פלוני נ' אלוניאל בע"מ ואח'

לפני תביעת נזקי גוף בגין אירוע תקיפה שהתרחש ביום 24.5.2015 במסעדת מקדונלד'ס במתחם גן ברוך.

לטענת התובע, הנתבעים 1 ו- 2 גרמו לו נזק גוף שבגינו עליהם לפצותו.

התובע טוען כי מר אלעד אוחנה, הנתבע 2 תקף אותו פיזית ואילו הנתבעת 1, אלוניאל בע"מ, הזכיינית של רשת מקדונלד'ס בישראל התרשלה, הפרה את חובת הזהירות שהיא חבה לו כמפעילת מסעדה הפתוחה לקהל הרחב והתרשלותה הובילה להתגברות אירוע אלים שהתפתח לכדי תקיפה.

התובע מבקש לקבל פסק דין בהעדר הגנה כנגד הנתבע 2 לאור העובדה שביום 18/1/21 נמסר לו כתב התביעה (ראו בקשת התובע מיום 24/1/21 ואישור המסירה המצורף לה).

לטענת הנתבעת 1, יש לדחות את התביעה כנגדה שכן לא היתה מצידה כל התרשלות או הפרה של חובה חקוקה שכן המסעדה שימשה כזירה בלבד לאירוע האלימות שהתרחש בין הנתבע 2 לבין התובע. עוד טוענת הנתבעת כי היא התוותה נהלים ברורים לעובדיה, נהלים לפיהם פעלו העובדים במקום. כמו כן טוענת הנתבעת כי בשים לב לזמן הקצר בו התרחש האירוע לא היה ביכולתה לנקוט כל פעולה שיהיה בה כדי למנוע את קרות האירוע הבלתי צפוי בו נפגע התובע.

אופן קרות האירוע

על פי העדויות וסרטוני האבטחה (ללא קול) מהמסעדה מיום האירוע שהוגשו לתיק בית המשפט התובע נכנס למסעדה בשעה 19:45 עם בתו וחברה של בתו שהיו כבנות עשר בעת האירוע. בעת שהתובע ובתו נכנסו למסעדה, הנתבע 2, מר אלעד אוחנה עמד ועישן בתוך שטח המסעדה. התובע פנה אליו וביקש כי לא יעשן במסעדה ואף דחף אותו בידו לכיוון היציאה. הנתבע 2 וחבריו החלו להכות את התובע ולזרוק עליו כסאות. על פי סרטוני האבטחה הקטטה נמשכה כחמש דקות.

במצלמות האבטחה ניתן לראות כי בתו של התובע וחברתה עוזבות את המסעדה כשתי דקות לאחר תחילת האירוע ואף הסועדים האחרים במסעדה עזבו את המקום.

מעדויות מר ביאן סמארה וגב' עביר עזאם שעבדו באותה עת במסעדה עולה כי הנתבע 2 וחבריו נכנסו למסעדה בסביבות השעה 19:00 באותו ערב. שני העדים לא ידעו לומר באופן מדויק מתי נכנסו הנתבע 2 וחבריו והעריכו כי זה היה בסביבות השעה 19:00, כאשר שניהם העידו כי כיוון שחלפו שמונה שנים מאז האירוע, הם אינם זוכרים במדויק את השעה בה החל האירוע ( ראו מעדותו של ביאן סמארה - עמ' 24, שורות 15 - 18 לתמליל פרוטוקול ישיבת ההוכחות מיום 2/7/23, להלן "התמליל" וכן מעדותה של גב' עביר עזאם- עמ' 2 שורות 6 - 26 לתמליל).

על פי עדויותיהם של עובדי מקדונלד'ס במשטרה שניתנו מספר ימים לאחר האירוע, עולה כי כל הנוכחים מעידים כי האירוע החל כאשר הנתבע 2 ושלושה מחבריו נכנסו למסעדה והחלו לקלל ולדבר באופן מאיים לעובדים ולאחר מכן הנתבע 2 התיישב על הדלפק והעיף מגשים עם אוכל ושתייה לכיוון העובדים. כך ניתן ללמוד הן מהעדויות במשטרה והן מלשון כתב האישום המתוקן (תיק המשטרה הוא נספח 5 למוצגי התובע). כך למשל מעידה במשטרה יובל אזולאי, שעבדה במקדונלד'ס באותה עת כי האירוע החל למעשה כאשר הנתבע 2 התיישב על הדלפק ודיבר באופן מעליב לצוות והעיף מגשים:

"בתאריך 25/4/15 בשבת הייתי במשמרת בערך בשעה 19:00 היו לקוחות במקום ואז הגיע בחור נמוך ובחור גבוה והבחור הנמוך עם זקן צרפתי שכנראה היו שיכורים לסניף ואני הייתי בדלפק שממנו מוציאים אוכל ללקוחות ואז הבחור הנמוך עם הזקן הצרפתי התיישב על הדלפק. אני ביקשתי ממנו לרדת כי זה מפריע ללקוחות והוא התחיל להתעצבן ולקלל ואז עביר אמרה לו שהיא לו מוכנה למכור לו ואז העיף מגשי אוכל שהיו על הדלפק לרצפה ואמר שהוא רעב ואיים עלינו שיחזור וישרוף את הסניף והמשיך לצעוק ולקלל ואז המשיך לדבר עם החברים שלו ונשאר במקום ואז נכנס לקוח לסניף עם ילדות קטנות וראה את ההתנהגות של הבחור הנמוך וראה שאנחנו מפוחדות ואז הוא ביקש ממנו לצאת מהמקום ואז עוד פעם התחיל לקלל את הערבים והתחילו מכות בינו לבין הלקוח שנכנס".

(כך מעדות יובל אזולאי במשטרה, עמ' 153 למוצגי התובע).

גם מעדותה של גב' עביר עזאם במשטרה עולה אותה תמונה, שלמעשה האירוע החל כאשר הנתבע 2 התיישב על הדלפק, קילל את הצוות ואיים לשרוף את הסניף. (עמ' 158 לתיק המוצגים של התובע).

מתוך סרטוני האבטחה רואים כי הנתבע 2 וחבריו עומדים ליד הדלפק ומשוחחים זה עם זה ועם הצוות החל משעה 19:34. בשעה 19:35:20 מתיישב הנתבע 2 על דלפק השירות ולאחר כחצי דקה בשעה 19:35:50 יורד ממנו לאחר שנראה שהתבקש לעשות כן. בשעה 19:39 מתיישב הנתבע 2 על הדלפק מנופף בידיו וכאשר צוות העובדים מבקשים ממנו לרדת מהדלפק, הוא מעיף שני מגשים שהיה עליהם אוכל ושתייה לעבר הצוות. לאחר מספר דקות בשעה 19:44, ירד הנתבע 2 מהדלפק ושוחח עם חבריו ועם לקוחות אחרים במסעדה והדליק סיגריה. מיד לאחר שהנתבע 2 החל לעשן, בשעה 19:46 נכנס התובע למסעדה עם בתו וחברתה ואז פונה התובע לנתבע 2, הודף אותו קלות בידו והנתבע 2 וחבריו תוקפים את התובע. אציין כי הצילום הוא חלקי כיוון שלא ניתן לראות את כל הזויות במסעדה ולפיכך ניתן לראות רק חלק מהקטטה. על פי המצלמות בשעה 19:50 האירוע מסתיים בכך שהנתבע 2 וחבריו יוצאים מהמסעדה והתובע נותר במסעדה ואז ניתן לראות כי הצוות שב לתת שירות ללקוחות אחרים.

גב' עביר עזאם, שהיתה אחראית המשמרת נראית משוחחת בטלפון פעמיים במהלך האירועים הללו. בפעם הראשונה בשעה 19:40, לאחר שהנתבע 2 העיף מגשים ובפעם השנייה מיד לאחר שהחלה האירוע האלים בשעה 19:46.

על פי עדותה של גב' עזאם, היא התקשרה למשטרה רק כאשר החל האירוע האלים ולא קודם לכן. על פי עדותו של מר ביאן סמארה, כבר לאחר שהנתבע 2 העיף מגשים, מישהו מהעובדים התקשר למשטרה (עמ' 23 שורות 34- 47 לתמליל).

אחריות הנתבעים

הנתבע 2 הורשע במסגרת ת"פ 62055-06-15 בהתנהגות פרועה במקום ציבורי ובאיומים. אמנם מכתב האישום המתוקן נמחק סעיף האישום של ניסיון תקיפה סתם (עמ' 136 לתיק מוצגי התובע) אולם מעדויות הנוכחים במשטרה ואף מעדויותיהם בפני- התובע, גב' עזאם, ומר סמארה שהיו עדים לאירוע, עולה כי הנתבע 2 תקף יחד עם חבריו את התובע ואף זרק עליו כיסא. אמנם את הקטטה ניתן לראות רק באופן חלקי במצלמות האבטחה של מקדונלד'ס, אולם הן עדות התובע והן עדויותיהם של גב' עזאם ומר סמארה מוכיחות את אירוע התקיפה (ראו עדות התובע עמ' 15 שורה 21 -36 וכן עדותו של מר ביאן סמארה (עמ' 23 שורות 7-18 לתמליל) לפיכך אני קובעת כי התנהגותו של הנתבע 2 כלפי התובע מהווה עוולת תקיפה כהגדרתה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין.

באשר לאחריותה של הנתבעת 1, לטענת התובע- התקיפה האלימה של הנתבע 2 כלפיו יכולה היתה להימנע לו הנתבעת 1 היתה נוהגת בזהירות הנדרשת על מנת להבטיח את בטחון לקוחותיה. התובע טוען כי הנתבעת התרשלה בכך שלא נתנה הדרכה מתאימה ומפורטת לעובדיה במקרי אלימות, קל וחומר כאשר העובדים במקדונלד'ס הם בני נוער צעירים ולפיכך הם אינם מסוגלים להפעיל שיקול דעת עצמאי או לצפות התרחשות של נזק. התוצאה של אי מתן ההדרכה, לטענת התובע היא כי כבר בתחילת אירוע ההתפרעות שהחל בשעה 19:00, היה על צוות המסעדה לצלצל למשטרה ולו היו עושים כך, הרי המשטרה היתה מגיעה מבעוד מועד, אף לפני שהוא נכנס למסעדה ובכך היתה נמנעת התקיפה.

על פי הדין והפסיקה, חייב בעל עסק ובעל נכס חובת זהירות למבקרים בו. ראו ע"א 3510/99ראובן ולעס נ' אגד – אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, נה(5) 826 (2001), ראו גם ע"א 343/74  גרובנר נ' עירית חיפה,  פ"ד ל(1), 141,  155-156 וכן ראו האמור בת"א (מחוזי חיפה) 1586/94דוידוביץ ליאור ז"ל נ' שחף סיני(נבו 28.11.2000) שם נפסק כדלקמן:

"...כאשר פלוני מבקר בנכס, על פי הזמנתו של המחזיק בו, ומצויה סכנה בנכס, אשר עבור אותו פלוני המבקר איננו בגדר אחת מן הסכנות הרגילות, הרי שאין המחזיק בנכס רשאי להניח שהמבקר ידע להיזהר מפניה, ועל המחזיק לצפות מראש לכך, כי הסכנה הקיימת בנכס עלולה לגרום לתוצאה מזיקה למבקר. במקרה כזה, אם המבקר יינזק בשל תוצאותיה של אותה תקלה, הרי שרואים את המחזיק, כמי שהפר את חובת הזהירות. לא כן לגבי אירוע, שלא היה יוצא דופן לגבי אותו מבקר, ושהמחזיק לא יכול היה לצפות לתוצאה ולראותה מראש, ורשאי היה המחזיק להניח, שהמבקר ישמר מפני אותו אירוע. האחריות על מזיק כמחזיק במקרקעין או כבעל שליטה על אותו מקרקעין, גם היא ככלל, אינה צריכה ראיה מיוחדת."

כאשר נבחנת שאלת הטלת האחריות בנזיקין בגין מחדלו של בעל מקרקעין מלהגן מפני מעשה עברייני המבוצע על ידי צד שלישי כלפי הניזוק, יש לבחון את קיום כל אחד מיסודות עוולת הרשלנות. ראשית יש לבחון את צפיות האירוע העברייני, משנקבע כי קיימת חובת זהירות מושגית, יש לבחון את חובת הזהירות הקונקרטית. משמע, האם היתה צפיות להתנהגות העבריינית של הנתבע 2, ומהם האמצעים שננקטו על ידי בעל המקרקעין למניעתה. כמו כן יש לבחון את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות, ככל שתיקבע לבין הנזק (ע"א 3510/99ראובן ולעס נ' אגד – אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, נה(5) 826 (2001).

כאמור לעיל, בין בעל עסק ללקוחותיו קיימת חובת זהירות מושגית. יש לבחון אם כן, האם בענייננו הייתה חובת זהירות קונקרטית של הצוות במקדונלד'ס כלפי הנתבע 2 באשר לצפיות אפשרית של אירוע עברייני.

מצפיה בסרטונים, ואף מהעדויות של העובדים הן במשטרה והן לפני, עולה כי התוקפנות של הנתבע 2 שהחלה בשעה 19:39 הופנתה כלפי הצוות, תחילה בקללות ואחר כך בכך שהנתבע 2 התיישב על הדלפק והעיף שני מגשים עם אוכל ושתיה לעבר הצוות. כאשר הנתבע 2 ירד מהדלפק (בשעה 19:44) ושוחח עם הלקוחות האחרים נראה היה כי הוא אינו מפנה את ההתנהגות התוקפנית כלפי הלקוחות שכן נראה שהנתבע 2 מנהל שיח ידידותי עם הלקוחות האחרים. מחד ניתן להסיק אם כך שהצוות לא צריך היה לצפות תוקפנות או אלימות כלפי מי מהלקוחות, מאידך, הצוות הבינו כנראה שהנתבע 2 היה תחת השפעת אלכוהול (עמ' 22, שורות 35- 37 לעדות מר ביאן סמארה). לפיכך, אני סבורה שהחל מהרגע שהנתבע 2 התיישב על הדלפק והעיף את מגשי האוכל, אירוע שקרה בשעה 19:35, היה צריך לצפות התנהגות תוקפנית אפשרית גם כלפי לקוחות, משמע, גם חובת הזהירות הקונקרטית התקיימה. עתה יש לבחון מה עשה צוות המסעדה והאם התנהלות הצוות תאמה את הנחיות הביטחון.

מעדותו של מר שריד, סמנכ"ל ביטחון בחברת מקדונלד'ס, עלה כי על פי תפקידו הוא ממונה על ניסוח הנחיות והדרכות לעובדים באשר להתנהלות במקרי חירום ואלימות ומתי יש להזעיק משטרה. מר שריד העיד כי כל העובדים עוברים הדרכות ומעבר להדרכה ישנה תיקייה מסודרת במחשב שם יש הנחיות (עמ' 26 שורות 1 – 12 לתמליל). בחוברת שהוגשה על ידי הנתבעת 1 תחת הנוהל של "התנהגות במקרה התפרעות בסניף" נרשם כדלקמן:

"במידה ומתרחשת התפרעות בסניף, המלווה במעשי אלימות, השחתת רכוש והפרעה ללקוחות:

יש להזעיק מידית את המשטרה (100 מכל סוג טלפון)

סניפים שצוידו בלחצן מצוקה רשאים ללחוץ על הלחצן.

יש לדווח מיידית לסמנכ"ל בטחון מקדונלד'ס ולסופרוויזר.

אין להתעמת פיזית עם המתפרעים או לנסות לפתור את העניין בכוח. חשוב לוודא כי עובדים אינם נוטלים לעצמם את היוזמנה לפתור אירועים בכוח!"

(נספח 10 לתיק המוצגים של הנתבעת 1).

על פי עדותו של מר ביאן סמארה כבר כאשר העיף הנתבע 2 מגשים לעבר הצוות התקשרו למשטרה; כך בעדותו:

"ש. גם לא התקשרתם למשטרה כשהם הגיעו בשעה 7 והתחילו לעשות בעיות?

ת.לא, כשהוא ישב על הדלפק והתחיל לאיים וזה, מישהו מהעובדים הלך לחצר האחורית והוא כן התקשר למשטרה, אבל לקח להם הרבה זמן, אני, אני בעצמי התקשרתי פעמיים, שהם כבר היו באיחור".

(עמ' 23 שורות 34- 37 לתמליל).

אחראית המשמרת, גב' עביר עזאם, לא זכרה באיזו שעה בדיוק היא התקשרה למשטרה כיוון שהתקשתה לזכור בחלוף הזמן את השתלשלות העניינים המדויקת והעידה כי היא סבורה שאחרי שהתחילו המכות היא התקשרה למשטרה. כמו כן העידה גב' עזאם כי למשטרה לקח זמן רב להגיע (עמ' 2 שורות 24 – 39 לתמליל).

הן גב' עזאם והן מר סמארה התקשו לזכור אילו הדרכות הם קיבלו לאור חלוף הזמן, אולם שניהם העידו כי אכן היו הנחיות ביטחון והיתה חוברת בסניף והם הונחו במקרים חריגים להתקשר למשטרה. גב' עזאם העידה כי אינה זוכרת במדויק אולם ניתנו לה הנחיות אבטחה והיא הונחתה במקרים חריגים להתקשר למשטרה ואילו מר סמארה העיד כי הוא עבר הדרכה מקוונת במחשב (ראו עמ' 2 שורה 20-23 לעדותה של גב' עזאם וכן עמ' 25 שורות 4-13 לעדותו של מר סמארה).

מר שריד העיד כי לדעתו הצוות התנהל כראוי כאשר התקשרו למשטרה עם התפרצות האלימות, כיוון שהצוות מורגל לטפל בלקוחות בעייתיים ואין סיבה להתקשר למשטרה אם לקוח לא מתנהג באופן ראוי או מקלל אלא רק כאשר מתרחש אירוע אלים (עמ' 30 שורה 35 עד עמ' 31 שורה 9 לתמליל). לקוחות רבים מקללים ומתנהגים באופן לא ראוי אולם לא בכל פעם יש לקרוא למשטרה אלא רק כאשר יש אלימות.

התובע טוען כלפי הנתבעת 1 שלוש טענות עיקריות. הראשונה היא כי ההנחיות שניתנו לצוות העובדים על ידי הנתבעת 1 לא היו מפורטות מספיק ואין די בהנחיה להזמין משטרה עם תחילת אירוע אלימות, והשניה היא שכיוון שהאירוע החל בשעה 19:00, אז אילו הצוות היה מזמין את המשטרה בתחילת האירוע, לא היה מתרחש אירוע התקיפה.

כמו כן טוען התובע כלפי הנתבעת 1 כי לו היתה מציבה מאבטח במסעדה, הרי הוא יכול היה לסייע והתקיפה לא היתה מתרחשת. מר שריד העיד כי כיוון שמסעדת מקדונלד'ס במעין ברוך היא חלק ממתחם של כמה מסעדות אז אין חובה להציב מאבטח. (עמ' 27 שורה 33 עד עמ' 28 שורה 8). באשר לטענה כי הנתבעת 1 התרשלה בכך שלא הציבה מאבטח, אציין כי לא בכל מסעדה יש חובה להציב מאבטח ואין זו הפרה של חובת הזהירות ככל שאין מאבטח בכניסה לבית עסק, כל עוד אין חובה חקוקה בעניין זה. התובע לא הוכיח כי במקרה דנן היתה חובה חקוקה שהנתבעת 1 הפרה.

אני דוחה את טענות התובע לעניין אי מתן הנחיות והתרשלות של הצוות במועד הזמנת המשטרה ואפרט.

ההנחיה שניתנת לצוות להתקשר כאשר יש אירוע התפרעות או אלימות היא הנחיה סבירה והנתבעת 1 הוכיחה כי העובדים עוברים הדרכות ומודעים לנהלי הבטיחות. למרות התנהלות לא ראויה של חלק מהלקוחות, קללות אינן עניין פלילי ואין מקום להזמין את המשטרה כל עוד לא התרחש אירוע של התפרעות, הפרת הסדר הציבורי או אלימות. לא הוכח בפני כי האירוע האלים או אפילו הקללות כלפי הצוות החלו בשעה 19:00. התובע העיד כי הוא לא היה במקום עד 19:46 וכי טענותיו לגבי ההתנהגות של הנתבע 2 קודם לכניסתו למסעדה נובעות מעדויותיהם של העובדים במסעדה בתיק המשטרה. אכן כל העובדים העידו במשטרה כי האירוע החל בסביבות השעה 19:00. כאשר נשאלו במהלך ישיבת ההוכחות, שמונה שנים לאחר האירוע אמרו כי אינם זוכרים את השעה המדויקת. ממצלמות האבטחה עולה כי גם אם הנתבע 2 וחבריו נכנסו כמה דקות לפני השעה 19:30 למסעדה, דבר לא אירע עד 19:39, שאז התיישב הנתבע 2 על הדלפק והחל לצעוק על הצוות ולהעיף מגשים. לפיכך אני דוחה את טענת התובע כאילו צריך היה להזמין את המשטרה כבר בשעה 19:00, שכן לא הוכח לי שבשעה זו היתה עילה להזמנת המשטרה.

כאמור לעיל, המועד בו החלה להתקיים חובת הצפיות הקונקרטית למעשה אלימות אפשרי הוא 19:39, שאז התיישב הנתבע 2 על דלפק ההזמנות והעיף שני מגשים עם אוכל. לא הוכח לי כי באותה שעה התקשרו למשטרה, שכן עדויותיהם של גב' עזאם ומר סמארה סותרות זו את זו בנקודה זו. אפשר שכבר באותה עת התקשר מי מהעובדים למשטרה, כפי שהעיד מר סמארה, ואמנם רואים את גב' עזאם משוחחת בטלפון באותה דקה, אולם לא ניתן לדעת לאן התקשרה ואפשר שרק עם פרוץ הקטטה התקשרה למשטרה. עם זאת, אני מקבלת את עדותה של גב' עזאם כי היא התקשרה למשטרה בשעה 19:46, עם פרוץ הקטטה.

מבחינת הקשר הסיבתי, אין ספק כי גם לו היו מתקשרים למשטרה בשעה 19:39, זו לא היתה מספיקה להגיע עד 19:46, השעה בה נכנס התובע למסעדה, שכן המשטרה מרוחקת כעשרים דקות נסיעה מהמתחם אולם עברו חמש דקות בלבד מתחילת האירוע, כך שגם הקשר הסיבתי, בין ההתרשלות הנטענת, ובין הנזק- שהוא התרחשות התקיפה, אינו מתקיים. איני מקבלת את טענת התובע כי כבר בשעה 19:00 צריך היה לצפות את אירוע האלימות כיוון שלא הוכח בפני שזו השעה שבה נכנס הנתבע 2 למסעדה ולא הוכח בפני כי מעשי הנתבע 2 עד שעה 19:39 הצדיקו את הזעקת המשטרה למקום.

בפס"ד ועלס, קבע בית המשפט העליון כי "עיתים לא קמה התרשלות במקרה קונקרטי משום שננקטו אמצעי זהירות סבירים בהתחשב בסיכון". לאור העובדות שהוכחו בפני, אני קובעת כי הנתבעת 1 הנחתה את צוות העובדים בטיפול במקרי אלימות והנחיותיה מולאו על ידי הצוות במקדונלד'ס מעין ברוך במהלך האירוע. כאשר החל אירוע אלימות, קראו הצוות למשטרה. גם אם היה צורך לצלצל למשטרה חמש דקות קודם לכן, ואף אם אומר שיש בכך מן ההתרשלות, הרי העובדה שהמשטרה מרוחקת כעשרים דקות מהמקום, מנתקת את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק.

לפיכך אני קובעת כי הנתבעת 1 אינה אחראית לנזקו של התובע.

אשם תורם

לטענת הנתבעת 1 יש לייחס לתובע אשם תורם לאירוע שכן התובע פנה לנתבע 2 ואף דחף אותו לכיוון היציאה, ולולא עשה זאת אפשר שכלל לא היתה מתרחשת התקיפה.

אכן הן מעדותו של התובע והן מצילומי האבטחה הוכח כי התובע פנה לנתבע 2, וניסה לכוונו לכיוון היציאה. פנייה זו לא מצדיקה תקיפה אלימה כפי שאירעה מצד הנתבע 2 וחבריו, אולם יש מקום לייחס לתובע אשם תורם באירוע, גם אם לא אשם משמעותי. להערכתי, לאחר שצפיתי בסרטוני האבטחה, יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור 25% לאירוע וזאת כיוון שנראה שהתובע דוחף את הנתבע 2 לכיוון היציאה.

נזקו של התובע

נכותו הרפואית של התובע

לאחר האירוע פנה התובע לטיפול בבית החולים זיו, שם התלונן כי הותקף ונחבל בראשו ובאזורים שונים בגופו. בביה"ח אובחן שבר באמת יד ימין. יד ימין של התובע גובסה והתובע אושפז להשגחה למשך יום אחד.

התובע המשיך להתלונן על כאבי ראש עקב האירוע מושא התביעה וכן עקב תאונת דרכים בה נפגע ביום 25/1/2015 פגיעה שכללה גם פגיעת ראש. בתאונת הדרכים התובע היה נהג ברכב שהתנגש עם אופנוע ורוכבי האופנוע נהרגו כתוצאה מהתאונה.

ד"ר עאיד מחאג'נה, מומחה בית המשפט בתחום הנוירולוגי קבע כי התובע סובל מכאבי ראש כרוניים שמקנים נכות בשיעור 5%, כאשר 3% קשורים לתאונת הדרכים ו- 2% לאירוע הקטטה מיום 25/4/15.

ד"ר דוד גודווין, מומחה בית המשפט בתחום האורתופדי, קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור 5% בגין הגבלה מינימלית בתנועות שורש כף יד ימין. כמו כן קבע ד"ר גודווין נכות זמנית בשיעור 100% מיום התאונה, 24/5/15 ועד יום 23/8/2015 וכן נכות זמנית בשיעור 50% מיום 24/8/2015 ועד יום 23/10/2015.

בתחום הנפשי הגיעו הצדדים להסכמה לפיה תועמד נכותו הנפשית של התובע כתוצאה מהאירוע מושא התובענה על 5%, וזאת על בסיס חוות דעתה של ד"ר איילה שיינקמן, אשר נתנה חוות דעת בתיק ביהמ"ש אשר התנהל עקב תאונת הדרכים שעבר התובע ביום 25/1/15 (ת"א 45082-04-18). על פי חוות דעתה של ד"ר שייקנמן, לתובע נכות בשיעור 10% אשר מחציתה יוחסה לתאונת הדרכים וזאת מתוך הערכה שכן על פי האמור בחוות דעתה של ד"ר שיינקמן כיוון ששני האירועים- של תאונת הדרכים והתקיפה היו בסמיכות של שלושה חודשים זה לזה אין באפשרותה "לחלק את הנזק הנפשי".

נכותו הרפואית של התובע בעקבות אירוע התקיפה מיום 25/4/2015 עומדת אם כן על שיעור משוקלל של 11.56%.

הנכות התפקודית ובסיס השכר של התובע

הנכות התפקודית נקבעת על ידי בית המשפט בהתאם לראיות ולכלל הנסיבות הרלבנטיות לנפגע ולהשלכות שיש לפגיעה על תפקודו ועיסוקו (ראו ת"א (שלום חי') 43803-12-15ס' א' ר' נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (נבו 10.05.2021) ואסמכתאות שם). לעתים ישנה חפיפה בין הנכות הרפואית לזו התפקודית, אך ישנן פעמים בהם בית המשפט יגיע למסקנה כי בנסיבות המקרה, עולה הנכות התפקודית על הרפואית, או ההיפך (ע"א 516/86 אררט נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690(1986)). על השיקולים שיש לשקול בעת קביעת הנכות התפקודית, עמד בית המשפט העליון בע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה, (נבו 25.7.2010), שם נקבע כי כאשר בית המשפט נותן דעתו על הנכות התפקודית יש להתחשב בנסיבות הפרטניות של התובע- משמע, עיסוקו, השכלתו, גילו ומידת ההשפעה של הנכות הרפואית על היכולת לשוב ולעסוק באותו מקצוע ובאותו מקום עבודה בו עבד עובר לתאונה.

בשאלת הנכות התפקודית טען התובע כי הנכות גרמה לירידה בשכרו וכי הוא נזקק לסיוע בתיקונים בביתו, כאשר עובר לתאונה, תחזק את ביתו ללא סיוע של אנשי מקצוע.

לטענת התובע בסיכומיו, משכורתו ירדה בכ- 13% מאז אפריל 2015 ועד היום. בתצהירו טוען התובע כי אמנם מעיון בתלושי המשכורת לא נראית על פניו ירידה בשכר וכי אמנם שכרו עובר לתאונה עמד על סך של 22,000 ואילו שכרו היום עומד על סך של 25,000 ₪, אולם אלמלא התאונה, טוען התובע כי היה מתקדם ומשתכר שכר גבוה הרבה יותר.

על פי דו"ח רציפות הביטוח נראה כי השתכרות התובע משנת 2015 ועד שנת 2019 היא כדלקמן: (למעט שלושה תלושי שכר משנת 2022, לא הוגשו לבית המשפט נתוני שכר מעודכנים יותר ולפיכך החישוב ייערך על פי הנתונים הנמצאים בפני).

משנת 2010 עבד התובע כמהנדס אלקטרוניקה ומנהל פרויקטים במפעל XXX. שכרו של התובע עלה באופן הדרגתי משכר שנתי בסך 276,000 ₪ בשנת 2010 לשכר שנתי בסך 283,000 ₪ בשנת 2013.

בשנת 2014 השתכר התובע שכר שנתי בסך של 281,467 ₪;

שכר חודשי ממוצע בסך 23,455 ₪.

בשנת 2015 השתכר התובע שכר שנתי בסך של 266,763 ₪;

שכר חודשי ממוצע בסך 22,230 ₪.

בשנת 2016 השתכר התובע שכר שנתי בסך של 313,386 ₪;

שכר חודשי ממוצע בסך 26,114 ₪.

בשנת 2017 השתכר התובע שכר שנתי בסך של 289,855 ₪;

שכר חודשי ממוצע בסך 24,154 ₪.

בשנת 2018 השתכר התובע שכר שנתי בסך של 299,082 ₪;

שכר חודשי ממוצע בסך 24,923 ₪.

בשנת 2019 – עד חודש ספטמבר השתכר התובע שכר שנתי בסך של 232,266 ₪;

שכר חודשי ממוצע בסך 25,807 ₪.

בשנת 2021 פוטר התובע מעבודתו וכיום הוא עובד בXXX בתפקיד אחר. לטענת התובע הוא פוטר בגין קשיי תפקוד בעבודה עקב נכויותיו, ההיעדרויות התכופות שלו וחוסר הסבלנות שלו הנובע מנכותו הנפשית.

כשנשאל התובע כיצד התמיד בעבודתו במשך שש שנים לאחר התאונה ורק לאחר מכן פוטר, ענה כי המנכ"ל של המפעל הכיר אותו והעריך אותו ולאחר שהתחלף בשנת 2018, המצב השתנה ולבסוף הוא פוטר (עמ' 7 שורות 20-33 לתמליל).

לא הוגשו לי תלושי שכר עדכניים מעבודתו של התובע בXXX למעט שלושה תלושים משנת 2022 לפיהם התובע השתכר שכר ממוצע בסך של 23,400 ₪. לא הוגשו תלושים עדכניים של שנת 2023.

כשנשאל התובע האם בשנים שקדמו לתאונה- משנת 2010 עד שנת 2014 הוא התקדם בשכרו או בתפקידו במפעל XXX ענה כי נשאר באותו תפקיד ובשכר דומה; לטענתו הוא לא קודם ומשכורתו לא עלתה בשנים אלה כיוון שהמפעל היה בקשיים כלכליים. (עמ' 7 שורה 29 עד עמ' 8 שורה 2 לתמליל).

בארבע השנים לפני האירוע ובשש השנים שאחריו, נראה שהתובע עבד באותו תפקיד ובמשכורת דומה. לטענת התובע פיטוריו ממפעל XXX ייצור ומיגון בע"מ נבעו מנכויותיו, אולם טענה זו לא הוכחה. התובע לא הביא עדים או מסמכים, כגון מכתב מהמעסיק כדי לחזק את עדותו וטענתו בעניין זה. מדו"ח רציפות הביטוח עולה תמונה של השתכרות יציבה שנים רבות לאחר התאונה ואף עליה בשכרו עד שנת 2021. לפיכך, איני מקבלת את טענת התובע כי לולא התאונה היה מתקדם באופן משמעותי בשכרו או כי פוטר עקב נכויותיו.

כאמור לעיל, לא הוכח לי כי הפיטורין שאירעו בשנת 2021 קשורים לאירוע מושא התביעה או לנכויותיו של התובע, בעיקר כיוון שהתובע המשיך לעבוד במשך שש שנים לאחר האירוע באותו מפעל כששכרו עולה באופן עקבי והגיע בשנת 2019 לסך של 25,800 ₪, כאשר רק מאז פיטוריו שכרו ירד. לאור האמור, אני סבורה כי נכותו התפקודית של התובע נופלת מנכותו הרפואית.

שכר הבסיס לצורך חישוב הפסדי התובע לעבר יעמוד אם כן על 22,230 ₪ שהוא שכרו של התובע בשנת 2015, וכך אף ביקש התובע בסיכומיו.

הפסדי שכר לעבר-

התובע ניצל 55 ימי מחלה לאחר האירוע מיום 25/4/2015, כך עולה מתלושי השכר שהוגשו.

לטענת התובע בסיכומיו, בין שנת 2015 לפיטוריו בשנת 2021 ניצל כמאה ימי מחלה, אולם מעיון בתלושי השכר שהוגשו עולה כי בשנת 2016 ניצל התובע 10 ימי מחלה ובשנת 2019 ניצל כשבעה ימי מחלה. בשנת 2018 לא נוצלו ימי מחלה- ולא הוגשו תלושים משנת 2017, 2020 ו- 2021, כך שטענה זו של התובע לא הוכחה.

כאמור לעיל, משכורתו של התובע היתה במגמת עליה משנת 2015 ואילך, כך שאפצה את התובע בגין אבדן ימי המחלה בלבד הסמוכים לאירוע על פי החישוב הבא: חלוקת שכרו החודשי של התובע 22,230 ₪ ב- 22 ימי עבודה בחודש מביא לתוצאה של שכר יומי של כ- 1,000 ₪. הכפלת 1,000 ב- 55 ימי המחלה שהתובע ניצל מביא לסכום של 55,000 ₪.

עד נובמבר 2021, שאז פוטר התובע ממפעל XXX, לתובע לא היו כלל הפסדי שכר למעט התקופה שלאחר התאונה. יש לחשב אם כך רק את ההפסדים מנובמבר 2021 ועד היום.

ההפסד יחושב כך:

הנתון האחרון שיש בפני באשר למשכורתו של התובע במהלך עבודתו במפעל XXX הוא מספטמבר 2019. בשנת 2019, שכרו הממוצע של התובע במפעל עמד על 25,800 ₪.

על פי שלושת תלושי המשכורת משנת 2022, כאשר התובע עובד בXXX, התובע השתכר שכר ממוצע של 23,400 ₪.

ההפרש בין שתי המשכורות הוא סך של 2,400 ₪, שמהווים 9% מתוך שכרו של התובע בשנת 2019.

הכפלת ההפרש בין המשכורות ב- 27 חודשים מחודש נובמבר 2021 ועד היום מביא לסך של 64,800 ₪. עם זאת, כאמור, לא הוכח בפני כי דווקא נכויותיו של התובע הן שהביאו לפיטוריו או לעובדה שהוא עובד היום במשכורת נמוכה יותר. התובע לא הביא עדים או מסמכים לתמיכה בטענות אלה והודה כי גם העובדה שהוא מתגורר בצפון מקשה עליו למצוא עבודה מכניסה יותר. לפיכך אייחס רק מחצית מהפסד זה לנכויותיו של התובע, כך שבתקופה זו הפיצוי עומד על סך של 32,400 ₪.

הפסדי התובע לעבר עומדים אם כן על סך של 55,000 ₪ + 32,400 ₪ = 87,400 ₪.

אבדן כושר השתכרות לעתיד

לטענת התובע בסיכומיו, יש להעמיד את בסיס השכר לעתיד על סך של 30,000 ₪ כיוון שזוהי המשכורת שוודאי היה משתכר לולא התאונה.

כאמור לעיל, התובע עבד במשכורת יציבה יחסית במשך 10 שנים, שעלתה באופן הדרגתי, גם לפני התאונה וגם אחריה. לא שוכנעתי כי יש מקום להעמיד את בסיס שכרו לחישוב אבדן כושר ההשתכרות לעתיד ע"ס 30,000 ₪, אולם יש להעמיד כבסיס לאבדן כושר השתכרותו את משכורתו האחרונה במפעל XXX- שעמדה על סך 25,800 ₪. משכורת זו גבוהה ב- 2,400 ₪ ממשכורתו בשנת 2022 בXXX אשר עמדה על סך של 23,400 ₪.

הכפלת ההפסד החודשי (25,800 ₪ * 11.56%) במקדם ההיוון עד גיל 67- 179.40 מובילה להפסד בעתיד ע"ס 534,622 ₪.

עם זאת, אני סבורה שאין מקום לייחס את כל ההפסד לנכותו של התובע, ראשית כיוון שחלק מנכויותיו אינן תפקודיות ושנית כיוון שבמשך שש שנים לאחר האירוע התובע המשיך להשתכר ושכרו המשיך לעלות, ולא הוכח כי פיטוריו ממפעל XXX היו על רקע קשיים שחווה עקב נכויותיו בגין האירוע מושא התביעה. לפיכך אייחס רק מחצית מהפסדיו לאירוע מושא התביעה, כך שאני מעמידה את הפיצוי בגין אבדן כושר השתכרות לעתיד על סך 267,300 ₪.

הפסדי פנסיה

סך הפסדי העבר (87,400 ₪.) והעתיד (267,300 ₪) עומד ע"ס 354,700 ₪.

הפסדי הפנסיה בגין סכום זה הוא 354,700 ₪ * 12.5% = 44,337 ₪.

כאב וסבל

בראש הנזק של כאב וסבל אני קובעת פיצוי ע"ס 50,000 ₪.

עזרת צד ג' והוצאות

התובע העיד כי חברו, אלכסיי קורסן מסייע לו לעשות עבודות תחזוקה בביתו וכי בתמורה הוא קונה לו מתנות (עמ' 12 שורה 1 עד עמ' 13 שורה 8 לתמליל). אשתו של התובע העידה כי מאז האירוע התובע כבר אינו מסוגל לבצע עבודות תחזוקה בביתם כפי שהיה עושה עובר לאירוע וכי לפיכך הם משלמים לאנשי מקצוע, תשלומים שאינם מגובים בקבלות כיוון שאנשי המקצוע מסרבים לתת קבלות (עמ' 20 שורה 23 עד עמ' 21 שורה 5 לתמליל). על דרך האומדנה אעריך את הוצאות התובע לרבות הזדקקותו לעזרת צד ג' לעניין זה על סך 20,000 ₪.

סיכום נזקי התובע

כאב וסבל 50,000 ₪

הפסדי שכר לעבר87,400 ₪

אבדן כושר השתכרות לעתיד267,300 ₪

הפסדי פנסיה44,300 ₪

עזרת צד ג' והוצאות לעבר ולעתיד20,000 ₪

סה"כ 469,000 ₪

בניכוי אשם תורם בשיעור 25% 117,250 ₪ -

סה"כ לאחר ניכוי אשם תורם351,750 ₪

כאמור לעיל, התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית מהטעמים שפורטו לעיל. איני עושה צו להוצאות כלפי הנתבעת 1 למרות שהיא נדרשה להוצאות לצורך הגנתה וזאת כיוון שאני סבורה כי גם אם הנתבעת 1 אינה אחראית לנכותו של התובע ולנזקו, הרי אין חולק שהתובע ניזוק באירוע ובגין העובדה שהנתבעת 1 היא בעלת המקרקעין, הרי התביעה עשויה היתה להתקבל, לו היתה מוכחת רשלנות מצידה, כך שאין לומר שלא היה מקום להגיש את התביעה. לאור האמור, וכיוון שרק לאחר שהוגשו הראיות ניתן היה להגיע למסקנה זו, איני מטילה על התובע תשלום הוצאותיה של הנתבעת 1.

על הנתבע 2 לשלם לתובע את הסך של 351,000 ₪ ועל סכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ, החזר חוות דעת התובע, החזר חלקו של התובע בחוות דעת מומחי בית המשפט והחזר אגרה ע"ס 710 ₪.

ניתן היום, ה' אדר א' תשפ"ד, 14 פברואר 2024, בהעדר הצדדים.