ת"א 6188-07-14 נ. נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים

רקע וטענות הצדדים

בפני מונחת תביעה שהוגשה על ידי גב' נ.ת., ילידת שנת 1956 (להלן: "התובעת") בגין אירוע שלטענתה נופל להגדרת "תאונת דרכים" שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). התאונה אירעה ביום 4.11.10 בזמן שעמדה התובעת בקרבת תחנת אוטובוס, פגע בה לפתע אופנוע אשר נסע לעברה, גרר אותה וגנב ממנה את התיק (להלן: "התאונה").

הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות, והן בשאלת הנזק.

התביעה הגישה תחשיבי נזק ביום 1.2.16 ומנגד הגישה ב"כ ההגנה תחשיבי נזק ביום 18.2.16. ביום 21.2.16, לאחר עיון בתחשיבים הצעתי לצדדים להגיע להסדר דיוני המבוסס על שקלול הסיכויים והסיכונים כפי שאלו השתקפו בעיני בית המשפט נכון לאותו שלב , בבחינת "מִִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" [זכריה, ח, טז].

מאחר ועסקינן בתיק שלא מדובר בו בנכות ניכרת סברתי שראוי כי הנתבעת תפצה את התובעת בסך לא משמעותי בבחינת "אין הצר שווה בנזק המלך". על אף האמור, הצדדים לא השכילו להגיע להסדר, ולכן לא היה מנוס מלקבוע את התיק להוכחות ולהכריעו לפי העיקרון של "ייקב הדין את ההר" (מסכת סנהדרין דף ו' עמ' ב').

דיון הוכחות התקיים ביום 21.12.16 ובו העידה רק התובעת. בסוף הדיון סיכמו הצדדים טענותיהם, בעל פה.

התביעה טענה (עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 21.12.16) כי מדובר תאונת דרכים באופן חד משמעי. לדברי ב"כ התובעת המלומד מתקיימות החזקות המרבות בחוק הפלת"ד ופסיקות בתי המשפט השונים בעניין זה ברורות. בנוסף הנטל להוכיח כי לא מדובר בתאונת דרכים נופל על כתפי הנתבעת, שלא הרימה את הנטל לכך. גם חוות דעתו של המומחה תומכת בעמדתו.

בנוסף ב"כ התובעת מפנה למה שנפסק ברע"א 6954/11 קרנית נ' עזבון המנוחה זינו טל ז"ל ואח' שם נקבע כי על אף שהנהג שדרס את המנוחה הורשע ברצח, קבע ביהמ"ש כי מדובר ב"תאונת דרכים".

בנוסף סבורה התביעה כי התובעת עמדה בחקירה נגדית מתישה על דוכן עדים באופן קוהרנטי וברור, וזאת על אף הזמן הרב שחלף. הוא הוסיף שאין לדרוש מתובע בתיק פלת"ד לדעת מה היתה בדיוק מטרתו של הנהג הפוגע. כמו כן הוא הדגיש שהנתבעת פעלה ביעילות וזריזות, ודיווחה על האירוע למשטרה, מכאן אמינותה.

ב"כ הנתבעת המלומדת מנגד טענה כי אין מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדתה בחוק הפלת"ד. ראשית מפנה הנתבעת לסתירות שנמצאו בגרסתה של התובעת. בגרסה שמסרה התובעת למשטרה כשעתיים לאחר האירוע טענה כי אופנוע עלה על המדרכה, נצמד אליה, חטף לה שקית מהיד דחף אותה, והיא נפלה ונחבלה אך לא איבדה הכרתה. לעומת זאת על דוכן העדים העידה כי איבדה הכרתה, טענה זו לא הועלתה בכתב התביעה, לא בתצהיר התביעה, בפני מומחה ביהמ"ש, בפני מד"א או בית החולים. בנוסף בדוח מד"א נרשם כי: "נפצעה במצב קל, סובלת מפציעה קלה בגפיים תחתונות, בבדיקה נמצא כי הפצועה בהכרה מלאה". גם רופאת המשפחה רשמה :" ללא איבוד הכרה".

לגופו של עניין, גם אם התובעת נפגעה מהאופנוע, הרי שהשימוש שעשה הנהג השודד, בעת ביצוע השוד לא היווה "סיכון תחבורתי". בנוסף סבורה ההגנה כי חלה החזקה ממעטת לפי חוק הפלת"ד לפיה לא יראו תאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו ולרכושו של מאן דהו. היא הפנתה לפסיקה ברע"א 9384/05 מגדל נ' עאסם, רע"א 1117/09 קרנית נ' בלבן, רע"א 10907/08 עזבון המנוח ראשיד סאמי נ' קרנית ורע"א 6284/10 קרנית נ' רבקה אליצור. המשותף בכל פסקי הדין הללו, הינו העובדה כי החזקה הממעטת תכליתה להוציא מגדרי חוק הפלת"ד שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה ושוד הוא כמובן אחד מאלו.

דיון והכרעה

בעניין החבות

סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א – 1971 קובע את הכלל לפיו קביעת ממצאים עובדתיים על פי עדות יחידה של בעל דין, מותנית בקיומה של תוספת ראייתית מסוג סיוע, התומכת בגרסה עובדתית לגבי יסודות העוולה.