ש. דורפברגר בע"מ ואח' נ' ציטיאד

מבוא ועובדות מוסכמות:

1. בפניי תביעה כספית בעילת לשון הרע, לפיה התובעים מבקשים לחייב את הנתבעת בתשלום סך של 100,000 ₪.

    

2. התובעת הינה חברה המאוגדת כדין בישראל והיא עוסקת בתחום הבנייה, בדגש על פרויקטים של התחדשות עירונית (תמ"א 38).

    

   התובע הוא מנכ"ל התובעת ואחד מבעליה.

    

   הנתבעת, יחד עם בעלה, מר אריה ציטיאד, הם בעלי זכויות בדירת מגורים בבניין משותף שברח' XXX בשכונת XXX בחיפה, בניין הסמוך למשרדי הנתבעת שברח' XXX (להלן: "הדירה" ו-"הבניין" בהתאם).

    

3. ביום 05.03.2014 נערך ונחתם בין בעלי הדירות בבניין, לרבות הנתבעת ובעלה, מצד אחד, לבין התובעת מצד שני הסכם, לפיו התחייבה התובעת לבצע עבודות שונות לחיזוק הבניין ותוספת בניה לדירות וזאת כנגד הוספת 4 יחידות דיור אשר יועברו לתובעת (להלן: "ההסכם"). כן התחייבה התובעת בהתאם להסכם לשלם לבעלי הדירות בבניין אשר יצאו מדירתם במהלך ביצוע העבודות דמי שכירות חודשיים בסך של 3,300 ₪ (להלן: "דמי השכירות").

    

4. בין בעלי הדין התגלעה מחלוקת ביחס למועד השלמת העבודות בהתאם להסכם ומסירת הדירה כשהיא ראויה למגורים לחזקת הנתבעת ובעלה. כמו כן, ביום 01.03.2018 הפסיקה התובעת לשלם לנתבעת ובעלה את דמי השכירות בהם התחייבה בהתאם להסכם, זאת על אף העובדה כי העבודות בבניין טרם הושלמו והדירה לא היתה ראויה למגורים.

    

5. על רקע המחלוקת כמתואר לעיל, הגיעה הנתבעת יחד עם בעלה ביום 25.06.2018 לביקור בדירה והיא פגשה את התובע בקרבת מקום. באותו מפגש הטיחה הנתבעת בתובע אמירות שונות ואשר בגינן מוגשת תביעה דנן (להלן: "האירוע"). יובהר, כי בין הצדדים מחלוקת ביחס לדברים שנאמרו על ידי הנתבעת במהלך האירוע, ועל כך יפורט בהמשך.

    

   ההליך המקביל:

    

6. ביום 30.12.2018 הגישה הנתבעת ובעלה נגד התובעים כאן לבית משפט השלום בחיפה תביעה ב-ת"א 67421-12-18 בה הם עתרו למתן סעד כספי על סך של 297,705 ₪ וזאת בטענה להפרת ההסכם וגרימת נזקים לדירה (להלן: "ההליך המקביל").

    

   בד בבד עם הגשת ההליך המקביל, הגישה הנתבעת ובעלה בקשה למתן סעדים זמניים, לרבות חיוב התובעים (הנתבעים שם) לתשלום דמי שכירות. במסגרת הדיון בבקשה הנ"ל קיים בית המשפט ביקור במקום בו תועד מצב הבניין והדירה. ביום 23.07.2019 ניתנה החלטה בבקשה לסעד זמני בה חויבו התובעים, בין היתר, לשלם לנתבעת ובעלה דמי שכירות וזאת ממועד הגשת ההליך המקביל ועד לקבלת טופס 4 וחיבור הדירה לתשתיות השונות, לרבות מים וחשמל.

    

   יצוין כי התובעים הגישו לבית משפט המחוזי בחיפה בקשת רשות ערעור על ההחלטה בבקשה לסעד הזמני, אולם בהמלצת בית המשפט ובהסכמת הצדדים, הבקשה נמחקה.

    

7. לאחר שמיעת הראיות בהליך המקביל, ניתן פסק דין לפיו התקבלו מרבית טענות הנתבעת ובעלה כנגד התובעים ונפסק לזכותם חלק הארי מהסעד שהתבקש (להלן: "פסק הדין").

    

   אלה הן עיקר הקביעות בפסק הדין הרלוונטיות למחלוקת בתביעה דנן:

    

   1. בהתאם להסכם התחייבה התובעת – הנתבעת בהליך המקביל – לקבל היתר בניה לביצוע העבודות בבניין תוך 12 חודשים ממועד חתימתו, משמע עד ליום 05.03.2015, אולם בפועל ההיתר ניתן ביום 31.10.2016, איחור של כשנה ושמונה חודשים.

       

   2. בהסכם קיימת הבחנה בין "עבודות בעלים" שעניינן בעבודות ביחס לדירות הקיימות בבניין, לבין "עבודות יזם" שעניינן בהקמת דירות חדשות שיועברו לבעלות התובעת. סיום הפרויקט משמעותו השלמת שני סוגי העבודות הנ"ל, כמו גם הפעלת המעלית, חיבור כל תשתיות הבניין על ידי הגורמים המוסמכים וקבלת טופס 4.

       

      בהסכם נקבע כי על התובעת להתחיל ב"עבודות הבעלים" תוך 45 יום ממועד קבלת היתר הבניה ולהשלים אותן תוך 18 חודשים, משמע עד ליום 16.06.2018. כמו כן, בהתאם להסכם היה על התובעת להשלים את כלל העבודות בפרויקט תוך 5 חודשים נוספים מהמועד שנקבע לסיום "עבודות הבעלים", קרי עד ליום 15.11.2018.

       

      בפועל, התובעת איחרה בהשלמת הפרויקט במשך 26.5 חודשים והוא הסתיים עם קבלת טופס 4 לבניין ביום 03.08.2020.

       

   3. טענת התובעים כאילו "עבודות הבעלים" הסתיימו ביום 01.03.2018 (מועד בו הפסיקה התובעת לשלם לנתבעת ובעלה דמי שכירות) וכי ממועד זה בעלי הדירות בבניין יכלו לקבל את החזקה בדירותיהם – טענות אלה נדחו בפסק הדין. בנדון נקבע כי דירות הבניין, והדירה בכללן, לא היו ראויות למגורים ביום 01.03.2018, ואף לא בסוף חודש יוני 2019, מועד בו קיים בית המשפט ביקור במקום במסגרת הדיון בסעד הזמני. בנסיבות העניין ובהינתן המועד בו הושלם הפרויקט וניתן טופס 4 לבניין – 03.08.2020 – התובעת חויבה לשלם לנתבעת ובעלה דמי שכירות עד לאותו מועד.

       

   4. מתעודת עובד ציבור של חברת החשמל (אשר הוגשה גם במסגרת תביעה דנן) ומעדות נותן התעודה, מר אהרון דרעי, עולה כי ביום 12.04.2017 פגעו עובדי התובעת בכבל חשמל המזין את הבניין, אף כי חברת החשמל תיקנה את הפגיעה הנ"ל והשיבה את זרם החשמל לבניין. כחודש ימים לאחר מכן, ביום 16.05.2017, התובעת בעצמה ביקשה מחברת החשמל לפרק את כל חיבורי החשמל של הבניין לקראת ביצוע העבודות במקום והחיבורים אכן פורקו ביום 24.05.2017. לאור זאת, נקבע בסע' 101 לפסק הדין כדלקמן:

       

      ".... אין ממש בטענת הנתבעים (התובעים כאן – ר.ח.) לפיה חברת החשמל היא זו שניתקה את החשמל, כביכול ביוזמתה וללא מעורבותה של הנתבעת, ובניסיונם להשית עליה אחריות לניתוק זה. הנתבעת היא זו שביקשה את הניתוק כנדרש וכראוי לצורך ביצוע העבודות והיא זו שלא פעלה (נכון ליום 05.02.2019) לחידוש החיבור בהתאם לנהלי חברת החשמל – הזמנת בדיקה והצגת טופס 4".

       

      כמו כן, בהתאם לפסק הדין, נדחתה טענת התובעים להעדר אחריותם לחלק מתקופת האיחור בהשלמת הפרויקט, לרבות ניתוק הבניין מזרם החשמל, ובסעיף 130 לפסק הדין, נקבע כדלקמן:

      ".... לעניין ניתוק הבניין מחשמל: מוטב היה לולא היתה טענה זו מועלית. כאמור, תעודת עובד הציבור של חברת החשמל ונספחיה מלמדים כי החשמל לבניין נותק לבקשתה של הנתבעת עצמה, ולא חודש משום מחדלה להזמין בדיקה כדי להציג טופס 4...".

       

   5. במסגרת ההליך המקביל עתרה הנתבעת ובעלה לחייב את התובעות בתשלום פיצוי עבור עגמת נפש. בנדון, נקבע בסעיף 152 לפסק הדין, כדלקמן:

       

      ''...... התנהלות הנתבעת היתה לקויה מלכתחילה ולכל אורך הדרך. דומה כי אין ולו מועד אחד מבין אבני הדרך בלוח הזמנים לביצוע הפרוייקט בו עמדה הנתבעת: לא באשר למילוי תנאי ההיתר, לא באשר למועד קבלת ההיתר, לא באשר למועד מסירת עבודות הבעלים וסיום הפרוייקט כולו, כאשר אלו נדחו פעם אחר פעם, תוך הפרת התחייבויותיה של הנתבעת שוב ושוב; התובעים, כמו שאר הדיירים, נאלצו לפנות שוב ושוב אל הנתבעת ולא זכו למענה ראוי. כבר ציינתי לעיל, כי אפילו על פנייתו מיום 21.5.2018 של רביד לנתבע לאישור סיכום הפגישה טרח הנתבע להשיב רק ביום 27.5.2018, ואף זאת לאחר תזכורת מצדו של רביד. התנהלות נקודתית זו מלמדת על התנהלותם הכללית של הנתבעים. בסופו של דבר קיבלו התובעים את דירתם באיחור של למעלה משנתיים. בדומה הפסיקה הנתבעת את תשלום דמי השכירות באופן חד צדדי וללא כל הצדקה, כאשר היא עצמה ידעה היטב כי ביום 1.3.2018 לא הושלמו עבודות הבעלים והדירות אינן ראויות עדיין למגורים. עבודות אלו הושלמו חדשים ארוכים לאחר מכן, ובכל זאת אילצה הנתבעת את התובעים לכתת את רגליהם לבית המשפט, להגיש תביעה ולעתור גם לסעד זמני. לאור כל אלו, לא יכולה להיות מחלוקת בדבר עגמת הנפש הרבה שנגרמה לתובעים, במיוחד נוכח גילם ומצבם הבריאותי''.

       

8. התובעים לא הגישו ערעור על פסק הדין ולפיכך הוא הפך להיות חלוט. כמו כן, כאמור בס"ק 69.9 לסיכומי התובעים, ועל כך לא חלקה הנתבעת בסיכומיה, פסק הדין בוצע במלואו.

    

9. להשלמת התמונה יצוין כי הואיל והאירוע התרחש על רקע המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים ביחס להסכם, והואיל והמחלוקת הנ''ל נדונה בהליך המקביל, הדיון בתביעה כאן עוכב עד למתן פסק הדין.

    

    

    

   טענות הצדדים בתמצית:

    

10. לטענת התובעים, במהלך האירוע הנתבעת הטיחה בתובע את האמירות שלהלן:

     

    1. אתה נוכל ושקרן ואני מבטיחה לך שאני אספר את זה לכל הלקוחות שלך.

    2. אתה לא תמכור אף דירה.

    3. כל הדירות שלך יהיו שלי.

    4. אני אספר לכולם איזה קבלן אתה כדי שלא יקנו ממך דירות.

    5. אין לך כסף לסיים את הפרויקט ואני אספר את זה לכל מי שמכיר אותך.

        

       הוסיפו התובעים וטענו כי דברי הנתבעת לעיל נאמרו בצעקות ובנוכחותם של המתווך, מר קובי מזרחי, אשר הגיע למקום בלוויית לקוחות על מנת להראות להם דירה למכירה בבניין, כמו גם פועל שעבד בבניין (להלן: "המתווך" ו-"הפועל" בהתאם). כן נטען כי לאחר שהנתבעת אמרה את הדברים לעיל, היא המשיכה לכיוון הבניין שם היא פגשה את גב' מירי צור, יועצת פנים המועסקת על ידי התובעת (להלן: "מירי"), ובאותו מפגש היא התפרצה בפניה בצרחות תוך שהיא מנופפת בידיים וכמעט פוגעת בה פיזית והטיחה בה כי היא שקרנית, כי התובע "שקרן וגנב וקבלן חרא" וכי היא "תדאג לספר את זה לכל העולם".

        

       כבר כעת יובהר כי התביעה אינה מוגשת ביחס לאמירות המיוחסות לנתבעת בפני מירי, כמצוטט לעיל, אלא אך ורק ביחס לאמירות המיוחסות לה במהלך המפגש עם התובע. יתרה מכך, מסיכומי התובעים עולה כי הטענה ולפיה אותן אמירות מהוות לשון הרע מתייחסת אך ורק לכינויים "נוכל ושקרן" וכן לאמירה "אין לך כסף לסיים את הפרויקט".

        

11. כן טענו התובעים כי הנתבעת הודתה למעשה באמירות המיוחסות לה במהלך האירוע, כי האמירות "נוכל ושקרן" ו-"אין לך כסף לסיים את הפרויקט" עונות להגדרת המונח לשון הרע שבסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 וביחס אליהן מתקיימת דרישת הפרסום בהתאם לסעיף 2 לחוק. הוסיפו התובעים וטענו כי הנתבעת פרסמה את לשון הרע, כאמור לעיל, בכוונה לפגוע בהם ואף לא שעתה לפניותיהם להפסיק ולהימנע מפרסום דבריה.

     

    התובעים מבקשים לדחות את טענת הנתבעת לתחולת הגנת אמת בפרסום והגנת תום הלב בנסיבות מקרה דנן. וביתר הרחבה:

     

    ביחס להגנת אמת בפרסום, טענו התובעים כי הנתבעת לא הוכיחה שהפרסום נשוא התביעה היה בעקבות הפרת התחייבויותיהם בהתאם להסכם, בגרסת הנתבעת התגלו סתירות וכי מתצהיר עדותה הראשית ומעדותה במשפט עולה כי דבריה היו בעקבות אמירות התובע ביחס לניתוק החשמל מהבניין, וזאת בטרם היא ביקרה בדירה ועמדה על מצבה. והנה, מחקירת הנתבעת עולה כי רק במועד האירוע נודע לה על ניתוק החשמל, ללמדך כי האמת העובדתית הנטענת להגנת אמת בפרסום לא הוכחה במשפט. בהקשר זה הוסיפו התובעים וטענו כי פסק הדין אינו מעלה ואינו מוריד בנדון, שכן עניין לנו במחלוקת פרשנית בין הצדדים ביחס להוראות ההסכם, לעיתים פסק הדין אימץ את פרשנות התובעים ולעיתים את פרשנות הנתבעת ומכל מקום, אין בו כל קביעה כי התובעים הם שקרנים, נוכלים או אין להם כסף לסיום הפרויקט. מדובר אפוא בצד להסכם אשר שגה בתום לב בפרשנותו ולפיכך היה על הנתבעת לפעול על פי הוראותיו או לפנות לערכאות ולא לעשות דין עצמי, כבמקרה דנן. לחיזוק טענותיהם כנגד הגנת אמת בפרסום, הפנו התובעים לכך כי פסק הדין בוצע במלואו. בנסיבות העניין, בהעדר יסוד לאמיתות הנטענת בפרסום נשוא התביעה מתייתר הצורך לדון בתנאי השני להגנה הנ''ל – עניין לציבור – אף כי בנדון נטען כי קיים עניין ציבורי למנוע את הפרסום נשוא התביעה שאם לא כן הדבר יפגע בחופש החוזים ובניהול מסחר תקין.

     

    ביחס להגנת תום הלב, לטענת התובעים טיעון הנתבעת בנדון הועלה באופן כללי ומכל מקום הוא לא הוכח כדבעי. אדרבא ואדרבא, הוכח כי הנתבעת פעלה בהעדר תום לב מתוך אמונה כי מצבו הבריאותי של בעלה נפגע בשל התנהלות התובעים, ולפיכך היא ביקשה לנקום בהם ולהעניש אותם ואף חיפשה קהל להשמיע באוזניו את השמצותיה. כן נטען כי הפרסום לא נעשה לשם הגנה על עניין כשר של הנתבעת.

     

12. לטענת הנתבעת, התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכחת האמירות נשוא התביעה ומטעם זה דין התביעה להידחות. בנדון נטען כי אין לתת אמון בגרסת התובע והעדים מטעם התובעים, מה גם ובהליכים שונים שהתנהלו בעניינו של התובע, לרבות ההליך המקביל, בתי המשפט התרשמו לרעה מעדותו במשפט ולא נתנו בה אמון. לחילופין, טענה הנתבעת כי כל האמירות המיוחסות לה, למעט הכינויים "שקרן" ו-"נוכל", אינן עונות להגדרת המונח "לשון הרע" שבחוק, הן חוסות תחת עיקרון חופש הביטוי, המדובר באמירות ניטראליות המשקפות את אומד דעתה והתרשמותה של הנתבעת וכי מדובר בעניין של מה בכך. הוסיפה הנתבעת וטענה כי לא הוכח במשפט יסוד הפרסום, שכן האמירות הנטענות נאמרו במהלך שיחה בינה לבין התובע, ובנדון אין לקבל את גרסת המתווך כאילו הוא ולקוחותיו שמעו את הדברים. ביחס למפגש הנטען בין הנתבעת לבין מירי והדברים שאמרה במהלכו, טענה הנתבעת כי מדובר בהרחבת חזית האסורה בדין ומכל מקום הטיעון בנדון אינו רלוונטי לתביעה.

     

    לחילופין, הנתבעת מבקשת להחיל את הגנת אמת בפרסום והגנת תום הלב. ביחס להגנת אמת בפרסום נטען כי התובע הבטיח מספר הבטחות שקריות בדבר מסירת הדירה ומצבה וכן הוא שיקר משטען כאילו המסירה מתעכבת מאחר וחברת החשמל ניתקה את זרם החשמל לבניין משיקוליה, כשבפועל אין הדבר כך. יוצא אפוא כי הכינוי "שקרן" ו-"נוכל" הינם אמת. ביחס להגנת תום הלב, הנתבעת מפנה לס"ק 15(3) לחוק איסור לשון הרע – פרסום עניין אישי כשר של הנתבע – ולטענתה במקרה דנן מתקיימים כל התנאים שנקבעו בדין לתחולת ההגנה.

     

    לחילופי חילופין, הנתבעת מבקשת לפסוק לתובעים פיצוי מוקטן וזאת בנימוק כי האמירות המיוחסות לה הינן ברף הנמוך של הגדרת המונח "לשון הרע" שבחוק, לאור מכלול הקביעות בפסק הדין, מאחר והדברים נאמרו בעידנא דריתחא, לאור גילה המבוגר של הנתבעת, מצבה הרפואי ומצבו של בעלה המרותק לכיסא גלגלים.

     

    דיון

     

13. המחלוקת בין בעלי הדין בתביעה, כמפורט לעיל, מעלות מספר שאלות להכרעה, ואלה הן:

     

    1. האם התובעים הוכיחו את האמירות נשוא התביעה המיוחסות לנתבעת, אם לאו.

    2. האם האמירות הנ''ל, ככל והוכחו, עונות להגדרת המונח "לשון הרע" ומתקיים לגביהם מבחן הפרסום בהתאם לחוק איסור לשון הרע.

    3. האם יש להחיל על אותן אמירות הגנת אמת בפרסום או תום הלב שבחוק.

    4. גובה הפיצוי שייפסק לתובעים, ככל וייפסק.

        

       יודגש, כי קבלת עמדת הנתבעת באחת מהסוגיות לעיל, מחייב את דחיית התביעה ומייתר את הצורך בהמשך הדיון ביתר הסוגיות שעל הפרק.

        

       אדון אפוא במחלוקת בין בעלי הדין, ראשון ראשון ואחרון אחרון.

        

       האם הוכחו האמרות המיוחסות לנתבעת:

        

14. בהתאם לכלל ולפיו המוציא מחברו עליו הראיה, על התובעים מוטלת החובה להוכיח כי הנתבעת אמרה את הדברים המיוחסים לה במשפט. אקדים את המאוחר ואומר כי נחה דעתי כי התובעים הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם בנדון. להלן אנמק.

     

15. בעקבות האירוע פנה ב"כ התובעים לנתבעת במכתב התראה מיום 26.06.2018 (נספח 1 לתצהיר התובע, מוצג ת/3), בו ציטט את האמירות נשוא התביעה וב"כ הנתבעת השיב לאותה פנייה במכתבו מיום 10.07.2018 (נספח 2 לאותו תצהיר). והנה, בתשובת ב"כ הנתבעת אין כל הכחשה מפורשת לאמירות שיוחסו למרשתו (למעט טענה כללית לפיה הנתבעת דוחה את כל האמור במכתב ההתראה). הרי לך טעם ראשון לקבלת גרסת התובעים בנדון, אך לא רק זאת.

16. אין חולק כי במועד האירוע היחסים בין הצדדים עלו על שרטון ולנתבעת היו טענות קשות נגד התובעים על רקע האיחור במסירת החזקה בדירה, הפסקת תשלום דמי השכירות, הבטחות ומצגים שונים שלא מומשו. לא בכדי אפוא הנתבעת הקדישה חלק הארי מהגנתה במשפט לעניין זה תוך הדגשה כי זה הרקע שבעקבותיו התרחש האירוע.

     

    לא זאת אלא זאת, בחקירתה הנגדית העידה הנתבעת על הלך הרוח שלה עובר ובמהלך האירוע אותו כינתה "התפרצות" כמו גם על אופיה, באומרה: "אז באמת כעסתי", "באתי (לאירוע – ר.ח.) מאוד כעוסה...", "התפרצתי קשה יכול להיות שאמרתי דברים קשים..." "אני בת למשפחה יוונית הם מדברים רק בכעס, ככה הם אוהבים" (שם, עמ' 47, 49 ו-53 שורות 25, 23, 4 ו- 24 לפרוטוקול הדיון). יתרה מכך, עדותה של הנתבעת בבית המשפט התאפיינה בצעקות, אף צרחות, התרגשות יתר ולא אחת דבריה העידו על מידת הכעס והאחריות שהיא מייחסת לתובע במחלוקת שביניהם, תוך שימוש חוזר בכינוי "שקרן". להלן חלק מאותן אמירות: "מגיע לו עונש!!! (בוכה) ... שקרן!!!" וכן "הוא צריך עונש גדול... הכל שקר" (שם, עמ' 47 ו-53 שורות 5 ו-12 בהתאם לפרוטוקול הדיון).

     

    מה הפלא אפוא כי הנתבעת כינתה את התובע במהלך האירוע "שקרן" ו-"נוכל" וכן טענה כי אין לו כסף להשלמת הפרויקט?!! לנתבעת הפתרונים.

     

17. בניגוד לתהיות ולסימני השאלה האופפים את גרסת הנתבעת כמפורט לעיל, התובע מסר בנדון גרסה עקבית ואמינה. ודוק, למעט שאלות בודדות שהופנו לתובע בפתח חקירתו הנגדית ביחס לתוכן האמירות המיוחסות לנתבעת, ואשר לא הפריכו את גרסתו בנדון, הרי חלק הארי מאותה חקירה הוקדש לעניין הפרת התחייבויות התובעים בהתאם להסכם.

     

18. לאור מכלול הנימוקים לעיל, נחה דעתי כי במהלך האירוע הנתבעת הטיחה בתובע את האמירות "נוכל" ושקרן" וכן "אין לך כסף לסיים את הפרויקט".

     

    האם האמירות של הנתבעת מהוות פרסום לשון הרע:

     

     

19. חוק איסור לשון הרע מאזן בין שני ערכים מתחרים שחשיבותם רבה לקיומה של חברה מתוקנת. האחד, חופש הביטוי, והשני, זכותו של אדם לשם טוב.

     

    ב-בג"צ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3), 817 (להלן: "בג"ץ סנש") נפסק לעניין שמו הטוב של האדם כדלקמן:

     

    "אכן, הזכות לשם הטוב של האדם היא ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי. היא תנאי חיוני לחברה שוחרת חירות. היא מבוססת בין השאר על הצורך בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה אישית בין בני אדם" (שם, עמ' 832 ב').

     

    ובהמשך;

     

    "הגוזל את רכושי עשוי לפצות אותי בממון. הגוזל את שמי הטוב גוזל גם את טעם קיומו. שמו הטוב של האדם קובע את התייחסותו שלו לעצמו ואת ההתייחסות של חבריו אליו. הוא קובע את יחסה של החברה אליו. הנכס היחיד שיש לרבים – בין המכהנים ברשויות השלטון ובין הפועלים במגזר הפרטי – הוא שמם הטוב. הוא יקר להם כחיים עצמם. כך לגבי אנשים חיים. כך לגבי המתים" (שם, עמ' 832, ד'-ה').

     

    גם ב-רע"א 4447/07 מור נ' ברק בע"מ (פורסם בנבו), חזר בית המשפט על ההלכה לעיל והוסיף באומרו:

     

    "שמו הטוב של האדם – המוניטין שצבר לעצמו במהלך חייו – הוא נכס מקניינו, הנרכש לעיתים בעמל רב ולאורך זמן. הוא מהווה ביטוי חשוב לכבודו של האדם; הן כבוד במובן honor, לאמור – ההוקרה וההכרה הנובעים ממעמדו בחברה אליה הוא משתייך, והן כבוד במובן dignity, לאמור – ערכו הפנימי של האדם. שמו הטוב של האדם מאפשר לו להימנות על בני הקהילה, ובכך להגשים את עצמו ולעצב את אישיותו" (שם, סע' 17 לפסק הדין).

     

    באשר לחופש הביטוי, בבג"ץ סנש לעיל חזר בית המשפט על שלל ההלכות שנקבעו לעניין חשיבות הערך הנ''ל ופסק באומרו:

     

    "חופש הביטוי הוא מערכיה היסודיים ביותר של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. חופש הביטוי נתפס על ידי הדמוקרטיה כזכות 'על', 'עילאית' ... יש לה '... מקום של כבוד בהיכל זכויות היסוד של האדם'... חופש הביטוי הוא 'חלק בלתי נפרד מהאתוס המשפטי שלנו' ... אכן חופש הביטוי מהווה 'ציפור נפשה' של הדמוקרטיה" (שם, עמ' 829 ה'-ו').

     

20. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, מגדיר את המונח "לשון הרע", כדלקמן:

     

    "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

    1. להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם.

       2. לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו.

       3. לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.

       4. לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו..."

        

       סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, מגדיר את המונח "פרסום", בזו הלשון:

        

       "א. פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

       ב. רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות -

       1. אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע.

       2. אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע".

        

       בסעיף 6 לחוק, נקבע כי פרסום לשון הרע מהווה עבירה פלילית, ובסעיף 7 לחוק, הוא הרלוונטי לענייננו, נקבע כי פרסום כאמור מהווה עוולה אזרחית, ובלשון המחוקק:

        

       "פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראת חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) - 15, 55ב, 58 עד 61 ו- 63 עד 68א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944".

        

       מהוראות החוק כמצוטט לעיל עולה כי עוולת לשון הרע מחייבת קיום שני יסודות מצטברים, האחד, תוכן הפרסום מהווה לשון הרע, כהגדרת המונח בסעיף 1 לחוק, השני, פרסום בהתאם לסעיפים 2 ו- 7 לחוק (ראה אורי שנהר "דיני לשון הרע", עמ' 79).

        

       בפסק הדין המנחה אשר ניתן ב-ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3), 558 (להלן: "פס"ד שוקן'') נקבע כי יש לנתח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע בארבעה שלבים שונים, כמפורט להלן:

        

       1. בשלב הראשון יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות של האדם הסביר, משמע, פרשנות אובייקטיבית, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלתו של פלוני בעיני האדם הסביר. בנדון יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים לפי הקשרן, תוך התחשבות באופייה של הסוגיה ובהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר. ודוק, אם בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות שלפיה הביטוי איננו מהווה פרסום לשון הרע.

           

       2. בשלב השני יש לבחון האם מדובר בביטוי העונה על ההגדרות שבסעיפים 1-2 לחוק. בהקשר זה יש להתחשב בזהות הנפגע מן הביטוי ולבחון באם מדובר באיש ציבור או שמא באדם פרטי. ככל ומדובר באיש ציבור, יינתן משקל רב יותר לחופש הביטוי על חשבון השם הטוב.

           

          בהמשך, אשוב ואתייחס לגישות הנוגדות ביחס לדמותו הציבורית של הנפגע מהפרסום כגורם משפיע בבחינת השאלה, האם מדובר בלשון הרע, אם לאו.

           

          ג.בשלב השלישי, וככל שמתקיים השלב השני, יש לבחון באם למפרסם עומדת אחת ההגנות הקבועות בסעיפים 13-15 לחוק איסור לשון הרע. לעניין זה יוער כי בהתקיים אחת ההגנות הקבועות בסעיף 13 לחוק, הפרסום אינו מהווה עבירה פלילית או עוולה אזרחית. מאידך, נקודת המוצא בסעיפים 14-15 לחוק היא כי הפרסום מקים עבירה פלילית או עוולה אזרחית של לשון הרע, אף כי בהתקיים אחת ההגנות הקבועות בהם, המפרסם לא יחוייב בדין.

           

          ד.בשלב הרביעי והאחרון יש לבחון את גובה הפיצוי המגיע לנפגע מפרסום לשון הרע, אם בהוכחת גובה הנזק ואם בהעדר הוכחה כאמור.

           

          על אותה הלכה חזר בית המשפט ב-דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין ואח' (פורסם בנבו)(פסקה 20) (להלן: ''פס''ד דנ''א דיין'').

           

          מן הכלל אל הפרט.

           

21. כאמור, הנתבעת אינה חולקת על עמדת התובעים לפיה הביטויים "נוכל" ו-"שקרן" עונים להגדרת המנוח לשון הרע שבסעיף 1 לחוק. ואכן, אין ספק כי ביטויים אלה עלולים להשפיל את האדם בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה, בוז ולעג מצידם, יש בהם משום ייחוס תכונות מבזות למושא הפרסום והם גם עלולים לפגוע בעסקו ומשלח ידו.

     

    שונה המצב ביחס לאמירה "אין לך כסף לסיים את הפרויקט...". אכן, אמירה זו אינה נעימה למושא הפרסום, התובעים במקרה דנן, אולם היא לא עונה להגדרת המונח ''לשון הרע'' שבחוק. נזכיר, המבחן בנדון הינו מבחן אובייקטיבי, והרי בעיני האדם הסביר קבלן שאין לו כסף להשלים פרויקט בו החל, לא בהכרח אחראי למצב זה והסיבות לכך יכולות להיות רבות ומגוונות, כגון אי עמידת רוכשי הדירות בהתחייבויותיהם כלפיו, משבר כלכלי הפוגע במשק ועוד. הדבר הינו מקל וחומר לאור העובדה כי ההתבטאות הנתבעת נאמרה בכעס ובצעקות, אף צרחות. יתירה מכך, סבורני כי אמירה זו הינה זוטי דברים ומוטב היה לולא הוגשה התביעה ביחס אליה, מאשר הוגשה.

     

22. טענת הנתבעת כאילו במקרה דנן לא מתקיים יסוד הפרסום שבעוולת לשון הרע, אינה בדין יסודה.

     

    בסעיפים 75-76 לתצהיר עדותה הראשית, מוצג נ/4, תיארה הנתבעת את נסיבות האירוע, באומרה:

     

    "75. לאור הפער הגדול בין מה ששרון אמר לי למה שנאמר לי על ידי נציגי חברת החשמל אני ואריה נסענו לדירה על מנת לראות בעצמנו מה מתרחש בבניין ולקבל הבהרות משרון.

    76. חנינו בסמוך לכניסה לXXX, הצמוד למדרכה. XXX, הבנין בו נמצאת הדירה שלנו, הוא הבנין האחורי. כשירדתי לכיוון הבנין פגשתי את שרון ועוד פועל שהיה עמו, אני לא ידעתי את שמו של הפועל" (ההדגשות אינן במקור – ר.ח.).

     

    בהמשך, בסעיף 80 לתצהירה, הוסיפה הנתבעת באומרה: "הפועל אשר היה בינינו ניסה לומר משהו אבל ביקשתי ממני (צ"ל: ממנו – ר.ח.) שלא להתערב בנושא כי זה היה בינינו לבין שרון".

     

    מהמצוטט לעיל עולה כי לגרסת הנתבעת עצמה, במהלך האירוע ובעת שהטיחה בתובע את האמירות נשוא התביעה, נכח פועל וקרוב לוודאי גם בעלה אריה שהתלווה אליה למקום. והנה, בהתאם לס"ק 2(ב) לחוק איסור לשון הרע, די בכך כי לשון הרע היה מיועד לאדם אחד זולת הנפגע על מנת לקיים את יסוד הפרסום שבעוולת לשון הרע.

     

    לאור האמור לעיל וככל והדבר רלוונטי לקיום יסוד הפרסום, מתייתר הצורך לדון ולהכריע במחלוקת בין הצדדים בשאלה האם המתווך ולקוחותיו נכחו במהלך האירוע ושמעו את האמירות שהטיחה הנתבעת בתובע, אם לאו.

     

23. תאמר אפוא מעתה כי הכינויים "שקרן" ו-"נוכל" אשר הטיחה הנתבעת בתובע עונים להגדרת המונח לשון הרע שבחוק בעוד כי האמירה "אין לך כסף לסיים את הפרויקט", אינה עונה לאותה הגדרה. מטעם זה, דין התביעה להידחות ביחס אליה. כן יש לומר כי במקרה דנן מתקיים יסוד הפרסום בהתאם לחוק איסור לשון הרע.

     

    הגנת אמת דיברתי:

     

24. סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע מעגן את הגנת אמת בפרסום, ובו נקבע כדלקמן: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

     

    נקודת המוצא בהגנת אמת בפרסום היא כי הפרסום מהווה לשון הרע, אולם בהתקיים התנאים הקבועים בחוק, המחוקק בחר להעניק הגנה למפרסם. ב-ע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש (פורסם בנבו) (להלן: "פס"ד מולקנדוב"), דן בית המשפט בהגנה הנ''ל והמבחנים לתחולתה תוך הפנייה, בין היתר, להלכה שנקבעה ברוב דעות ב- ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (פורסם בנבו), ואשר שונתה ב-דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"א אילנה דיין-אורבך (פורסם בנבו), ביחס לאופן בחינת אמיתות הפרסום. בנדון נפסק כדלקמן:

     

    "הגנה זו משקפת את נכונות המחוקק להתיר פרסומים עובדתיים שיש בהם משום פגיעה בשם הטוב ואף בכבודו של מושא הפרסום, מקום שמתקיימים שני תנאים: (1) מדובר ב'אמת'; (2) מדובר במידע שיש בו עניין לציבור. היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקרו, והוא נוגע להשוואה בין הפרסום לבין המציאות העובדתית. היסוד השני עוסק בשאלה האם קיימים לפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים אותו, למרות לשון הרע שבו. שאלה זו היא ערכית בעיקרה ....

     

    'הדבר שפורסם היה אמת' - התנאי הראשון, כאמור, לתחולת הגנת אמת הפרסום, הוא 'שהדבר שפורסם היה אמת'. מרכיב זה נוגע למידת ההתאמה בין תוכן הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית, כפי שהיא מוכחת באמצעות הראיות המובאות במשפט .....

     

    בפסק הדין המקיף דנ"א דיין, שהוא פסק הדין העדכני ביותר שיצא מבית משפט זה בנושא הגנת ה'אמת בפרסום', דן בית משפט זה במספר סוגיות עקרוניות הנוגעות להגנה זו. בין היתר, נדונה השאלה מהי ה'אמת' שביחס אליה נבחנת אמיתותו של הפרסום. בעוד שבפסק הדין בערעור [ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך [פורסם בנבו] (8.2.2012)] סברה דעת הרוב, כי האמת שביחס אליה נבחנת אמיתות הפרסום היא ה'אמת לשעתה', הרי שדעת הרוב בדנ"א דיין קבעה כי האמת היא אחת, ואם בדיעבד מתברר כי העובדות שפורסמו אינן משקפות את המציאות כפי שהייתה בעת הפרסום (גם אם באותה עת אותה מציאות לא הייתה ידועה למפרסם, מסיבות שונות), הרי שלא תעמוד למפרסם הגנה זו. זאת, להבדיל ממצב שבו האמת העובדתית השתנתה בין מועד הפרסום לבין מועד בחינת הדברים לצורך קיומה של ההגנה ......

     

    בנוסף, הפרסום נדרש לשקף אמת 'שלמה'. כלומר, שלא ייעדרו ממנו פרטים המשנים את הרושם הכללי המתקבל מהפרסום, וכן שלא ייכללו בו פרטים משמעותיים שאינם נכונים..." (שם, פסקאות 31-34 לפסק הדין).

     

    באשר לחובת ההוכחה ביחס להגנת אמת בפרסום, נפסק ב-ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד ס(4) 13, כדלקמן:

     

    "על המתגונן בטענה של אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע להוכיח על פי מידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי – נטיית מאזן ההסתברות לטובת גרסתו – כי הדברים שפרסם הם נכונים .... בענייננו מייחסת הכתבה למערער מעשה העולה כדי עבירה פלילית. בכגון דא, נשמעה דעה כי על המפרסם מוטל נטל מוגבר להוכיח את אמיתות הפרסום. 'בגדר זה, הכלל הוא, כי נטל הראיה הרובץ על המפרסם כבד יותר, ככל שחומרת המעשים המיוחסים על ידי המפרסם כבד יותר...'. אדגיש כי לשיטתי לא ברף הוכחה שונה עסקינן – מידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי היא אחת: מאזן ההסתברויות. כמובן, יש תמיד לבדוק אם הראיות המונחות לפני בית המשפט, מבחינת משקלן ו'איכותן', מקיימות את מידת ההוכחה הזו..." (שם, עמ' 29).

     

    לאותה הלכה ראה גם כן פס"ד מולקנדוב לעיל, פסקה 35.

     

    מן הכלל אל הפרט.

     

25. בתצהיר עדותה הראשית פירטה הנתבעת בהרחבה את הבטחות השווא אשר הבטיח התובע והפרות ההסכם על ידי התובעים ואשר היו ברקע האירוע ופרסום לשון הרע נשוא התביעה. להלן אפרט שלוש מתוך אותן הבטחות שווא אשר הופרו על ידי התובעים:

     

    1. ביום 15.05.2018 התנהלה התכתבות בין בעלה של הנתבעת לבין התובע בה נשאל האחרון אם הוא התחיל לטפל בדירה, ובתשובה הוא מסר באומרו: "בטח שהתחלתי עוד שבוע היא תיראה חדשה ואז תחליטו אם אתם רוצים לרצף וכו'". בתשובה לאותו מצג נמסר לתובע כי הוא יכול לרצף את הדירה באמצעות הדבקה, והתובע השיב באומרו: "קודם כל אני מוסר לך את הדירה כמו שקיבלתי ואז מפסיק לשלם שכירות ואז אני אעשה לכם מה שאת רוצה..." (שם נספח י"ב לתצהיר הנתבעת) (ההדגשה אינה במקור – ר.ח.).

        

       בסעיפים 28-35 לתצהיר עדותה הראשית, תיארה הנתבעת הבטחה נוספת שנתן התובע במהלך פגישה אשר קיים ביום 18.05.2018 עם בעלי הדירות בבניין, והיא בכללם. בעקבות הפגישה הנ''ל נשלח לתובע סיכום פגישה, נספח י"ג לתצהיר, ובפתח הסיכום נרשם כדלקמן: "מועד מוערך למסירת הבניין לבעלים בעוד חודש ימים (הארכה 4-5 שבועות). במועד זה הבניין יהיה ראוי למגורים ודירות שיסיימו שיפוץ יהיו ראויות לאכלוס". בהמשך סיכום הפגישה הנ''ל, נאמר כי בהתאם למובטח על ידי התובע, במועד המתוכנן למסירת הדירות לא יהיו פיגומים, העבודות בלובי יושלמו (למעט עבודות אלומיניום), המעלית תפעל, תהיה אספקת מים, גז, חשמל זמני לבניין ועוד. ודוק, ביום 27.05.2018 אישר התובע את סיכום הפגישה הנ''ל, לרבות המועד המוערך למסירת הדירה תוך הוספת מספר הסתייגויות שאינן רלוונטיות לענייננו (נספח י"ד לתצהיר הנתבעת).

        

       בהמשך, ביום 18.06.2018, שבוע ימים לפני האירוע שבו הדירה היתה אמורה להיות בחזקת הנתבעת בהתאם לסיכום הפגישה, היא פנתה לתובע בהודעה בה היא התלוננה שהוא לא משיב לפניותיה וביקשה לדעת מתי תוכל להיכנס לדירה. בתשובה לאותה פניה השיב התובע באומרו "שלום אסנת הגירה (צ"ל: הדירה – ר.ח.) שלכם צבועה ונקייה תני לי התראה של שבוע לפני שאתם רוצים להיכנס נידאג שהכל יהיה מוכן". הנתבעת השיבה באומרה כי היא מוכנה להיכנס לדירה מלפני שבועיים והתובע ענה באומרו "אם כך אני מכין לכם את הדירה לשבוע הבא" (שם, נספח י"ב לתצהיר הנתבעת).

        

       והנה, הבטחות לחוד ומציאות לחוד. כפי שנקבע בפסק הדין, נכון לחודש יוני 2019, כשנה לאחר המועד שהובטח למסירת הדירות בבניין, והדירה בכללן, הן לא היו ראויות למגורים ובכלל העבודות בפרויקט הסתיימו באיחור ניכר של 26.5 חודשים מהמועד המוסכם, לא פחות.

        

    2. דומה כי לא בכדי התובעים הצניעו בסיכומיהם את המצגים אשר הציגו בפני הנתבעת ביחס לניתוק החשמל מהבניין. מנספח י"ב לתצהיר הנתבעת עולה כי לאחר שהתובע לא קיים את הבטחותיו החוזרות ונשנות למסירת הדירה בסוף חודש יוני 2018, התקיימה ביום 25.06.2018 בשעות הבוקר שיחה טלפונית בין התובע לבין הנתבעת, שלאחריה התובע כתב לנתבעת באומרו: "את מעזה לנתק לי את השיחה בפרצוף? את אישה חצופה אל תתקשרי אליי יותר". בתגובה לכך השיבה הנתבעת באומרה: "שרון אמרת לנו שניכנס לדירה בסוף שבוע 30.6.18 ולא אמרת דבר בעניין החשמל, למה זה עלה פתאום עכשיו...".

        

       כמו כן, בחקירתה הנגדית נשאלה הנתבעת ביחס להבטחותיו של התובע, והשיבה באומרה:

        

       "ש.על איזה אירועים שרון אמר שיעשה ולא עמד בהם?

       ת.אמר לנו אוטוטו כבר גומרים את הבית, אני לא יודעת לומר בדיוק את היום והשעה, הוא לא עמד בהם. "הדירות יימסרו בחודש יוני"- מקריאה, "הדירות יימסרו ב-1/3/18" ולא נמסרו, "הדירות יימסרו ביוני 18" ולא נמסרו, בסוף יוני לא נמסרו,כל הזמן אמר ולא היה מים וחשמל. מים לקח מהצינור בXXX, חברת החשמל בכלל ניתקה את החשמל ב2017 לטענת שרון. כאן שיקר במצח נחושה. הוא ניתק את החשמל עם השעונים, שלא יספר סיפורים על הכבל. למה התפרצתי עליו?! ב-2017 נותקו השעונים לבקשתו בבית, אח"כ הגיע הכבל והלביש עליי, ואז האירוע התגלגל.

       ש.מתי נודע לך שנותק כבל החשמל?

       ת.מעיינת. כשהתפרצתי...." (שם, עמ' 46 שורה 8 לפרוטוקול הדיון) (ההדגשה אינה במקור).

        

       מהמצוטט לעיל עולה כי עובר לאירוע התובע הציג בפני הנתבעת מצג שקרי כאילו הדירה מוכנה למסירה, כל זאת כאשר הוא ידע שהבניין מנותק מהחשמל ולפיכך אין כל התכנות לקיום הבטחתו בנדון.

        

26. לא זאת אלא זאת, בחקירתו הנגדית התמיד התובע בגרסתו חסרת הבסיס משהעיד ביחס לניתוק החשמל מהבניין, באומרו:

     

    "ש.היעדר חשמל מים וגז, זה מצב בו ניתן למסור דירות לדיירים שיגורו?

    ת.הדירה הייתה מחוברת לכולם, השופט פרידמן מעולם לא אמר דברים אלו ואם אמר תראה לי. לא אמר על דירה זו או כלשהי לא מחוברת לתשתית כלשהי. הבניין לא היה מחובר לחשמל לא בגלל שרון, אלא בגלל שחברת חשמל גזרה בטעות את כבל ההזנה, שאינו חלק מהעבודות של הדיירים ושלי. אגב, אסור לי לפי חוק החשמל לתקן זאת, רק להם. אז אתה נתפס על זה ואני אומר לך שזה לא חלק מעבודות הבעלים וזה לא כתוב בחוזה" (שם, עמ' 34 שורה 25 לפרוטוקול הדיון)(ההדגשה אינה במקור – ר.ח.).

     

    ובהמשך:

     

    "ש.מר דרעי, עובד חברת החשמל, כותב בתע"ץ שלו, שב-12/4/17, החברה שלך פגעה בכבל ולכן נציגי חברת החשמל נאלצו לנתק את הזרם, אני מצטט: 'לא בוצע תיקון לרשת היות ונציג היזם העביר לחברת החשמל....'. הגרסה שסיפרת עכשיו הינה שקרית.

    ת.האירוע היה חציבת תקרה בתוך הבניין עבור פיר המעלית. במסגרת אירוע זה, עובדיי פגעו בקו החשמל. הזעקנו את חברת החשמל בבקשה לתקן את הפגיעה בקו ולחדש אספקת הזרם כפי שקורה כמעט בכל פרויקט, פוגעים בקו בזק, קו חשמל. זה קו שטמון ביציקה של 40 שנה . הם באו ובמקום לתקן את התקלה הם גזרו את הקו מעמוד החשמל. בתצהיר של מר דרעי, פנינו וביקשנו ממנו לקבל את התיעוד שלדבריו אמר שנציג החברה בשטח זה אני כי אני מנהל העבודה, כביכול ביקש ממנו לנתק את הבניין כי לא גרים בו ולא הביא כזה דבר. אני אומר כיום, שאני מנהל הביצוע בחברה, ניהלתי בXXX, הייתי כשקרה הפגיעה בכבל וכשהגיע צוות החשמל. מעולם לא אמרתי לאף אחד שלא גרים בבניין כי זה אל נכון ולא ביקשתי שיגזרו את הכבל של חברת החשמל כי הזמנתי אותם לתיקון. במשרד יש לנו תיעוד של הפנייה לחברת החשמל שבקשנו לתקן לעומתם שאין להם תיעוד שביקשתי לגזור את הכבל. בשונה ממה שמר דרעי הצהיר, שלא יחברו חשמל לבניין לפני טופס 4, הוא חובר כשנה לפני (שם, עמ' 39 שורה 11 לפרוטוקול הדיון)(ההדגשות אינן במקור – ר.ח.)

     

    טענות התובע כמצוטט לעיל אינן אמת ובנדון אין אלא להפנות לסעיפים 100-101 בפסק הדין, בהם נקבע כדלקמן:

     

    "100. .... גם מתעודת עובד הציבור של נציג חברת החשמל, מר דרעי, ומעדותו בדיון בסעד הזמני .... עולה, כי במועד המיועד למסירת הדירות על פי הודעת הנתבעת, קרי, 1.3.2018, לא היה הבניין מחובר לחשמל על ידי חברת החשמל. מתעודת עובד הציבור ונספחיה עולה, כי ביום 12.4.2017 פגעו עובדים מטעם הנתבעים בכבל חשמל בעת עבודות חציבה בגג הבניין; חברת החשמל תיקנה את הפגיעה וחייבה בגין כך את הנתבעת בסך של כ - 1,600 ₪; הסכום שולם והחיבור הושב. ואולם ביום 16.5.2017 ביקשה הנתבעת עצמה מחברת החשמל לפרק את כל חיבורי החשמל שבמבנה, לקראת ביצוע עבודות התמ"א. החיבורים פורקו ביום 24.5.2017. ממכתבה מיום 5.2.2019 של נציגת נציבות תלונות הציבור בחברת החשמל עולה, כי עד למועד אותו מכתב לא מסרה הנתבעת לחברת החשמל טופס 4 ולא פתחה בקשה להזמנת בדיקה לקראת חיבור הדירות מחדש לרשת החשמל. לא ניתן איפוא לחלוק על כך, שבמועד מסירת העבודות, לשיטתם של הנתבעים, קרי, 1.3.2018, ואף לא במהלך חודש יוני 2018, לא היה הבניין מחובר חיבור קבע מאושר לחשמל.

    101. בנוסף, אין ממש בטענת הנתבעים לפיה חברת החשמל היא זו שניתקה את החשמל, כביכול ביוזמתה וללא מעורבותה של הנתבעת, ובנסיונם להשית עליה את האחריות לניתוק זה: הנתבעת היא זו שביקשה את הניתוק, כנדרש וכראוי לצורך ביצוע העבודות, והיא זו שלא פעלה (נכון ליום 5.2.2019) לחידוש החיבור, בהתאם לנהלי חברת החשמל - הזמנת בדיקה והצגת טופס 4".

          

         כמו כן ראוי לשוב ולהפנות לסעיף 130 לפסק הדין, בו נקבע כדלקמן:

          

         ".... לעניין ניתוק הבניין מהחשמל: מוטב היה לולא היתה טענה זו מועלית. כאמור, תעודת עובד הציבור של חברת החשמל ונספחיה מלמדים כי החשמל לבניין נותק לבקשתה של הנתבעת עצמה, ולא חודש משום מחדלה להזמין בדיקה ולהציג טופס 4; זאת בנוסף על קביעתי לעיל, כי האישור על התקנת המונה בדירת התובעים אינו מעיד על חיבור הבניין לחשמל, כפי שאישר מר דרעי בעדותו".

          

27. בניסיון להקהות את עוקצו של פסק הדין, טענו התובעים כאילו המדובר במחלוקת פרשנית ביחס להתחייבויות התובעת בהתאם להסכם ולפיכך קביעותיו אינן מבססות את הגנת אמת בפרסום. האמנם?

     

    הטיעון לעיל הוא טיעון מיתמם ואינו משכנע בעיניי. כעולה מפסק הדין וכפי שנקבע מפורשות בסעיף 63 שבו "המחלוקת בין הצדדים הינה מחלוקת משולבת, המערבת בתוכה מחלוקת פרשנית ומחלוקת עובדתית". ודוק המצג אשר הציג התובע בפני הנתבעת ביחס למועד מסירת הדירה והסיבה שבעטיה טרם חובר הבניין לחשמל – כל אלה אינם עניין של פרשנות ההסכם אלא מחלוקת עובדתית גרידא. אני דוחה אפוא את טענת התובעים בנדון.

     

28. קיים גם קיים עניין לציבור בפרסום נשוא התביעה. לציבור אינטרס מובהק לדעת מי הקבלן המקיים את הבטחותיו ומי הקבלן המבטיח הבטחות שווא חסרות כל בסיס. יתרה מכך, הפרסום נשוא התביעה תורם לקידום תחרות הוגנת בין הקבלנים המבוססת על מידת קיום התחייבויותיהם כלפי רוכשי הדירות ובכלל, וזאת במקום תחרות המבוססת על הבטחות שווא שאין להן כיסוי.

     

29. לסיכום עניין זה, נחה דעתי כי הנתבעת זכאית להגנת אמת בפרסום ביחס ללשון הרע אשר פרסמה כנגד התובעים ומטעם זה דין התביעה נגדה להידחות.

     

    משהגעתי עד הלום, מתייתר הצורך לדון בהגנה הנוספת אשר העלתה הנתבעת – הגנת תום הלב. על אף זאת, אתייחס להלן, ולו בקצרה, לאותה הגנה.

     

30. סעיפים 15-16 לחוק איסור לשון הרע מעגנים את הגנת תום הלב, ולהלן אצטט את חלקן הרלוונטי לענייננו:

     

    "15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

    ........

    (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

    (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;

     

    16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.

    (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

    (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

    (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

    (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15''.

     

    הגנת תום הלב מותנית בקיומם של שני תנאים: האחד, הנתבע עשה את הפרסום בתום לב, והשני, הפרסום נעשה בהתאם לאחת החלופות המפורטות בסעיף 15 לחוק. ודוק, כפי שנקבע בפס''ד ד''נ דיין לעיל: "להבדיל מהגנת אמת הפרסום, תחולתה של הגנת תום הלב אינה תלויה באמיתות הדברים שפורסמו ... על כן, הגנה זו תהיה רלוונטית בדרך כלל במקרים שבהם הפרסום אינו אמת או מסיבות שונות לא ניתן להוכיח כי הוא נכון" (פסקה 43 לפסק דינו של כב' הנשיא גרוניס). ודוק, בהתקיים אחת החלופות הקבועות בס"ק 16(ב) לחוק איסור לשון הרע, קמה החזקה כי הנתבע (או הנאשם) עשה את הפרסום שלא בתום לב.

     

    מן הכלל אל הפרט.

     

31. כעולה מהראיות שהוגשו בתביעה, כמו גם הקביעות שבפסק הדין, התובעים הפרו ברגל גסה מספר התחייבויות שנקבעו בהסכם, כמו גם הבטחות שהבטיח התובע לנתבעת וזאת על אף כי הוא ידע שאין אמת בפיו. הדבר גרם למצוקה קשה של הנתבעת שכן נוסף לכך שהיא לא קיבלה לחזקתה את הדירה במועד שסוכם אלא בעיכוב ניכר של 26.5 חודשים, התובעים הפסיקו לשלם את דמי השכירות עוד ביום 01.03.2018, הרבה לפני מסירת הדירה. בנסיבות העניין, מתקיימות במקרה דנן החלופות הקבועות בס"ק 15(2)-(3) לחוק המצוטט לעיל ואין לומר כי הפרסום חרג ממתחם הסביר.

     

    יוצא אפוא כי הנתבעת זכאית ליהנות מהגנת תום הלב, והרי לך טעם נוסף לדחיית התביעה נגדה.

     

    לפני סיום:

     

32. בסיכומיה הפנתה הנתבעת למספר הליכים אשר התנהלו נגד התובעים בהם בתי המשפט קבעו ממצאים ביחס לאמינות התובע ומהימנות גרסתו במשפט. הנתבעת אפוא מבקשת כי בית המשפט יאמץ את אותן קביעות גם במסגרת תביעה דנן.

     

    טיעון הנתבעת לעיל מנוגד להלכה הפסוקה, בה נקבע כי קביעת מהימנותו של בעל דין או עד במשפט תהא על פי התרשמות המותב שדן בהליך, הראיות והעדויות שהוצגו בפניו ולא על סמך קביעותיו של מותב אחר. בנדון אין אלא להפנות ל- ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 606, בו נפסק כדלקמן:

     

    "..... ידעתי עד כה, שקביעת מימצא עובדות בהליך עשויה לחייב את בעלי הדין בהליך משפטי מאוחר, בהיות המימצא 'השתק פלוגתא'. ואולם לא שמעתי עד הנה, שקביעת אי-אמינותו של עד בהליך משפטי אף היא הינה בבחינת 'דבר שפוט', או שבית-משפט בהליך מאוחר רשאי בכלל - מעיקרו של דין - לסמוך על קביעת אמינות (או אי-אמינות) מעין זו. גם בטענה זו אין אפוא ממש" (שם, עמ' 614 מול אותיות א-ב).

     

    כמו כן, ב-ע"פ 6251/94 סימון בן ארי נ. מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 45, נקבע כדלקמן:

     

    "כל הליך הוא לעצמו ומלכות ברעותה אינה נוגעת. קביעת מהימנותו של עד בהליך פלוני ייחודית היא לאותו הליך; בית-משפט בהליך אלמוני אינו חייב בה ואף אינו רשאי להידרש לה....אכן, כל שופט הוא לעצמו, והכרעה כי יכריע במשפט תהיה ההכרעה משוכה מלבו שלו וממצפונו שלו. יכולה וזכאית היא שיטת משפט לקבוע כי הכרעה בהליך פלוני מחייבת היא את בעלי הדין – ואת בית המשפט – בהליך מאוחר להליך פלוני, ואם כך ייקבע כך יהא. ואולם קשה בעיני ששיטת משפט תקבע כי הכרעה בשאלת מהימנותו של עד נתונה היא לשיקול דעתו של בית-המשפט היושב לדין ('ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענן לבית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במהך המשפט', כלשונו של סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], ובה-בעת תחייב שיטת המשפט אותו בית-משפט - תחייב אותו או אף תתיר לו - להידרש למימצא מהימנות שנקבע בהליך קודם. ואין זו אלא דוגמה לכלל הגדול ששופט הוא לעצמו" (שם, עמ' 107 מול אותיות ה'-ז').

     

    סיכום:

     

33. לאור מכלול הנימוקים לעיל אני דוחה את התביעה.

     

    התובעים, ביחד ולחוד, ישלמו לנתבעת, באמצעות בא כוחה, הוצאות משפט בסך של 17,500 ₪ (כולל מע"מ) וזאת עד ליום 03.03.2024 שאם לא כן הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

     

    ניתן היום, כ"ג שבט תשפ"ד, 02 פברואר 2024, בהעדר הצדדים.