רקע וטענות הצדדים
בפני מונחת תביעה שהוגשה על ידי גב' נ.ת., ילידת שנת 1956 (להלן: "התובעת") בגין אירוע שלטענתה נופל להגדרת "תאונת דרכים" שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). התאונה אירעה ביום 4.11.10 בזמן שעמדה התובעת בקרבת תחנת אוטובוס, פגע בה לפתע אופנוע אשר נסע לעברה, גרר אותה וגנב ממנה את התיק (להלן: "התאונה").
הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות, והן בשאלת הנזק.
התביעה הגישה תחשיבי נזק ביום 1.2.16 ומנגד הגישה ב"כ ההגנה תחשיבי נזק ביום 18.2.16. ביום 21.2.16, לאחר עיון בתחשיבים הצעתי לצדדים להגיע להסדר דיוני המבוסס על שקלול הסיכויים והסיכונים כפי שאלו השתקפו בעיני בית המשפט נכון לאותו שלב , בבחינת "מִִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" [זכריה, ח, טז].
מאחר ועסקינן בתיק שלא מדובר בו בנכות ניכרת סברתי שראוי כי הנתבעת תפצה את התובעת בסך לא משמעותי בבחינת "אין הצר שווה בנזק המלך". על אף האמור, הצדדים לא השכילו להגיע להסדר, ולכן לא היה מנוס מלקבוע את התיק להוכחות ולהכריעו לפי העיקרון של "ייקב הדין את ההר" (מסכת סנהדרין דף ו' עמ' ב').
דיון הוכחות התקיים ביום 21.12.16 ובו העידה רק התובעת. בסוף הדיון סיכמו הצדדים טענותיהם, בעל פה.
התביעה טענה (עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 21.12.16) כי מדובר תאונת דרכים באופן חד משמעי. לדברי ב"כ התובעת המלומד מתקיימות החזקות המרבות בחוק הפלת"ד ופסיקות בתי המשפט השונים בעניין זה ברורות. בנוסף הנטל להוכיח כי לא מדובר בתאונת דרכים נופל על כתפי הנתבעת, שלא הרימה את הנטל לכך. גם חוות דעתו של המומחה תומכת בעמדתו.
בנוסף ב"כ התובעת מפנה למה שנפסק ברע"א 6954/11 קרנית נ' עזבון המנוחה זינו טל ז"ל ואח' שם נקבע כי על אף שהנהג שדרס את המנוחה הורשע ברצח, קבע ביהמ"ש כי מדובר ב"תאונת דרכים".
בנוסף סבורה התביעה כי התובעת עמדה בחקירה נגדית מתישה על דוכן עדים באופן קוהרנטי וברור, וזאת על אף הזמן הרב שחלף. הוא הוסיף שאין לדרוש מתובע בתיק פלת"ד לדעת מה היתה בדיוק מטרתו של הנהג הפוגע. כמו כן הוא הדגיש שהנתבעת פעלה ביעילות וזריזות, ודיווחה על האירוע למשטרה, מכאן אמינותה.
ב"כ הנתבעת המלומדת מנגד טענה כי אין מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדתה בחוק הפלת"ד. ראשית מפנה הנתבעת לסתירות שנמצאו בגרסתה של התובעת. בגרסה שמסרה התובעת למשטרה כשעתיים לאחר האירוע טענה כי אופנוע עלה על המדרכה, נצמד אליה, חטף לה שקית מהיד דחף אותה, והיא נפלה ונחבלה אך לא איבדה הכרתה. לעומת זאת על דוכן העדים העידה כי איבדה הכרתה, טענה זו לא הועלתה בכתב התביעה, לא בתצהיר התביעה, בפני מומחה ביהמ"ש, בפני מד"א או בית החולים. בנוסף בדוח מד"א נרשם כי: "נפצעה במצב קל, סובלת מפציעה קלה בגפיים תחתונות, בבדיקה נמצא כי הפצועה בהכרה מלאה". גם רופאת המשפחה רשמה :" ללא איבוד הכרה".
לגופו של עניין, גם אם התובעת נפגעה מהאופנוע, הרי שהשימוש שעשה הנהג השודד, בעת ביצוע השוד לא היווה "סיכון תחבורתי". בנוסף סבורה ההגנה כי חלה החזקה ממעטת לפי חוק הפלת"ד לפיה לא יראו תאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו ולרכושו של מאן דהו. היא הפנתה לפסיקה ברע"א 9384/05 מגדל נ' עאסם, רע"א 1117/09 קרנית נ' בלבן, רע"א 10907/08 עזבון המנוח ראשיד סאמי נ' קרנית ורע"א 6284/10 קרנית נ' רבקה אליצור. המשותף בכל פסקי הדין הללו, הינו העובדה כי החזקה הממעטת תכליתה להוציא מגדרי חוק הפלת"ד שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה ושוד הוא כמובן אחד מאלו.
דיון והכרעה
בעניין החבות
סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א – 1971 קובע את הכלל לפיו קביעת ממצאים עובדתיים על פי עדות יחידה של בעל דין, מותנית בקיומה של תוספת ראייתית מסוג סיוע, התומכת בגרסה עובדתית לגבי יסודות העוולה.
כלל זה איננו מוביל בהכרח למסקנה כי כל אימת שעסקינן בעדות יחידה, דין התביעה להידחות, שכן המחוקק העניק לבית המשפט שיקול דעת לסטות מדרישה זו לתוספת ראייתית ולהסתפק בעדות יחידה של בעל דין ובלבד שההחלטה תהא מלווה בהנמקה.
בענייננו סבורני כי יש מקום ליישום החריג. התובעת שכנעה אותי, ועדותה הייתה אמינה בעיניי. גם אם הייתי משתכנע כי קיימת סתירה כזו או אחרת בין הגרסאות שניתנו ובכלל זה "איבוד ההכרה", יש לקחת בחשבון את המימד הרגשי שגורם אירוע מסוג זה, בטח במישהי בגילה של התובעת. סבורני כי אין בסתירות קטנות אלו בכדי לאיין זכאותה של התובעת בפיצוי, מאחר והשתכנעתי באשר לגרסתה- להתרחשות האירוע, גם אם לא באמת איבדה את הכרתה. יתירה מכך גרסת התובעת מקבלת תימוכין בחומר הרפואי שהוגש לתיק.
ודוק: לא נעלמת מעיני העובדה כי לעיתים תובעים "מגזימים" ומעצימים פגיעתם, אך יש לבחון כל מקרה לגופו, באשר לאמינותם, ומהימנותם.
באשר לפרשנות המונח "תאונה בכוונה", לאחר שקראתי את הפסיקה אליה הפנו ב"כ הצדדים המלומדים, אני סבור שכאשר נהג פוגע מבקש בכוונה תחילה להזיק במאן דהוא באמצעות כלי רכב אזי כלי הרכב אינו משמש יותר ככלי תחבורה אלא ככלי נשק וחוק הפלת"ד אינו חל על המקרה והתובע לא יזכה לפיצוי מקרנית. עם זאת, בענייננו מסתבר יותר כי הנהג הפוגע ביקש לשדוד את התובעת (או כל קרבן פוטנציאלי אחר) וכתוצר לוואי, תולדה של הרצון לשדוד, נפגעה התובעת, אלא שהפגיעה הינה חלק מהסיכון התחבורתי ואין סתירה בין הדברים. אם לעומת זאת, היה הנהג מתנקש מקצועי שנשלח לחסל את התובעת על ידי דריסתה, אז לא היינו עוסקים בתאונת דרכים.
אוסיף גם כי לאור גילה של התובעת ובהיותה עדינה כפי שהתרשמתי ממבנה גופה וקומתה, לא היה לנהג צורך ממשי לדרוס אותה בכדי לקחת את תיקה, אלא יכל להתגבר עליה בכוחו גם ללא דריסה.
בנוסף בדו"ח המשטרה נכתב כך: "התובעת טוענת כי נהג אופנוע נכנס בה במהירות נמוכה וחטף לה את התיק". מכאן שניתן להניח שנזקיה של התובעת נגרמו כתוצאה מפגיעת האופנוע ולא כתוצאה מדחיפות כפי שמנסה לטעון הנתבעת.
בנוסף השתכנעתי מנסיבות המקרה כי לא התכוון נהג האופנוע לכתחילה לפגוע בתובעת, אלא ניתן לראות בכך כמעין "שוד שהסתבך", ומכאן הפגיעה. לא זו אף זו, אני מסכים עם התביעה כי הנטל להוכיח שהאופנוען התכוון לפגוע בתובעת ראוי שתישא בו הנתבעת. ברע"א 6954/11 קרנית נ' עזבון המנוחה זינו טל ז"ל ואח' המאוזכר לעיל קבע ביהמ"ש בהי לישנה: "בית המשפט המחוזי הדגיש כי אילו הוכחה כוונתו של שיבלי לפגוע בקהל בכללותו, הרי שהיה מקום לייחס לו כוונה זו גם כלפי המנוחה; אלא שזאת, כך נקבע, לא הוכח". בענייננו חיפש נהג האופנוע קרבן לשדוד אותו ולא הוכח כי חיפש קרבן על מנת לדרוס אותו. לעומת זאת ברע"א 9384/05 מגדל נ' עאסם אליו התייחסה הנתבעת, הייתה היכרות בין הפוגע לתובע והוא חיפש דווקא אותו על מנת לפגוע בו. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי מדובר בתאונת דרכים, כמשמעה בחוק הפלת"ד.
בעניין הנזק
הנכות הרפואית
מומחה ביהמ"ש בתחום האורתופדיה הגיש חוות דעתו ביום 26.4.15 וקבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 2.5% בגין נזק בעמ"ש צווארי לפי סעיף 37(5) א, או לחלופין לפי סעיף 35 (1) ב. המומחה לא זומן לחקירה על ידי מי מהצדדים ומכאן שהצדדים אינם חולקים על הנכות שנקבעה, ועל כן, לא יחרוג בית המשפט מקביעת הנכות הרפואית שקבע המומחה הרפואי (ראו: ע"א 1156/92 סגל נ' סגל וכן ראו, ע"א 8288/00 קרנית נ' סיכסך בפסקה 5, ובע"א 3212/03 יצחק נהרי נ' דולב חברה לביטוח).
לאור האמור לעיל, תיקבע נכות רפואית צמיתה לתובעת בשיעור של 2.5%.
הנכות התפקודית
התובעת עוסקת בעבודות משק בית. התביעה טענה בסיכומיה בדיון מיום 21.12.16 כי התובעת הייתה אישה עצמאית לחלוטין ערב התאונה, והצליחה לתפקד במספר עבודות בו-זמנית, ניהלה משק בית וטיפלה בילדיה ובעלה. לאחר התאונה הפכה לשבר כלי של ממש התלויה בעזרת הזולת ולו בפעולות היום יומיות הפשוטות במיוחד. הנתבעת מנגד הפנתה לממצאי מומחה ביהמ"ש שקבע בהי לישנה: "אני לא צופה הפרעות תפקודיות בעקבות התאונה הנדונה".
לאחר שעיינתי ושקלתי את טענות הצדדים, ומונחה על ידי הפסיקה לפיה בדרך כלל הנכות הרפואית משקפת נאמנה את הנכות התפקודית (ראה למשל ע"א 3049/93 גירגיסיאן נ' רמזי ואח' פ"ד נב(3) 792), ולאור משלח ידה של התובעת ומשלא מצאתי טיעונים כבדי משקל בכדי לחרוג מכך, הנני קובע כי הנכות התפקודית של התובע תהא בשיעור של 2.5%.
הפסד שכר לעבר
התובעת המציאה לביהמ"ש תלושים מעבודתה כמנקה משרדים, במשרד עורכי הדין ובמועצה לצרכנות. כל התלושים הינם מזמנים שקדמו לתאונה. מנגד המציאה הנתבעת לביהמ"ש דוח רציפות ביטוח, ממנו עולה כי שכרה הממוצע של הנתבעת בשנת 2010 עמד על סך כ 11,500 ₪.
התביעה סבורה כי יש לפצות את התובעת בגין תקופת אי הכושר, ולתקופת העבר בכלל בסך כולל של 75,000 ₪. בנוסף התביעה סבורה כי לפיטוריה ממשרד עורכי הדין קשר סיבתי לתאונה. הנתבעת מנגד סבורה כי אין מקום ל"הערכה" של ראש נזק של הפסדי השכר, אלא יש להוכיחו בראיות של ממש. באשר לפיטורי התובעת, סבורה ההגנה כי אין קשס"ב בין הפיטורין לבין התאונה.
בעניין האחרון דעתי כדעת ההגנה. אכן לא הוכח קשס"ב בין פיטוריה של התובעת לבין התאונה. עם זאת, טענת ההגנה על כי יש להוכיח הפסדי שכר בפועל ולא ניתן לבצע חישובי אומדן לא מקובלת עלי (ראו ע"א 525/74 אסבטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פזגז חברה לשווק בע"מ פ"מ ל(3) 251, בעמ' 284). ברור שהפגיעה בתאונה הביאה לפגיעה בשכר ועל כן יש לפצותה על דרך האומדנה לפי בסיס של 2.5% מבסיס שכר של 5,000 ש"ח במעוגל.
סך הכל אומדן הפסדים עומדים על 20,000 ₪ משוערך להיום.
הפסדי שכר לעתיד
בראש נזק זה העריכה התביעה את הפסדי התובעת בסך של 180,000 ₪. ההגנה מנגד סבורה כי בגין נכות בשיעור של 2.5% אין מקום להעניק כל פיצוי, מאחר ולנכות זו אין משמעות תפקודית. משקבעתי כי גם לנכות בשיעור של 2.5% משמעות תפקודית, על התובעת לפצות את הנתבעת בגין ההפסדים הצפויים לה.
בענייננו עסקינן בתובעת חרוצה, שעובדת מס' עבודות בו זמנית, מבלי שהיא מעניקה למגבלת הגיל והנכויות הקיימות לעמוד בדרכה, ועל כן סבורני כי תמשיך לעבוד לפחות עד גיל הפרישה ואף מעבר לה. נראה שבמצב הדברים, עלינו לפסוק סכום גלובלי סביר והוגן עבור הפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד (וראו ע"א 722/86 יאסר יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג (3), 845 וכן ראו דברי השופט מ' חשין ז"ל" בע"א 2061/90 מרצלו נ' מ"י (פ"ד מז (ח) 802, 822 01/03/93).
לאור השיקולים דלעיל, ומאחר ועסקינן בתובעת חרוצה מחד, אך לא נותרו לה שנים רבות עד גיל הפרישה מאידך, סבורני כי עליי לפסוק סכום גלובאלי של 15,000 ₪ בגין פגיעה בכושר ההשתכרות של התובעת.
כאב וסבל
"לפום צער אגרא", אך בהתחשב בגילה של התובעת, והעובדה שהתרשמתי מעדותה שסבלה סבל של ממש בעקבות התאונה והעובדה שנאלצה לנהל התיק עד תומו, תוך עינוי דין ונסיונות להטיל דופי ביושרה בחקירתה הנגדית ה"צולבת" החלטתי לעשות שימוש בסמכות שניתנה לבית המשפט בהתאם לתקנה 2(ב) תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976 ולפסוק לטובת התובעת סכום של 15,000 ₪ בגין ראש נזק זה.
הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות
התביעה סבורה כי לתובעת נגרמו הוצאות נסיעה וניידות מוגברות בעקבות התאונה. הנתבעת סבורה כי ללא הוכחות כדבעי אין לפצות בגין ראש נזק זה.
אני סבור שבמצב דברים זה, בסמכות ביהמ"ש לפסוק פיצוי גם בהיעדר קבלות. (ולעניין זה ראה ע"א 525/74 אסבטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פזגז חברה לשווק בע"מ פ"מ ל(3) 251, בעמ' 284). משכך, בגין ראש נזק זה יש לשלם לתובעת סכום סביר והוגן בגין הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות אותן לא מכסות קופת החולים, לעבר ולעתיד, בסך של 2,500 ₪ .
עזרת הזולת
ב"כ התביעה טענה בתחשיבי הנזק כי נזקקה לעזרת בני משפחתה בביצוע פעולות יומיומיות. הנתבעת מנגד סבורה כי בהיעדר קבלות, ולאור העובדה כי עסקינן בעזרה שאינה חורגת מהעזרה הנהוגה בין בני משפחה אין לפצותה בגין ראש נזק זה.
כפי שטענה ב"כ הנתבעת, עסקינן בנזק מיוחד אשר יש להוכיחו בראיות של ממש, ולא הומצאו לבית המשפט הוכחות כי התובעת נזקקה לעזרה החורגת מהעזרה המקובלת בין בני משפחה (ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז פ"ד לח(3) 588, 580).
שוכנעתי כי התובעת נזקקה בתקופת אי הכושר, בחודשיים הסמוכים לתאונה, לעזרה וטיפול של בני משפחתה. עזרה כזו הינה עזרה סיעודית, ואיננה עניין שבשגרת בני משפחה. לפי הכלל ש"לא ייהנה מעוול מעוולתו", ככל שהעזרה חורגת מעזרה סבירה, תזכה את הנפגע בפיצוי בגינה, ואין בעובדה שבסופו של יום לא שילמה התובעת לבני משפחתה ולא נתקבלו קבלות מהם בכדי לשנות זאת (ראו בע"א 5774/95 יצחק שכטר נ' אלה כץ, תק-על 97(3) 919).
לאור כל האמור לעיל, הנתבעת תפצה את התובעת בגין עזרת צד ג' בסכום סביר והוגן של 2,500 ₪.
הוצאות משפט ושכר טרחה
בנוסף הנתבעות תשלמנה לתובעת הן את הוצאות המשפט והן שכר טרחת עו"ד בשיעור 15.2% מהסכומים דלעיל.
ניתן היום, א' טבת תשע"ז, 30 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.
