פלונית נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

התובעת בתיק זה הייתה בתקופה הרלוונטית רוכבת כביש מקצועית באופניים, בתאריך 23/11/13, עת רכבה על אופניה במסגרת אימון, נבהלה, לטענתה, מרכב שהגיע מולה, בלמה את אופניה, נפלה ונפגעה. הצדדים חלוקים בשאלת נסיבות האירוע, כמו גם בשאלה האם האירוע מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1985 (להלן: "חוק הפיצויים").

לאחר ששקלתי את מלוא טענות הצדדים, את נסיבות האירוע ואת מכלול נסיבות העניין באתי לידי מסקנה כי עלה בידי התובעת להוכיח שהאירוע בו נפגעה מהווה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים.

העובדות בתמצית

1. בעקבות נפילתה, נפגעה התובעת בשיניה ונגרמו לה צלקות. מומחה בתחום פה ולסת אמד את הנזקים בתחום זה בעקבות פגיעה בשתי שיניים ומומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית קבע לתובעת נכות בשיעור 5% בגין צלקות בפנים, בצוואר ובכתף.

2. בשתי ישיבות הוכחות שהתקיימו בתיק, נשמעו עדים רבים מטעם שני הצדדים, כאשר מלבד עדותה של התובעת נשמעה עדות בעלה, ושני עמיתיה לרכיבה, רוכב שנסע מאחוריה (להלן: "הרוכב הנוסף") ומאמן הקבוצה (להלן: "המאמן"). כמו כן, זימנה התובעת את המומחה בתחום הרפואה הפלסטית לעדות.

   מטעם הנתבעת נשמע המומחה בתחום פה ולסת, אמה של התובעת, בעקבות חקירה פרטית שנעשתה, ושני חוקרים פרטיים. שני הצדדים הגישו תיקים מוצגים ובסיכומיהם העלו טענות רבות בעניין נסיבות האירוע והפנו לפסיקה התומכת לשיטתם בעמדתם.

3. לדאבון הלב לא עלה בידי הצדדים להגיע לכדי לידי הסכמות גם בתום ההוכחות ולא נותר אלא להכריע בטענות. נוכח גדר המחלוקת אפתח את הדיון בדיון בנסיבות האירוע כפי שהוכחו מן העדויות שנשמעו.

   נסיבות נפילתה של התובעת

4. אין מחלוקת בין הצדדים, כי בעת שרכבה התובעת על אופניה, במהירות רבה, בירידה מכיוון קיבוץ בית אורן לכיוון כביש 4 נפלה ונחבלה. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בנסיבות הנפילה וטעמיה ובשאלה המשפטית האם מדובר ב"תאונת דרכים" ובכלל זה עולות השאלות הבאות:

   א.מהימנות גרסת התובעת אודות קיומו של רכב במקום בהיותה גרסה יחידה של בעל דין שלא נמסרה בהזדמנות הראשונה.

   ב.מתווה השטח בו ארעה הנפילה.

   ג.נסיבות הנפילה.

   ד. בהנחה שמתקבלת גרסת התובעת האם מדובר ב"תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק?

   אדון תחילה בגרסת התובעת על רקע גרסאות העדים האחרים שנשמעו ואכריע במהימנותה.

   גרסת התובעת והעדויות הנוספות שנשמעו

5. התובעת הסבירה בכתב התביעה ובתצהירה, כי במועד התאונה רכיבה על אופניים הייתה לחם חוקה והיא לקחה חלק באימונים באופן קבוע בכל מזג אויר. במועד האירוע לקחה התובעת חלק באימון רכיבה על אופניים, שהחל יום קודם ליום התאונה. קבוצת הרוכבים יצאה מראש הנקרה ורכבה לכיוון נשר משם עלו לכיוון האוניברסיטה וירידות בית אורן, והיו אמורים להגיע בסוף הרכיבה לקיבוץ העוגן סך של כ- 140 ק"מ. התובעת, לטענתה, רכבה בירידה במהירות, במהלך הרכיבה הגיע מולה באחד העיקולים רכב צד ג' אשר הבהיל אותה בדרך נסיעתו, גרם לה לבלום בלימת חירום ועקב כך עפה מהאופניים קדימה מעבר לכידון ונחבלה קשות בפנים.

   התובעת הדגישה, כי בהיותה רוכבת מאוד מנוסה ברכיבה על הכביש, אין לה ספק כי הסיבה היחידה בגינה לחצה על הבלמים הקדמיים הייתה בהלתה מהרכב שהגיח פתאום והחשש שלה שהיא עומדת להיפגע.

   לשיטתה, לו הייתה מאבדת את שיווי משקלה ונופלת, לא הייתה עפה קדימה מעבר לכידון אלא נופלת לאחד הצדדים.

   התובעת הדגישה עוד, כי קודם לתאונה זו לא הייתה מעורבת בתאונה דומה או בנפילה.

6. בעדותה אישרה התובעת כי הייתה מודעת והייתה מוכנה לכך שרכבים עלולים להגיע מולה (פרוטוקול מיום, עמ' 31/10/17, עמ' 26 שורות 21-19), התובעת אישרה כי מדובר בכביש דו מסלולי (שם, שורות 26-25), המופרד בפס הפרדה רצוף לאורך כל הדרך, כאשר לדבריה הקפידה לרכב בצד הימני של פס ההפרדה (שם, שורה 32). התובעת אישרה שבמועד האירוע לא הייתה במקום תנועה ערה של כלי רכב, וכי בכביש יש לא רק עיקולים אלא גם קטעים ישרים של כביש, כאשר לדבריה המקום בו נפלה "הוא היה כביש, הוא לפניו כאילו הייתי לקראת איזשהו עיקול" (שם, עמ' 27, שורות 16-15) ואולם בהמשך השיבה כי אינה זוכרת וכי "יכול להיות שהקטע הזה היה ישר... אבל הוא היה לקראת איזשהו... סיבוב" (שם, שורות 16-11).

   התובעת נשאלה האם הרכב נסע במסלול שלו והשיבה "לי, בוא נגיד, הוא הבהיל אותי כי הוא הופיע לי פתאום משום מקום, הייתה לי תחושה שהוא הגיע במהירות" (שם, שורות 21-20). התובעת הסבירה שרכבה משמאל לקו הצהוב ומימין לפס הלבן ואישרה שהרכב שבא ממול לא עבר את הפס הלבן (שם, עמ' 32, שורות 3-2). לדבריה רכבה חצי מטר עד מטר מהפס הצהוב (שם, עמ' 33, שורה 6).

   התובעת שבה ונשאלה על נסיבות האירוע והשיבה בהתרגשות: "אני זוכרת פשוט את הרגע, אני זוכרת רגע לפני שאני נבהלתי מהרכב שהוא, כאילו מן תחושה שהוא נוסע מהר והוא הולך להיכנס בי. ואני זוכרת שניה אחרי שאני שוכבת על הגב ואני לא רואה כלום, הכל שחור...." (שם, עמ' 34, שורות 13-11). כאשר נאמר לתובעת שאין הגיון שהיא תיבהל מרכב שבא ממולה, השיבה: "במקרה הזה זה פשוט היה בסיבוב שהוא הפתיע אותי והייתה לי תחושה שהוא היה במהירות שיכולה לסכן אותי... הייתה לי תחושה שהוא הולך להיכנס בי" (שם, עמ' 40 שורות 9-6).

   התובעת אישרה שכרוכבת מנוסה היא יודעת שלא צריך ללחוץ על הבלם הקדמי בחוזקה אלא על שני הבלמים.

   כאשר נאמר לתובעת שבבית החולים מופיעה גרסה לפיה רק נפלה מהאופניים, השיבה שיכול שבבית החולים לא סיפרה על הנסיבות המדויקות של התאונה.

   בחקירה חוזרת שבה התובעת והתייחסה לנסיבות התאונה והשיבה שהייתה לה מן תחושה שכשהם היו בסיבוב כאילו כל אחד מהצד שלו התכנס לאותו מקום. התובעת הסבירה, שכאשר היא רוכבה היא השתדלה להיות קרובה לימין אבל בגלל שאין שוליים הייתה צריכה להיות משמאל לימין, כאשר רכב שנוסע מאחוריה יכול לעקוף אותה בתנאי שלא מגיע רכב ממול, שכן הוא נאלץ להיכנס לנתיב השני ובעצם לעבור את הפס הלבן כדי לעקוף.

7. הרוכב הנוסף, שרכב לאחר התובעת, מסר בתצהירו, כי הכיר את התובעת במסגרת רכיבה מקצועית כשנה. בהתאם לתיאור שמסר בתצהיר, רכב לאחר התובעת כשמפרידים ביניהם כמה מאות מטרים. בשעה 13:30 הגיע לערך לתובעת וראה אותה שכובה לצד הכביש, לדבריו לא ראה את התאונה שכן היה במרחק של כמה מאות מטרים לפני הסיבוב והתובעת נפלה אחרי הסיבוב. העד הוסיף עוד, כי אינו זוכר אם בפרק הזמן במהלכו הגיע לתובעת חלף רכב על פניו, שכן אין זה חריג שמכוניות יחלפו על פניהם. העד הוסיף, כי התובעת כרוכבים מקצועיים אחרים, רכבה על אופניים מיוחדות מותאמות לה במשקל ובגובה וסביר שלא איבדה את השליטה באופניים סתם, נוכח נסיונה הרב ברכיבה.

   חוקר מטעם הנתבעת שוחח עם העד, העד סיפר שרכב לאחר התובעת ולא ראה את הנפילה וכאשר נשאל אם החליקה או היה מעורב רכב השיב "אני לא יכול להגיד לך את זה, לא את זה ולא את זה" (עמ' 8 לתמליל שורות 8-7). העד הוסיף, כי היו מעט מכוניות וכי הכביש מלחיץ בירידות. העד נשאל אם ראה רכב עובר מולו כשזה קרה והשיב בשלילה. לדבריו היה ליד התובעת רופא שעצר במקום וטיפל בה, הרכב שלו היה לכיוון העליה. העד נשאל אם יכול להיות שהתובעת נבהלה מהרכב שלו (של הרופא) ומתנהלת השיחה הבאה:

   "העד: לא איך? הוא עולה והיא יורדת.

   חוקר: לא, כשהיא נבהלה ממנו.

   העד: לא, למה?

   חוקר: לא יודע. לא היה שם איזה עיקול?

   העד:  לא. אם אתה נבהל אז אתה צריך א... אתה אמור להיבהל מרכב שמאחוריך, לא מלפניך."

   חוקר:  לא יודע. לא היה עיקול שמה?

   העד:  לא.

   חוקר: (רושם ומקריא) "לא היה עיקול שסביר שהיא לא נבהלה מרכב שעולה?

   העד: עוד פעם, אני לא רוצה לקבוע את הדברים האלה, אני לא... לא הייתי שם, אני לא יכול לראות, לא יכול לדעת ממה היא נפלה..."

   העד שב והשיב שבמקום שנפלה התובעת לא היה עיקול, ומשכך נשאל אז כתוצאה ממה היא נפלה אם לא היה עיקול, והשיב שאינו יודע.

   בעדותו, השיב העד שהוא רוכב מנוסה ומשתתף בקבוצות רכיבה. כאשר נשאל על הדברים שאמר לחוקר שסביר יותר להיבהל מרכב שבא מאחור, השיב שלא זוכר שאמר את הדברים, ואם רכב בא מאחור הוא לא רואה אותו ולא יכול להיבהל אבל כן יכול להיבהל ממשהו שבא מולו.

   לדבריו, כאשר הגיע למקום, ראה את התובעת שרועה על הגב צמוד מאוד לשול, הרבה מאוד דם בעיקר באזור הפנים, בצד הדרך היו האופניים לא מאחוריה, מלפניה, דבר שיכול לקרות שכן אם נופלים מבהלה, האופניים עפות ואתה עף מהאופניים. לדבריו, לא שאל בזמן אמת איך קרתה התאונה.

   העד נשאל מדוע דיבר על בהלה, והשיב שיכול שרוכב יפול מבהלה, מרכב שמגיע לפנים, או ממשהו אחר שמבהיל אותו תוך כדי רכיבה, אבל זה לא משהו שהוא יודע. העד הוסיף, כי לא זוכר שראה רכבים שבאו ממול לאחר התאונה. העד הוסיף עוד, כי כאשר הגיע לתובעת היא שכבה באמצע עיקול. העד אישר את שיחתו עם החוקר והשיב שיש הרבה סיבות לנפילה מאופניים, לרבות בהלה מרכב, חפצים על הכביש, מהירויות גבוהות, בהלה מרכב שאולי נכנס בשבילים לכביש, הולכי רגל בצד הדרך ואף הסכים, כי יכול להיות שרוכב בירידה יאבד את השליטה על האופניים, ילחץ חזק על הבלם הקדמי ויאבד שליטה. בסופה של החקירה הנגדית אישר כי אם רוכב נבהל בנסיעה מרכב סביר יותר שהוא נבהל מרכב שבא מאחוריו כיוון שלרכבים שמגיעים מקדימה הוא דרוך ומוכן.

   בחקירה חוזרת שב והסביר: "אני אומר שכתוצאה מבהלה יכולות לגרום בהלה ולגרום לנפילה מאופניים בירידות ובמהירויות הרבה סיבות ודיברנו על זה... חפצים על הכביש, רכב מקדימה, רכב מאחור, הולכי רגל, המון סיבות" (שם, עמ' 85, שורות 20-17), ואולם הוסיף והשיב, כי כשהגיע למקום לא הבחין בחפץ או הולכי רגל בכיוון הנגדי.

8. מאמן הקבוצה, מסר בתצהירו, כי עובר לתאונה רכבה התובעת במועדון מספר שנים ובאימונים בהם לקחה חלק הוא היה המאמן. לדבריו התובעת הייתה רוכבת מקצועית ותיקה ומנוסה והגיעה להישגים משמעותיים. במהלך האימון ביום האירוע רכבו הרוכבים בין היתר בירידות בית אורן המאופיינות בעיקולים חדים. הרכיבה בירידות היא במהירות גבוהה, יכולה להגיע עד 60 קמ"ש, כאשר להערכתו, התובעת הגיעה למהירות של כ- 40 קמ"ש עובר לתאונה. המאמן נסע ברכב הליווי בסוף טור הרוכבים, במרחק של כמה מאות מטרים מהתובעת. בהגיעו למקום התאונה, ראה את התובעת שכובה בצד הכביש, בצד ימין בסמוך לפס הצהוב והאופניים מאחוריה. המאמן מסר בתצהירו, כי למיטב זכרונו במשך כל השנים שהתובעת רכבה בקבוצה היא לא הייתה מעורבת מעולם בתאונה דומה או בנפילה מאופניים. העד הוסיף שאין לו ספק שהתובעת בצעה בלימת חרום שכן בלימה מסוג זה מאופיינת בכך שהרוכב ממשיך את התנועה של האופניים ועף קדימה מעבר לכידון וכך מצא את התובעת ביום התאונה. לדבריו, התובעת רכבה באופניים מיוחדות המותאמות לה במשקל ובגובה כך שלא יתכן שאבדה את השליטה סתם בוודאי בשים לב לנסיונה הרב ברכיבה.

   בשיחה עם חוקר של הנתבעת מתאר המאמן את המקום שבו ארעה התאונה ומסביר שמדובר בקטע כביש ישר, כאשר התאונה הייתה סמוך להיכן שיש פניה שמאלה לדרך עפר. כאשר החוקר שואל אם התאונה ארעה בעיקול, משיב המאמן "לא, לא, זה... ישר, ישר לגמרי" (עמ' 4 לשיחה מתאריך 21/7/14 שורה 4) החוקר משיב "הבנתי" והעד מוסיף "ישר לגמרי" (שם, שורה 6).

   מעדות המאמן, הסתבר כי לשיחה זו קדמה פגישה ושיחה נוספת של החוקר עם המאמן, דבר שלא קיבל ביטוי בתצהיר החוקר הפרטי. כפי שהערתי במהלך הדיון, הגם שהנתבעת יכולה לבחור לעשות שימוש רק בחלק מן ההודעות שגובה החוקר הפרטי מעדים שונים, כאשר מחליטה הנתבעת לעשות שימוש בגרסת עד מסוים, עליה לחשוף את כל הגרסאות שמסר אותו עד, תצהיר חוקר לגבי פעולות שעשה למול עד מסויים שנמנע מלחשוף את העובדה שהייתה שיחה נוספת עם אותו עד, הוא תצהיר שאינו חושף את כל האמת ועל החוקר מוטלת החובה לוודא שתצהירו חושף את כל האמת ולא רק את חלקה. יחד עם זאת, לא התרשמתי, כי הדברים נעשו בכוונת מכוון.

   בהתאם להוראותי תומללה ונמסרה גם השיחה הראשונה. בשיחה זו חזר המאמן על מה שראה עת הגיע למקום ועל מיקום התאונה. המאמן נשאל על ידי החוקר מה גרם לתובעת ליפול והשיב: "אני לא יודע. אני רק יכול להעריך, ממה שאני ראיתי, מכיוון שהיא נפלה על הכביש ולא בתעלה, אזה זה לא שהיא איבדה שליטה. זה ההנחה שלי או הערכה שלי" ולשאלה נוספת של החוקר ממה בעצם נפלה הוא משיב: "יכול להיות משהו הפחיד אותה, או הולך רגל או מכונית או משהו, אני לא יודע... מה שקורה בדרך כלל, בנפילות בירידה, זה שרוכב מאבד תשומת לב, ריכוז ויורד מהכביש מתהפך בתעלה. זה הרבה פעמים קורה... ובמקרה הזה היא הייתה על הכביש. זאת אומרת, לפי מה שאני מכיר מהניסיון שלי, לא סביר שהיא סתם תיפול על הכביש, אלא אם כן בלמה בפתאומיות ועפה קדימה. ולפי איך שהיא נפלה, היא עפה קדימה. זה אופייני לבלימה חזקה ו..." (שיחה מיום 21/7/14, עמודים 4, 5). המאמן ממשיך ומסביר, כי אופן הנפילה מתיישב עם לחיצה חזקה על הברקסים, עם הנזקים בפנים, כאשר לא הייתה פגיעה בגוף. המאמן נשאל על התנועה במקום במועד והשיב, כי בממוצע יש רכב כל חצי דקה, לפעמים שניים כל חצי דקה והוסיף שבירידה הזו התובעת נסעה 40-50 קמ"ש.

   בעדותו השיב המאמן, שאף פעם אף אחד לא סיפר לו איך ארעה התאונה, וכי כאשר הגיעו לתובעת סמוך לאחר התאונה היא לא דיברה בצורה ברורה. העד נשאל על רכבים שבאו ממול והשיב שאינו זוכר מה היה מבחינת רכבים ממול. המאמן הסביר שהוא נוסע ברכב מאחור להגן על הרוכבים, כי הסכנה המיידית היא בדרך כלל מרכבים שבאים מאחור והדריכות של הרוכבים היא בדרך כלל לאחור. באשר למקום בו נפלה התובעת השיב העד שלפני זה היה אחרי סיבוב ואחרי זה היה סיבוב.

   בחקירה חוזרת סימן המאמן על גבי אחת התמונות שהוצגו לו את המקום בו נמצאה התובעת (ת/1) והסביר, כי מדובר במקטע שהוא בין שני עיקולים, מקטע ישר, והתובעת הייתה על הכביש.

9. בעלה של התובעת מסר בתצהירו, כי הוא כמו התובעת עוסק ברכיבה מקצועית על אופניים, לרבות במסגרת תחרויות בארץ ובעולם. לדבריו, התובעת סיפרה לו כאשר נפגשו, כי עת רכבה בירידות בית אורן, הגיח מולה רכב מאחד העיקולים, הבהיל אותה בצורת נסיעתו וגרם לה לבלום בלימת חרום. הבעל סיפר שבמועד התאונה, הודע לו על ידי המלווה של הקבוצה שלו על התאונה, הוא רכב לבית החולים ולאחר מכן חזר למקום על מנת לאתר את השן של התובעת שעפה מפיה. הבעל הוא זה שצילם את התמונות שהוגשו, והוא הצביע על מקום נפילת התובעת בתמונות. לדבריו, התובעת לא הייתה מעורבת מעולם בתאונה דומה.

   בעדותו, נשאל העד מתי התובעת סיפרה לו את האמור בתצהירו והשיב שבתחילה בבית החולים לא יכלה לדבר איתו ולאחר מכן יכלה להחליף איתו קצת מידע וניסתה לשתף אותו. העד נשאל מדוע הדברים לא נאמרו לצוות הרפואי והשיב שהתובעת אינה מרבה בדברים והדבר שהיה מכריע מבחינתה זו הנפילה עצמה.

   העד הסביר עוד שבהתחלה דאגו לבריאות של התובעת, וכאשר החלו להצטבר ההוצאות הכספיות, הם ניסו לראות מה ההגנות שלהם והאם אפשר לתבוע מישהו כדי לקבל פיצוי (פרוטוקול מיום 31/10/17, שורות 30-25). העד שב והסביר, כי שמתישהו הבינו שהם צריכים לנסות לפנות לעורכת דין כדי לראות מה זכויותיהם לפי החוק. במקביל העד הדגיש שלא היה בהבנה שלהם בכלל שניתן לקנות זכות תביעה ופיצויים לפי חוק הפיצויים, אלא אולי לאחר מספר דיונים עם עורכת הדין. לדברי העד, לא הכיר את הנתבעת עד שעורכת הדין חשפה את הדבר הזה, לא ידע שקיים המושג הזה בכלל ואין לו תשובה מדוע הם פנו לעורכת הדין. אשר לאמה של התובעת השיב העד, כי לא שיתפו אותה בפרטים האלה.

   אשר על האפשרות שרוכב ייבהל מרכב שבא מלפניו הסביר העד כי "מלפנים זה מאוד תלוי ברמת הריכוז שלך באותו רגע על האופניים כשאתה נמצא, כי אם האופנים, רכיבה זה עניין שדורש מאוד מאוד ריכוז וכשיש ירידה ברמת הריכוז הרבה פעמים אם אין מזל קורות תאונות. וירידה ברמת הריכוז זאת אומרת שהמוח שלך ינתח תקרית שקורית על הכביש כנראה, יתחיל לנתח אותה בשלב יותר מאוחר ממה שהוא היה מתחיל אם היית מרוכז ויפרש אותה אולי אחרת. וגם רכב שבא מלפניך אם אתה לא בדיוק מבין או רואה את כיוון נסיעתו או פנייתו, כמה הוא עשה, אם הוא בא מלפניך או שאתה חושב שהוא פנה שמאלה, משהו יכול להביל (צ"ל: להבהיל – א' מ') אותך" (שם, עמ' 122 שורה, 27 ואילך). העד הסכים כי אם הרוכב רוכב בכביש דו מסלולי ורכב ממול נוסע במסלול שלו, לא אמורים להיבהל ממנו.

   העד הסכים שאם הברקס האחורי לא פועל ורוכב ילחץ על שני הברקסים יכולה להיגרם תאונה ואולם הדגיש כי בדק את האופניים יחד עם חוקר של קרנית, כאשר קודם כאשר החזירו להם את האופניים בדק אותם בעצמו ויזואלית.

   בחקירה חוזרת התבקש העד להסביר את המשפט שאמר כי בנסיבות מסויימות לחיצה על הברקס הקדמי תגרום לתאונה, והשיב – "רכיבה היא פעולה מורכבת שמכילה הרבה פרמטרים, זה יכול להיות משקל גוף באיזה תנוחה הוא נמצא, זה יכול להיות המהירות שאתה נמצא, השיפוע שאתה נמצא בו, הרבה פרמטרים. אתה יכול לרכב פה בחדר ותלחץ על הברקס הקדמי במהירות נמוכה ולא יקרה כלום, אתה יכול ללחוץ על הברקס הקדמי ולהעביר את המשקל גוף שלך כמו רוכבי שטח אחורה ויהיה לו פחות, יהיה לזה פחות משמעות. אתה יכול להיות בירידה והווקטור של הכוח שלך נמצא קדימה וכשתלחץ כל הברקס הקדמי כל המשקל יעוף קדימה וזה מה שיקרה התהפכות. זה תלוי בהרבה פרמטרים, זה לא חד וחלק הסיפור הזה. אבל הברקס הקדמי הוא הברקס המשמעותי שעוצר באופניים, הברקס האחורי אין לו משמעות בעצירה" (שם, עמ' 137, שורות 22-13).

10. חוקר מטעם הנתבעת שוחח עם אמה של התובעת, בשיחה זו נשאלה האם מה היא יודעת על מה שקרה בתאונה, האמא שבה ומסרה כי התובעת לחצה על הברקס בירידה ונפגעה. כאשר נשאלה האם האם התובעת בלמה בשל רכב שעבר או משהו, השיבה: "היא לא יודעת. היא לא זוכרת. היא אומרת לי "אימא", כנראה שזה ירידה, כנראה שהיא הייתה צריכה ללחוץ על זה. אתה מבין? כנראה היא לא חשבה יותר מדי, היא התהפכה". החוקר ממשיך: "זאת אומרת לא קשור לרכב" והאם משיבה: "לא, לא, לא, לא. צ'ה (מצקצקת בלשונה לאות שלילה) זה שטות של שניה, אתה יודע" (תמליל מיום 27/7/14, עמ' 6, מרכז העמוד). השיחה ממשיכה והחוקר שואל "איך?" ואז אביה של התובעת משיב: "היא ניסתה להאיט...." והאם מוסיפה: "להאט את הירידה..." והאב מסביר: "זה שיפוע חזק" והאם מוסיפה: "זה שיפוע חזק בבית אורן". החוקר מגיב: "אה, חשבתי שזה בגלל רכב כלשהו" והאמא משיבה: "לא, לא, לא, לא, לא, לא שייך לרכב. אחרי שהיא נפלה במקרה עבר שמה רכב עם רופא והוא ישר שמה..." (שם, עמודים, 6,7). החוקר מברר אם התובעת אינה זוכרת את הפרטים והאמא מסבירה שהיא לא מדברת הרבה, לא רוצה להבהיל אותם כנראה. ובהמשך מבקשת האם מהחוקר שלא יתפוס אותם בפרטים, התובעת סיפרה שהיא "לחצה בירידה".

    בעדותה, טענה האם שהבת שלה לא סיפרה לה מה שארע, היא למדה זאת משמועות ואם היה רכב או לא היה רכב אינה יודעת וגם לא עניין אותה כי דאגה לבריאות בתה. לדבריה שמעה שמועות על כך שנבהלה מרכב. העדה שבה והדגישה שלא שאלה בכלל מה ארע.

    בחקירה חוזרת אמרה האם, כי היא עצמה רוכבת על אופניים, וכאשר אמרה שהתובעת לחצה על הברקס ונפלה זו הייתה השערה שלה לפי ניסיונה האישי וכאשר אמרה שזה לא קשור לרכב, התכוונה כי לא פגע בה רכב.

11. מהמסמכים הרפואיים שהוגשו, עולה, כי בזמן אמת, סמוך לאחר הפגיעה ולמשך כחודש שלם, התובעת לא הזכירה שנפילתה קשורה בצורה כלשהי לבהלה מכלי רכב שהגיעה ממולה.

    בדו"ח מד"א שהוא מסמך אותנטי שנכתב ממש סמוך לארוע נרשם כדלקמן: "בהגיענו למקום נמצאה הגברת שוכבת בצידו של הכביש. לדברי רופא עובר אורח נפלה בעת רכיבת ספורט באופניים בקינמטיקה גבוהה. בבדיקה: בהכרה מלאה, ללא קשיי נשימה ויציבה..." בסיכום האשפוז נרשם כי "הובאה על ידי אמבולנס לאחר נפילה באופניים". בביקור רפואי בקופת החולים בתאריך 3/12/13 נרשם: "לאחר תאונת אימונים בכביש בית אורן לפני 10 ימים", כך גם במסמכים רפואיים נוספים, לרבות ביקור במחלקת פה ולסת במרכז רפואי כרמל מתאריך 10/12/13.

    הפעם הראשונה שמוזכרת מעורבות רכב, היא בתאריך 20/12/13, עת הופנתה התובעת לייעוץ פסיכיאטרי, נרשם מפי התובעת כי במועד התאונה, במהלך פעילות פרטית של רכיבה על אופניים ירידות בית אורן, הופיע מול התובעת רכב בעיקול, התובעת איבדה שליטה על אופניה ונפלה.

12. בשים לב לאמור עד כאן יש להכריע בנוגע למהימנות גרסת התובעת ולנסיבות התאונה.

     

    נסיבות התאונה – דיון והכרעה

13. התובעת טוענת כי עדותה מהימנה, כי העידה בכנות על מה שארע, ואף לא נמנעה מלמסור פרטים שאינם לטובתה כגון שהרכב שבא מולה לא חצה את הפס הלבן. התובעת מדגישה, כי קיימת תמיכה לגרסתה במה שמסרה כחודש לאחר התאונה במסמך רפואי ואשר למסמכים רפואיים קודמים בהם לא נמסרה הגרסה, טענה שמדובר במידע שאינו נדרש לטיפול הרפואי, ובאנמנזה "שותקת" ממנה לא ניתן להסיק ממצאים לחובת התובעת. התובעת נסמכת על ניסיונה המקצועי הרב ברכיבה מקצועית והעדר סבירות בנוגע להתרחשות מנגנון אחר של תאונה. אשר לדברים שמסרה אמה, טוענת התובעת, כי סביר להניח שלא רצתה להדאיג את אמה, וכי המדובר באשה פשוטה ואינה מתוחכמת שלא קשרה בין מהלך האירועים לבין "הגדרת תאונת דרכים". התובעת מדגישה כי עסקינן במשפט אזרחי ודי שגרסתה תהא סבירה באחוז אחד יותר מזו של הנתבעת על מנת להעביר את הנטל לנתבעת, נטל שבו הנתבעת לא עמדה. עוד מדגישה התובעת את התכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים, על פיה יש להעדיף פתרון שיש בו כדי להעניק פיצוי לנפגע.

14. לעומת זאת מדגישה הנתבעת, כי גרסת התובעת לא הוכחה. לטענתה מהעדויות שנשמעו, עלה שהתאונה ארעה בקטע ישר של הכביש, בניגוד לגרסת התובעת שמדובר היה בעיקול, טענתה של התובעת כי נפלה עקב בהלה מרכב היא גרסה כבושה, שאינה נתמכת במסמכים הרפואיים ונולדה רק לאחר שבני הזוג פנו לייעוץ משפטי. הנתבעת מוסיפה, כי התובעת גם לא סיפרה לעמיתיה ולהוריה על אופן התרחשות התאונה הנטען. הנתבעת מוסיפה עוד, כי התובעת לא הוכיחה באמצעות עדות מומחה או אופן אחר מה הייתה הסיבה לנפילתה וגורמים נוספים רבים שחלקם אף פורטו בדברי העדים יכלו להביא לנפילה. הנתבעת מדגישה עוד, שלא הוכח כלל שהגיע רכב ממול התובעת ומכל מקום רכב כזה אינו אמור להבהיל רוכב מנוסה. משכך לטעמה דין התביעה להידחות שכן התובעת לא הוכיחה את הנסיבות הנטענות על ידה.

15. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מהימנות גרסתה של התובעת ואף שהמדובר בעדות יחידה של בעלת דין, שנמסרה באיחור מה, אני מוצאת בעיקרון לקבלה.

    אפתח בכך, כי התרשמתי שהתובעת ובעלה אנשים ישרים, נורמטיביים ואני מתקשה להניח שהמציאו גרסה בנוגע למעורבות רכב בתאונה רק לצורך הגשת תביעה נגד הנתבעת וקבלת פיצוי. שוכנעתי שהתובעת משוכנעת שזה אכן מה שארע וזו סיבת הנפילה, גם אם אינה מסוגלת להסביר בדיוק מה בדיוק הבהיל אותה באופן נסיעת הרכב. ניכר, שהתובעת סיפרה בעדותה לתומה את אשר ארע ולא התרשמתי, כי קיימת בדבריה או בשפת גופה מגמה של אי אמירת אמת או רצון לסדר את העובדות על מנת שיתאימו לתוצאה. התובעת נדרשה לתאר את אופן התרחשות התאונה והפרטים הנוגעים בה וניסתה להשיב כמיטבה, מבלי לשנות את העובדות או להוסיף פרטים שעשויים היו להטיב עמה - כך לדוגמא, השיבה שהרכב שנסע מולה לא חצה את הפס הלבן, אישרה כי נסעה סמוך לפס הצהוב משמאלו, אישרה את מקום התאונה הנטען ועוד'.

    גרעין גרסת התובעת, לפיו התאונה ארעה שעה שבלמה את אופניה עקב בהלה שאחזה בה נוכח רכב שבא מולה, נותרה בעינה, לאורך כל העדות.

16. אכן, עדותה של התובעת בעניין נסיבות התרחשות התאונה, מהווה עדות יחידה של בעל דין. בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות, (נוסח חדש), התשל"א-1971, על בית המשפט להתייחס בזהירות לעדות מסוג זה ולפרט מה הניעו להסתפק בה, כאשר בית המשפט מצווה לבדוק אותה בקפידה במשקפיים פנימיות וחיצוניות של הגרסה.

    כפי שציינתי, הגרסה עצמה מהימנה עלי, והלכה למעשה כפי שיוסבר גם בהמשך, היא נתמכת במידה מסויימת בנסיבות הסובבות, ומתיישבת עם שורת ההגיון נוכח אופן הנפילה והפציעות שחוותה התובעת.

    משמעות סעיף 54 לפקודת הראיות אינה דרישה שעל הנפגע להביא עדים לתמיכה בגרסתו או להמציא ראיות נוספות מקום שאין כאלה, ומשום כך לא ניתן לראות בהימנעות התובעת מזימון עדים נוספים או ראיות נוספות משום הימנעות מהבאת ראיה, כאשר אין חולק, כי עדים הגיעו רק לאחר התרחשות התאונה ולא ראו את התאונה והתובעת זימנה עדים אלה כעדים מטעמה וניסתה לשקף את נסיבות האירוע בכללותן. התרשמתי, כי התובעת לא ניסתה להשפיע על עדות אותם עדים ולגרום לכך שיתמכו בגירסתה דווקא ושני העדים שהובאו סיפרו שכלל לא שוחחו עם התובעת על אופן התרחשות התאונה.

    אכן, כפי שטוענת הנתבעת, נפסק לא פעם, כי יש לייחס משקל ראייתי ניכר לגירסתו הראשונית של אדם לאחר שנפגע, טרם קבלת יעוץ משפטי וטרם חשב והתאים את עובדות המקרה לתועלתו, שעה שהוא מספר את נסיבות התאונה לרופאו ללא כחל ושרק ואף סביר לקבוע, כי הדברים המתוארים ברישום הרפואי משקפים כן את הנאמר ולו היה נמסר דבר נוסף הנוגע לאופן החבלה הרי שהוא היה נרשם (ראו בעניין זה: תא (חד') 4271/05 ג'בארין איבראהים טאהר נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (20/2/2007) סע' 24 לפסק הדין והאסמכתאות המפורטות שם).

    אולם, במה דברים אמורים, כאשר מנגנון החבלה אכן מתואר במסמכים הרפואיים והוא אינו זהה למה שמוסר התובע בגרסה מאוחרת יותר, דהיינו כאשר תובע מתאר בגרסה מוקדמת, כי נחבל במנגנון אחד ובגירסה מאוחרת, כי מנגנון החבלה היה אחר לגמרי. לא זה המצב בענייננו, במסמכים הרפואיים נמסרה גרסה, שהתובעת נפלה מאופניה, ולא תועדו נסיבות הנפילה. התובעת אכן נפלה. בעת קבלת הטיפול הרפואי הראשוני לא מתועד שהתובעת נשאלה מדוע נפלה, ספק גם אם נשאלה השאלה ומכל מקום לא מתועד, כי השיבה באופן שאינו תואם את גרסתה כאן.

    העובדה שהתובעת לא פרטה את מנגנון החבלה ובהיותה פצועה וכואבת ולא נכנסה לפרטים, לא ראוי שתעמוד לה לרועץ. גם אם יש חשיבות למעורבות רכב לעניין סיווג האירוע כ"תאונת דרכים" כבר באותו שלב, בנסיבות המיוחדות של המקרה כאשר מדובר בבהלה מרכב ולא בפגיעה ישירה של רכב האפשרות, שמדובר ב"תאונת דרכים" לא נשללה בגרסה הראשונית ולא ניתן לצפות שבית החולים או התובע יעשו את הסיווג המשפטי של האירוע דקות לאחר התרחשותו. משכך, ניתן להסיק, כי בחדר מיון או בטיפולים לאחר מכן, לא הייתה הקפדה על הפרטים, הדברים נרשמו באופן כללי. עצם רישום כזה אין בו כדי לאיין את גרסת התובעת.

    אציין, כי אני רואה לייחס תמיכה למסמך הרפואי שנרשם כחודש לאחר התאונה בתאריך 20/12/13, כמפורט כבר לעיל, שם סיפרה התובעת כי איבדה שליטה על אופניה בעקבות רכב שהגיע בעיקול. מדובר באותו מסמך בהפנייה של התובעת לייעוץ פסיכיאטרי, ובנסיבות אלה סביר לקבוע שהרופא התעכב יותר על מנת לברר את הנסיבות המדויקות של האירוע. במועד זה, סביר לקבוע, כי כאשר התובעת נדרשה להתייחס לנסיבות המדויקות של האירוע היא מסרה תיאור מפורט יותר. יצויין, כי מהעדויות עלה שהתובעת ובעלה פנו ליעוץ משפטי רק ב- 12/1/2014, כך שבמועד מסירת הדברים לרופא, ספק אם היו מודעים למצב המשפטי. גם לא סביר בעיני מהתרשמות מן התובעת ובעלה שרק בשל הפנייה לעורכת הדין ובעקבות הייעוץ המשפטי שקיבלו המציאו גרסה שקרית במטרה לקבל פיצוי, מדובר בטענה העולה כדי קנויה בין התובעת, בעלה ובאת כוחם שאינה סבירה בעיני. סביר בעיני לקבוע, כי בעקבות הייעוץ המשפטי שקיבלו הבינו את חשיבות פרטי האירוע וקיומו של רכב בזירה, הא ותו לאו.

17. אוסיף עוד, כי שוכנעתי מגירסת העדים כולם, ומהישגיה של התובעת קודם לתאונה, כי התובעת הייתה רוכבת מיומנת מאוד, במועד הרלוונטי סגנית אלופת ישראל בקטגורית הגיל בטריאתלון הכולל שחיה רכיבה על אופניים וריצה וכי לקחה חלק באימונים וברכיבה מקצועית באופן קבוע. כמובן, שעובדה זו לא מקימה לה חסינות מתאונות, כפי שהוכיחה המציאות, אך יש בה כדי לתמוך בטענה שמדובר ברוכבת מיומנת שלא נפלה סתם כך.

18. לכך נוספת העובדה, שהסתבר במהלך ההליך שחוקר מטעם הנתבעת, בחן את האופניים וחזקה שאם היה מוצא פגם באופניים עצמם, כגון ליקוי במעצור האחורי או תקלה אחרת, היו מובאים הדברים בפני בית המשפט.

19. עוד יש להוסיף, כי אופן הנפילה שתואר גם על ידי התובעת וגם על ידי העדים מטעמה: בעלה, הרוכב הנוסף והמאמן, כולם רוכבי אופניים מיומנים ומקצועיים, מתאים לתיאור שנתנה התובעת בנוגע לבלימה חזקה שגרמה להעפתה מן האופניים, ולא נפילה כתוצאה מהיתקלות במכשול, או חוסר ריכוז סתם, דבר שהיה גורם לנפילתה הצידה לתעלה. ההתרחשות לפיה התובעת בלמה בחוזקה מתאימה לבהלה מרכב שהגיע ממול.

20. אשר לטענה, כי לא סביר שהתובעת תיבהל מרכב שבא ממול, כפי שמסר לחוקר הפרטי הרוכב הנוסף, הרי שבפועל זה מה שארע, ובעלה של התובעת הסביר היטב בעדותו, כי במהלך הרכיבה כתוצאה מירידה ברמת הריכוז, במסלול המורכב מירידות יכול שגם רכב שבא ממול יגרום לבהלה סובייקטיבית של הרוכב.

21. אשר לדברים שמסרה אמה של התובעת לחוקר הפרטי, מקובל עלי שהאם אינה בקיאה בדיני הגדרת "תאונת דרכים" ושיכול והתובעת לא נכנסה עמה לפרטי הפרטים של התאונה, עד כדי סיבת הבלימה והנפילה. התובעת אכן נפלה כיוון שבלמה את אופניה וללא מעורבות רכב שפגע בה באופן ישיר.

22. אשר לעדים הנוספים, הרוכב הנוסף והמאמן – אין חולק, כי אלו לא ראו את התרחשות התאונה, הערכותיהם בדבריהם לחוקר הפרטי, לא סותרות את גרסת התובעת. העדים לא ידעו להסביר מדוע נפלה התובעת ולא העלו גרסה עובדתית אחרת שנמסרה להם או שחוו אותה בחושיהם (כגון קיומו של מכשול בדרך, התרשמות מאופן התרחשות אחר וכד'). דווקא גרסתם, כי התובעת לא שוחחה עמם על נסיבות התאונה מתאימה לעדויות שנשמעו בדבר מופנמות התובעת והעובדה שהיא לא מרבה לדבר על התאונה ובכלל.

23. בשים לב לאמור עד כאן, ניתן לקבוע שהתאונה התרחשה בנסיבות הבאות:

    א.התובעת רוכבת מקצועית מיומנת, רכבה במועד האירוע במסגרת רכיבת אימון בירידות בין אורן.

    ב.בהגיעה למקטע דרך שבין עיקולים, בסמוך לפניה לדרך עפר, בעת שהתובעת נסעה במהירות שיכלה להגיע ל- 40 קמ"ש ומעלה, נבהלה מרכב שבא ממולה, בלמה בחוזקה ונפלה. מקובל עלי כי מקום נפילת התובעת הוא כפי שסימן העד בתמונה ת/1. עיון בתמונה כמו גם בעדות העדים, מעלה, כי מתווה השטח הוא עיקולים כאשר קיימים גם שטחים ישרים, מעדות העדים כולם עולה, כי התובעת לא נפלה בעיקול עצמו אלא לפני אחד העיקולים ולאחר עיקול קודם.

    ג.הרכב שבא ממול לתובעת לא חצה את הפס הלבן, והגם שבתחושת התובעת סיכן אותה לא ניתן לקבוע שנסע בצורה לא נורמטיבית, יוצאת דופן או מסכנת את הרוכבים, שאם לא כן סביר שהרוכב הנוסף, שהיה כ- 100 מטר לאחר התובעת היה מבחין ברכב כזה, זוכר את קיומו, ויודע לדווח על כך. באופן דומה, גם מתיעוד של מד"א, שנסמך על עד ראיה שהיה במקום, ניתן להסיק שלא הייתה מעורבות יוצאת דופן של רכב שבא ממול, אלא האירוע נתפס על ידי עד ראיה כנפילה מאופניים.

    ד.בעת התאונה, התובעת רכבה מהצד השמאלי של הפס הימני בסמוך לפס הימני והרכב שבא ממולה כאמור לא חצה את הפס הלבן, ומכאן שסביר לקבוע כי ככל שהתובעת הייתה ממשיכה במסלולה לא הייתה מתרחשת תאונה.

    ה.אשר לסיבה בעטיה ארעה התאונה, למרות שלכאורה הרכב שהגיע ממול לא סיכן את התובעת, הסביר בעלה של התובעת בנוגע לבהלה של רוכב מרכב שבא ממולו, כפי שצוטט לעיל – ולא למותר להביא את הדברים כלשונם שוב, "מלפנים זה מאוד תלוי ברמת הריכוז שלך באותו רגע על האופניים כשאתה נמצא, כי אם האופנים, רכיבה זה עניין שדורש מאוד מאוד ריכוז וכשיש ירידה ברמת הריכוז הרבה פעמים אם אין מזל קורות תאונות. וירידה ברמת הריכוז זאת אומרת שהמוח שלך ינתח תקרית שקורית על הכביש כנראה, יתחיל לנתח אותה בשלב יותר מאוחר ממה שהוא היה מתחיל אם היית מרוכז ויפרש אותה אולי אחרת. וגם רכב שבא מלפניך אם אתה לא בדיוק מבין או רואה את כיוון נסיעתו או פנייתו, כמה הוא עשה, אם הוא בא מלפניך או שאתה חושב שהוא פנה שמאלה, משהו יכול לביל (צ"ל: להבהיל – א' מ') אותך" (שם, עמ' 122 שורה, 27 ואילך).

    בנסיבות שהוכחו, זה המירב שניתן לקבוע בהתאם לגרסת התובעת וגרסאות העדים שנשמעו והשאלה הבאה בה יש לדון, היא האם התרחשות זו עולה כדי "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, ובהתאם לפסיקה.

    האם עסקינן ב"תאונת דרכים"?

24. הגדרות חוק הפיצויים וההלכה הפסוקה מעלים שחוק הפיצויים אינו דורש קיומו של מגע פיזי בין הנפגע לבין כלי הרכב המעורב בתאונה כתנאי לזכאותו של הנפגע ובלבד שנתקיים קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין נזק הגוף אשר נגרם לנפגע.

    מכאן נזק שנגרם כתוצאה מבהלה מרכב מנועי עשוי להוות תאונת דרכים כהגדרתה בחוק (י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים [מהדורה שלישית], תשס"ה-2005, עמ' 154). עם זאת נדרש קשר סיבתי ממשי בין הבהלה לבין הנפילה, היינו – שהשימוש ברכב המנועי יהווה סיבה ממשית לנפילה, למשל כאשר קיימת קרבה של הרכב לנפגע באופן שהצדיק את הבהלה (א. ריבלין, תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים [מהדורה רביעית, 2012], מעמ' 267).

    בענייננו נדרשת הבחינה האם המקרה דנן, בו לא היה מגע פיזי בין התובעת לרכב, נכנס לגדרה של "תאונת דרכים", דהיינו האם קיים קשר סיבתי ישיר בין הרכב שהגיע ממול התובעת לבין התאונה שנגרמה ופגיעתה של התובעת, כאשר על פי הפסיקה, על בית המשפט להשתכנע כי אכן קיים קשר סיבתי ממשי בין הרכב לבין הנפילה, וכי נסיעת הרכב היוותה את הסיבה הממשית לאירוע, כפי שנקבע, בין היתר, בת.א 29238/99 סלוצקי מאור נ' קרנית (14/6/01) (להלן: "עניין סלוצקי"):

    "אמנם הכלל הוא כי לא חייב להיות מגע בין כלי הרכב לבין הנפגע. ודי בכך שהתאונה תגרם כתוצאה מבהלה או להבדיל מכעס (ראה למשל ת.א 1093/90 חיפה עזבון המנוח עבדאו ז"ל ואח' נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, ראה גם ספרו של א. ריבלין "תאונות דרכים" מהדורה 3, עמוד 47 ואילך), אולם, על מנת להראות את הקשר הסיבתי שבין נפילה מאופניים ללא מגע עם כלי רכב יש להוכיח כי הרכב או הצפירה שהשמיע הרכב, קשורים בקשר סיבתי ממשי, אם כי לא בלעדי או מכריע, לנפילה".  

    הפסיקה קבעה, כי לצורך הוכחת קיומו של קשר סיבתי יש צורך בהוכחת קשר סיבתי כפול, דהיינו, בהוכחת קיומו של קשר משפטי סיבתי וקשר משפטי עובדתי בין התאונה לפגיעה שנגרמה.

25. הקשר הסיבתי העובדתי נבחן על פי הזיקה הפיסיקאלית בין הגורם המסוים לבין התוצאה המזיקה "הגורם שבלעדיו אין". במקרה דנן, בהתאם לעדות התובעת, קיים קשר סיבתי עובדתי בין נסיעת הרכב, כאשר הרכב מגיע ממול לתובעת לאחר עיקול המצוי בכיוונו, לבין בלימת האופניים והפגיעה שנגרמה לתובעת. כפי שקבעתי, לא סביר לקבוע כי קיימת סיבה אחרת אשר גרמה לתובעת לבלום את אופניה בפתאומיות, מה שהוביל לפגיעתה.

    אמנם, על פניו, תגובתה של התובעת הינה תגובה רשלנית ולא ניתן לקבוע שהתובעת הייתה בסכנה של ממש, שהרי היא נסעה בנתיב נסיעתה והרכב בנתיב נסיעתו שלו, אך בתפיסת התובעת בנסיבות הפרטניות של נסיעה מהירה מאוד בכביש המורכב מעיקולים, הרכב שבא ממולה במהירות יחסית, סיכן אותה ומכאן תגובתה בבלימה חזקה לא מאוזנת ומסוכנת שהביאה לנפילתה. כידוע כאשר בחוק הפיצויים עסקינן, אין נפקא מינה אם אחד מהמעורבים הגיב באופן רשלני או מוגזם.

    כידוע, לא כל מקרה בו יש לרכב המנועי חלק בשרשרת הסיבתית העובדתית שהובילה לפגיעתו של הנפגע, ייכנס לגדרי תאונת דרכים וייחשב כ"נזק אשר נגרם עקב השימוש ברכב". על מנת להוכיח כי התאונה נכנסת לגדרי חוק הפיצויים יש להראות כי בנסיבות המקרה קיים גם קשר סיבתי משפטי בין התאונה לפגיעה שנגרמה לנפגע.

26. הקשר הסיבתי המשפטי בורר מבין הסיבות העובדתיות שהובילו לתאונה את אותן סיבות אשר יש בהן לשמש יסוד להטלת חבות על הנוהג ברכב המעורב במאורע. בית המשפט העליון קבע, כי מבחן הסיכון הוא המבחן הקובע על עניין קיומו של קשר סיבתי משפטי, כפי שמסביר כב' הנשיא בדימוס שמגר בע"א 444/87 אלסוחה והמאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל (30/7/90):

    "מבחן זה קובע, כי הקשר הסיבתי-משפטי...מתקיים אם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק, וזאת גם אם התוצאה המזיקה נגרמה עקב התערבותו של גורם זר...השאלה היא, מהו הסיכון אותו ביקש המחוקק למנוע, ומשקבע 'מתחם של סיכון', כל תוצאה מזיקה, הנופלת לתוך אותו מתחם, מקיימת את הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש'...בהפעילנו מבחן זה למסגרת חוק הפיצויים, נאמר, כי שימוש בכלי רכב הוא גורם ממשי לנזק הגוף, אם הנזק הוא בתחום הסיכון, שהשימוש (העיקרי והמשני) ברכב יוצר ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי". לדעתי, זהו המבחן העיקרי העולה מפירושו של חוק הפיצויים: 'מבחן זה מגשים את מטרת החקיקה. יש בו גמישות ראויה, והוא תואם את אופיה של האחריות... שהיא אחריות ללא אשמה...'

    פרופ' י. אנגלרד, בספרו, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (2005, עמ' 155-156), מציין, בהתייחסו למקרים של העדר מגע בין הרכב לבין גופו של הניזוק:

    "אין להטיל ספק בכך, כי תאונות כתוצאה מהתזת אבנים מגלגלי המכונית, או מיצירת ענני אבק או עשן, הן תאונות דרכים במובן החוק. ההשפעה האמצעית של מכונית בהליך גרימת התאונה יכולה להיות פיסית (הדף אוויר), אופטית (סינוור), אקוסטית (רעש המבהיל, למשל, בעל חיים, או המונע שמיעת סכנה אחרת), או פסיכית גרידא. החלופה האחרונה כוללת בהלתו של אדם מעצם הופעתו הפתאומית של רכב או מנסיעתו הפרועה ... אולם, בהעדר דרישה למגע פיסי, עלינו לתחום את גבולות המושג "גורם ממשי" שמתפקידו לכונן את הסיבתיות המשפטית, בהבדל מן העובדתית...לדעתנו, אין לייחס לכל מכונית המצויה בזירת התאונה אחריות למאורע, בגלל עצם העובדה שהיא היתה גורם הכרחי (שבלעדיו אין) להתרחשות ... כך, אם רוכב אופניים בשעת עקיפת מכונית, מתנגש בהולך רגל, אין לייחס אחריות למכונית הנעקפת בגלל עצם היותה אחד הגורמים לאירוע התאונה ... במסגרת הסיבתיות המהותית-המשפטית, אין מנוס מלהתחשב בנסיבות התאונה, במיוחד באלה שהגבירו באופן מעשי את הסיכון של התרחשותה. אם האשם של נוהג ברכב מצביע על ממשות שכזאת, אין להירתע מלהעזר בו במסגרת הסיבתיות".

    על מנת לקבוע קיומה של סיבתיות עובדתית ומשפטית במצבים של העדר מגע בין הרכב בו נעשה ה"שימוש" לבין הניזוק נדרש להוכיח, כי קיימת זיקה מיידית וישירה בין השימוש ברכב לבין גרימת הנזק. מצבים בהם הסיבתיות היא חלשה יותר, רחוקה או עמומה, אינם מהווים תאונת דרכים.

    בהתאם לפסיקה, בהלה או הלם מפעולה שמבצע רכב אחר בכביש יכולה להיות, בנסיבות מסוימות, סיבה מספיקה לקיומה של זיקה מיידית וישירה בין השימוש ברכב לגרימת הנזק ולתאונת דרכים, כפי שכותב השופט ביין (ת"א (חיפה) 838/87 רפפורט נ' מטיילי עירון ואחרים, (16.8.92).

    הסיטואציות של הבהלה או ההלם הן סיטואציות, שבהן התגובה של הניזוק היא כמעט אינסטינקטיבית וחופש הבחירה נשלל ממנו כמעט לחלוטין ולכן ניתן לומר, שאין ספק בקיום הקשר הסיבתי המשפטי..." (שם, עמ' 42).

27. בחינת הפסיקה מעלה, כי ישנם מקרים לא מועטים בהם בית המשפט הכיר בנסיבות של בהלה בעקבות רכב סמוך כנסיבות המהוות תאונת דרכים על פי החוק –

    כך לדוגמא בע"א (מחוזי חי') 5105/07 קרנית נ' עאשור (15/7/2009), קבע בית המשפט בערכאה הראשונה, כי בעת רכיבתו של התובע על אופניו הוא שמע רעש של רכב. רעש זה גרם לבהלתו. כתוצאה מכך הסב ראשו אחורנית והבחין ברכב כלשהו, כתוצאה מבהלה זו סטה התובע ממסלול רכיבתו נתקל בעמוד ברזל עקום אשר היה בצד הכביש ונפגע. בית המשפט הוסיף שם, כי אינו יכול לקבוע אם אכן היה הרכב בקרבה מסוכנת לתובע שם. ערכאת הערעור בחנה את פסק הדין של בית המשפט קמא ועל אף שהמדובר בעדות יחידה ועל אף שהתובע לא הזכיר קיומו של רכב במסמכים הרפואיים דחתה את הערעור ובאשר להעדר היכולת של בית משפט קמא לקבוע, אם הרכב היה בקרבה מסוכנת אל התובע, אם לאו, קבעה ערכאת הערעור כי יש לבחון את כלל נסיבות המקרה, ולהחיל את "מבחן הסיכון" במשולב עם "מבחן השכל הישר". החלת שני המבחנים האמורים, בשים לב לכך שהרכב הגיח מאחורי המשיב וכך גרם לבהלתו, תומכת במסקנה שהתקיים קשר סיבתי משפטי בין הרכב לבין התאונה. אמנם בענייננו הרכב הגיע ממול התובעת ואולם הדברים שנאמרו יפים גם לכאן. בית המשפט התייחס שם לכלל נסיבות המקרה לרבות סמיכות הזמנים וסמיכות האירועים בין בהלתו של התובע שם לבין ארוע התאונה, סמיכות זמנים ואירועים שמתקיימת גם בענייננו.

    בתא (י-ם) 8401/07 שלמה קאופלר נ' קרנית קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (21/2/2010) נסיבות התאונה היו כדלקמן: התובע רכב על אופניו במהירות גבוהה יחסית של 30 – 40 קמ"ש, הנתבע התקרב לצומת בנסיעה איטית והתקרב כמטר וחצי מהכביש, התובע שהיה כ- 15 מטר מרכב הנתבע הבחין ברכב הנתבע, נבהל, בלם בחוזקה ועף קדימה מעל האופניים. לא היה מגע בין האופניים של התובע לכלי הרכב של הנתבע. בית המשפט קבע, כי משלא הוכחה סיבה אחרת בגינה בלם התובע את אופניו, מתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי והאירוע מהווה תאונת דרכים, על אף שתגובת התובע היה תגובה רשלנית. בית המשפט הוסיף, כי על פי המבחנים והרציונלים בפסיקה, ניתן להתרשם כי בהלת התובע והפחד מהתקרבות והתנגשות אופניו עם רכב הנתבע הם הסיבה לבלימתו הפתאומית ונפילתו של התובע. בית המשפט הוסיף, שאמנם רכב הנתבע לא נכנס לכביש ולא חסם את אופניו של התובע, אולם התקרבות רכב הנתבע בנסיעה איטית בקרבת הכביש גרם לתובע לבלום בלימת חירום בגלל החשש לסכנה תחבורתית אפשרית. בנסיבות אלה קבע בית המשפט קיימת זיקה מיידית וישירה בין השימוש ברכב לבין גרימת הנזק ומתקיימים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי כמו גם קירבה ומיידיות בין התאונה לפגיעתו של התובע היוצרת זיקה מספקת לשימוש ברכבו של הנתבע.

    בתא (ת"א) 13357-04-10 רפאל יוסף חלמיש נ' "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (4/7/12) התובע שנכנס לצומת במהירות גבוהה יחסית ראה משאית שנכנסת גם היא, נבהל, ניסה להתחמק מן המשאית, כתוצאה מכך החליק על החצץ והחול שהיו במקום, נפל והמשאית הצליחה לעצור כשהיתה במרחק של פחות ממטר ממנו. בית המשפט קבע, כי אין כל ספק שהבהלה מהמשאית היא שגרמה לנפילה וכי אם לא היה נבהל מהמשאית הנפילה לא היתה מתרחשת. מכאן שקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין השימוש התחבורתי במשאית לבין נפילת התובע באופן המצדיק קביעה כי מדובר תאונת דרכים כהגדרתה בחוק.

28. הנתבעת מצדה טוענת ומפנה לפסיקה לפיה, אין די בבהלה סובייקטיבית של נוסע אופניים מרכב, אלא יש לבדוק בנוסף ובמבחנים אובייקטיביים את הקשר בין הופעת הרכב ובין תגובת הנפגע והשפעה שהייתה להופעת הרכב בזירה על האחרון.

    כך לדוגמא, בהקשר זה הפנתה הנתבעת לת"א 7578/07 יובל דהן (קטינה) נ' כלל (24/5/2009). במקרה זה קבע בית המשפט, כי לא די בעובדה שהתובעת ראתה רכב, שיערה שזה יפנה לכיוונה, החליטה לשנות מיקום ואגב ביצוע החלטתה זו נפלה - כדי לקבוע שעסקינן בתאונת דרכים, אף ללא קיום מגע פיזי עם הרכב וכשזה מרוחק. בית המשפט מפרט שם כי לפי גרסת התובעת בבית המשפט הרכב שם היה במרחק 40-50 מטר. נסיבות אלה, שונות מענייננו, כאשר מתווה הכביש בענייננו מלמד, על כביש בן שני מסלולים בעיקולים, כאשר הרכב והאופניים מתכנסים זה לעבר זה, בקטע ישר בין אותם עיקולים, אמנם כל אחד בנתיבו אך במרחק של מטרים ספורים זה מזה. בית המשפט הוסיף שם, כי התובעת למדה לנסוע רק לאחרונה וזה כנראה היה הגורם לנפילתה. בענייננו, לא נמצאה ובוודאי שלא הוכחה סיבה אחרת שגרמה לנפילה.

    שני הצדדים הפנו לפסיקה סותרת בעניין הדף של רכב על הכביש, הנתבעת מצדה הפנתה לת.א 953/85 אהרוני נ' קרנית שם לפי הטענה נדחתה טענה של איבוד משקל עקב הדף מרכב חולף ואולם לא עלה בידי לאתר את פסק הדין במאגרים ולפיכך אין בידי להתייחס לנסיבות. התובעת הפנתה לפסק הדין בת"א 43028-03-10 ינובסקי נ' קרנית (6/7/2011), שם ציין כב' השופט ברלינר כי אפשר שמשב רוח חזק שרכב מסויים יוצר בתנועה מהירה ליד רוכב אופניים המפיל את הרוכב וגורם לפציעתו גורם בכך לתאונת דרכים לפי החוק ואולם קביעה זו ניתנה בגדר הסכמת הצדדים במסגרת הסכמה כי השופט יכריע בהתאם לסעיף 4 (ג) לחוק הפיצויים, וכאשר השופט מצא לנכון להשית על הנתבעת אחריות בשיעור 75% בלבד. פסיקה זו אינה רלוונטית במיוחד לעניינו שהרי אין חולק שהתובעת לא טענה להדף מרכב חולף.

    הנתבעת הפנתה עוד לפסק הדין בעניין סלוצקי שם לטענתה נדחתה טענה של התרחשות "תאונת דרכים" כתוצאה מאיבוד משקל, ואולם שם מדובר היה בשני בני נוער מתבגרים שרכבו על אופניים כאשר האחד הרכיב את השניה ובית המשפט קבע שיכול שבשל כך איבדו את שיווי המשקל, בניגוד לנסיבות בענייננו, שעה שמדובר ברוכבת מיומנת, מקצועית ומנוסה הרוכבת על אופניים המתאימים למשקלה ושלא קיימת סבירות כי נפלה סתם כך עקב איבוד משקל.

    פסק דין נוסף אליו הפנתה הנתבעת הוא – ת"א (טב') 3509/99 גוטליב נ' קנטור (25/6/2000) שם קבע בית המשפט, כי אמינה עליו גירסת התובעת כי סטתה עם הקולנועית עליה נסעה אל עבר הבור בו נפלה מאחר וחששה מרכבו של הנתבע אשר נסע למולה. בית המשפט קבע כי על מנת להגדיר את האירוע כ"תאונת דרכים" נדרש שהמאורע יהיה ממשי, לאו דווקא בלעדי או מכריע, ודחה את התביעה בשל העדר גורם אובייקטיבי בנהיגת הנתבע אשר גרם לתאונה. הגישה בדבר ההצורך גורם אובייקטיבי מצד הרכב המעורב, לאו דווקא התקבלה בפסיקה כפי שעולה מהמפורט לעיל, ומכל מקום בשונה מענייננו, שם שני כלי הרכב נסעו במהירות איטית, התובעת ידעה שם על נוכחות רכב בזירה, ואלו בענייננו מדובר בנסיעה מהירה, בעיקולים, כאשר התובעת הופתעה מרכב שבא מולה.

    עוד הפנתה הנתבעת לפסק דין אותו הגדירה כראשון בחשיבות, המדובר בת"א 21431/04 אשד גבריאל נ' קרנית (6/12/2010), ואולם נסיבות המקרה, כפי שטענה התובעת בסיכומי התשובה מטעמה, שונות מענייננו, שם רוכב אופניים נמצא מוטל על הכביש מחוסר הכרה ולידו אופניו. על האופניים לא נמצאו סימני פגיעה וכך גם על הכביש, שהיה נקי ולא נמצאו בו סימני בלימה. בשל האפשרות הסבירה, לדעת התובע, כי הפגיעה נעוצה במעורבות רכב חולף אלמוני, הוגשה התובענה נגד קרנית. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט שההנחה שרכב חולף גרם לנפילה אינה סבירה יותר מאשר הסברה שהתובע נפל מחמת מהירות מופרזת בה רכב – דווקא משום שהיה לבד בכביש ותנאי הדרך היו נוחים – או מחמת מכשול שלא נמצא לאחר התאונה או עקב בעל חיים שחלף או רוכב אופניים אחר או כל גורם אחר שניתן להעלות על הדעת. בית המשפט הוסיף שם, כי גם נסיבותיו האישיות של התובע – היותו רוכב אופניים ותיק ומנוסה - אין בהן כדי לתמוך במסקנה כי התובע נפגע עקב מעורבות של רכב חולף. רוכב אופניים מנוסה אינו חסין מפני נפילות וסביר להניח שככל שרוכב מנוסה יותר כך גם תהא נכונותו ליטול סיכונים גבוהה יותר. יתכן כי דווקא בשל היותו רוכב מנוסה שרכב בדרך מוכרת לו הסיט לרגע את תשומת לבו ממנה וכתוצאה נפל. בית המשפט שם, גם דחה את נסיונו של התובע להסתמך על נתונים סטטיסטיים המעידים לטענתו, כי ברוב התאונות בקרב רוכבי אופניים מעורבים כלי רכב, לאחר שקבע שנתונים אלה נטענו בעלמא בלא שהוצגו וממילא לא הובאו ראיות להוכיח כי הם מבוססים.

    ענייננו שלנו שונה, התובעת למרבה המזל, לא נמצאה מחוסרת הכרה, היא זוכרת את נסיבות התאונה ויודעת לספר עליהם, כמפורט לעיל קבעתי, כי גרסתה של התובעת שנבהלה מרכב ובשל כך בלמה את אופניה מקובלת עלי, ושעה שכך הם הדברים, הרי שאין הנדון דומה לראיה ופסק הדין שהוגדר על ידי הנתבעת כראשון בחשיבות, אינו יכול להכריע.

29. קשה שלא להתרשם, כי בחינת הפסיקה, מעלה שבסופו של דבר ההכרעה נופלת בנסיבות כל מקרה ומקרה בהתאם לנסיבותיו. במקרים בהם התרשם בית המשפט כי השפעת הרכב הייתה רחוקה ובלתי סבירה התביעה נדחתה. במקרים בהם הגיע בית המשפט לכדי מסקנה כי הגם שלא נפל פגם באופן נהיגת הרכב, עצם נסיעתו בזירה בקרבה לעובר הדרך וכאשר נקבע, כי קרבה זו היא שגרמה לתגובה אצל עובר הדרך שהביאה לפגיעתו, די בכך כדי לקבוע שהמדובר באירוע המהווה "תאונת דרכים".

    רכיבת כביש מקצועית, אינה אסורה והיא שכיחה בחלק מכבישי ישראל, המכוניות מושפעות מקיומם של רוכבי האופניים על הכביש ולהיפך. לדאבון הלב, מציאות זו יוצרת פוטנציאל לחיכוך בין רוכבי האופניים לכלי הרכב. במקרה דנן, בחינת האירוע על רקע המבחנים שנקבעו בפסיקה מעלה, כי האירוע עונה להגדרת תאונת דרכים וזאת שעה שהתרשמותי היא שבהלת התובעת והפחד מתאונה עקב רכב שהגיע ממולה הם הסיבה לבלימתה הפתאומית ונפילתה של התובעת.

    גם אם לא הוכחה פעולה פסולה של הרכב וזה היה בנתיבו, הרי שעה שהתאונה ארעה בסמוך לעיקול ושעה שכפי שהעידה התובעת תחושתה הייתה שהרכב מגיע במהירות ומסכן אותה, ניתן לקבוע שקיומו של הרכב הנוסע ממולה גרמה לתאונה. כמפורט כבר לעיל, גם אם יונח שתגובותיה והערכתה של התובעת את המצב נבעו מחוסר ריכוז והיו במידת מה רשלניות, עדיין השפעת נסיעת הרכב הייתה ממשית ומכריעה לקרות התאונה ומכאן, שהאירוע עונה להגדרת תאונת דרכים וכולל בחובו גם את היסוד האובייקטיבי נוכח התקיימות מבחני הזמן והמקום דהיינו הקרבה בין האופניים לכלי הרכב בסמוך לעיקול וסמיכות הזמנים בין הופעת הרכב לבין הבלימה והנפילה.

30. סוף דבר בהקשר זה - המסקנה המתבקשת מכלל הראיות שהובאו, היא שהתובעת בלמה בלימת חירום בשל החשש לסכנה תחבורתית אפשרית וניתן לקבוע כי קיימת זיקה מיידית וישירה בין השימוש ברכב לבין גרימת הנזק. בנסיבות אלה, הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי מתקיימים ויש קירבה ומיידיות בין התאונה לפגיעתה של התובעת היוצרת זיקה מספקת לשימוש ברכב שהגיע ממול. במילים אחרות, הבהלה מהרכב היא שגרמה לנפילה ואם לא היתה נבהלת התובעת מהרכב הנפילה לא היתה מרחשת - מכאן שקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין השימוש התחבורתי ברכב לבין נפילת התובעת באופן המצדיק קביעה, כי מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק.

    אשר על כן אני קובעת, כי התאונה דנן מהווה תאונת דרכים ונכנסת לגדר תאונת "עקב" שימוש ברכב מנועי, כפי שנדרש בחוק הפיצויים.

    משקבעתי, כי הארוע מהווה תאונת דרכים, יש לקבוע את שיעור הנזק ואולם קודם לכן יש להתייחס למצבה הרפואי של התובעת לאחר התאונה ולנכות הרפואית שנגרמה לה וכן לפגיעה התפקודית ממנה סובלת התובעת.

    הנכות הרפואית

31. ממקום התאונה נלקחה התובעת באמבולנס לבית החולים כשהיא חבולה בכתף ימין ובעיקר בפנים, התובעת סבלה משפשופים רבים, שפשוף גדול בצד ימין בצוואר, שפשוף גדול בכתף ימין, שברים בשיניים וחתך מעל השפה בצד ימין. החתך שנגרם לתובעת מעל לשפה בצד הימני נסגר בניתוח בהרדמה כללית, בוצעו הברשה של השפשופים על מנת לנסות ולהוציא את הקעקוע הטראומטי, הפצעים נתפרו, וכן אחת משיניה של התובעת שעפה בעת הארוע אותרה על בעלה, הוחזרה לפיה ושיניה של התובעת קובעו על ידי כירורג פה ולסת.

    אמנם לכתחילה, הייתה חוסר בהירות בנוגע למספר הימים בהם הייתה מאושפזת התובעת, ואולם הוכח להנחת דעתי, כי מהמסמכים עולה באופן ברור שהתובעת אושפזה ביום 23/11/13 ושוחררה ביום 27/11/13, והרשום בטופס השחרור כאילו מועד השחרור הוא 24/11/13 מקורו בטעות.

    לאחר שהתובעת שוחררה, המשיכה בטיפול בקהילה, נדרשה למרוח קרם הגנה, ולהימנע באופן קפדני מחשיפה מכל חשיפה לשמש.

    התובעת הופנתה אף לייעוץ פסיכיאטרי, עקב מחשבות ונסיונות לשחזור האירוע דבר המדיר שינה מעיניה.

    בתאריך 31/12/13, תועד כי השפשופים בשלבי ריפוי סופיים, ויש שיפור במצב הצלקות.

    מאחר שהצלקת של התובעת שנמצאת בסמוך לנחיר השמאלי הייתה היפרטרופית, נעשה בתאריך 16/9/14, מהלך של הקפאת הצלקת עם חנקן נוזלי תחת הרדמה מקומית, ואף לאחר טיפול זה הומלץ לתובעת להימנע מחשיפה לשמש למשך 6 חודשים ושימוש בקרם הגנה.

    מהתמונות שהציגה התובעת בנוגע למצבה לאחר האירוע, כמו גם מפירוט הטיפולים הרפואיים אותם קיבלה בגין הפצעים שנגרמו לה כמו גם טיפולי השיניים, קשה לחלוק כי התובעת עברה תקופת החלמה ממושכת ולא פשוטה.

32. לבדיקת התובעת והערכת מצבה הרפואי ונכותה מונו מומחים בתחום פה ולסת ופלסטיקה. אבחן את חוות הדעת בכל אחד מהתחומים.

    הנכות בתחום הפלסטיקה

33. המומחה בתחום הפלסטיקה, פרופ' דן מלר, פרט בחוות דעתו את הפגיעות שנפגעה התובעת ואת הטיפולים שקבלה. התובעת התלוננה בפני המומחה על צלקות שנותרו בשפתה העליונה, בצוואר מימין ובפסגת הכתב הימני. לטענת התובעת, הצלקת בשפה מפריעה לה בהיבט האסתטי והיא בולטת לעין בשינויי מזג אויר.

    המומחה תעד בתמונות ובמלל את מצבה של התובעת, הסביר את הטיפולים שקיבלה לאחר התאונה, כאשר הבהיר כי התובעת סבלה מקעקוע טראומטי, שנוטה להתקבע בעור ולכן בבית החולים טופלה על-ידי שפשוף מכני חזק עם מברשת, על מנת להוציא במהירות את הלכלוך הצבוע.

    המומחה תעד שבעת בדיקתו שנתיים וחצי לאחר הפציעה נותרו בפניה ובגופה של התובעת הפגמים הבאים:

    משטח של גוון לבנבן (היפו-פיגמנטציה) בשפה העליונה, ובתוכו מספר צלקות קוויות דקות שהוא תוצאה לאחר ריפוי צלקת היפרטרופית. בממצאי הבדיקה תאר המומחה שסמוך לפתח הנחיר הימני וכנף הנחיר קיים כתם אליפטי לבנבן שממדיו 3 ס"מ רוחבית ו- 8-2 מ"מ אנכית. המומחה ציין כי במבט מקרוב ניתן להבחין בקיומן של צלקות קוויות דקות לבנבנות בתוך הכתם הבהיר, בייחוד בגבולו עם הנחיר. צלקת קוית זעירה בהירה קיימת גם במרכז השפה, אבל היא בקושי נגלית לעין וגם בצילומים אינה נראית. מגעים חוזרים בכל אותו שטח לבהיר ובצלקות העדינות לא עוררו שום תגובה – לא תגובת רתיעה ספונטנית ולא טענה מילולית כלשהי.

    משטח של גוון בהיר בצוואר מימין, שהוא תוצאה לאחר פצע שפשוף. בבדיקה תעד המומחה כי בצוואר מימין קיים משטח של שינויים בהיר בצבע העור שממדיו 2.5X4.5 ס"מ. משטח זה אינו רגיש למגע.

    משטח של גוון כהה (היפר-פיגמטציה) בכתף הימנית ובתוכו צלקות עדינות תוצאה לאחר פצע שפשוף וחתכים קטנים בפציעה. בבדיקה תעד המומחה, כי בכתף הימנית קיים משטח של שינוים כהים בצבע העור שממדיו 5 X 3 ס"מ ושבחלקו התחתון קיימות צלקות קוויות דקות ועדינות. משטח זה אינו רגיש למגע.

    המומחה ציין ששלושת הפגמים הללו גלויים לעיין, בעיקר הכתם הבהיר בשפה העליונה והכתם הבהיר בצוואר והם מקנים לתובעת נכות צמיתה במשמעות אסתטית בשיעור 5% על בסיס של שילוב תקנות המוסד לביטוח לאומי 2/75 א' +ב' ותקנות 1/75 א' + ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המוסד לביטוח לאומי"), כאשר אין בנכות זו מרכיב תפקודי.

    המומחה העריך נכות זמנית מלאה 100% למשך 6 שבועות מיום הפציעה ולאחר מכן נכות זמנית בשיעור 10% עד ליום 18/11/14 שהוא מועד סיום הטיפול בצלקת בשפה.

    המומחה הוסיף, כי המצב סופי ואין לצפות לשיפור או החמרה והתובעת לא תהא זקוקה לטיפולים רפואיים בעתיד.

34. התובעת לא השלימה עם חוות הדעת המומחה וזימנה אותו לחקירה. בחקירתו הסביר המומחה שלתובעת אין צלקות אלא שינוי צבע בעור והוא התאים את הנכות להוראות התקנות, כפי שעושים במקרים דומים. אשר לשינויי הגוון בכתף, הסכים, כי הם מצויים במקום חשוף וסבר שעל אף גודלם הנכות שקבע מתאימה. המומחה הסביר שקבע נכות שכן חשב שסך כל הכתמים הם מכערים בשיעור של 5%. המומחה התבקש לאמוד את הנכות לגבי כל אחת מן הצלקות והשיב שלכתף היה נותן 1% נכות ולצלקות בפנים ובצוואר 4%. המומחה התבקש להסביר את שיקול דעתו שעה שקבע 5% נכות והסביר כי בין ה- 0 של צלקות לא מכערות ל- 10% של צלקות מכערות, כשאין בכלל צלקות אלא כתמים עדינים שרואים אותם בחר ללכת הממוצע של התקנות הרלוונטיות. לשאלות ב"כ התובעת ולנסיון להשוות למקרים אחרים בהם נתן המומחה נכות גבוהה יותר, הסביר המומחה כי יש הבדל עקרוני בין הערכה שלו לצלקת לבין הערכה של כתם שינוי צבע המומחה הסביר שהתובעת נמצאת בקצה המעולה של הנפגעים. המומחה השיב, כי יכול להיות שבחום הצלקות משנות צבע לרבות הכתם מתחת לאף, ואולם סבר שמאז חלפו שנתיים מהתאונה התובעת לא צריכה להימנע מחשיפה לשמש.

    המומחה חזר על הערכתו שהנכות אינה תפקודית בשום מצב, ואף הוסיף שעם קצת איפור התובעת יכולה לעבוד בהכל, לרבות בדוגמנות.

    בתשובות לב"כ הנתבעת הסכים המומחה שהתובעת לא התלוננה בפניו על פגיעה תפקודית ואף לא על קשיים בחשיפה לשמש, אף כי טענה שהצלקת בולטת יותר בשינויי מזג אויר. המומחה חזר והשיב שבהתאם לתקנות המוסד לביטוח לאומי לא קיים הנושא של כתמי צבע, אבל צריך ואפשר לעשות התאמות.

35. לטענת התובעת המומחה בתחום הפלסטיקה קיפח אותה, בקביעותיו. לשיטתה של התובעת נכותה בפנים עומדת על 10% נוכח הצלקת הנרחבת מעל שפתה העליונה והצלקת או הכתם בצוואר ונכות נוספת של 15% בגין הצלקות הנוספות בשטח מצטבר נוסף של 15 סמ"ר.

36. הנתבעת טוענת כי מדובר לכל היותר בכתמים קלים מאוד של שינויי גוון ואין להתערב בקביעותיו של המומחה.

37. הכלל הוא, כי ככלל לא יסטה בית המשפט מחוות דעת המומחה מטעמו בהעדר נימוקים משכנעים (ראה לדוגמא ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949; ע"א 293/88 חברן ניימן יצחק מוניטי רבי (31/12/88), במקרה דנן, על אף ניסיון התובעת להציג את חוות הדעת כלא מקצועית ומקפחת, לא התרשמתי שכך הוא. כפי שהבהיר המומחה בעדותו חזור והבהר, לתובעת לא קיימות צלקות אלא כתמים שהינם בעצם שינויי גוון העור ויש הבדל בין השניים. מראה התובעת כפי שתועד בחוות הדעת, וכפי שעולה מן התמונות שהתובעת צלמה ומהתרשמות בלתי אמצעית בבית המשפט מעלה שמדובר בפגמים אסתטיים קלים, שנראים רק בהסתכלות מכוונת ממש מקרוב וכי קשה להתייחס אליהם כצלקות לכל דבר ועניין ומכאן הניסיון להשוות למקרים אחרים בהם קבע המומחה נכות אחרת אינו במקומו. לא בהכרח גודל הכתם או הצלקת קובעים, אלא המכלול, הגודל, מידת הכיעור, האופן בו הפגם בולט, מיקומו של הכתם השתלבותו במראה הכללי ועוד'. במקרה דנן, מידת הכיעור היא לא גדולה, הכתמים בקושי נראים, לרבות זה שבשפה, כל הכתמים ניתנים להסתרה אם באמצעות איפור או ביגוד ואולם ניכר במהלך ההוכחות שהתובעת אינה נרתעת מללבוש בגדים החושפים את הכתמים ומכאן שגם לה הדבר לא מפריע במיוחד.

    הגם שניתן להבין את תחושתה הסובייקטיבית של התובעת בנוגע לחומרה, באופן אובייקטיבי, הפגיעה למרבה המזל אינה חמורה ומתיישבת עם הנכות שקבע המומחה ומשכך איני רואה להתערב בקביעתו.

     

     

    מצבה הרפואי של התובעת בתחום פה ולסת ונכותה

38. המומחה בתחום פה ולסת ד"ר רן יהלום סקר בחוות דעתו את מצבה הרפואי של התובעת ומכלול הנסיבות. בפני המומחה התלוננה התובעת על נוקשות באזור כנף אף ימנית, התלוננה, כי משנן עליון קדמי רגיש ואינה מפעילה אותו באכילה, בסך הכל במצב תקין.

    המומחה תאר שבעקבות התאונה, עברה התובעת חבלה של לוקסצית (תזוזה) שן 21 קדמית עליונה ואיבוד שן 11 שעפה מהפה. ולאחר שנמצאה שן 11 שעפה מהפה, הוחזרה ובוצע קיבוע השיניים. בעקבות החבלה, התובעת עברה בשיניים טיפולי שורש ויישור שיניים עד הגעה למצב תקין. כעת מצא המומחה עדות לדחיית שיניים קדמיות שעברו חבלה.

    המומחה הסביר בחוות הדעת ששן שעברה חבלה בה יצאה מהמכתשית או מהפה מאבדת חיות. באשר לשן 21 חותכת קדמית עליונה שמאל – הסביר, כי קיימת פיסטולה נמוכה מצב המעיד על תהליך ספיגת עצם כרונית ואבדן תמיכה וללא ספק יש בשלב כלשהוא לעקור את השן.

    לגבי שן מס' 11 שעפה מהפה ונמצאה לאחר 8 שעות ואז קובעה מלכתחילה עם פרוגנוזה גרועה ביותר עדין בפה אך עם צליל אנקילוטי המעיד על חיבור לקראת ספיגה והתפתחות תהליך אפיקלי שיביא בסיכום לעקירתה.

    המומחה ציין, כי קשה לנבא מתי תעקר השם ועובדת היות השיניים מקובעות כעת מייצבת בשלב זה את המצב לגבי שתי השיניים, אך ברור כי עליהן להעקר בשלב כלשהו ולהיות מוחלפות על ידי משתלים דנטליים, אותם יהא צורך להחליף אחת לעשר שנים בממוצע.

    המומחה קבע לתובעת 1% נכות צמיתה בעבור אבדן שתי שניים קדמיות 11 ו- 21 לפי סעיף 74 (1) ד' לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

39. הנתבעת שלחה למומחה שאלות הבהרה. המומחה נשאל האם נכון לחשב החלפת שתל אחת ל- 15-20 שנה ויש לכך גם תימוכין בספרות המומחה השיב לשאלה זו שהדעות חלוקות בנושא החלפת שתלים – לא מחליפים שתלים, שתל שנכשל מוחלט, ניתן לחשב חיי שתל סטטיסטית בין 7-15 שנה וכ- 10 שנים בממוצע.

    המומחה נשאל מה הערכתו הסבירה לגבי מועד עקירת שיניים 11 ו- 21 – המומחה השיב כי לא ניתן לנבא מתי יהא צורך בעקירת השינים. יש לנסות לשמר את השיניים שכן שן בכל מצב סביר טובה יותר מכל שתל שהוא.

    המומחה נשאל עוד אודות המחירים שנקב בחוות דעתו יחסית למחירי רופאים בקופת החולים, ואודות רמתם המקצועית וטיב הטיפול הניתן על ידי רופאי שיניים במסגרת קופות החולים והשיב כי המחירים בהם נקב הם מחירי שוק מקובלים וממוצעים וכי אינו בקיא במחירי קופת החולים והוסיף כי אינו יכול להעיד על מקצועיות רופאים אחרים ורמת טיפולים.

40. הנתבעת לא השלימה עם חוות דעת המומחה וזימנה אותו לחקירה נגדית. לגב שן 11 שנפלה מן הפה והוחזרה הסביר המומחה, כי בצילום נוכח ללא ספק שהייתה שצללה, המומחה הסביר כי זו שן שהייתה על הכביש וקיבעו אותה לאחר מכן היא מוכרת כגוף זר. כאשר מקבעים אותה היא נאחזת אבל לא בדרך טבעית ואז נוצר תהליך דלקתי אקוטי וההצללה היא ההרס של חוד השורש שהולך ונספג כלפי מטה.

    המומחה הסביר שלחלוטין לא ניתן לנבא מתי קצב הספיגה יביא לאובדן השן, עברו שנתיים והיא עוברת איחוי לעצם שנקרא אנקלוזיס. אין לזה עקומה מסודרת. המומחה הסכים שגם עקירה בעוד 15 שנה אפשרית ואולם מבחינה הגיונית סביר שבתוך 5-7 שנים האזור ייספג. לדבריו, יש תהליך דינמי שמתרחש שנתיים אחרי קיבוע השן בקצב מסויים.

    גם בתשובות לב"כ התובעת הסביר המומחה שאי אפשר לצפות לחלוטין מתי יהא צורך לערוך שתלים בשיניים שנפגעו, לדבריו יש תהליך ואם הקצב הוא מהיר או איטי תלוי בסטרס שהתובעת עוברת ובכוחות המיכניים שמפעילה על השיניים.

    המומחה הסכים ששתל הוא רק אחת מן האפשרויות לשחזר את השיניים שיעקרו ואולם הוא הטיפול הסביר ביותר בשים לב לגילה של התובעת ומצבה מה גם שלטעמו העלות של גשר כמעט משתווה לעלויות של שתל.

    אשר לתקופה שיש להחליף שתל, שב והסביר המומחה כי הספרות מאוד לא אחידה ואין הסכמה, לדבריו הוא ישמח לראות שתלים שעברו את 10 השנים, יחד עם זאת המומחה הסכים שבהעדר גורמי סיכון הצפי הוא לצד היותר גבוה.

    בחקירה לב"כ התובעת הסביר המומחה, כי לדעתו התובעת לא צריכה שימור מכתשי אבל יש להניח שרופא שיטפל בה יעשה זאת כי כך מקובל ולכן חישב זאת במסגרת הטיפול העתידי.

    המומחה השיב עוד, כי כיום יש לתובעת קיבוע בשיניים ואולם זה לא מפריע לשום דבר.

41. התובעת מבקשת לקבל את הערכת המומחה, לרבות קביעותיו בנוגע לתדירות של החלפת השתלים, וכן להשיב לה את כל הוצאותיה.

    הנתבעת לעומת זאת טוענת כי מעדותו של המומחה יש להסיק כי בהעדר גורמי סיכון, התובעת תזקק לשתלים רק בעוד 11 שנים וכי התקופה לחידוש היא כל 11 שנים.

    שני הצדדים אינם חולקים שנכותה של התובעת בתחום פה ולסת זה היא 1%.

42. גם בהקשר זה אני רואה לקבל בעיקרה את חוות הדעת המומחה והערכותיו. המומחה הדגיש שאינו יכול לצפות מתי תזדקק התובעת לשתלים והעריך זאת בהערכה זהירה בין 5-7 שנים. בנסיבות העניין אני רואה להעמיד את התקופה על 6 שנים בשים לב למצב הסביר של שיני התובעת ולהעדר גורמי סיכון. לגבי החלפת השתלים ציין המומחה את המחלוקת בין הרופאים ובספרות בהקשר זה והסכים כי הערכות המומחים נעות בין 7 ל- 15 שנים. המומחה גם הסכים, כי לתובעת אין גורמי סיכון היא לא מעשנת ולא סובלת מסכרת, ומשכך אורך חיי השתלים צפוי להיות ארוך. בהקשר זה, אני רואה לקבל את המיצוע שהציעה הנתבעת ולהעמיד את התקופה בגדרה יהא צורך להחליף את השתלים על 11 שנים.

43. אחר כל האמור לעיל אני קובעת, נכותה הכוללת של התובעת עומדת על 5.95% נכות ובעיגול 6%. יש לבחון כעת את השפעתה התפקודית של הנכות, אם בכלל.

    הגריעה התפקודית

44. התובעת טוענת, כי הצלקות בפניה בצווארה ובכתפה שהינן חשופות לעיני כל הינן תפקודיות באופיין חרף קביעת המומחה בתחום הפלסטיקה שהמדובר בנכות שאינה תפקודית. התובעת טוענת בסיכומיה שבתפקידה היא מנהלת צוות פיתוח, היא אינה מסוגרת בדלת אמותיה עליה לבוא במגע עם גורמים שונים בתוך החברה ומחוצה לה והיא נתקלת במבטים חודרים ולא נעימים הן במקום עבודתה והן מחוצה לו. התובעת מוסיפה כי בענף ההיטק קיימת תנודתיות בין מקומות עבודה ויתכן ותידרש למציאת עבודה במקום אחר ואז יכול שיהיו לצלקות ולחזותה החיצונית השפעה על כל מעביד עתידי.

45. הנתבעת טוענת מנגד, שנכותה של התובעת אינה תפקודית, הנתבעת מדגישה שלא נגרמו לתובעת הפסדי שכר לאחר התאונה ואף טענת התובעת שנמנעה מחשיפה לשמש לא הוכחה, שעה שנאלצה להודות בעדותה שהיא משתתפת בפעילויות ספורט שונות, מרוצים ומשחים שחלקם מתקיימים בשמש והיא אינה נוהגת לכסות את חלקי הגוף הרלוונטיים. הנתבעת טוענת עוד, שהעובדה שהתובעת לא הפסיקה את השתתפותה במרוצים ומשחים עד כדי השתתפות במרתון מלא, מהווה תוספת וחיזוק לקביעה בחוות דעת המומחית שאין לתובעת נכות תפקודית כלשהי.

46. הלכה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792; ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23/08/2010)).

    ניתן להוסיף ולומר שכל מקרה בהתאם לנסיבותיו והשפעת הנכות על הנפגע הספציפי. קשה לחלוק שהנכות בתחום פה ולסת אינה תפקודית כלל ובאשר לנכות האסתטית, מדובר בפגיעה מינימלית, שניכר כי לא השפיעה על תפקודה של התובעת עד כה. התובעת למרבה המזל התגברה על הפגיעה, חזרה לפעילות ספורטיבית, חזרה לעבודתה ולא ניכרת ירידה בהכנסתה.

    אכן קיימת פסיקה שצלקות ופגיעה אסתטית יכולות להיות בעלות משמעות תפקודית בחלקה, ואולם מדובר בעיקר בצלקות שיש בהן היבט תפקודי כגון צריבה חוסר נוחות, או צלקות שנגרמות לאנשים צעירים מאוד, הבולטות ומשפיעות על ביטחונם העצמי והאופן בו הם תופסים את עצמם.

    אין זה המצב כאן, התובעת אינה קטינה ואף לא סף הקטינות, מדובר במי שעובדת עבודה יציבה בעלת מקצוע ברור בתחום ההייטק, שחזרה לשגרת חייה לאחר התאונה בלא שניכרה השפעה על תפקודה בכל המישורים למעט החלטתה להפסיק את הרכיבה המקצועית על האופניים, החלטה סבירה לחלוטין בנסיבות, במיוחד בשים לב לנסיבות התאונה, בהן תגובותיה של התובעת לא היו מיטביות.

    קיימת פסיקה לא מעטה, בה בית המשפט קבע כי צלקות אפילו חמורות יותר מכתמי הצבע של התובעת אינן בעלות משמעות תפקודית.

    כך לדוגמא, בת.א. 1736/02 מיה בישיץ נ' מדינת ישראל – מרכז הרפואי אסף הרופא (3/8/03) מדובר בצלקת שנותרה בפניה של התובעת לאחר ניתוח בשל צינור ההנשמה, לעניין משמעותה התפקודית של הנכות קבע בית המשפט כדלקמן:

    "אכן, כפי שנפסק בע"א 92/87 דנן נ' חודדה ואח' פ"ד מה (2) 604 נכות של צלקת ובמיוחד בפנים יכול ותהא פונקציונלית. אולם, כל מקרה לנסיבותיו. באותו מקרה נקבעו לתובעת 15% נכות לצמיתות בשטח הפלסטי, בשל צלקות בחלקי גוף שונים לרבות בפנים, וכשבית המשפט שם מציין כי "כל פרטי נכותה הינם בעלי השפעה על כושר עבודתה וגם הנכות האסטטית של הצלקות, לפחות בחלקה הינה פונקציונלית בית המשפט אכן קובע שנכות זו עלולה להיות פונקציונלית, ככל שהדבר נוגע לצלקות בפנים אצל בחורה כמו המערערת". (607).ו

    לא בכדי צויין שם בהתייחס למערערת ומצבה הכולל.

    גם בפסיקה נוספת נראה כי מדובר במקרים חמורים מהמקרה דנן.

    במקרה דנן, מדובר בצלקת, אמנם בסנטר, אולם, כפי שציין גם המומחה מטעם הנתבעת, וכפי שגם בית המשפט התרשם ממראה עיניים, לא מדובר בצלקת אשר לכאורה יהיה בה כדי לפגוע ביכולת ההשתכרות של התובעת.

    אין אני מתעלם מההשפעה שיש לאותה צלקת על התובעת בגין שאלות או אמרות שמופנות אליה וכן מההתרגשות שאחזה בה, אף בעת מתן עדותה וכשנזקקה להתייחס לצלקת ולהשפעתה.נ

    אולם, מכאן ועד קביעה של פגיעה בכושר ההשתכרות הדרך רחוקה".

    הדברים יפים גם לענייננו, יש להסתכל על התובעת ועל מצבה הכולל, לרבות על מהות הכתמים נראותם גודלם ומכלול הנסיבות. במקרה דנן התרשמותי, הנובעת גם מהתנהלות התובעת והסתגלותה למצבה, כי אינם בעלי משמעות תפקודית.

    באופן דומה, בת"א 56388-03-11 מאור חיים ימר נ' שירותי בריאות כללית (8/9/13) – דובר בצלקת בפנים שנותרה לאחר ניתוח עקב פצע לחץ. בית המשפט קבע כי לא מדובר בנכות תפקודית ולא פסק הפסדי שכר.

    כך גם בתא (ת"א) 22500-08-11 פלונית נ' בית חולים וולפסון (3/3/15), חרף חומרתה של הצלקת, שהייתה אמנם בעכוז, אך חמורה בהרבה מזו של התובעת וחרף מקצועה של התובעת כמדריכת זומבה בין היתר, קבעתי כי אין משמעות תפקודית לצלקת.

47. בהתחשב בכל אלה, לאור מכלול הראיות והעדויות שהוצגו (ואלה שלא הוצגו), ובשקלול טיב וטיבעה של הפגיעה, אני מוצאת לקבוע, כי אין לנכות שנקבעה לתובעת השפעה על תפקודה.

48. משקבעתי את הנתונים הנדרשים אפנה לכימות ראשי הנזק.

    שיעור הנזק

49. לשם הנוחות אחזור על נתוני היסוד –

    התובעת ילידת: 1/2/1973.

    תאריך התאונה: 23/11/13.

    גילה של התובעת בעת התאונה: 40 ו- 10 חודשים.

    גילה של התובעת כיום: 45 ו- 6 חודשים.

    הנכות הרפואית: 6% נכות צמיתה.

    נכון תפקודית: אין.

    הפסדי שכר בעבר ופגיעה בכושר ההשתכרות

50. התובעת טענה שיש לפסוק לה הפסדי שכר בגין ניצול ימי מחלה עקב התאונה, כאשר סך הכל ניצלה 31 ימי מחלה סך של 13,100, מעבר לכך טענה שיש לפסוק לה לתקופת העבר סך של 156,615 ₪ עקב הפסדי שכר לפי נכות של 16% וכן סך של 602,070 ₪ או למצער מחצית מסכום זה בגין אובדן כושר ההשתכרות.

51. לטעמה של הנתבעת, בשים לב לכך שלא נגרמו לתובעת גם לפי עדותה הפסדי שכר אין לפסוק לה דבר. אשר לימי מחלה מדגישה הנתבעת, כי התובעת עצמה אישרה שיש תקרת צבירה של ימי מחלה במקום עבודתה, כי מאז התאונה הגיעה כמעט לאותה מכסה שהייתה לפני התאונה וכי התובעת לא הוכיחה ערך פדיון ימי מחלה.

52. כפי שקבעתי, הנכות של התובעת הינה נכות אסתטית ואינה תפקודית במהותה. התובעת אישרה בעדותה כי לא נגרמו לה הפסדי שכר עקב התאונה ואולם טענה ששכרה לא עלה, אלא למעט הצמדה טבעית של השכר במהלך השנים. עיון בנתוני שכרה של התובעת אכן מלמד על עליה מתונה של השכר מדי שנה – כך לפי טפסי 106 ותלושי שכר שהובאו הכנסותיה של התובעת היו כדלקמן:

    2012 – 270,834 הכנסות מצטברות.

    2013 (שנת התאונה) – 298,208 ₪ הכנסות מצטברות.

    2014 – 297,959 (הכנסות מצטברות). לאחר מועד זה לא הובאו נתונים על ידי התובעת ואולם הנתבעת הציגה לתובעת את הנתונים במסגרת עדותה ומהם עלה שלא נגרמה ירידה בשכר.

    התובעת אישרה בעדותה, את הנתונים שהוצגו לה לפיהם בשנת 2013, הרוויחה 24,285 אלף ₪ בחודש ברוטו בממוצע, וב-2014 24,342, ו ב-2015 24,647, וב-2016 25,323 וב-2017 עד אוגוסט בלבד 25,821. הווה אומר קיימת עליה מתונה בשכר.

    התובעת העידה מפורשות: "לא הפסדתי שכר בגין התאונה" (עמ' 48 לפרוטוקול מיום 31/10/17 שורה 25).

    התובעת העידה, כי מאז התאונה שינתה מסלול ועברה מתפקיד של ראש צוות פיתוח לתפקיד של אחראית על מוצר, כאשר הסבירה שהייתה בתפקיד ניהולי ועברה לתפקיד מקצועי. התובעת הסבירה שלא מדובר בקידום אלא בשינוי מסלול.

    בהתאם לאישור המעביד שהציגה התובעת היא שהתה בחופשת מחלה מ- 24/11/13 עד 2/1/14 ואולם ניכר שדווקא בשנת 2013 הייתה עליה משמעותית בשכר, וכי שכרה לא נגרע במועדים בהם שהתה בתקופת מחלה. יתירה מזו, כפי שטוענת הנתבעת עיון בתלושי השכר מעלה שבנובמבר 2013, לא חויבה התובעת בגין ימי מחלה כלל, ובהמשך חויבה ב- 23 ימי מחלה בלבד ואולם קיבלה שכר מלא.

    בחינת תלושי השכר שהוצגו מעלה, כי כיום, צבורים לזכותה של התובעת יותר ימי מחלה מאשר היו צבורים לזכותה במועד התאונה, והתובעת לא ידעה להגיד מה מכסת הצבירה המותרת ולא ידעה לסתור את טענת ב"כ הנתבעת כי המכסה היא 90 ימי מחלה ובאוגוסט 2017, היו לזכותה על פי התלוש 78 ימים (ראו נ/1), משמע כי כיום, יש להניח שהתובעת הגיעה מעבר לצבירה המותרת.

    בנסיבות אלה ואף שימי מחלה הם נזק בר פיצוי בנסיבות מסויימות, קשה שלא להתרשם כי נגרעו מן התובעת ימי מחלה מועטים בלבד וכי הלכה למעשה לא נגרם ולא יגרם לה כל הפסד. למרבה המזל לא הייתה התובעת זקוקה לימים שנגרעו במהלך השנים והתובעת לא הוכיחה זכאות לפדיון ימי מחלה ולא ידעה להשיב לעניין מכסת הצבירה, כאשר הנטל בנדון הוא עליה.

    בנסיבות העניין, התרשמותי היא, כי לא נגרמו לתובעת הפסדי שכר לרבות לא בגין הפסד ימי מחלה וגם לא יגרמו לה כאלה בגין התאונה. גם אם חלילה תאלץ התובעת למצוא מקום עבודה אחר, מדובר בעובדת מקצועית בעלת מיומנות וידע ולא כתם הצבע בסמוך לשפה, או הכתמים האחרים הם אלה שיפריעו באופן כלשהו לקבלתה לעבודה.

    בנסיבות שהוכחו איני רואה לפסוק לתובעת הפסדי שכר לעבר או לעתיד.

     

    הוצאות רפואיות

53. התובעת טוענת להוצאות רפואיות בגין טיפולי שיניים בשים לב לסיכומים ששילמה, סך של 17,880 ₪, וכן להוצאות עתידיות בגין השתלים הצפויים ו- 4 החלפות עתידיות בסך 65,768 ₪, בנוסף טוענת התובעת, כי יש לפסוק לה הוצאות בגין תרופות, נסיעות והוצאות אחרות סך של 15,000 ₪.

54. הנתבעת טוענת, כי יש להשיב לתובעת הוצאות בגין טיפולי שיניים בסך 16,600 ₪ בלבד ולא כפי שנטען על ידי התובעת ובאשר לטיפולים בעתיד יש לערוך את החישוב החל מעוד 11 שנים ו- 3 החלפות סכום המגיע לכדי 31,077 ₪. מעבר לסכומים אלה אין לטעמה לפסוק דבר.

55. אין מחלוקת שמרגע שנקבעה אחריות זכאית התובעת להחזר הוצאות טיפולי השניים בהם נשאה. הנתבעת אינה חולקת שהתובעת זכאית להחזר התשלומים בהם נשאה לד"ר הובר וד"ר בלובשטיין ואולם הצדדים חלוקים אודות הסכומים ששילמה התובעת לד"ר מורגנשטיין וד"ר יואל גלייטמן. עיון בקבלות שצורפו על ידי התובעת מעלה שנשאה בסכומים כדלקמן:

    ד"ר הובר – לגבי הטיפולים שביצע אין מחלוקת:

    2,000 ₪ בתאריך 18/12/13

    1,000 ₪ בתאריך 17/1/14.

    1,000 ₪ בתאריך 17/2/14.

    ד"ר בלושטיין – לגביו אין מחלוקת

    200 ₪ בתאריך 1/1/14.

    1,800 ₪ בתאריך 1/2/14

    1,000 ₪ בתאריך 1/3/14

    1,000 ₪ בתאריך 1/4/14

    1,000 ₪ בתאריך 1/5/14

    1,000 ₪ בתאריך 1/6/14

    1,000 ₪ בתאריך 1/7/14

    1,000 ₪ בתאריך 1/8/14

    1,000 ₪ בתאריך 1/9/14

    1,000 ₪ בתאריך 1/10/14

    1,000 ₪ בתאריך 1/11/14

    1,000 ₪ בתאריך 1/12/14

    200 ₪ בתאריך 1/6/14.

    200 ₪ בתאריך 2/12/14.

    200 ₪ בתאריך 1/4/15.

    ד"ר גלייטמן – הוצאה במחלוקת – מתוך התיק הרפואי עולה כי התובעת הופנתה לד"ר גלייטמן ע"י ד"ר בלושטיין להשלמת שן 11. וכי בוצעה השלמה של קצה שן 11. שן 11 נפגעה בתאונה ועל כן יש להכיר בהוצאה זו. המדובר בסכום של 900 ₪ ששולם בתאריך 2/4/15.

    ד"ר מורגנשטיין – הוצאה במחלוקת – (380 ₪ בתאריך 7/1/14) התובעת טוענת בתצהירה כי טופלה על ידי ד"ר גלייטמן, ד"ר בלובשטיין וד"ר הובר ואינה מזכירה כלל את ד"ר מורגנשטיין (ראו סעיפים 12 ו- 27) גם בסיכומי התשובה אף שהנתבעת חלקה על ההוצאה התובעת לא טרחה להבהיר את פרטי הטיפול שקבלה. התובעת הציגה קבלה על טיפול שקבלה בלא כל הסבר. אמנם הציגה תיק רפואי אולם לא ברור על ידי מי נכתב ומה פרטי הטיפולים. משכך איני מכירה בהוצאה זו.

56. לפיכך סך ההוצאה בגין טיפולי השיניים שקיבלה התובעת עומדים על – 17,500 ₪. התובעת לא טרחה לשערך את הסכום ואף לא טענה לכך, לפיכך איני רואה להקפיד בהקשר זה יותר מן התובעת עצמה.

57. אשר לטיפולים לעתיד – המומחה העריך בחוות דעתו כי עלות עקירות ושימור מכתשיות השיניים כמו גם השתלת עצם היא 10,000 ₪ עלות חד פעמית; עלות ממוצעת של שתל היא 3,000 ₪ ולשתי שיניים 6,000 ₪; עלות מבנה וכתר לכל שתל בנפרד 3,500 ₪, ולשתי שיניים 7,000 ₪.

    לפיכך הטיפול הראשוני עומד על – 23,000 ₪.

    כפי שקבעתי, בהתאם לחוות דעת המומחה סביר להניח שהטיפול יערך בעוד כ- 6 שנים בהיות התובעת בת 51 וחצי – 23,000 X 0.8375 = 19,262 ₪.

    לאחר מכן זכאית התובעת לטעמי לעוד שתי החלפות -

    טיפול נוסף בעוד 17 שנים בהיות התובעת בת – 62 וחצי – 13,000 X 0.6050 = 7,865 ₪.

    טיפול שלישי בעוד 28 שנה בהיות התובעת בת 73 וחצי – 13,000 X 0.4371 = 5,682 ₪.

    סה"כ בגין טיפולי שיניים עתידיים, יש איפוא לשלם לתובעת סך של 32,809 ₪.

58. אשר להוצאות רפואיות נוספות - סביר שנגרמו לתובעת הוצאות נוספות בגין נסיעות, תרופות משככות כאבים, משחות לפציעות וכיוצ"ב. בהתאם לחוות דעת המומחה התובעת לא נזקקת לטיפול רפואי נוסף ואשר לקרם הגנה, במילא כל אדם סביר ואחראי בדומה לתובעת עושה שימוש בקרם כזה. התובעת גם לא הציגה קבלות משמעותיות, מעבר לקבלה של 18 ₪ בגין סיליקון. משכך בנסיבות העניין אני מעמידה את הוצאות התובעת על סך של 1,000 ₪.

59. סך הפיצוי בגין ראש נזק זה הוא לפיכך – 51,309 ₪.

    עזרת הזולת

60. התובעת טוענת לפיצוי בגין עזרת הזולת בעבר בסך 6,000 ₪, בשים לב שהייתה באי כושר במשך חודש מלא ולוותה גם בהמשך על ידי בני משפחתה לטיפולים השונים, כאשר אמה העידה כי סייעה לתובעת בטיפול בה ובמשק הבית.

    הנתבעת טוענת שאין לפסוק דבר, שכן התובעת לא הציגה כל ראיה שנזקקה לעזרה.

61. ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח(1) 277). לכן השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.

    בענייננו, בשים לב לימים בהם הייתה התובעת מאושפזת, לטיפולים הרפואיים הממושכים להם נזקקה, סביר שנזקקה לעזרה מעבר למקובל על ידי בני משפחתה.

    לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (שם, 279ז- 280א), ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח’, פ"ד לט(1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד (3) 720, 730) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

    בנסיבות העניין, בשים לב לכך שבמרבית המישורים יכלה התובעת לתפקד גם בתקופת הנכות המלאה, אני קובעת פיצוי על דרך האומדנה בסך 2,000 ₪ בראש נזק זה.

    נזק לא ממוני

62. התובעת עותרת לפסוק לה פיצוי לפי 16% נכות ו- 4 ימי אשפוז בסך 30,593 ₪. הנתבעת מצדה טוענת, שיש לפסוק את הפיצוי המינימלי הקבוע בחוק 11,274 ש"ח ואין להוסיף עליו על אף קיומה של סמכות לעשות כן, שכן בהתאם לפסיקה, ראוי להידרש לסמכות רק למקרים המצדיקים זאת ושלא כדרך השגרה.

63. לטעמי, בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976 ולשיעור הנכות הצמיתה שנקבעה, בהתחשב בגילה של התובעת, בסבל שעברה לאחר התאונה, בשים לב לכך שנותרו על פניה, צווארה והכתף כתמים שילוו אותה כל חייה, בשים לב להחלמה הממושכת לה נדרשה, לטיפולי השיניים להם נדרשה ולטיפולים להם תזקק עוד בעתיד, וכן בהתחשב בטלטלה הנפשית שתאונה כזו גורמת ולכאבים מהם סבלה לאלה שתצטרך לסבול בגין טיפולי השיניים, אני מוצאת לפסוק לתובעת בראש נזק זה סכום של 17,000 ש"ח. סכום שיש בו לבטא, את הסבל, המכאובים והטיפולים הרפואיים שהיו נחלתה של התובעת ואלה שיהיו בגין טיפולי השניים.

    סיכומם של דברים

64. התביעה מתקבלת. סה"כ נזקי התובעת הם כדלקמן:

    51,309 ₪ טיפולים רפואיים.

    2,000 ₪ עזרת צד ג'.

    17,000 ₪ נזק לא ממוני.

    סה"כ – 70,309 ₪.

65. סוף דבר - הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 70,309 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% וכן החזר האגרה כפי ששולמה ושכר העדים כפי שנפסק בתוספת ריבית והצמדה מיום התשלום. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

    5129371

     

     

     

     

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

     

     

    ניתן היום, א' אלול תשע"ח, 12 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.