צד ג׳:
1. דניה סיבוס בע״מ
2. הכשרה חברה לביטוח בע״מ
פסק דין
תביעה בגין נזקים שנגרמו לתובע במהלך עבודתו.
האירוע והחבות
1.התובע, כבן 58 שנים, עבד בפרויקט בנייה בת"א.
התובע העיד שביום 18.09.14 בשעות הבוקר, הוא עמד ליד מכולת זבל באתר הבנייה, כשלפתע נפל עליו מקומה 18 "גוש בטון כבד" ופגע בו. בדוח מד"א נרשם שהאבן נפלה מהקומה 19, אך התובע השיב שהוא ראה שהחור בשרוול היה בקומה ה-18 וכך גם אמרו לו העובדים (ע' 10 ש' 16).
התובע העיד שהפועלים שהיו בקומות העליונות זרקו פסולת בנייה דרך שרוול לפינוי פסולת, אך מאחר שהיה "חור בשרוול" ולמעשה השרוול לא היה תקין, הוא נפגע מפסולת הבנייה שנפלה דרך החור האמור.
2.התובע העיד שתפקידו היה להעלות "חומרים ואנשים במעלית" ולסדר את מכולת הפסולת שהייתה על הקרקע.
התובע קיבל את שכרו מהנתבעת 1 ומנהל הנתבעת 1, אף חתם על טופס ב.ל. 250 (נספח 3 לתצהיר התובע)
התובע העיד כי הוא עבד כפועל באתר בנייה של הנתבעת 3 ואילו הנתבעת 3 לא העידה כל עד מטעמה, הן בנוגע לנסיבות האירוע והן בנוגע לנסיבות העסקת התובע.
3.מנהל הנתבעת 1 העיד שהנתבעת 1 עסקה באספקת שירותי כוח אדם בלבד, כי העובדים היו תחת פיקוח ושליטה של מנהלי האתר בו היו מוצבים וכי האחריות, להעביר הדרכות בטיחות לעובדים ולספק ציוד מגן, הייתה נתונה לחברה בה בוצעו העבודות, היא הנתבעת 3.
מנהל הנתבעת 1 העיד שהוא סיפק כחמישה עד שמונה עובדים לאתר (ע' 15 ש' 12), כי הוא לא עוסק בתחום הבנייה ולא היה קבלן מורשה (ע' 15) וכי התובע לא היה פועל בניין אלא עובד ניקיון (ע' 16 ש' 4). בנוסף העיד המנהל שלא היה מנהל עבודה מטעמו במקום, אלא מנהל עבודה של הנתבעת 3 (ע' 17 ש' 19).
4.התובע אישר שהוא קיבל הוראות לביצוע העבודות מעובדים ומנהלים של הנתבעת 3, אשר ביצעה את העבודות במקום. כן העיד שהוא עבד קודם לאירוע באתרים שונים של הנתבעת 3, ביבנה ברחובות ובת"א (ע' 8 -9). התובע העיד שאינו מכיר את הנתבעת 1 ואת מנהלה (ע' 13).
הוא העיד שאת הנחיות הבטיחות הוא קיבל מעובדים של הנתבעת 3, את ההנחיות בנוגע לעבודתו קיבל ממנהל עבודה של הנתבעת 3 וככל שהיה צריך לבקש דבר בקשר לעבודתו, כדוגמת ימי מחלה והיעדרות היה פונה למנהל עבודה של הנתבעת 3.
הוא העיד שאינו מכיר את המנהל של הנתבעת 1 (ע' 13).
בפועל, בשטח, היה התובע עובד של הנתבעת 3 במובנו של סעיף 2 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], המגדיר מיהו עובד ומיהו מעביד: "מעביד – מי שיש לו ביחסיו עם אדם אחר שליטה גמורה על הדרך שבו אדם אחר מבצע עבודה בשבילו, ואילו הוא עצמו אין עליו מרות דומה לגבי אותה עבודה, ו"עובד" הוא מי שעבודתו נתונה לשליטה כאמור".
"המבחן הקובע בדיני הנזיקין לעניין קביעת יחסי עובד ומעביד הוא מבחן השליטה הגמורה, המרות והפיקוח. לעניין זה, שליטה – בין בפועל ובין בזכות לשליטה, ואין נפקא מינה למשכה ...בהתקיים מבחן זה, ייחשב בעל השליטה למעביד גם אם מתכונת העבודה שקבע עם פלוני הינה של קבלן משנה תחתיו, ואף אם לצרכים אחרים לא ייחשב הוא כמעביד" (ע"א 1062/15 והבי והבי נ' חאלד כמאל נזאל (10.05.16)).
הנתבעת 3 היא ששלטה על התובע, היא שנתנה לו הוראות והדריכה אותו והיא שפיקחה עליו. אמנם, הנתבעת 3 לא שילמה שכר בפועל ולא שילמה דמי ביטוח למוסד לביטוח לאומי אך בפועל היא ששלטה על העובדים באתר ובכלל זאת על העובדים אשר היו בקומות העליונות שהיו מעורבים באירוע וכך גם על התובע.
התובע העיד שהעובדים באתר היו עובדים של הנתבעת 3, כי את ההדרכות הוא קיבל מהנתבעת 3 ומי שפיקח עליו הייתה הנתבעת 3. מהאמור עולה כי הנתבעת 3 הייתה המעביד של התובע בפועל.
5.כאמור, הנתבעת 3 היא שהחזיקה בבניין, האתר היה באחריותה והשרוול שהותקן היה באחריותה וחרף זאת לא היה תקין. לנוכח האמור לעיל, מאחר שהנזק נגרם בשטח באחריות הנתבעת ומעובדיה, מתבקשת המסקנה כי יש מקום להטיל אחריות על הנתבעת 3 אשר התרשלותה נלמדת מנסיבות האירוע.
6.יוטעם שהנתבעת 3 היא שביצעה את העבודות בפועל.
מנהל העבודה היה מטעמה ובהתאם לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה), התשמ"ח-1988, היא החבה לנקוט בצעדים מתאימים, שכל עובד ימלא אחר התקנות הנוגעות לעבודתו ומכאן חובת הזהירות המוטלת על הנתבעת 3.
אמנם, נחתם הסכם לביצוע עבודות בין הנתבעת 1 לנתבעת 3. הסכם זה כלל עבודות של "הכנות למסירה - חניונים", ביצוע הכנות למסירת קומת החניון – "ע"פ הנחייתם של מנהלי העבודה בחניון" ו"שטיפה וניקיון של כלל המחסנים והחדרים הטכניים בחניון".
מכל מקום, התובע לא נפגע בגדר עבודות אלה ואף העיד שנפגע בעת ביצוע עבודות אחרות שניתנו לו ע"י עובדי הנתבעת 3 וכחלק מהעסקתו בפועל על ידי הנתבעת 3.
זאת ועוד, אף שבהסכם נכתב שהנתבעת 1 היא קבלן רשום, אין מחלוקת שהנתבעת 1 אינה קבלן רשום וכי אינה אישיות משפטית אלא עוסק מורשה ששמו אחר.
הכתובת הברורה לבטיחות באתר ולמתן הוראות במקום הייתה מסורה לנתבעת 3 ומשהופרו הוראות אלה, קמה חבותה לפצות את התובע (ע"א 1062/15 שם).
מכאן שהאחריות כאמור רובצת לפתחה של הנתבעת 3.
7.אין מקום להטיל אחריות על הנתבעת 1, אשר לא הייתה באתר, לא הייתה לה כל שליטה או פיקוח במקום העבודה ואשר הייתה יכולה לסמוך על כך שהתובע יעבוד במקום מקצועי ומסודר אצל הנתבעת 3. יוטעם בהקשר זה שהנתבעת 3 היא מחברות הבנייה הגדולות והידועות בארץ. לנתבעת 3 היה מנהל עבודה ואתר מסודר ולא הוכח כי הנתבעת 1 התרשלה בכך שהתובע הועסק באתר הנתבעת 3. על כן אין מקום לייחס לה כל אחריות בנסיבות המקרה דנן (ראו והשוו: ע"א 1015/14 עדן בריאות טבע מרקט בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (30.08.15)).
אמנם, התובע העיד ש"מי שעושה את עבודות הניקיון והסדר הם זרקו את זה" (ע' 10 ש' 10), אך משלא הוכח כי עובדים אלה היו עובדים של הנתבעת 1, כי ההוראות ניתנו להם על ידי הנתבעת 1 ומאחר שהחור בשרוול הוא שגרם בסופו של יום לנזק, אין בנושא זה כדי לשנות מהתוצאה לעניין העדר אחריות הנתבעת 1.
המסקנה האמורה מתחזקת גם לנוכח העובדה שהנתבעת 3 לא העידה כל עד מטעמה בעניין ולא סתרה את עדויות התובע והנתבעת 1 בנדון. מכאן שקמה חזקה לרעת הנתבעת 3 לפיה ידעה שעדים אלה לא יתמכו בגרסתה.
ההודעה לצד שלישי
8.מאחר שדין התביעה כנגד הנתבעת 1 - שולחת ההודעה לצד שלישי להידחות, יש מקום לדחות את ההודעה לצד שלישי.
אשם תורם
9.בנסיבות העניין, לנוכח הפסיקה הרבה על הטלת אשם תורם בתאונת עבודה, מאחר שהאשם המכריע רובץ בשל העדר הפיקוח על הפועלים בקומות העליונות ועל אי תקינות השרוול, אין מקום להטיל אשם תורם.
הנזק
10.ממקום התאונה, הובהל התובע באמבולנס לבית החולים, שם נמצאו שברים בידו, הוא נותח, ושוחרר לביתו לאחר שמונה ימי אשפוז.
הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות בתחום האורתופדיה והגיעו להסכמה דיונית לפיה נכותו של התובע תעמוד על 7.5% נכות בתחום האורתופדיה, בגין הפגיעה בשורש כף ימין ו-10% בגין צלקת.
התובע טען כי עובר לתאונה עבד שנים באתרי בנייה ובעבודות כפיים וכי הוא סובל מנכותו.
נזק לא ממוני
11.בהתחשב בגילו של התובע, בניתוח שעבר, באחוזי הנכות המוסכמים ובשמונת ימי האשפוז, פוסק לתובע פיצוי בסך 60,000 ₪ בגין ראש הנזק הלא ממוני.
הפסדי שכר בעבר
12.התובע, פליט מאריתריאה, שוהה בישראל מאז שנת 2012 ויש לו אשרת שהייה. התובע למד 3 שנות לימוד, החל לעבוד בחקלאות בגיל 19, בהמשך עבד כפועל בניין בסעודיה ולאחר מכן עבד בישראל.
שכרו הממוצע עובר לתאונה היה כ-8,500 ₪.
התובע שהה בחופשת מחלה במשך 30 יום וקיבל דמי פגיעה בסך 18,740 ₪. בהמשך היה בתקופת אי כושר מלא, המוסד לביטוח לאומי הכיר בו כנכה נזקק, זאת עד ליום 31.08.15.
התובע העיד שמאז התאונה קשה לו להרים משאות כבדים, כי ידו הדומיננטית נפגעה ונבצר ממנו לשוב לעבוד בענף הבנייה.
בשנת 2017, עבד התובע במשך מספר חודשים כסדרן בסופר מרקט.
בשנת 2018 עבד כסדרן ירקות, לטענתו בסופר אחר במשרה חלקית, ללא תלושי שכר בשכר חודשי של 1500 – 2000 ₪ לחודש.
בחודש יוני 2020 ועד מאי 2021 עבד בסופר אחר והשתכר סך חודשי של 7,390 ₪ ומאז אינו עובד כלל.
13.התובע העיד שאין בכוונתו או באפשרותו לחזור לאריתריאה.
המומחים לא קבעו תקופת נכות זמנית, אך עדות התובע על מצבו הקשה לאחר התאונה נתמכת בימי אי הכושר שניתנו לו ובכך שהתובע 2 הכיר בו כנכה נזקק. ניתן לקבוע בנסיבות אלה אי כושר מלא עד ליום 31.08.15, דהיינו כשנה לאחר התאונה.
לאחר תקופה זאת יש להביא בחשבון את חובת הקטנת הנזק המוטלת על התובע, את העובדה שעבד במספר מקומות עבודה אך לא הניח תשתית ראייתית מספקת לכך שעשה מאמץ כנדרש להקטין את הנזק.
בגין התקופה האמורה יש מקום לפיצוי גלובלי המשקף את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות ואת התקופה שחלפה.
בענייננו יש לקבוע כי לתובע נגרמה גריעה מכושר ההשתכרות בשיעור של 10%, בהתחשב בשיעור הנכות הרפואית האורתופדית שיש להביא במלואה, בנסיבות חייו של התובע ובהשלכה החלקית שיש לצלקת על הגריעה מכושר ההשתכרות בעניין זה. מסקנה זו מתבקשת גם לנוכח נסיבות חייו של התובע שיפורטו לקמן בפרק של הפסדי השתכרות לעתיד (על גריעה מכושר השתכרות בגין צלקת ראו: תא"מ 63135-02-20 פלונית נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (27.10.22) והאסמכתאות שם).
לפיכך, פוסק פיצוי בסך מעוגל של 170,000 ש"ח בגין הפסדי שכר בעבר.
הפסדי השתכרות בעתיד
14.בכל הקשור לפסיקת פיצויים בנוגע לאזרחי אריתריאה אשר עובדים בארץ נשתברו קולמוסים רבים. בתי המשפט הכירו בפסיקת פיצוי גלובלי, באופן שהופחתו סכומים בגין הסיכויים שיגורשו מהארץ או שלא נפסק פיצוי בגין הפסדי פנסיה או שלא הורחב בסיס השכר בעתיד (ראו למשל: ת"א 9584-12-14 פלונים נ' יומטוב ואח' (12.01.17) והאסמכתאות שם).
בענייננו עסקינן בתובע מבוגר יחסית, כבן 58 שנים, העובד בישראל מזה כעשור. מכאן שהחשש כי יגורש מהארץ בשנים הקרובות פחות יחסית, אף שלא ניתן לדעת מה ילד יום ואין מקום להפחית סכומים בגין עניין זה ובנסיבות התובע דידן. אמנם, התובע אינו זכאי לעבוד בישראל, אך העבר מלמד על העתיד ואף העובדה שהמדינה הצהירה שלא תאכוף את החוק האוסר העסקת מבקשי מקלט , בצירוף הנהנים ממדיניות אי ההרחקה, מלמדת שהתובע ימשיך לעבוד בישראל בשנים הקרובות (ראו למשל: בג"ץ 7516/21 Amanuel ואח' נ' שר הפנים ואח' (27.03.22); עת"מ 13919-02-11 Kebedom ואח' נ' משרד הפנים (03.10.11)).
בהתחשב בגילו של התובע, בשיעור הנכות הרפואית, שיש בו לשקף את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, בהתחשב בהשכלתו של התובע, בעבודות הפיזיות שעבד וביכולתו השפתית, פוסק לתובע פיצוי בסך 80,000 ₪ בגין הפסדי השתכרות לעתיד.
הפסדי פנסיה
15.פוסק לתובע פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין הפסדי פנסיה.
עזרה וסיעוד
16.התובע טען שנזקק לעזרה מחברו ומאחיין. האחיין לא העיד ובכך לא תמך בגרסת התובע לעניין היקף העזרה שהושט. עם זאת, חברו של התובע העיד על העזרה שהושטה לתובע בתקופה שלאחר התאונה, עזרה החורגת מעזרת קרוב נדרשת (ע' 6 ש' 29 - ע' 7 ש' 4).
בהתחשב בתקופת אי הכושר הארוכה שהוכרה, בשיעור הנכות הרפואית, בניתוח שעבר ובעדויות שנשמעו, פוסק פיצוי בסך של 15,000 ₪ בגין עזרה וסיעוד לעבר.
בנסיבות העניין ולנוכח שיעור הנכות הרפואית, אין מקום לפסוק פיצוי בגין ראש הנזק של עזרה וסיעוד לעתיד.
הוצאות רפואיות
17.התובע העיד שנזקק לשלם הוצאות רפואיות, נסיעות ואחרות.
מאחר שהתאונה היא תאונת עבודה, לתובע זכאות לכיסוי ההוצאות מהמוסד לביטוח לאומי. עם זאת, הוכח שהתובע שילם עבור טיפולים בעבר, כמפורט בתצהיר ובנספחים ועל כן יש מקום לפסוק פיצוי בסך 2,000 ₪ בגין ראש נזק זה.
לא הונחה תשתית ראייתית להוצאת הוצאות בעתיד ואין מקום לפסוק פיצוי בגין הוצאות לעתיד.
סיכום הפיצוי המגיע לתובע 1
18.התובע 1 זכאי לפיצוי כדלקמן: