אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פלוני נ' יוסף ואח'

פלוני נ' יוסף ואח'

תאריך פרסום : 15/06/2023 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום ירושלים
67209-11-17
11/06/2023
בפני השופט:
נאיל מהנא

- נגד -
התובע:
פלוני
עו"ד עלא עזאיזה
הנתבעים:
1. אהרון יוסף
2. הפניקס חברה לביטוח בע"מ

עו"ד יוסף רנרט
פסק דין
 

עסקינן בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע עקב תאונת עבודה שארעה ביום 17.05.15, בעת שעבד אצל הנתבע בעבודות גבס באולם אירועים בנס ציונה.

מבוא

  1. התובע, יליד 20.07.73, נפגע ביום 17.05.15, תוך כדי עבודתו באתר עבודה בשירותי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), כאשר הפיגום עליו עמד קרס והוא נפל מגובה (להלן: "התאונה").

  2. כתוצאה מן התאונה, פונה התובע באמצעות אמבולנס לבית החולים אסף הרופא, שם נבדק ונמצא כי נגרמו לו, בין היתר, שבר באגן ובכף יד שמאל. התובע אושפז למשך מספר ימים ובשחרורו הומלץ לו על המשך מעקב רפואי וקבלת טיפולי פיזיותרפיה.

  3. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה, וועדה רפואית לעררים קבעה כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 24% החל מיום 01.10.17, כדלקמן: בגין השברים באגן, 15% לפי תקנה 35(1) בין (ב) לבין (ג) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז–1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"); ובגין השברים בשורש כף יד שמאל, 10% לפי תקנה 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי.

    התובע הגיש למוסד לביטוח לאומי, במהלך ניהול התביעה, בקשה להחמרת מצב אשר טרם הסתיימה.

    טענות הצדדים בקליפת האגוז

  4. התובע טוען כי כאשר הוא התבקש לבנות את הפיגום הוא פנה למר עומרי, בנו של הנתבע, אשר שימש כמנהל העבודה במקום (להלן: "עומרי" או "מנהל העבודה"), והתריע בפניו כי אינו בקיא דיו בבניית פיגום לגובה כזה.

    לאחר שהחלו בבניית הפיגום, התריע התובע בפני מנהל העבודה, כי חסרים עצים לצורך בניית פיגום יציב. חרף כך, מנהל העבודה לא סיפק עצים נוספים, והורה לתובע "לחסוך" בבניית רגליים לפיגום וטען ש"יהיה בסדר".

    עוד טוען התובע כי בסמוך לאחר מכן הוא הודיע למנהל העבודה כי המסמרים שבאמצעותם נדרש לחזק את הפיגום אינם ארוכים מספיק ומשכך לא ניתן לקבע באמצעותם את הפיגום לקיר בצורה בטוחה.

    התובע ציין כי עם השלמת בניית הפיגום, ועוד לפני שעלה עליו, הוא פנה אל מנהל העבודה והתריע בפניו כי מדובר בפיגום מסוכן, שחסר בו תמיכה וחיזוקים והעלה חשש שהפיגום לא יחזיק אותו.

    התובע טוען כי תחילה הוא סירב לעלות על הפיגום ואף הביע חשש של ממש, אך בתשובה, נענה בצעקות רמות על ידי מנהל העבודה, כי אם הוא לא רוצה אז שילך הביתה שכן ככה הם בונים פיגומים ואף אחד לא ילמד אותו כיצד לעשות זאת.

    התובע מציין כי מדובר היה ביום החמישי לעבודתו, במקום החדש, כאשר היה במצוקה כלכלית, ורצה לרצות את מעסיקו, ולכן לא נותרה לו ברירה והוא עלה על הפיגום אשר קרס במהרה.

  5. הנתבע, לעומת זאת, מכחיש את האחריות לתאונה וטוען כי התובע הוא אשר בנה את הפיגום על דעת עצמו מבלי שהתבקש לעשות כן, לא על ידו או על ידי מי מטעמו. לטענת הנתבע, תפקידו של התובע היה פועל גבס וכלל אין זה מתפקידו לעסוק בבניית פיגומים. ככל שעשה כן, הוא עשה זאת ביוזמתו, מבלי שהתבקש לכך.

    העדים

  6. מטעם התובע העידו: גב' אלמונית, אשתו של התובע; מר עבדל רחמן שריף (להלן: "שריף"), מי שבנה יחד עם התובע את הפיגום ואשר נפל יחד עימו; והתובע בעצמו.

  7. מטעם הנתבע העיד הנתבע עצמו.

    עיקר העובדות הרלוונטיות הצריכות לעניין

  8. אין חולק כי התאונה ארעה באתר בנייה תחת אחריות הנתבע, אשר שימש כקבלן לעבודות גבס.

  9. אין חולק כי הנתבע עצמו לא נכח במקום האירוע בזמן התאונה. מנהל העבודה נכח בעצמו במקום והוא זה אשר קבע לתובע את אופן העבודה אך בסופו של דבר הוא לא נקרא לעדות.

  10. בין הצדדים נטושה מחלוקת לגבי אופן התרחשות התאונה ושאלת האחריות; מוסכם כי התובע בנה את הפיגום אך המחלוקת הינה בשאלה האם הוא בחר לבנות אותו על דעת עצמו כטענת הנתבע או בהתאם להוראות שקיבל ממעסיקו.

    אופן התרחשות התאונה

  11. התובע תיאר את אופן התרחשות התאונה כדלקמן: "עת עמדתי יחד עם עובד נוסף על "פיגום מאולתר" ורעוע מעץ, לצורך הרכבת פלטות מגבס. זמן קצר אחרי שעליתי על פיגום העץ הרעוע, קרס הפיגום ונפלתי ארצה, מגובה של כ- 6 מטרים לערך, כשהעובד הנוסף וכלי העבודה נפלו עלי" (סעיף 5 לתצהיר עדותו הראשית).

  12. התובע הוסיף ותיאר באופן מדויק מי ביקש את בניית הפיגום, כיצד הוא בנה אותו ואף את הסיבה לכך. לטענתו:

    "כאשר נתבקשתי לבנות את הפיגום פניתי למר עומרי, בנו של הנתבע.. אשר תפקד כמנהל העבודה במקום ..והתרעתי בפניו כי איני בקיא דיו בבניית פיגום לגובה כזה.

    ... גם לאחר שהחלו בבניית הפיגום, התרעתי בפני מנהל העבודה, כי חסרים עצים לבניית פיגום יציב מנהל העבודה לא סיפק עצים נוספים כדי להשלים בניית הפיגום למרות המחסור בעצים, הורה לי ל"חסוך" בבניית רגליים לפיגום וטען ש"יהיה בסדר".

    .....בנוסף, בסמוך לאחר מכן הודעתי למנהל העבודה כי המסמרים שבאמצעותם נדרשתי לחזק את הפיגום אינם ארוכים מספיק ומשכך לא ניתן לקבע את הפיגום לקיר בצורה בטוחה.

    ...גם עם השלמת בניית הפיגום ועוד לפני שעליתי עליו פניתי אל מנהל העבודה, התרעתי בפניו כי מדובר בפיגום מסוכן, שבין היתר, חסר בתמיכה ובחיזוקים והעליתי חשש שהפיגום לא יחזיק אותו.

    תחילה, סירבתי לעלות על הפיגום והבעתי חשש של ממש, אך בתשובה, נעניתי בצעקות רמות ע"י מנהל העבודה באומרו באוזניי כך: "אם אתה (התובע- ע.ע) לא רוצה לעבוד תלך לבית שלך וככה אנחנו בונים פיגום. אף אחד לא ילמד אותי איך בונים פיגום" מנהל העבודה אף איים לסלק אותי לביתי.

    ...ומאחר שבאותו יום הייתי ביום העבודה החמישי שלי בלבד בעבודתי זו, במקום החדש, וסבלתי ממצוקה כלכלית ורציתי מאוד לרצות את מעסיקי, לא נותרה ברירה בידיי. אני עליתי על הפיגום, אשר קרס במהרה". (ראה סעיף 25 לתצהיר עדות ראשית).

  13. אציין כי גרסתו זו של התובע לא נסתרה בחקירתו הנגדית ואף לא הובאה אף ראיה שיש בה בכדי לקעקע גרסה זו אלא להפך.

  14. התובע חזר וציין בחקירתו הנגדית כי עומרי הוא אשר ביקש ממנו לבנות את הפיגום "עומרי הוא אמר לי לעבוד והוא הסביר לי איך לבנות ומה לעשות" (עמ' 14, ש' 4 -5), וכי הוא אף זה אשר הורה לו לעלות על הפיגום למרות שציין בפניו כי הפיגום אינו בטוח "ביום הראשון שבו נפלתי המהנדסים באו והפיגום לא היה מוכן והוא הורה לי לעלות עליו כדי להראות למהנדסים" (עמ' 14, ש' 19 -21).

  15. עדותו של התובע לגבי נסיבות התאונה תואמת את עדותו של שריף הפועל שעבד עימו. אמנם בעדותו של שריף התברר כי הוא אינו יודע עברית וכי הוא לא יכול היה להעיד על הדברים שנאמרו על ידי עומרי אולם, הוא העיד על כך שהתובע נפל מהפיגום שנבנה מקרשים ומסמרים שהיו במקום וזאת לאחר שהוא והתובע עלו עליו לצורך הרכבת פלטות מגבס.

  16. עומרי לא נקרא לעדות כאמור וזאת לאור מצבו הרפואי אשר לטענת הנתבע אינו מאפשר לו מתן עדות בבית המשפט. הנתבע ציין בתצהיר עדותו הראשית כי עומרי אינו בקו הבריאות וכי הוא סובל בשנים האחרונות מתחלואה נפשית וכי היה מאושפז לפני כשלוש שנים בבית חולים. הנתבע ציין כי נוכח מצבו הנפשי לא הייתה אפשרות לגבות ממנו תצהיר או לזמן אותו לעדות.

  17. הנתבע צירף רק סיכום אשפוז של עומרי משנת 2019, ולא הובא כל מסמך אחר המעיד על מצבו כעת או על כך שהוא אינו מסוגל למסור עדות בבית המשפט. הנתבע טען בחקירתו הנגדית כי אין ברשותו מסמכים רפואיים עדכניים מאחר ועומרי מסרב ללכת לקבל טיפול רפואי. איני מקבל טענה זו של הנתבע ולא מצאתי כי יש בכך סיבה להימנעותו של הנתבע לקרוא לבנו עומרי למתן עדות.

    יוער כי עומרי היה מנהל העבודה מטעם הנתבע ואין חולק כי עדותו חשובה לגבי נסיבות אירוע התאונה ובמיוחד כאשר הוא זה אשר נתן את ההוראה לתובע לבנות את הפיגום והיה אחראי במקום מטעם המעסיק. הנתבע עצמו אישר כי עומרי היה "אחראי צוות" מטעמו (עמ' 18 ש' 35- 36).

  18. בנסיבות אלה, יש להניח כי הנתבע חשש שמא גרסתו של עומרי אשר היה במקום האירוע, תעמוד לו לרועץ. חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין הימנעות בעל דין מלהציג ראיות שהיו בהישג ידו ללא הסבר סביר לאותה הימנעות, כדין הודאה בכך שאילו הובאו אותן ראיות הן היו פועלות לרעתו (ראו: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד ס"א (3) 18; וגם: ע"מ 2468/11 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 26.05.11)).

  19. אף כי הנתבע עצמו לא היה במקום האירוע בזמן התאונה אך הוא אישר שעומרי היה "אחראי צוות" מטעמו (עמ' 18, ש' 35 -36).

  20. הנתבע ביקש להתבסס על תמלול שיחה שנערכה בין חוקר מטעם חברת הביטוח הפניקס לבין עומרי ביום 11.02.2018.

  21. עיון בתמלול ההקלטה מלמד כי יש בדברים בכדי לאשש את גרסתו של התובע עצמו. עומרי ציין כי הוא כלל לא ראה את הנפילה אלא ראה את התובע כאשר "הוא היה על הרצפה" (עמ' 4, ש' 10), "כאילו נפל, זה מה שהבנתי" (עמ' 4, ש' 13 -14). לאחר מכן כאשר נשאל מאיפה הוא נפל אז ציין כי הוא לא יודע בדיוק אך זוכר שזה היה "משהו במדרגות שמה" (עמ' 4, ש' 16 -17). רק לאחר שהחוקר מציין בפניו שמדובר בפיגומים אזי הוא מאשר זאת, ואף מאשר כי מדובר בפיגום מעץ אך לטענתו מדובר בפיגום חזק "זה היה פיגום מעץ. הפיגום הוא חזק..." (עמ' 28, ש' 18- 33).

  22. עומרי אף אישור כי הנתבע הרכיב את הפיגום אך הוסיף כי הוא עשה זאת לבד שכן לטענתו היה פיגום בחלק התחתון והנתבע החליט לעבוד יותר בגובה והרכיב את הפיגום "כנראה הוא החליט לעבוד בחלק למעלה ו.... סידר שמה את הפיגום" (עמ' 6, ש' 18 -19), "כנראה הוא החליט כאילו לעשות עוד חלק, יותר למעלה" (עמ' 6, ש' 20 -21); "...כנראה הוא עשה. אני לא יודע מה הוא עשה שמה, אני לא ראיתי אפילו, לא ידעתי, רק שמעתי שהוא נפל כאילו" (עמ' 7, ש' 11 -14).

  23. למרות שעומרי ציין כי אין זה תפקידו של התובע לבנות פיגומים אלא רק לעשות עבודות גבס, וכי היה עובד שבנה את הפיגום למטה והוא זה אשר היה צריך גם לבנות את הפיגום למעלה, כאשר נשאל הנתבע מי הוא אותו עובד הוא לא ידע לציין את שמו ולאחר מכן טען כי הוא כבר לא עובד איתם (עמ' 10, ש' 20 -21).

    בנקודה זו אציין כי הנתבע עצמו מסר גרסה שונה בתצהיר לפיה הם עובדים באמצעות פיגומים ניידים על גלגלים ולא מתעסקים כלל בבניית פיגומים מעץ. לטענתו, בפיגומים מעץ נעשה שימוש רק במקומות בהם אין אפשרות להכניס פיגום ברזל נייד כמו בחדרי מדרגות ואז אכן יש בעל מקצוע מיוחד והוא מטעם הקבלן הראשי באתר. גם בעדותו בבית המשפט ציין כי "אין" לו עובד שכזה כפי שטען בנו וכי אולי הוא לא הבין (עמ' 22, ש' 4 -13).

  24. עדותם של התובע ושל שריף העד מטעמו הייתה עדות מהימנה בעיני, לא מצאתי כי מי מהם מנסה לסלף את הדברים ואני נותן אמון מלא בגרסתם. על כן, אני קובע כי התובע נפגע במהלך עבודתו כאשר הוא נפל מפיגום שנבנה בהוראת עומרי בנו של התובע אשר שימש כאחראי במקום וכתוצאה מכך נגרמו לו פגיעות גופניות.

  25. עתה נשאלת השאלה האם ניתן בנסיבות הענין להטיל אחריות כלשהי על הנתבע להתרחשות התאונה. יאמר מיד כי התשובה לכך היא חיובית.

    שאלת האחריות

  26. על מנת להכריע בשאלת האחריות ולבסס חבות בעוולת הרשלנות יש לבחון האם קמה חובת זהירות מושגית וקונקרטית והאם חובה זו הופרה על ידי הנתבע; אם הופרה חובת זהירות זו תבחן השאלה האם הפרת החובה גרמה לנזק (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פד"י לז(1) 113) (להלן: "פרשת ועקנין").

    חובת זהירות מושגית

  27. כבר נפסק כי ביחסים שבין מעביד לעובד קיימת חובת זהירות מושגית (ראו: ע"א 663/88 שירויאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225). בענייננו, כאמור, הגעתי למסקנה כי התובע היה במועד התאונה עובד של הנתבע קרי: התקיימו בינו לבין הנתבע יחסי עובד ומעביד, ולכן קיימת חובת זהירות מושגית כלפיו.

  28. במסגרת יחסי עובד מעביד, מוטלת על המעביד חובת זהירות מושגית המחייבת אותו למנוע פגיעות מעובדיו עקב ובמהלך העבודה ולנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה.

  29. הפסיקה הכירה באופן גורף בחובת הזהירות של מעביד כלפי עובדיו ונקבע כי על המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים (ראו: ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (פורסם בנבו, 14.06.11)).

    על המעביד לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים (על אחריותו של מעביד כלפי עובדו ראו: ע"א 14/08 אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (פורסם בנבו, 02.12.09)).

    (ראו גם: ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415; ע"א 1958/97 בן שטרית נ' רשות הנמלים והרכבות דינים עליון כרך נה, 823; ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' אנטון קרבון, פ"ד מה(2) 593; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 592; ע"א 515/83 עגור נ' אייזנברג, פ"ד לט(1) 197;  ע"א 240/87 קריכלי נ' איפל, פ"ד מג(3) 507; ע"א 655/80 מפעלי קרור בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592).

    המעביד חייב לנקוט בצעדים סבירים כדי להרחיק את עובדיו מאותן הסכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה (רע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פד"י מז(3) 345) (להלן פרשת "סובחי").

    על המעביד חלה חובת מתן אזהרה ומתן הנחיות מתאימות לעובדים, בנוגע לסיכונים הקיימים במקום העבודה (ראו: ע"א 154/88 שמעון נדל נ' פיסובי, דינים עליון, כרך כד', 441).

  30. הנה כי כן, לאור הפסיקה שהובאה לעיל, בשים לב לטיב היחסים ביניהם, קיימת חובת זהירות מושגית בין הנתבע לתובע.

    יחד עם זאת, יש לזכור כי אחריותו של המעביד אינה אחריות מוחלטת לכל נזק אפשרי שנגרם לעובד במהלך העבודה ומקום שלא הוכחה כל רשלנות מצד המעביד, או שהעובד היה המתרשל היחיד, אין לחייב את המעביד באחריות.

    חובת זהירות קונקרטית

  31. חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הצפיות במישור הטכני והנורמטיבי. במישור המעשי יש לבחון את השאלה האם מעביד סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק. אם התשובה לכך חיובית אז יש לבחון האם מתקיים מבחן הצפיות הנורמטיבי, קרי; האם מעביד סביר צריך היה לצפות את התרחשות אותו נזק, שכן רק בגין סיכון שצריך היה לצפות מוטלת חובת זהירות קונקרטית (ראו: ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז (פורסם בנבו, 27.12.10)).

  32. חובת הזהירות שבין המעביד לבין העובד מוגברת היא (ראו: ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' יאסין (פורסם בנבו, 31.08.11)).

    יחד עם זאת, יש לזכור שניים: האחד, שחובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. לאמור, המעביד אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון שעלול להתממש במסגרת העבודה. והשני, אין הוא חב בחובת זהירות אלא במידה שהדבר דרוש באורח סביר כלפי פועל נבון וסביר, כדרך פועלים רגילים וממוצעים, ופועל רגיל וממוצע יודע להיזהר, וחייב להיזהר אף ללא אזהרה מיוחדת מצד המעביד. כלומר על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו; כך עילת הרשלנות (ראו: פרשת "סובחי" לעיל; ע"א 154/62 חשאי נ' אינגום בע"מ פד"י טז 1874).

    יפים לענייננו דברי כבוד השופט ברק כתוארו אז, בפרשת ועקנין שם ציין כי "בקביעתה של חובת הזהירות הקונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמאטיבי)... חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות".

    כאשר מדובר במישור הנורמטיבי יש לבחון את הנסיבות המיוחדות של המקרה הקונקרטי שלפנינו. לעניין זה נאמר בפרשת ועקנין כי: "אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו".

  33. מעביד איננו אחראי כאמור לתאונה שגרתית שקרתה במהלך העבודה, שהיא חלק מסיכוני העבודה הרגילים שלא ניתן לסלקם, באשר הם נובעים מאופי העבודה.

    כך נפסק לגבי עובד שנפגע תוך כדי עבודתו בבור, כאשר דפנות הבור קרסו עליו. נקבע כי המעסיק אחראי לכך שלא דאג לפיגום מתאים המתחייב מן התקנות, לא סיפק את הציוד המתאים הדרוש, לא תידרך את העובדים ולא הזהירם מפני סיכונים אינהרנטיים לעבודה המבוצעת באמצעות עמידה על פיגומים (ת"א 52540-12-11 אסמאעיל נ' חשמל תקשורת ש.א.א בע"מ (פורסם בנבו, 17.07.17)).

    עוד נפסק כי כל עוד מדובר בפעולה יום-יומית, שאינה טומנת בחובה סיכונים מיוחדים, אין חובה על המעביד לנקוט צעדי זהירות מיוחדים (בע"א 5379/90 מתתיהו נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 167).

  34. לפיכך, יש לבחון האם הסכנה לה נחשף התובע, בנסיבות שלפנינו, היא סכנה "רגילה" או "בלתי רגילה". לאמור, האם האירוע שגרם לנזק לא חרג מגדר האירועים הרגילים לגבי התובע, או שמא היה זה אירוע שאיננו מן האירועים הרגילים עבורו.

  35. מחומר הראיות שהובא לפניי עולה כי מעביד סביר צריך היה לצפות את התרחשות התאונה, שכן כאמור, המדובר היה בביצוע עבודות גבס שמצריכות גם עבודה בגובה על פיגומים. ביצוע עבודות מהסוג דנן מצריכות הדרכה ומתן הוראות מתאימות לביצוע.

  36. עומרי ציין באופן מפורש כי התובע לא קיבל כל הדרכה. יתרה מזאת, הנתבע עצמו אמר בעדותו בבית המשפט כי "לא היה" לו כלל "ממונה בטיחות" (עמ' 20, ש' 14 -15) וכי "מנהל עבודה" היה במקום "מידי פעם" (עמ' 20, ש' 20- 21). מעדותו של הנתבע עולה כי הוא כלל לא הקפיד על נהלי העבודה וכי אף לא ראה בכך כל חשיבות. כאשר נשאל אם היה מפקח עבודה השיב "היה מנהל עבודה, זה מה שאני יודע. שם לא עבדנו בצורה מסודרת, עבדנו איך אומר..." (עמ' 20, ש' 20 -21). תמוהה בעיני איך הנתבע שנטל על עצמו להעסיק עובדים בעבודה שכרוכה בעליה על פיגומים ועבודה בגובה עומד על דוכן העדים ואומר בפה מלא כי הוא כלל לא עבד בצורה מסודרת. יש בתשובתו זו משום זלזול בחייהם של העובדים אותם הוא מעסיק תחת פיקוחו או חייהם של אחרים שבאים בסביבת העבודה.

  37. הנתבע טען בפניי כי אין זה היה מתפקידו לדאוג לכך שיהיה ממונה בטיחות שכן הוא היה קבלן משנה ומי שאחראי על כך היה מזמין העבודה, ולדבריו "אין לי, אני לא צריך. בעל הבית והתפקיד של הבטיחות זה שלו" (עמ' 22, ש' 4 -5). חרף הדברים הנ"ל, הנתבע גם לא מצא לנכון לקרוא לעדות למזמין העבודה, מי שלטענתו אחראי על כך שיהיה ממונה בטיחות. ותשובתו לשאלה זו בחקירתו הנגדית היתה תמוהה : "אני לא מכיר אותו. אם אני הולך אליו עכשיו הוא יתן לי מכות" (עמ' 26, ש' 25 -26).

  38. לאמור, אותו אדם שלטענת הנתבע הוא "בעל הבית" או "מזמין העבודה" אשר הייתה לטענתו מוטלת עליו האחריות לדאוג לבטיחות העובדים, הנתבע כלל לא פנה אליו.

  39. בנקודה זו אציין כי הנתבע הגיש הודעה לצד שלישי כנגד כלל חברה לביטוח בע"מ, אשר נמחקה לבקשת הנתבע בפסק דין שניתן ביום 03.09.19.

  40. למרות שעומרי ציין כי הוא כלל לא ידע במה מדובר אך בהמשך הוא פירט בפניי החוקר כי מדובר בפיגום מעץ שהתובע בנה ממשטחים שהיו במקום "...זה עצים של חמש על עשר, והוא בנה שמה כזה פיגום חמש על עשר" (עמ' 9, ש' 23 -24) ולטענתו התובע דפק מסמרים ועשה מזה פיגום (עמ' 9, ש' 26- 27; עמ' 10, ש' 1).

  41. לאמור, מהראיות שהובאו בפניי עולה כי מדובר ב"פיגום תלוי" כמשמעותו בתקנה 1 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח – 1988, דהיינו "פיגום התלוי על כבלי פלדה, שרשרות, צינורות, מוטות מתכת, פרופילים ממתכת או אמצעי תליה אחרים, למעט פיגום כסא או מיתקן דומה לו;"

  42. מעדותו של הנתבע עצמו, וכן מתמלול השיחה שנערכה עם עומרי עולה בבירור כי הפיגום נפל עקב התקנה כושלת ואי בדיקתו על ידי הגורם המקצועי או מנהל העבודה המוסמך.

  43. הנתבע בעדותו אומר כדלקמן: "אני אומר שפלוני לא היה צריך לבנות את הפיגום, הוא בנה את זה על דעת עצמו. הוא שמע את מנהל עבודה שאמר צריך להרכיב פיגום הוא אמר אני יודע להרכיב אני ארכיב. אני אין לי עצים, אין לי קרשים ומסמרים אני לא מתעסק עם זה , זה לא התחום שלי" (עמ' 23, ש' 6 -10).

  44. לאמור, מעדותו של הנתבע עצמו עולה כי אותו פיגום הורכב ללא הציוד הנדרש ולכן יש להעריך כי הדבר ארע עקב כשל בהתקנת פיגום.

  45. מהראיות שבפניי הגעתי למסקנה כי האחריות הבלעדית לביצוע העבודות הוטלה על הנתבע. לא הובאה אף ראיה לכך שאותו מזמין היה מעורב בעבודתו של הנתבע ובנסיבות אלה כי ידע ויכול היה לדעת על בניית הפיגום ואופן בנייתו.

  46. עוד עולה מעדותו של הנתבע כי הוא היה האדם היחיד עמו המזמין התקשר לשם ביצוע עבודות הגבס. לפיכך, אני סבור כי יש לראות בנתבע כמבצע הבנייה ולהחיל בעניינו את תקנה 6(א) לתקנות לפיה: "הטיל המזמין את ביצוע הבניה על קבלן ראשי, יראוהו כמבצע הבניה לענין תקנות אלה והחובות המוטלות בתקנות אלה על מבצע הבניה מוטלות עליו".

    (ראו גם: ע"א 1062/15 והבי נ' נזאל (פורסם בנבו, 10.05.16)).

  47. הנתבע אמר בעדותו בפניי כי התובע כששמע על הצורך בפיגומים אמר "שהוא יודע לעשות את זה" (עמ' 22, ש' 1 -3). כאמור, הנתבע העיד כי לא היו לו את החומרים הנדרשים לבניית הפיגום ואין ספק כי מחובתו של עומרי אשר שימש כאחראי מטעם הנתבע היה לכל הפחות למנוע את ביצוע העבודה. בנסיבות אלה, היה על הנתבע לצפות מראש כי הפיגום לא הוקם מלכתחילה במומחיות הדרושה.

  48. אציין כי עדותו של הנתבע לא עשתה רושם מהימן והיא הייתה מגמתית הכל תוך מטרה להרחיק עצמו מאחריות לתאונה.

  49. עוד ובנוסף, לעניין גובה הפיגום עומרי ציין כי התובע היה צריך לבצע חיפוי או תקרות גבס במדרגות. עומרי הודה כי התובע לא קיבל הדרכה. מתצהירו של הנתבע עצמו עולה כי מדובר בפיגום בגובה של 2 מ'. גם אם אקבל גרסתו זו של הנתבע הרי מדובר בעבודה שלגביה קובע הדין חובות ספציפיות שמעביד נדרש לעמוד בהן.

  50. להלן מספר חובות שמעביד סביר חייב בהן עפ"י חקיקה רלוונטית:

    פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל – 1970 מחייב נקיטת אמצעי זהירות ביחס לעבודה שמתבצעת בגובה העולה על שני מטרים (ראו: סעיף 50 לפקודה).

    תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), התשס"ז – 2007, קובעות שורה ארוכה של נוהלי בטיחות וזהירות החלים על העסקת עובדים בגובה.

    תקנות הבטיחות בעבודה קובעות כי "עבודה בגובה" הינה "כל עבודה, לרבות גישה למקום עבודה, שבשלה עלול עובד ליפול לעומק העולה על 2 מטרים,...", וכי המבצע לא יעסיק עובד בעבודה בגובה לכל מטרה שהיא, אלא אם העובד הודרך על ידי מדריך עבודה בגובה.

  51. במקרה דנן, מהראיות שהובאו בפניי עולה כי התובע כלל לא הודרך. כאשר נשאל עומרי האם הם תדרכו את התובע כיצד לעבוד הוא השיב בשלילה ואף אישר כי לא היה להם ממונה בטיחות "אז לא, לא עשינו לו תדרוך של עבודה או משהו כזה, לא" (עמ' 14, ש' 3- 4), וטען כי הוא עובד עם ניסיון והוא ידע את העבודה ולדבריו "בחור שבא לעבוד" (עמ' 14, ש' 9 -11). אמנם הנתבע בחקירתו העיד כי התובע כן תודרך אולם לאחר שהוצגה לו תשובת עומרי הוא לא סתר אותה וציין כי כלל לא קרא את דברי עומרי טרם הדיון.

  52. בנסיבות אלה, הנתבע לא הביא כל ראיה לכך שהתובע הודרך ו/או הוזהר מפני הסיכונים הצפויים עובר למתן ההוראה לביצוע העבודה.

  53. ככלל, קיימת חובה על המעסיק לצפות התרחשות אירוע מהסוג שארע ולנקוט מראש באמצעים המתאימים כדי להגן על העובד או לפחות להמעיט את הנזק הצפוי ממנו.

  54. נפסק כי מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של עובד וזאת אפילו אם נעשה אותו מעשה בניגוד לחובות מפורשות ואף שהעובד מודע לסכנה שבמעשהו (ראו: ע"א 688/79 יזביק נ' קובטי, פד"י לו(1) 485).

  55. המגמה בפסיקה היא כי בתאונת עבודה יש להקפיד דווקא עם המעביד ולהקל במידה רבה עם העובד, שכן אין כל ספק כי המעביד הוא המופקד על מקום העבודה ומתפקידו לדאוג שתנאי העבודה יהיו בטוחים וכי נוהל העבודה יבוצע הלכה למעשה, וכי העובד יודרך כראוי כיצד לבצע את עבודתו (ראו: ע"א 530/70 רביבו נ' חברת החשמל, פד"י כה(1) 724).

  56. בענייננו, העובדה שלא הדריכו את התובע בביצוע העבודות וכן לא סופקו לו אמצעי ההגנה המתאימים ויתרה מזאת, איפשרו לו לבצע את בניית הפיגום אומרת דרשני.

  57. אסכם נקודה זו בכך, שקיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית וחובה זו הופרה ע"י הנתבע.

    אשם תורם

  58. הנטל להוכחת טענת אשם תורם מוטל על כתפי הנתבע. על הנתבע להראות כי התובע בהתנהגותו תרם לגרימת התאונה.

  59. הלכה היא כי בית המשפט לא ייחס בנקל רשלנות תורמת לעובד. בבסיס הלכה זו ניצב העיקרון כי מעביד יכול להשליט הסדרים שיביאו מראש בחשבון את רשלנותם הצפויה של העובדים, בעוד שהעובד פועל על פי רוב במסגרת שמגדיר לו המעביד ועל פי הוראותיו.

    (ראו: ע"א 100/66 בראון נ' פעמון מפעלי מתכת ויצירה, פד"י כ (3) 183, 191; וגם: פרשת שירזיאן הנ"ל).

  60. כאמור, מהראיות שהובאו לפניי עולה כי לתובע לא ניתנה כל הדרכה לעניין ביצוע העבודות. יתרה מזאת, השתכנעתי כי אכן עומרי ששימש כמפקח עבודה במקום הוא אשר ביקש את בניית הפיגום מהתובע או שלכל הפחות ידע על בנייתו על ידי התובע. הנתבע לא ידע לספק תשובה מדוע לא ראו לנכון לעצור את התובע מלבצע עבודה זו.

  61. גם לדעת הנתבע וגם לדעת עומרי, מדובר בעובד חרוץ אשר רצה להוכיח את עצמו. לטענת הנתבע, התובע שמע כי יש צורך בבניית הפיגום והוא עשה זאת על דעת עצמו. תמוהה בעיני תשובת הנתבע והעובדה כי הוא תולה את כל האשמה בתובע אשר היה פועל חדש אצלו וכי אין חולק כי רצה להוכיח את עצמו הכל במטרה להתפרנס. מובן כי על הנתבע עצמו מוטלת החובה למנוע את בניית הפיגום על ידי הנתבע ולדאוג כי הדבר יעשה על ידי מי שמומחה בנושא באופן בטוח שלא יסכן את עצמו ואת האחרים.

  62. כאשר נשאל הנתבע מה היה הפתרון, כלומר האופציה שעמדה בפני התובע שהיה צריך לבצע את העבודה בגובה, שהרי כפי שעלה מהראיות היה פיגום אולם היה צורך בתוספת על מנת לבצע את העבודה לגובה, הוא השיב תשובה תמוהה ביותר "שלא יעשה פיגום היה עבודה אחרת לעשות" (עמ' 24, ש' 3 -4).

  63. בנקודה זו אני קובע כי על הנתבע הייתה מוטלת החובה להזהיר את הנתבע מפני הסיכונים הכרוכים בכך. אולם, הוא לא עמד בחובה זו. יתרה מזאת, מעדותו של הנתבע ואף מדברי בנו עומרי עולה כי מבחינתם המטרה הייתה לבצע את העבודה והם לא הקפידו על בטיחותם של העובדים.

  64. התרשמתי כי אכן התובע כפי שהעידו עליו הנתבע ובנו היה עובד חרוץ אשר היו אלה ימיו הראשונים בעבודה וכי הוא רצה להוכיח את עצמו ולכן היה מוכן לבצע כל עבודה שנדרשה ממנו. אני מקבל את גרסת התובע כמהימנה לפיה הוא נאלץ לעלות על הפיגום בלית ברירה הכל על מנת לעשות רצון מעסיקו ולבצע את העבודה המוטלת עליו.

  65. בהקשר זה ראוי לציין את הפסיקה אשר הכירה בסיכונים שעובד חרוץ לוקח על עצמו לצורך ביצוע מלאכתו נאמנה לפיה :

    "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זה ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה את הכל כדי להשמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדוקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט גם בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים...".

    (ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים ואח', פ"ד יט(3) 205).

  66. יחד עם זאת, מאחר והתובע עצמו העיד כי מדובר בפיגום שידע כי הוא לא בטוח מצאתי להשית עליו אשם תורם של 10%.

  67. לסיכום שאלת האחריות אני קובע כי הנתבע הפר את חובת הזהירות כלפי התובע, והוא אחראי כלפיו על הנזק שנגרם לו עקב התאונה ולתובע 10% אשם תורם.

     

    שאלת הנזק

    חוות הדעת הרפואיות והמומחים מטעם בית המשפט

  68. התובע תמך את תביעתו בחוות דעת של מומחה לאורתופדיה מטעמו – פרופ' א.פינסטרבוש, אשר בדק את התובע וקבע בחוות דעתו כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 40% בגין ההתמכרות לתרופות האופיאטיות וחוסר היכולת לחזור לעבודה לפי סעיף 35(1)(ד)-(ה) לתקנות הביטוח הלאומי.

  69. מטעם הנתבע הוגשה חוות דעת של מומחה לאורתופדיה- ד"ר משיח אברהם אשר בדק את התובע, וקבע בחוות דעתו כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין הגבלה בתנועות פרק ירך שמאל לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי.

  70. נוכח המחלוקת בין המומחים, מונה ד"ר עודד איזנברג כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה לאורתופדיה") אשר קבע בחוות דעתו כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור כדלקמן: 10% בגין פגיעה באגן לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי; 5% בגין פגיעה בכף יד שמאל לפי סעיף 35(1)(א)-(ב) לתקנות הביטוח הלאומי. לגבי נכותו הזמנית קבע המומחה כי מבחינה אורתופדית יש לקבוע אי כושר מלא למשך חצי שנה, 50% למשך 3 חודשים נוספים ו- 25% למשך 3 חודשים לאחר מכן. עוד קבע המומחה לאורתופדיה כי התובע אובחן כסובל מ"תסמונת כאב כרוני" ולדבריו הוא מטופל עד היום בתרופות נרקוטיות רבות, ונראה כי פיתח תלות בהם. לפיכך, המליץ המומחה כי לצורך השלמת התמונה, מעבר לפציעות הספציפיות שנדונו, למנות מומחה נוסף בתחום הטיפול בכאב.

  71. משכך, הוגשו חוות דעת מטעם הצדדים בתחום הכאב: ד"ר ליאור דיין מטעם התובע וד"ר איל בן בסט מטעם הנתבע, אך בסופו של דבר, הצדדים הגיעו להסכמה על מיצוע הנכות בתחום הכאב והעמדתה על שיעור של 22.5% לפי סעיף 35(1) לתקנות הביטוח לאומי בגין תסמונת כאב כרונית.

  72. עוד ובנוסף, נוכח הפער בין חוות דעת הצדדים בתחום הפסיכיאטריה, מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר יהודה אברמוביץ (להלן: "המומחה לפסיכיאטריה"), אשר קבע בחוות דעתו כי נגרמה לתובע נכות נפשית בגין התאונה. המומחה ציין כי הוא סבור כי אין לקבוע נכות נפרדת עבור התלות במשככי כאבים אך הוא סבור שנגרמה לתובע תסמונת הסתגלות למחלה גופנית, מאחר ומתוארות תלונות של מתח ניכר, הגבלה תעסוקתית וחברתית באופן שלא מוסברים באופן מלא על ידי הנכות הגופנית. משכך, העריך המומחה כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5% לפי סעיף 34ב' בין (1) –(2) לתקנות הביטוח לאומי. המומחה לפסיכיאטריה ציין כי המרכיב הנפשי הוא נוסף ומקשה על התובע בהשתלבותו חזרה לתוך מעגל העבודה.

  73. בתום הגשת חוות הדעת הגיעו הצדדים להסכמה שאין עליה חולק כי נכותו הרפואית המשוקללת, של התובע הינה בשיעור של 37.5% לצמיתות.

    הנכות התפקודית:

  74. הנכות התפקודית מבטאת מוגבלות או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מוגבלות זו יכול שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה היא למידת השפעתה של הנכות על התפקוד בכלל.

  75. הפסיקה קבעה כי הנכות התפקודית היא מצבור ההשלכות שיש לפגימה על תפקודו של הנפגע, לאמור: השפעת הנכות הרפואית על הגבלת פעולותיו של האדם ככזה. מדובר ביכולת התפקוד הכללית ולא בהשפעה שיש לפגיעה על כושר העבודה או לגריעה האפשרית מפוטנציאל ההשתכרות (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792). באין הוכחה אחרת הנחת המוצא היא, כי הנכות הרפואית שווה לזו התפקודית (שם עמ' 799).

  76. עוד נקבע כי קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או נופלת משיעור הנכות התפקודית, בהתחשב במקצועו ויתר נתוניו של הנפגע, בזיקה לעיסוקו, לעבודתו, לגילו, ולמצבו הרפואי בכללותו, ללא קשר לתאונה. הנכות התפקודית אמורה לשקף את הגריעה מכושר ההשתכרות אלא אם הוכח אחרת (ע"א 722/86 יונס נגד המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג 875).

  77. לטענת התובע, מאז התאונה הוא לא שב לעבודתו או לכל עבודה אחרת, וזאת בשל המגבלות שהוסבו לו בתאונה. בנסיבות אלה ונוכח היותו חסר הכשרה מיוחדת ועובד כפיים במקצועו, טוען הוא כי יש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 60% ואף יותר מכך עד לאובדן מלא של כושר העבודה. הנתבע לעומת זאת טוען כי נכותו הרפואית של התובע אין בה כדי להגביל את כושרו להשתכר.

  78. התובע נפגע בהיותו בן 42 וכיום הוא בן 50. התובע עבד במשך שנים ארוכות בעבודות בנייה ועבודות גבס ואין לו השכלה או הכשרה אחרת. בנסיבות אלה, הנכות הפיזית שהוסבה לו יש בה כדי להגביל ולהקשות על תפקודו ובפרט בסוג עבודה זו נוכח מאפייניה. עם זאת, הפגיעה הרפואית שהוסבה לתובע כפי שהיא נלמדת מחוות הדעת האובייקטיביות בעניינו, איננה עולה בקנה אחד עם טענותיו בפני לפיהן הוא איבד כליל את כושר עבודתו. כפי שקבעו המומחים, מדובר בנכויות בתחומים שונים המצטברות לכדי נכות משוקללת של 37.5%. יצוין כי הנכות האורתופדית והנכות בגין הכאב כוללות נכויות אשר יש בהן הגבלה בתפקוד, ואין לומר כי הן נעדרות השפעה תפקודית כלשהי כטענת הנתבע. עוד ניכר כי מצבו הנפשי של התובע, כפי שזה התבטא במהלך הדיון בפניי וכפי שזה עולה מחוות הדעת של המומחה לפסיכיאטריה, גם הוא בעל השפעה תפקודית על כושרו של התובע לעבוד. במכלול נסיבות העניין, בשים לב למהות הפגיעה והנכויות הרפואית, ומאידך לגילו של התובע ומקצועו, אני רואה לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע הינה בשיעור 37.5% בזאת בדומה לנכותו הרפואית.

    בסיס השכר:

  79. התובע טוען כי שכרו עומד על סך של 7,977 ₪ נטו לחודש (על פי שכר יומי שקיבל מהנתבע בסך של 362 ₪). עוד לטענתו, השכר הרבע שנתי שלו במל"ל עמד על סך של 27,195 ₪ ולפיכך לטענתו שכרו החודשי עומד על סך של 9,065 ₪. התובע מבקש כי בסיס השכר לחישוב הפיצוי יועמד על סך של 14,000 ₪ וזאת בהתאם לשכר המינימום בתחום הגבס וכן בשים לב לכך שהוא טרם מיצה את פוטנציאל ההשתכרות שלו.

  80. הנתבע טוען לעומת זאת כי אין להסתמך על השכר הרבע שנתי של המל"ל מאחר ומדובר בשכר שנקבע על פי חישוב פיקטיבי, שכן התובע החל לעבוד רק 5 ימים לפני התאונה והנתון היחידי שעמד בפני הביטוח לאומי הוא השכר ששולם לתובע עבור תקופה זו. לפיכך מבקש הנתבע כי בית המשפט יקבע שבסיס השכר של התובע עומד על סך של 1,000 ₪.

  81. הנתונים שהוצגו בפניי מטעם המל"ל בעניין רציפות בעבודה מלמדים על אי יציבות יחסית של התובע בעבודה. מהפירוט עולה כי אין בסיס לבקשת התובע להעמיד את שכרו על סך של 14,000 ₪ אך מנגד אין זה סביר לקבוע כי שכרו של התובע, עובד מקצועי בעבודות גבס, אב ומפרנס של משפחה, יועמד על סך של 1,000 ₪ בפרט כאשר שכרו הרבע שנתי במל"ל נקבע על סך של 27,195 ₪.

    אין בסיס לטענת הנתבע שאין מקום להתבסס על השכר הרבע שנתי שנקבע במל"ל שכן גם אם מדובר בימיו הראשונים של התובע בעבודה אין לשלול את אפשרות כי הוא היה ממשיך בעבודה זו באותו שכר או שיכול היה להתקדם בתפקיד אף להשתכר יותר מכך.

    בכל אופן, לעניין מידת העלייה בגובה השכר, כמו גם השאלה אם יש לראות את התובע כמי שנמצא בתחילת דרכו המקצועית אם לאו, נקבע לאחרונה בפסיקת בית המשפט העליון כי אלה הן שאלות התחומות לדל"ת אמותיו של כל מקרה ומקרה (רע"א 2446/23 פלונית נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (מיום 02.04.23).

  82. בבחינת כלל הנתונים שהוצגו בפניי ועדויות הצדדים שנשמעו במהלך הדיון נכון יהיה לקבוע את בסיס שכרו של התובע בסך של 9,000 ₪ לחודש.

    רכיבי הנזק

    כאב וסבל

  83. לטענת התובע בהתחשב בנסיבות התאונה בה נפל מגובה, הפגיעה הקשה שספג בכל חלקי גופו, השברים שנגרמו לו באגן וביד, האשפוז והטיפולים הרפואיים הממושכים שהיו לו עד היום, יש לפסוק לטובתו פיצוי פי 6 לפחות מהסכום לפי הפלת"ד ובסך של 367,765 ₪ בגין ראש נזק זה.

  84. הנתבע לעומת זאת טוען כי אין לקבל את טענת התובע בהקשר לכאב וסבל ולטענתו פיצוי סביר בנסיבות העניין בראש נזק זה הוא בסך של 100,000 ₪ ולא מעבר לכך.

  85. בהתחשב בגילו של התובע, שיעור נכותו הרפואית, ימי האשפוז בהם שהה בבית החולים, הטיפולים שלהם נזקק לאחר התאונה, אני פוסק לתובע פיצוי עבור הנזק הלא ממוני בסך של 165,000 ₪.

  86. פיצוי זה משקף בעיקרו של דבר את הכאב שסבל התובע לאחר התאונה וכן ההגבלה שנגרמה לו בשים לב לנכות שנקבעה ולתקופת האשפוז.

     

    הפסד השתכרות לעבר

  87. התובע טוען כי הוא לא עבד במשך כ- 7 שנים מאז התאונה ועד היום (למעט 9 חודשים). לפיכך הוא מבקש לפצותו בגין כל אותה תקופה, בסך של 822,312 ₪ כמכפלה של תקופה זו בשכר לו הוא טוען.

  88. לעומת זאת, הנתבע טוען כי התובע יכול היה לשוב לעבודה כבר ביום 15.09.2017 וזאת לאחר סיום תקופת האי כושר על פי החלטת הרופא התעסוקתי ולאחר מכן ההפסד שלו הינו חלקי לפי שיעור הנכות שנקבעה לו. הנתבע טוען כי הפסדו של התובע בגין העבר מסתכם בסך של 52,256 ₪ בלבד.

  89. המומחה לאורתופדיה אישר כאמור בחוות דעתו כי התובע היה באי כושר מלא לתקופה של חצי שנה ולאחר מכן הנכות הזמנית פוחתת באופן חלקי ל- 50% למשך 3 חודשים ול- 25% למשך 3 חודשים נוספים.

  90. בהתחשב בנכות שנקבעה לתובע ומגבלותיו לאחר התאונה יש לטעמי לפסוק לתובע פיצוי בגין תקופת אי כושר אשר עומדת על 12 חודשים בהתאם לפירוט שקבע המומחה לאורתופדיה בחוות דעתו בסך כולל של 108,000 ₪ ולאחר מכן על פי הנכות הצמיתה שנקבעה עד היום בסך של 283,500 ₪.

  91. לפיכך, התובע זכאי לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר בסך של 391,500 ₪ נכון ליום מתן פסק הדין.

     

    גריעה מכושר השתכרות בעתיד

  92. התובע בן 50 כיום ונכותו התפקודית כאמור הינה בשיעור של 37.5% לכן אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 510,800 ₪. סכום זה משקף במעוגל חישוב עד גיל 67 לפי בסיס שכר של 9,000 ₪.

     

    גריעה בזכויות סוציאליות

  93. לסכומי הפיצוי בגין הפסד השכר לעבר ולעתיד יש להוסיף פיצוי בגין גריעה בזכויות סוציאליות בסך מעוגל של 112,800 ₪.

     

    עזרת הזולת לעבר ולעתיד

  94. התובע טוען כי בעקבות התאונה הוא נזקק לעזרה מבני משפחתו וחבריו בצורה מוגברת מעבר לחובתם המוסרית. עוד הוא טוען כי בשים לב לנכותו אשר לטענתו באה לידי ביטוי בהגבלה תפקודית אשר בשלה הוא נזקק לעזרה מאז התאונה ועד היום, הוא יזדקק לעזרה בעתיד. על כן הוא מבקש לפסוק פיצוי לעזרה השוטפת מאז התאונה ועד היום בסך של 207,000 ₪ ולעתיד בסך של 231,000 ₪.

  95. הנתבע לעומת זאת טוען כי פיצוי גלובלי בגין עזרה והוצאות יחד בסך של 2,500 ₪ משקף נכונה את מצבו של התובע.

  96. אין מחלוקת כי התובע לא נעזר בעזרה בשכר וכי הוא קיבל עזרה זו לה היה זקוק בעיקר מבני משפחתו. יש להניח כי בעקבות התאונה בני משפחתו של התובע וחבריו סייעו לו מעבר לסיוע רגיל בין בני משפחה וחברים. עם זאת, התובע לא הביא אף ראיה על הפסדים שנגרמו לו או למי מבני משפחתו או הוצאות אחרות שנגרמו להם. יש לקחת בחשבון כי מדבור בפגיעה בשיעור של 37.5% לצמיתות כאשר מתוכם התובע היה באי כושר מלא למשך מספר חודשים ולאחר מכן באופן חלקי למשך ששה חודשים נוספים.

  97. על כן סביר הוא לקבוע כי התובע זכאי לפיצוי בגין עזרה לעבר ולעתיד בסך של 140,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.

     

    הוצאות לעבר ולעתיד

  98. התובע טען כי הוא נזקק לטיפולים רפואיים, רכישת תרופות ונסיעות בגין כל אלה והוא מבקש פיצוי בראש נזק זה סך של 150,000 ₪ לעבר ולעתיד.

  99. הנתבע טוען כי הוצאותיו של התובע מכוסות על ידי המל"ל עקב הכרתו בתאונה ולכן הוא מבקש לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בסך של 2,500 ₪.

  100. בהעדר נתונים לגבי פניית התובע למל"ל בעניין קבלת החזרים של הוצאות רפואיות ושל נסיעה לטיפולים רפואיים, יש לקבוע בהתחשב בהיקף הפגיעה של התובע והעובדה שהוא צורך תרופות רבות, לרבות קנביס רפואי באישור, כי הפיצוי בראש נזק זה יעמוד על סך של 50,000 ₪ נכון ליום פסק הדין.

     

    ניכויים

  101. מהסכום המתקבל בראשי הנזק השונים יש לנכות 10% אשם תורם של התובע.

  102. בנוסף יש לנכות את תגמולי המל"ל בהתאם לחוות דעת האקטוארית (לפי נכות צמיתה 24%) בסך של 427,911 ₪.

  103. בשים לב לתביעה להחמרת מצב שהוגשה על ידי התובע למל"ל, יש להקפיא בידי המבטחת (הפניקס) סך מוערך של 250,000 ₪ עד למיצוי זכויותיו של התובע במל"ל.

     

     

    סוף דבר

  104. התביעה מתקבלת כך שהנתבעים ישלמו לתובע את הסכומים שנפסקו בראשי הנזק השונים בניכוי הסכומים שלעיל.

    בנוסף, הנתבעים יישא בהוצאות המשפט בהן נשא התובע וכן בשכר טרחת עורך דינו בשיעור של 23.4% (כולל מע"מ) מהסכום לאחר הניכויים.

    הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל.

     

     

    המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

     

     

    ניתן היום, כ"ב סיוון תשפ"ג, 11 יוני 2023, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.


חזרה לתוצאות חיפוש >>
שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ