילוים – בלי כביסה חודש שני 2,500 + נילווים - ללא כביסה חודש שלישי 12,500 + נילווים – ללא כביסה."
סעיף 24 להסכם קובע כי הסכם ההתקשרות יבוא לכדי סיום ב 5 מקרים שאשר שניים מבניהם רלוונטי לענייננו: "א. תוך 30 ימים ממתן הודעה של צד אחד למשנהו, על רצונו בסיום ההסכם..."
"ד. במקרה בו הוחלט על העברתו של המתאשפז לביתו, למוסד אחר ו/או לבית חולים, והדייר לא ביקש לשמור מיטה במחלקה עבור המתאשפז.."
7. נספח להסכם ההתקשרות עוסק בדייר המודיע לתובעת כי הוא ממתין לקוד אשפוז גריאטרי מאת משרד הבריאות לצורך אשפוזו במחלקה ומבקש להתאשפז בטרם התקבל הקוד (הואיל ראשון ושני של הנספח).
הנתבעת חתמה על נספח זה בד בבד עם חתימתה על הסכם ההתקשרות.
נספח זה מתחיל בסעיף 4 ובו הצהרה כי ידוע לדייר כי המחירים הנקובים בהסכם הינם מחירים לאחר הנחה שניתנה לו אך ורק על סמך הצהרתו כי הוא ממתין לקוד אשפוז גריאטרי מאת משרד הבריאות. סכום ההנחה הנטען בנספח זה אינו נקוב בשום מקום בהסכם או בנספחיו. סעיף 11א להסכם ההתקשרות אינו נוקב בסכום כלשהוא ומפנה לתעריף חודשי שנקבע ותו לא.
סעיף 6 לנספח קובע כי הדייר מתחייב כי לאחר קבלת הקוד ממשרד הבריאות ישהה במחלקה לפחות שנה מיום תחילת התשלום על ידי המדינה ויהיה רשאי לעזוב קודם לכן בתנאי שישלים את הפער בין מחיר ההנחה שקיבל לבין המחיר הרשמי של המחלקה והוא, כפי שצוין באותו סעיף בסוגריים: "מחיר קוד עדכני בתוספת מע"מ", וזאת בעבור אותם חודשים בהם היה בהמתנה לקוד וזאת כאמור בסעיף 4.1 בהמשך.
האם עתה יש בידינו לדעת מהו סכום ההפרש? לא. מאחר ובשום מקום עד עתה לא צוין שום סכום שהוא.
בעוד סעיף 4 מחייב את הדייר לפעול לקבלת הקוד ממשרד הבריאות בהקדם האפשרי, קובע סעיף 7 לנספח כי אם לא יעשה הדייר את כל הדרוש וכל שביכולתו לקבל את הקוד הנ"ל ובתוך 45 יום אזי מוסכם כי ההנחה שניתנה לדייר תבוטל מעיקרא. ואז ישולמו דמי אשפוז חודשיים בסך של מחיר קוד עדכני בסכום שלא מולאו פרטיו או דמי אשפוז לפי תעריף יומי בסך של 550 ₪ ליום.
מדוע בנספח זה נקבע מועד קצר יותר להשגת הקוד ממשרד הבריאות מזה שנקבע בסעיף 11ב להסכם ההתקשרות ומדוע ננקב סכום גבוה ב 100 ₪ מאלו הנקובים באותו הסעיף?
סעיף 7ב לנספח הוא דרקוני מעין כמוהו. שם נקבע כי קביעת התובעת על כך שהדייר לא עשה את כל הדרוש וכל שביכולתו כדי לקבל את הקוד הנ"ל תהווה ראיה מכרעת לכך!!!
חתימת הנתבעת מופיעה בעמוד הבא לאחר הנספח ומתחתיו נרשמה כותרת: "פרק נספחים" ובהם נספחים הממוספרים מ-א' ועד ו' והמפרטים אלו שירותים יקבל הדייר ואלו שלא יקבל, העדר אחריות לדברי ערך וכתב ויתור על סודיות רפואית, ומה במקרה של בקשה לקבלת מסמכים של דייר (כך כותרתו של נספח ה' באותו הפרק). הנתבעת הוחתמה על נספח זה למרות שלא פורטו כלל מסמכים שבקשה לקבל. הנתבעת הוחתמה גם על נספח ו' שאינו אלא הודעה של התובעת כי כל הפרטים שנמסרו לה ישמרו במאגרי המידע שלה או מי מטעמה או כל מי שיספק לה מפעם לפעם שירותי מחשב ועיבוד נתונים או כל שירות אחר החיוני למתן השירות עפ"י שיקול דעתה של התובעת. לא ברור לי כלל מה מטרתו של נספח זה ולשם מה הוחתמה הנתבעת על הודעה זו. אין בו כל בקשה להסכמה כלשהיא אלא הודעה גרידא.
צורף נספח נוסף בדבר הסכמה לפרסום תמונות בפרסומי החברה. לא ברור לשם מה נועד נספח זה כאשר הנתבעת לא חתמה עליו ואף נרשם בראשו בכתב יד: "לא מסכימה".
8. כל הפירוט לעיל נועד על מנת להתרשם מסגנון ומנוסח הסכם ההתקשרות עליו נשענת התובעת בתביעתה. סגנון ונוסח מסורבלים שקשה מאד להבין מהם מהו הסכום בו מחויב דייר המוסד ובאלו תנאים.
הנתבעת העידה בתצהיר עדות ראשית מטעמה כי לא קראה את סעיפי ההסכם לאור הבטחתה של מנהלת המקום, אירית, בדבר סכומי התשלום אותם תחויב לשלם.
יטען הטוען כי טענתה של הנתבעת היא טענה בע"פ כנגד מסמך בכתב.
האומנם? יגעתי ולא מצאתי בשום מקום בהסכם כי הנתבעת התחייבה לשלם סך של 550 ₪ ליום אשפוז או סך של 12,500 ₪ לחודש כטענת התובעת למעט בחודש השלישי לאשפוז.
דווקא טענתה של הנתבעת לפיה חויבה בתשלום 2,000 ₪ לחודש ראשון, סך 2,500 ₪ בחודש שני וסך 12,500 ₪ בחודש השלישי ותו לא, מגובים בכתב יד על פני ההסכם וזהו המקום היחידי בו ננקב סכום ההתחייבות.
לולא כתב יד זה לא היה ניתן לאתר את סכום ההתחייבות לתשלום כנטען ולא שום סכום אחר. סעיף 11ג לא הושלם בכוונה תחילה ואילו הסכום היחידי המוזכר בהסכם הוא בסעיף 11ב (בסך 450 ₪ ליום) - גם על פיו לא ניתן לקבוע את סכום ההתחייבות שכן יש להשוותו תחילה לסכום אחר – מחיר חודש מלא של המתנה לקוד – ולבחור בנמוך מבין השניים. ומהו סכום מחיר חודש מלא כאמור? רק לתובעת הפתרונים. ממילא סעיף זה לא קובע כלל את הסכום שנקבע כמחיר חודשי אלא לצורך תחשיב הפרשי ימים לאחר שיתקבל הקוד המיוחל.
לא פלא אם כך שמנהלת המקום אשר החתימה את הנתבעת על ההסכם, נדרשה על ידי הנתבעת או עשתה זאת על דעת עצמה, ורשמה בכתב ידה מהו סכום דמי האשפוז החודשיים אותם סיכמה עם הנתבעת. מדוע עשתה זאת בכתב יד סמוך לסעיפים שאינם רלוונטיים להתחייבות בתשלום במקום למלא את החסר בסעיף 11ג – רק לה הפתרונים.
התובעת נמנעה מלזמן את מנהלת המקום לעדות על מנת לסתור את טענת הנתבעת בדבר הסכום שסוכם לתשלום ולפיכך נותרת בידינו רק גרסתה של הנתבעת שאין כל סיבה שלא לקבלה בהיותה עולה בקנה אחד עם ההסכם עליו חתמה.
התרשמתי מעדות הנתבעת כי מדובר באישה פשוטה המתקשה להבין את הנדרש ממנה. הנתבעת התקשתה להבין את השאלות אותן נשאלה על דוכן העדים אלא רק לאחר הסבר ממושך ומפורט (כפי שניתן לראות בפרוטוקול הדיון) ואם כך לא פלא שלא ניתן היה לדרוש ממנה להבין את האמור בהסכם, גם לו היתה קוראת את האמור בו, בהיותו מנוסח באופן שאף אדם סביר מתקשה להבין מהו הסכום לו התחייב לאחר קריאה בעיון של סעיפיו.
9. לטענת ב"כ התובעת יש לשלם סך של 12,500 ₪ בגין שהותו של המאושפז, בעלה של הנתבעת בחודש הראשון וזאת על סמך הוראות סעיפי הנספח מאחר ורק שם ניתן להסיק כי יתכן והמחירים הנקובים בהסכם ההתקשרות עצמו הם מחירים לאחר הנחה. מדובר בהוראה מהותית שאין לה זכר בהסכם עצמו.
כל הנספח דן בקבלת קוד של משרד הבריאות ופעולותיו של הדייר לשם השגתו.
חיוב בתעריף מלא, והנני להזכיר כי סכומו אינו ידוע ולא נקבע בשום מקום, יחויב במידה והדייר לא יעשה כמיטב יכולתו על מנת לקבלו ולא ישהה במוסד 12 חודשים מלאים מיום תחילת מימון משרד הבריאות.
תנאי הנספח אינם רלוונטיים כלל במקרה דנן שכן החיוב בהעדר קוד הוא כאמור בסעיף 6 לנספח הדן באי קיום תנאי תקופת השהות במוסד וכאמור בסעיף 7 הדן באי קיום עשיית כל הדרוש לשם קבלת הקוד.
בשני המקרים נקבע חיוב שסכומו אינו ידוע. בסעיף 6 מדובר בחיוב שהוא ההפרש בין מחיר קוד עדכני לבין מחיר ההנחה שקיבל ובסעיף 7 תעריף חלופי, מחיר קוד עדכני (שסכומו לא הושלם על גבי המסמך) או דמי אשפוז בסך 550 ₪ ליום שהם דמי האשפוז המלאים. אף בחירת אחת משתי האופציות נותר לשרירות ליבה של התובעת.
אלא שאין מדובר באי קיום אחד משני התנאים משום שבעלה של הנתבעת עזב מרצונו את המוסד ואף בטרם חלפה התקופה המוסכמת לביצוע הפעולות הנדרשות לשם קבלת הקוד. דהיינו, לא נטען ולא הוכח כי לא נעשה די לשם השגת הקוד ממשרד הבריאות. ממילא לא ניתן לבצע תחשיב על פי נספח זה בהעדר מחיר קוד עדכני שסכומו לא ידוע ולא הוכח.
10. הסכם ההתקשרות עצמו קובע דווקא תעריף אחר במידה והדייר עוזב את המוסד ללא קשר למשך שהותו במוסד ומכל סיבה שהיא.
סעיף 24 ד להסכם מביא את ההסכם לידי סיום במקרה שבו הוחלט על העברתו של המתאשפז לביתו, למוסד אחר ו/או לבית חולים.
פסקה שניה בסעיף 11ג להסכם תחת הכותרת "הערה" קובע כי במקרה של עזיבת המוסד מכל סיבה שהיא החיוב יהיה לפי חודש אשפוז מלא או לחילופין לפי סך של 450 ₪ ליום.
מה פשר הוראה זו? מתי חודש מלא ומתי 450 ₪ ליום? על פי שרירות ליבה של התובעת?
כל זאת תחת כותרת "הערה"??! התחשיב מבוצע גם אם הדייר עוזב את המוסד לעולם אחר, דהיינו, נפטר וגם אם שהה במוסד למעלה מ 12 חודשים שהוא תנאי המופיע אף הוא בנספח בלבד כחוסם ביטול הנחה בזמן המתנה לקוד משרד הבריאות.
כיצד מתיישבת הוראה זו עם הוראות הנספח? - אינה מתיישבת, אלא אם נאמר כי התובעת סללה לעצמה מספר דרכים לתחשיב עלות שהות המאושפז העוזב את המוסד וכל זאת לבחירתה השרירותית.
אין כל סיבה שלא לאכוף את הוראות ההסכם לפי סעיף 11ג להסכם ובהעדר הסבר מדוע יש לבחור בתעריף הגבוה דווקא (במיוחד לאור נסיבות העזיבה כפי שיפורט להלן), אין סיבה לחייב אלא על פי החיוב הנמוך מבין השניים, דהיינו, סך של 2,000 ₪ לפי המוסכם בחודש הראשון וסך 2,500 ₪ נוספים בגין החודש השני וסה"כ 5,500 ₪. תחשיב של מכפלת 450 ₪ עם 12 יום מציע תעריף גבוה בהרבה.
11. סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 קובע את חובת תום הלב בעת ניהול מו"מ לכריתתו של הסכם.
"הוראה זו – ועמה אחותה הבכירה בדבר קיום בתום-לב של חיוב הנובע מחוזה (ראו סעיף 39 לחוק והרחבת החובה בסעיף 61(ב) לחוק) – מהווה הוראת יסוד במשפט הישראלי, בכלל, ובמשפט הפרטי, בפרט. היא משקפת דוקטרינה "מלכותית" (ראו בג"ץ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים [3], בעמ' 708). היא מהווה את ה"נשמה" של מערכת המשפט (ע"א 391/80 לסרסון נ' שכון עובדים בע"מ [4], בעמ' 264). היא מציבה בפני הפרט את החובה לנהוג ביושר ובהגינות (בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע נ' בית הדין הארצי לעבודה [5], בעמ' 834). היא אינה מעמידה דרישת "חסידות" גבוהה; היא אינה דורשת כי הצדדים יהיו מלאכים זה לזה. היא באה למנוע מצב שבו אדם לאדם זאב. היא מבקשת להנהיג מסגרת נורמטיבית שבה אדם לאדם – אדם...
משמעות הדבר הינה כי המנהלים משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה והצדדים ליחס החוזי לאחר שהחוזה נכרת יפעלו באופן הוגן ותוך התחשבות בציפיות הסבירות של הצד האחר. תום-הלב אינו מבוסס על הדרישה כי כל צד חייב לדאוג לאינטרסים של זולתו על חשבון הבטחת האינטרס העצמי. תום-הלב מבוסס על ההנחה כי כל צד דואג לאינטרס שלו עצמו, אך הוא עושה כן באופן הוגן תוך הבטחת המשימה המשותפת של הצדדים."
דבריו אלו של בית המשפט בפסק הדין ע"א 6370/00 קל בניין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ פ"ד נו(3) 289 בעמ' 297 משקפים נאמנה את הנדרש מהצדדים לחוזה וכיצד האמור לעיל לא קוים עת נכרת ההסכם בין התובעת לנתבעת.
הסכם ההתקשרות בין הצדדים נחתם עת חיפשה הנתבעת נואשות מקום לאשפז בו את בעלה הזקוק לטיפול סיעודי ולא ניתן לטפל בו בין כותלי הבית. אין מחלוקת כי בעלה של הנתבעת היה זכאי לסיוע מאת משרד הבריאות ועל כן התרכזה הנתבעת בעיקר באופי המקום ויכולתו ליתן לבעלה את הטיפול הטוב ביותר האפשרי.
נציגת התובעת החתימה את הנתבעת על הסכם התקשרות שאפילו משפטן מתקשה להבין את נפתוליו ולאתר בו את הסעיפים המהותיים להבנת כל הנדרש ממנו בנסיבות אלו ואחרות.
נציגת התובעת אף נמנעת מלהשלים סכומים במקומות הנדרשים להשלמה ובמקום זאת בוחרת לרשום בכתב ידה בשולי ההסכם סכומים שאינם תלויים בדבר ואינם מותנים בתנאי כלשהוא.
החתמת הנתבעת על הסכם מסוג זה בנסיבות אלה רחוק מלהיות התנהגות הגונה ובתום לב.
השימוש שעושה עתה התובעת בסעיפי ההסכם הנפתלים והחסרים, הינו אף הוא שימוש בחוסר תום לב בזכות על פי חוזה.
מדובר בהסכם שנוסח על ידי התובעת ויש לפרש האמור בו בהתאם להלכה הפסוקה לפיה פרשנות חוזה היא לרעת מנסחו.
הנני מאמינה לנתבעת בטענתה כי נציגת התובעת, מנהלת המקום דאז, אשר החתימה אותה על ההסכם אמרה לה כי הסכומים הנרשמים בכתב ידה על פני ההסכם הם הסכומים אותם מתחייבת הנתבעת לשלם עבור אשפוזו של בעלה במוסד. לא רק שלא הובאה עדות של אותה מנהלת לסתור טענתה זו של הנתבעת אלא שהרישום בכתב יד תומך בגרסה זו.
לפיכך אין לחייב את הנתבעת אלא בסכומים להם התחייבה על פי גרסתה ובמקום שהם מתיישבים עם הוראות הסכם ההתקשרות.
12. עד כאן בעניין תחשיב עלות שהות בעלה של הנתבעת במשך 42 יום במוסד התובעת. אך התובעת אינה מסתפקת בכך ותובעת סך של 12,500 ₪ נוספים (5,900 ₪ בפועל) בגין אי מתן הודעה מראש של 30 יום בטרם עזיבתו של המאושפז את המוסד.
בסיכומיו, מפנה ב"כ התובעת לסעיף 24(א) להסכם ההתקשרות כמבסס את תביעתה של התובעת לתשלום חודש מלא נוסף. אך ההסכם אינו קובע כי העדר הודעה כאמור מחייבת את המאושפז בסכום דמי אשפוז מלא.
הודעה מראש של 30 יום אינה אלא דרך לסיום ההסכם כאמור בסעיף 24 המציע עוד 5 דרכים חילופיות לסיום ההסכם בין הצדדים כאשר אחד מהם הוא החלטה על העברת המאושפז למוסד אחר כפי שאירע בענייננו.
בהתאם לכך חלות הוראות ה"הערה" בסעיף 11ג להסכם ההתקשרות כאמור לעיל. הוראות סעיף 24 להסכם לא תומכות כלל בטענת ב"כ התובעת כי יש לחייב בגין 30 יום נוספים למרות שהמאושפז לא שהה במוסד. בפועל נתבע פיצוי מוסכם מראש שאין לו זכר בהוראות ההסכם ואף לאור טענות הנתבעת באשר לנסיבות עזיבתה, אין מקום לחיוב בתשלום פיצוי כאמור.
13. הנני מאמינה לנתבעת בטענתה כי תלונותיה באשר לתחזוקה וטיפול לקויים במקום לא זכו לפתרון הולם. גרסתה של הנתבעת נתמכה בעדות שתי עדות מטעמה שעדותן היתה אמינה עלי גם אם לא נתמכה בתמונות או באישור רפואי באשר להשפעת מחדלים אלו על המאושפז ולו רק משום שהתובעת לא טרחה אפילו להכחיש ולהביא עדות מטעמה באשר לתחזוקה והטיפול במקום באותה עת.
העדות היחידה שהביאה התובעת היא עדותה של עובדת התובעת אשר לא היתה נוכחת בעת כריתתו של ההסכם ולא שהתה במוסד בזמנים הרלוונטיים לאשפוז בעלה של הנתבעת.
העדה העידה כי היא מבקרת במוסד פעם או פעמיים בשנה בלבד. אם כך כיצד עדותה סותרת ולו לכאורה את עדות הנתבעת ושתי העדות הנוספות?
ב"כ התובעת סבור שעומדת לתובעת חזקת התקינות משום שהמקום נוהל ברישיון משרד הבריאות ודי בכך ואין לו צורך גם להכחיש, ולו בהכחשה סתמית, את טענות הנתבעת אשר לא הרימה את הנטל להוכיח את טענותיה משום שלא הציגה מסמכים ותמונות.
אינני מסכימה עם ב"כ התובעת בטענתו זו. גם אם נטל הראיה ונטל השכנוע מוטלים על בעל דין אחד אין הדבר פוטר את בעל הדין שכנגד לעמוד לפחות בנטל גרסתו הוא גם אם מדובר ביסוד השלילי.
ראה רע"א 2157/07 מנחם אדאטו נ' אמיל רנתיסי 02/08/07; ע"א 2321/07 (מחוזי ת"א) דונה חברה להנדסה ובנין בע"מ נ. שריון שיווק דלתות ומצרי ביטחון בע"מ מיום 11.1.10.
כנגד גרסת הנתבעת אין התובעת מציגה ולו גרסה מינימלית מצידה באשר לתקינות תחזוקת המקום והטיפול בבעלה של הנתבעת עצמו. אין בתצהירה של עדת התובעת כל התייחסות שהיא לטענות הנתבעת בעניין זה ואין היא אף יכולה להעיד על כך משום שכל עדות שלה בעניין תשמש כעדות שמיעה בלבד.
הנני מקבלת את גרסתה של הנתבעת גם בטענתה כי אמרו לה שתוכל לקחת את בעלה מהמקום ככל שהינה חפצה בכך מבלי להזהירה כי יהיה בכך כדי הפרת הסכם וחיובה בתשלומים העולים בעשרות מונים מאלו שהתחייבה לשלמם.
התנהגות זו בצירוף להוראות הסכם מעורפלות, חסרות ובלתי ברורות, הינה התנהגות חסרת תום לב מצידה של התובעת ואינם מזכים אותה בתשלום הודעה מראש של 30 יום כנטען.
14. בשולי פסק הדין הנני להתייחס לטענת ב"כ הנתבעת בעניין חוקיותו של ההסכם. טענה זו לא נטענה כלל בהתנגדות הנתבעת ועלתה רק בתצהיר עדות ראשית שהגישה. טענה זו דינה דחייה הן משום היותה הרחבת חזית שאינה מותרת והן משום שלא הוכחה כלל.
הטענה מבוססת על הנחיות לכאורה של משרד הבריאות שהעתק מהן לא צורף ואף לא ידוע מועד תחולתן. כל שעושה הנתבעת בתצהירה הוא לצרף נוסח הסכם התקשרות משנת 2007 בין משרד הבריאות לבין מוסד/בית חולים כלשהוא שפרטיו לא מולאו. מדובר כנראה בדוגמת הסכם שבין משרד הבריאות למוסד, אשר אמור להיכרת בעקבות מכרז למתן שירותים גריאטריים שפורסם ביום 7.11.07. מהסכם זה מצטטת הנתבעת מסעיף 8.7 לו ובו התחייבות המוסד, שיחתום על ההסכם, שלא לכרות הסכם עם מאושפז הכולל תנאי הקשור או מתייחס לאשפוז במימון משרד הבריאות ולא יטיל מגבלה על זכותו של המאושפז לקבוע את מקום אשפוזו או לעבור לאחר.
הנתבעת לא בקשה לעיין בהסכם שנכרת בין התובעת למשרד הבריאות בזמן הרלוונטי לאשפוז בעלה במוסד בשנת 2012 ולא הוכח כי הנתבעת עברה על הוראות והנחיות משרד הבריאות בעניין החתמתה על הסכם ההתקשרות. גם לא פורט איזה תנאי מצוי בהסכם ההתקשרות והנספח לו, עומד בסתירה לאותה הנחיה.
15. סוף דבר הוא כי היה על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 4,500 ₪ בלבד, מהם שולמו סך של 3,328 ₪ כטענת הנתבעת וכמוכח מהקבלות שצירפה לתצהיר עדותה.
הנתבעת תשלם לתובעת סך של 1,172 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה בלשכת ההוצאה לפועל ועד התשלום בפועל.
התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 5,000 ₪.
ניתן היום, ד' ניסן תשע"ה, 24 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.
