פלוני נ' בית הספר פלוני ואח'

התובע נפגע לטענתו בעת היותו תלמיד, לאחר שהחליק במדרגות בית ספר בו למד. מכאן תביעתו נגד המוסד החינוכי ומבטחתו. הצדדים חלוקים באשר לאופן קרות האירוע, אחריות הנתבעות לנזקו של התובע ולגובה הנזק.

טיבם המדויק של פרטים מסוימים עומעם לשם הגנה על פרטיות התובע.

1. טיב המחלוקת

1. הצדדים אינם חלוקים על כך כי התובע, יליד X.X.98, למד במועד הרלבנטי בכיתה י"א, בנתבעת 1 – בית ספר פרטי (להלן גם: "בית הספר"/"הנתבעת"), אשר נתבעת 2 היא מבטחתה. מוסכם כי התובע נפגע ביום 17.10.14 בקרסול ימין, בעת שירד במדרגות בית הספר (להלן: "המדרגות" ו- "התאונה", לפי העניין), וכי נכותו הרפואית היא בשיעור 9%.

    

2. לוז טענות התובע הוא, כי הוא החליק בעת רדתו במדרגות, בשל רשלנות הנתבעת אשר מצאה את ביטויה בין היתר בכך שהיא נמנעה מלתחזק אותן. הנתבעת מנגד כופרת באחריותה לתאונה הנטענת, בטוענה כי לא נפל כל פגם בהתנהלותה.

    

3. התובע נסמך בראיותיו על עדותו שלו, עדויות חברו לספסל הלימודים, מ' (להלן: "החבר"), אביו, פ' (להלן: "האב") ומזכירת בית הספר, מ' (להלן: "המזכירה"), כמו גם תיעוד שיפורט בהמשך. המזכירה זומנה כעדת הגנה, אך העידה מטעם התובע, לאחר שהנתבעות וויתרו על עדותה. למעט המזכירה, העדים הגישו תצהירי עדות ראשית. הנתבעת נמנעה מלהעיד עדים, והסתמכה על תיעוד שיבואר להלן.

    

   התובע העיד פעמיים- הן במסגרת דיון מקדמי (פ' עמ' 2 ואילך) והן בשלב ההוכחות (פ' עמ' 8 ואילך). בכל הנוגע לאופן קרות התאונה העיד הוא לבדו. החבר העיד (עמ' 21 ואילך), בין היתר, כי הוא הגיע למקום התאונה סמוך לאחר התרחשותה והבחין במורה אשר סייע לתובע. החבר צילם עוד ביום האירוע את המדרגות (ת/1+ ת/2). האב העיד (עמ' 24 ואילך) בין היתר, כי לאחר שקיבל הודעה מבנו על אודות התאונה הגיע לבית הספר ופינה אותו לבית החולים. בהמשך סייע לו בתקופת החלמתו ונפגע בשל כך בהכנסותיו. המזכירה העידה (פ' עמ' 29) באשר לסוגיות הנוגעות להתנהלות בית הספר.

    

   תחילה לשאלת האחריות.

    

   2. תמצית טיעוני הצדדים בשאלת האחריות

    

4. עיקר טענות התובע הוא, כי הוא מסר עדות מהימנה לפיה התאונה אירעה עת החליק במדרגות, ובהגינותו מסר כי הסיבה להחלקה אינה ידועה לו. עם זאת טענתו היא כי הוא החליק בשל היעדרם של מעקה בטיחות בגרם המדרגות כמו גם העדרם של פסים מונעי החלקה על גבי המדרגות (להלן: "הפסים"). קיימת חובה על פי הוראות הדין ועל פי חוזר מנכ"ל משרד החינוך באשר לסידורי בטיחות במוסדות חינוך (נספח ט' לראיות התובע), להתקין מעקה בטיחות ופסים. העדרם של שניים אלה בנסיבות מהווה מפגע. משכך, גרם המדרגות הרלבנטי ובו המדרגה עליה החליק היו פגומים, וזאת אף בלא קשר לשאלה האם היו רטובים בעת התאונה. הנתבעת היא מונעת הנזק הטובה ביותר, שכן ע"י הוצאה כספית זעומה היה בידה לעשות כן, לו דאגה לקיומם של פסים תקינים.

    

5. חברו של התובע העיד כי הוא צילם ביום התאונה, לבקשת התובע, את המדרגות (ת/1+ ת/2). גם המזכירה אישרה בעדותה את מקום המפגע (פ' עמ' 31 שו' 9). הנתבעת, כמוסד חינוכי בו למד, חבה כלפיו חובת זהירות מושגית וקונקרטית. הנתבעת נמנעה מלטעון לקיומו של אשם תורם. מן הדין להעביר את נטל השכנוע אליה, מכוח הכלל "הדבר מדבר בעדו" מושא סע' 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

    

6. הנתבעת חדלה בזמן אמת מלחקור את התאונה. עם זאת, מכתב הנתבעת מיום 8.10.15 (נספח ז' לראיות התובע), מלמד על כי התאונה הייתה ידועה לה. המכתב נחתם ע"י המזכירה (פ' עמ' 30 שו' 40). למול עדי התביעה, הנתבעות נמנעו מהבאת עדים כלשהם, וממילא נמנעו מלהעיד הן את המורה אשר סייע לתובע לאחר נפילתו והן את רכז הביטחון של הנתבעת. להימנעות זו נודעת משמעות ראייתית לחובתן. בנוסף, הנתבעות וויתרו על העדת המזכירה על אף שהתייצבה לדיון. חלף זאת טענו נגד התובע, על שלא עדכן אותם בדבר מפגע גם לאחר התאונה. יש לפסול את המסמכים שהוגשו מטעם הנתבעות כראיות לא קבילות, בהעדר התייצבות עורכיהם לעדות.

    

7. במענה לטיעוני הנתבעות הוסיף התובע, כי הפסיקה אשר הוצגה על ידן אינה רלבנטית וכי לא עלה בידן להצביע על כזו התומכת בטיעונן. עוד טען כי אין נפקות לשימוש במילים "החליק" או "מעד" לענייננו (- ביאור להלן); אין כל הצדקה לייחס את התאונה למצב רפואי קודם שלו, ומבדק הבטיחות אליו הפנו הנתבעות ממילא מתייחס לכיתות בלבד, ואין הוא רלבנטי למועד התאונה.

    

8. עיקר טענות הנתבעות הוא, כי דין התביעה להידחות הואיל והתובע לא עמד בנטל להוכיח כי הנתבעת התרשלה כלפיו ובהינתן כי אין הוא יודע מה הייתה הסיבה לתאונה. לא נדרשת כל הדרכה מטעם הנתבעת כיצד לרדת במדרגות. מדובר בתביעה שהוגשה בשיהוי ניכר ודי היה לתובע להסתפק בפיצוי מכוח ביטוח תאונות תלמידים.

    

9. התובע מסר גרסאות שונות לתאונה: בבית החולים מסר בסמוך לאחר התאונה גרסה אותנטית לפיה הוא מעד. מעידה אינה החלקה. בכתב התביעה הסתפק בלציין כי החליק, ונמנע מלטעון לרטיבות במדרגות, לקיומו של מכשול כלשהו או להעדר פסי החלקה. בתשובות לשאלון (נ/1+ נספח י' לראיות התובע) טען לראשונה לרטיבות, בהשיבו כי המדרגות היו חלקות ורטובות- טענה שממנה חזר בו בעדותו. בעדותו בדיון מקדמי, העיד כי החליק וכי אינו זוכר או יודע מדוע. גם בא כוחו הבהיר כך בדיון. בתצהיר עדות ראשית מסר התובע כי המדרגות היו חלקות ובמדרגות היו שרידים של פסי החלקה בכך טען טענה לראשונה טענה זו. בעדותו בבית המשפט אישר כי משך ארבע השנים בהן למד בבית הספר, לפני התאונה ולאחריה לא היה כל שינוי במדרגות. כך אישר גם החבר בעדותו. תמוה כי התובע ביקש מחברו לצלם את המדרגות, אך לא אמר לו מדוע החליק מהן. עדות החבר סותרת את עדות האב באשר לשאלה מי מהם הסיע את התובע לבית החולים.

    

10. התובע נמנע מלהעיד את המורה שהגיע לסייע לו מייד לאחר התאונה ולהימנעות זו נודעת משמעות ראייתית לחובתו. סיבת התאונה היא מצבו הרפואי הקודם של התובע, אשר ניזוק ברגל ימין כשהיה בכיתה ה'. טענת התובע בדבר העדר פסים ומעקה באה בגדר הרחבת חזית. התובע נמנע מהגשת חוות דעת באשר לליקוי נטען במדרגות. המכתב אליו הפנה (נספח ז' לראיותיו) חסר משמעות שכן הוא נרשם לבקשתו כשנה לאחר התאונה ותוכנו נמסר מפיו שלו. התובע נמנע מלהתלונן על מפגע גם לאחר התאונה.

     

11. עוד נטען כי המדרגות היו תקינות וכי לא נפל כל פגם בהתנהלות הנתבעת. הנתבעת התחייבה כלפי משרד החינוך לעמוד בדרישות הבטיחותיות (נספח ב' לראיותיה) אישור בטיחות מינואר 2014 (נספח ג' לראיותיה) נלקח מתיק הבטיחות של בית הספר. האישור מלמד על היעדרו של פגם כלשהו וכי לא בוצע כל שינוי במבנה המחייב היתר בניה. לו היה מפגע, משרד החינוך היה דואג לתקנו. גם המזכירה כתבה במכתב בית הספר מדצמבר 2020 כי במועד התאונה לה היה מפגע כלשהו במדרגות (נספח א' לראיות הנתבעת). המזכירה אף אישרה בעדותו כי בית הספר דאג לניקיון שוטף של המדרגות.

     

12. הנתבעות הרחיבו באשר לכך כי המזכירה התחמקה מלשתף עימן פעולה וכי היא מצויה בקשרי היכרות ומשפחה עם התובע. עדותה הכשירה קבילות המסמכים שהוגשו כראיות מטעם הנתבעות. בד בבד, המידע שמסרה באשר לתאונה נלמד מפי השמועה בלבד ועל כן נעדר הוא משקל.

     

    3. דיון והכרעה בשאלת האחריות

     

13. לאחר ששמעתי בקשב רב את העדויות, כמו גם בחנתי בקפידה את טיעוני הצדדים וכלל הראיות, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. להלן טעמיי.

     

    יודגש כי אף לא אחד מטיעוני הצדדים נעלם מעיניי וכי אין באי איזכורה של טענה או ראיה כלשהי להלן כדי ללמד אחרת.

     

    כמבואר להלן, דין התביעה להתקבל על פי כל אחת משתי דרכים בהן נפסע: הן מאחר ועלה בידי התובע להוכיחה כמי הנושא בנטל לעשות כן, והן, בד בבד ולחלופין, מאחר והתקיימה הצדקה להעברת נטל השכנוע לפתחה של הנתבעת, וזו לא עמדה בו.

     

    תחילה להוראות הדין הרלבנטיות.

     

     

     

     

    3.1 הוראות הדין

     

14. מושכלת יסוד היא, כי לצורך הוכחת התגבשותה של עוולת הרשלנות, על התובע להוכיח קיומן של חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית, הפרתה של זו האחרונה, גרם נזק, וקשר סיבתי בין אותה הפרה, לנזק. חובת הזהירות הקונקרטית מוטלת בגין סיכון בלתי סביר, אשר יש לנקוט אמצעי זהירות סבירים לשם מניעתו. הפרת החובה משמעה סטיה מסטנדרט זהירות [ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113]. קיומה של חובה חקוקה יכול לעיתים לשמש סמן לרף הזהירות בו חייב האדם הסביר [ע"א 335/80 בריגה נ' מוסטפה, פ"ד לו(3) 32].

     

15. הנתבעות לא חלקו על חובות הנתבעת כלפי התובע, כמי הבא בשעריה. אלה קמות הן מכוח היותה מחזיקת המקרקעין [ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2)] והן מכוח חובות הפיקוח וההשגחה המוטלות על המורים וצוות העובדים בה, כלפי התובע כתלמיד- חובה הזהה לחובת הורה כלפי בנו (דנ"א 2571/94 עזבון המנוח ארגמן ז"ל נ' חפצדי ואח', מיום 12.6.96). משכך, אין חולק על קיומן של חובות זהירות מושגית וקונקרטית גם יחד. עוד אין חולק כי נגרם לתובע נזק בתאונה (וראו הסכמת הצדדים באשר לשיעור הנכות).

     

    המחלוקת נסובה אם כן באשר לשאלה האם הופרה חובת הזהירות והאם התקיים קשר סיבתי בין אותה הפרה ולבין הנזק.

     

    3.2 קביעת ממצאי עובדה ומהימנות

     

16. באשר לעדים - בחנתי את התנהגות העדים, נסיבות העניין ואותות האמת, בזהירות הנדרשת, כמו גם מבחני השכל הישר ונסיון החיים, הגיונה הפנימי והחיצוני של כל עדות והשתלבותה במכלול הראיות.

     

17. מצאתי לקבל את עדויות עדי התביעה כמהימנות. כאמור לעיל, התובע העיד פעמיים. באשר לאופן קרות התאונה העיד לבדו. התרשמתי לחיוב מאמינותו של התובע. התובע העיד בנועם ובמתינות. תשובותיו היו ענייניות וניכר כי הפרזה היא ממנו והלאה. בהגינותו שב וציין כי אין הוא יודע מה הסיבה בעטיה החליק. מדובר בטענת "מיגו": לו ביקש התובע להמציא יש מאין טענה שקרית כלפי הנתבעת, יכול היה לטעון טענה "חזקה" יותר, כגון כי החליק על גבי דבר מה היוצר באופן מובהק מפגע. דבקותו בכך כי אין הוא יודע על מה החליק מחלישה לכאורה את טיעונו בדבר רשלנות הנתבעת, למצער ככל שתמונת המצב אינה כוללת את סוגיית פסי ההחלקה, על אודותיה יורחב להלן.

     

18. ככל שקיים שוני מסוים בגרסאות התובע, לא מצאתי כי הוא בעל נפקות ראייתית לחובתו. בניגוד לטיעון הנתבעת, לא מצאתי כי קיימת נפקות לשאלה האם התובע מסר כי "מעד" או כי "החליק". יש לזכור כי בסיכום האישפוז מאוזכרת המילה "מעידה", באופן שאינו מלמד בהכרח על כי מדובר בציטוט מדויק של דברי התובע ע"י הכותב. ואף לו השתמש התובע במונח זה, לא מצאתי כיצד יש בדבר כדי לסייע לנתבעת. פשיטא כי כל התרחשות תאונתית שבה אדם הפוסע או רץ במדרגות ולפתע מוצא עצמו חבול על הארץ, "תזמין" במידה דומה עד כדי שווה בין שימוש במילה "מעדתי" ובין במילה "החלקתי" (בשונה למשל מ"נתקלתי ב..."). איני מתעלם מכך כי התובע העלה טענה בדבר קיומה של רטיבות ולאחר מכן נמנע מלחזור עליה ואולם אין בכך כדי לגרוע מכך כי בעדותו הכפולה לפניי, שב וציין כי הוא אינו יודע מה סיבת ההחלקה.

    כמבואר להלן, מצאתי כי התקיים מפגע אף בלא קשר לשאלת הרטיבות.

     

19. הנתבעת הלינה על כך כי התובע הרחיב חזית בכך שטען באשר להעדרם של פסים. דין הטענה להידחות. עיון בסע' 7 לכתב התביעה המתוקן מעלה, כי בין היתר, טען התובע לרשלנות הנתבעת ע"י תחזוקה לקויה, יצירת סכנה, העדר שימוש באמצעי בטיחות, הפרת הוראות חקוקות, התעלמות ממפגע בטיחותי, אי עשיית מאמץ לסילוק מפגע בטיחות והעדר דאגה מפני מעידה החלקה או נפילה. משכך, גם אם סוגיית הפסים אוזכרה מפורשות רק בתצהיר עדותו הראשית של התובע, לא היה בכך כדי למנוע מן הנתבעת להתמודד עם הטענה בכל דרך שתמצא לנכון.

     

20. טענת התובע לפיה בעת שנחבל והיה כאוב לא נתן דעתו לשאלה מדוע החליק מקובלת עליי כהגיונית ומהימנה. בהינתן כי התובע אינו יודע מדוע החליק, ולאור עדות החבר, לא מצאתי כי הימנעות התובע מלהעיד את המורה פועלת לחובתו. לו העיד התובע פוזיטיבית כי סיבת ההחלקה הייתה כזו או אחרת, והיה נמנע מלהעיד את המורה בעניין זה, אפשר והייתה לדבר נפקות. משאין הוא יודע מה סיבת ההחלקה, לא ברור במה יכול היה המורה להועיל דווקא לתובע. מכל מקום גם הנתבעת לא פעלה לזמנו.

     

21. אני מוצא לדחות את טענת הנתבעת לפיה סיבת התאונה נעוצה בתאונה קודמת שאירעה לתובע ברגלו, מספר שנים קודם לכן. מדובר בטענה בעלמא שלא בוססה כלל ועיקר בראיה כלשהי.

     

22. כמו באשר לתובע, מצאתי כמהימנות גם את עדויות חברו ואביו. עדויות השניים באשר לכך שהתובע לא מסר להם על מה החליק מחזקות את מהימנות התובע. עדות החבר לפיה הוא צילם ביום התאונה את המדרגות מהימנה עליי וממילא לא נסתרה. בניגוד לטיעון הנתבעת, אין כל סתירה בין עדות החבר ולבין עדות האב: האב אישר בעדותו כי גם החבר הסיע את בנו לאחר התאונה (פ' עמ' 27 שו' 32). כך גם העיד החבר ואם עשה כן רק בחלוף זמן לאחר התאונה משום שתחילה לא היה ברשותו רישיון נהיגה אין כל נפקות לדבר.

     

23. רבות הרחיבו הצדדים באשר למזכירה ולנכונותה להעיד. לא מצאתי נפקות רבה בסוגיה זו. החשוב לענייננו הוא, כי גם אם המזכירה לא ששה לשתף פעולה עם הנתבעות, היא התייצבה לעדות. עדותה לא הייתה נגועה באבק התחמקות. לא הייתה כל מניעה להעידה כעדת הגנה. ב"כ הנתבעות המתין עד לאחר תום עדויות התביעה ולאחר ששקל בדבר, בחרו הנתבעות, מטעמיהן, שלא להעידה. לא מצאתי כל סיבה לפקפק במהימנות העדה, אשר עדותה- כמבואר להלן- ממילא אינה בעלת משקל מכריע או אף ממשי בקביעת מסקנתי הסופית בשאלת האחריות.

     

24. לא התעלמתי מכך כי קיימת קרבת משפחה ולמצער היכרות מוקדמת במישור היחסים שבין התובע ומשפחתו, המזכירה ובא כוח התובע. ככל שנטענה טענה בדבר משוא פנים ולו ברמז, לא מצאתי פגם שיש בו כדי להטיל דופי בהתנהלות מי מן הנוגעים בדבר. סופם של דברים הוא כי המזכירה ממילא לא הייתה עדת ראיה לתאונה. יתרה מכך, הנתבעת עצמה ביקשה להסתמך על עדותה היכן שהדבר התיישב עם טיעונה, בד בבד עם טענה לאיון חלקים מעדותה, כעדות מפי השמועה, ב"מקומות" אחרים.

     

25. באשר לגרם המדרגות – בדין הפנה התובע לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל- 1970. אלה קובעות בחלק ג', שעניינו "הגנה מפני נפילה", כי יש לנקוט אמצעים שונים, כמפורט שם, למניעת נפילה ולמניעת החלקה, "כגון חספוס פני השטח" ועוד (סע' 3.02). עוד נקבע כי ככלל יותקנו מאחזי יד בכל מקום שבו קיימת סכנת החלקה, כמפורט שם (סע' 3.03).

     

    התובע הפנה בנוסף לחוזר מנכ"ל משרד החינוך- בטיחות (נספח ט' לראיותיו). בפרק 5.1-52 צוין בין היתר, כי מדרגות שהן חלק מדרך מילוט יתוכננו לפי תקנות התכנון והבניה דלעיל (סע' 6.2.1), וכי "בשלחי המדרגות יש להתקין פסים מונעי החלקה לאורך אף השלח. אם המדרגות עצמן בעלות דרגת התנגדות להחלקה...אין צורך בפסים אלה".

     

    הנתבעת לא חלקה על תחולת האמור בתקנות או חוזר המנכ"ל לענייננו. משלא נסתרה טענת התובע בהקשר זה, מצאתי לקבוע כי ההוראות הנ"ל חייבו את הנתבעת במועד התאונה.

     

26. אלא שמעבר להיות אלה מחייבות, ממילא פעלה הנתבעת בהתאם להם עובר לתאונה, למצער בכל הנוגע להתקנת הפסים- אם כי לא באופן מלא. עיון בתמונה ת/1 מלמד בבירור על כך כי הותקנו פסים בגרם מדרגות סמוך לזה שבו החליק התובע, וכי פסים אלה נשחקו במידה משתנה כזו או אחרת במדרגות השונות. נשחקו- אך נותרו קיימים. לעומת זאת, בתמונה ת/2 המתעדת את גרם המדרגות בו החליק התובע, ניתן להבחין כי הפסים אינם קיימים עוד, בעקבות שחיקתם. ניתן להבחין בבירור בשרידיהם המועטים.

     

27. מסקנות עד כאן - לאור כל המפורט מעלה, מצאתי בלא היסוס לקבוע ממצאי עובדה אלה:

     

    התובע החליק במדרגות המתועדות ב-ת/2, על גבי המדרגה שסומנה שם על ידו. הסיבה להחלקה נותרה עמומה. על הנתבעת הייתה מוטלת חובה על פי דין לפעול לשם מניעת החלקה. הנתבעת אכן פעלה בהתאם לחובתה זו, עובר לתאונה, בכך שהתקינה פסים למניעת החלקה במדרגות בית הספר. עם זאת, הנתבעת חדלה בהמשך מלתחזק את המדרגות בכך שנמנעה מלחדש את הפסים. בהתאם, אלה הלכו ונשחקו עד כדי היעלמותם בפועל, בגרם המדרגות בו החליק התובע. אף מבלי לקבוע מסמרות בשאלה האם אכן הייתה הנתבעת חייבת בהתקנת מעקה/מאחז יד (- הסוגיה לא בוררה די הצורך), די במחדלה שבאי תיחזוק הפסים לשם קביעה כי בכך יצרה היא מפגע בטיחות, או למצער חדלה מלמנוע את התהוותו.

     

28. כאמירה נורמטיבית המבוססת על שיקולי מדיניות שיפוטית, שכל ישר והגיונם של דברים, אני מוצא לקבוע כי התאונה הייתה נמנעת, בהסתברות גבוהה, לו חודשו הפסים שנשחקו. הדבר מתיישב היטב עם החובה להתקינם ועצם ההצדקה לקבוע בדין חובה זו.

     

29. לבד מאיזכור רפה ביותר בסיכומיה לענין הנזק, נמנעה הנתבעת מלטעון לקיומו של אשם תורם. אין כל ראיה לקיומו ובהתאם לא מצאתי כל הצדקה לקבעו.

     

30. לאור קביעותיי אלה, שוב אין נפקות ממשית לחלק מטיעוני הנתבעת בהקשר זה. המסקנה אליה הגעתי נלמדת בנקל מן הראיות שלפניי. הגעה למסקנה זו אינה מותנית בחוות דעת מקצועית באשר למדרגות, כך שהעדרה של זו אינו רלבנטי. בהתאם, אין כל נפקות לטענת השיהוי שבהגשת התביעה. הגשתה בחלוף שנה מהאירוע לא הייתה משנה את הנתונים שפורטו לעיל. הנתבעת לא הצביעה על נזק ראייתי שנגרם לה. בהתאם אין נפקות לכך כי התובע נמנע מלהתלונן על המפגע לאחר התאונה או לתוכן המכתב (נספח ז' לראיותיו).

     

31. אף בהתעלם מאי קבילות ולו חלק מראיות הנתבעת, בחינתן מעלה כי אין בהן כדי לסייע להגנתה: התחייבות הנתבעת כלפי משרד החינוך לעמוד בדרישות הבטיחותיות, אישור המלמד על העדר פגם או קביעת המזכירה בדבר העדר ליקוי- כל אלה אינם גוברים על הראיות לפיהן הנתבעת יצרה במחדלה את המפגע האמור, כמפורט מעלה.

     

32. לאור כל האמור מצאתי כי התובע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו במשפט האזרחי, להוכיח את רשלנות הנתבעת. משהצדדים לא טענו בדבר, אמנע מקביעות באשר להתקיימותה של העוולה הפרת חובה חקוקה. די בקיים כדי לחייב את הנתבעת בדין.

     

    3.4 קבלת התביעה בדרך חלופית של העברת נטל השכנוע

     

33. התובע טען הן ברישא כתב התביעה והן בסיכומיו, לתחולת הכלל "הדבר מדבר בעדו", מכוח סע' 41 לפקודת הנזיקין. הנתבעת, מטעמיה, לא השיבה כל מענה לטענה ובכך נמנעה מלסותרה. די בכך לשם קבלתה ועם זאת אייחד מילים מספר לסוגיה זו.

     

34. הוראת החיקוק הנ"ל קובעת כי:

     

    "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".

     

35. אם כן, העברת נטל השכנוע תהא עם התקיימם של שלשה תנאים: א. לתובע לא הייתה ידיעה או יכולת לדעת מה הן הנסיבות לאירוע הנזק; ב. הנזק נגרם ע"י נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; ג. אירוע התאונה מתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר עם המסקנה כי נקט זהירות סבירה.

     

36. משקמה תחולה לכלל, מתמלאת גם הדרישה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק. המועד הרלבנטי לבחינת ידיעת התובע מושא התנאי הראשון הוא מועד התרחשות הנזק. באשר לתנאי השני נפסק, כי די בשליטה אפקטיבית של הנתבע בנכס. באשר לתנאי השלישי נקבע בין היתר, כי הוא דורש הוכחת הסתברות כללית לקיום רשלנות, להבדיל מהסתברותה של אפשרות מסוימת כגורם לנזק [להרחבה ראו: ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539; ע"א 241/89 ישראליפט בע"מ נ' הינדלי ואח', פ"ד מט(1), 45].

     

    ככל שעסקינן ברשלנות רפואית, נקבע כי אי-השוויון שביחסים שבין רופא למטופל מצדיק לעיתים את העברת נטל השכנוע [ע"א 6948/02 אדנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 535].

     

37. כאמור, התובע יודע כי החליק, אם כי אינו יודע מדוע. לעיל צוין כי דין התביעה להתקבל אף בלא העברת הנטל, וכי לשם כך- בשים לב ליתר הראיות שהוכחו- די בידיעתו כי החליק גרידא.

     

38. העברת הנטל מוצדקת בנסיבות: התנאי הראשון התגבש, שכן התובע אינו יודע מהן נסיבות התאונה- קרי, מה הסיבה להחלקה. התנאי השני מתקיים שכן המדרגות היו בשליטה למצער אפקטיבית של הנתבעת. התנאי השלישי התגבש, עם הוכחת מחדלה של הנתבעת באי חידוש הפסים.

     

    ברקע הדברים יש לזכור את אי השוויון ביחסי התובע כתלמיד למול המוסד החינוכי, כחיזוק נוסף להצדקה שבהעברת הנטל, כאנלוגיה לעניין אדנה הנ"ל.

     

    אשר על כן, גם בדרך זו, דין התביעה להתקבל.

     

    מכאן לשאלת הנזק.

     

    4. דיון בשאלת הנזק

     

39. הצדדים הסכימו כי נכותו הרפואית של התובע היא בשיעור 9%.

     

40. באשר לנכותו התפקודית של התובע - כידוע, זו נקבעת על יסוד מכלול הראיות והנסיבות. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא ממנה ניתן לסטות מקום בו מוצדק הדבר. יש ליתן משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ובהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצוע הנפגע, תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות המלמדות על השלכה תפקודית בפועל, כגון שינוי בשכר הנפגע [ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פד"י נב(3) 792; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (מיום 23.8.10)].

     

41. הנחת מוצא היא, כי נכויות בשיעור 5% ואף 10%, מטבען אינן משפיעות על כושר ההשתכרות של אדם מן הישוב. בהתאם, הנטייה היא שלא לפסוק בעניינן פיצוי לפי אחוז הנכות, אלא סכום גלובלי [קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה רביעית (1997), עמ' 392 והאסמכתאות שם].

     

42. התובע העלה טענות שונות בסיכומיו לעניין הנזק, בלא ביסוס. הדין עם הנתבעת בטיעונה לפיו תצהיר עדותו הראשית של התובע הוא התשתית העובדתית להוכחת נזקיו. אכן, כפי טענת הנתבעת, התובע לא הצביע על ראיות קונקרטיות לשם הוכחת טיעונים אותם טען בסיכומי.

     

43. התובע ציין בתצהירו כי הוא סובל מכאבים וכי הוא מוגבל בפעילות ספורטיבית. טענה זו מהימנה עליי לאור הגיונם של דברים. אין חולק כי התובע נותח לאחר התאונה, אושפז למשך שבוע, הוגבל בדריכה ונעזר בהליכון. עוד טען כי נזקק לטיפולי פיזיותרפיה. באוקטובר 2017 עבר ניתוח נוסף להוצאת המתכות, ולאחריו שוב הוגבל בדריכה. בגין כל אלה מן הדין לפצות את התובע בגין נזק לא ממוני.

     

44. עוד ציין התובע כי הוא נזקק לעזרת צד ג' ואפשר ועוד ייזקק לה. לדבריו הוא נאלץ לוותר על עבודה ברשת "מקדונלדס" ולהסתפק בעבודה במוקד שירות. אין חולק כי לאחר חודש היעדרות, סיים התובע את לימודיו בהצטיינות וכי בעת מתן עדותו עמד הוא לסיים את לימודיו באוניברסיטת אריאל כסטודנט להנדסת חשמל.

     

45. לא הוצגו כל נתוני שכר המלמדים על הפסדי עבר כלשהם, או על גריעה מכושר השתכרות בעתיד. לא הוצגו ראיות באשר לעזרת צד ג'. לא הוצגה כל ראיה לפיה מן הדין לסטות מן החזקה לפיה נכותו התפקודית של התובע עולה על זו הרפואית. משכך, מצאתי לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע אף היא בשיעור 9%.

     

    מכאן לכימות הנזק.

     

    ראשי הנזק

46. לשם הנוחות אחזור על הנתונים הרלבנטיים:

    התובע יליד: 2.3.98

    מועד התאונה: 17.10.14

    גיל התובע בעת התאונה: 16.7

    גיל התובע כיום: 24.2

    שיעור הנכות הרפואית: 9%

    שיעור הנכות התפקודית: 9%

     

    הפסד שכר לעבר

47. הפסדי עבר באים בגדר "נזק מיוחד", שיש להוכיחו בראיות, שכן לאור טבעו ואופיו ניתן בדרך כלל להציגו במדויק [ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי ואח', פ"ד לט(1), 477, 489].

     

48. התאונה אירעה בעת שהיה התובע כבן 16.7. נכון למועד עדותו צפוי היה התובע לסיים את לימודיו בהנדסת חשמל. התובע טען להפסד עבר אך טיעונו נותר בעלמא, בלא כל תימוכין. משכך, לא יפוצה ברכיב זה.

     

    גריעה מכושר ההשתכרות

49. ככלל, אין בהכרח התאמה בין הפסד כושר ההשתכרות ולבין שיעור הנכות הרפואית והנכות התפקודית, כשם שאין בהכרח התאמה בין שתי האחרונות עצמן (עניין גירוגיסיאן הנ"ל). אבדן כושר ההשתכרות נבחן על פי אובדנו של היחיד תוך התחשבות בכלל הנסיבות.

    בבחינת שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, שיעור ההיוון יהא לפי 3% (ע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב ואח' נ' פלוני ואח', מיום 8.8.19).

     

50. בע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס(3), 13, נקבע בין היתר, כי נקודת המוצא באשר לקטינים בעת מועד התאונה, אשר מסלול עבודתם ודרך השתכרותם טרם התגבשו, היא כי יש לערוך את חישוב אבדן כושר ההשתכרות שלהם על בסיס ההנחה שאלמלא התאונה היו משתכרים כשיעור השכר הממוצע במשק. כך הדבר באשר לכל קטין באשר הוא, ללא יוצא מן הכלל. מדובר בהנחה הניתנת לסתירה, בהתאם לגיל, סיכוי לעבוד במדינה אחרת, כישורים השכלה או מאווים מוכחים ובלבד שמדובר בראיות בעלות משקל רב בעניינו של הקטין הספציפי. ככל שגיל הקטין קרוב יותר לבגרות תגבר האפשרות לסטות מן החזקה, אלא שגם אז הסטייה תהא נמוכה.

     

51. הלכת אבו חנא הורחבה גם באשר לצעירים אשר חצו את סף הקטינות, כניזוקים בתקופת הצבא או לאחר שחרור מצה"ל, אשר טרם החלו את דרכם המקצועית (ע"א 4772/02 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' צ'יבוטארו, מיום 25.11.09; רע"א7490/11 פחרי נ' חאג', מיום 28.12.11).

     

52. התובע בא בגדר אלה, בשים לב לגילו ולכך כי טרם סיים את לימודיו המקצועיים. התובע טען בסיכומיו- ללא כל ביסוס ראייתי – כי שכרו ההתחלתי הצפוי כבוגר לימודי הנדסת חשמל מתחיל מ- 12,000 ₪ לחודש (אף לא צוין אם מדובר בשכר ברוטו) ובחוף שנים בודדות מגיע כדי 20,000 ₪. בהעדר ביסוס, לא ניתן לקבל טיעון זה כראיה בעלת משקל.

     

53. בהעדר ראיות לסתור לכאן או לכאן, לא מצאתי הצדקה בנסיבות לסטות מברירת המחדל לפיה בסיס השכר לחישוב הפסד עתיד הוא השכר הממוצע במשק. סטייה כאמור תחטא למטרה שבבסיס החזקה, המהווה נקודת מוצא ליצירת האחדה של הפיצוי (ע"א 1972/03 שרון נ' רקובה, מיום 11.10.05). משכך בסיס השכר הוא 10,582 ₪ - קרי, השכר הממוצע במשק.

     

54. על יסוד האמור, בשים לב למאפייניו של התובע כמבואר לעיל, הסיכוי שמא הנכות תגרום לפגיעה בכושר השתכרותו ובהנחה כי יעבוד עד לגיל 67 (בהיותו שכיר) ולתחשיב האקטוארי, מצאתי לקבוע פיצוי גלובלי בראש נזק זה, בסך 185,000 ש"ח, כאשר הפיצוי הוא בגבולות 60% מן התחשיב האקטוארי ובצירוף הפסד פנסיה בשיעור 12.5%.

     

    עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

55. התובע טען בסיכומיו כי יש לפצותו ברכיב זה בסך 60,000 ₪, אך לא הציג כל ראיה לתמוך. לטענת הנתבעת משכך, אין לפצותו.

     

    הלכה היא, כי עזרת צד ג' שניתנה ע"י קרוב משפחה של הניזוק אינה מהווה עילה לשלילת פיצוי בגין רכיב זה [ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח', פ"ד כח(1), 277, 279]. יש לבחון האם היה הניזוק זכאי לקבלה ולא אם ניתנה בפועל. על אף העדר כל ראיה, אניח כי התובע אכן נזקק לעזרה מסוימת, למצער בשבועות שלאחר התאונה, והואיל ועבר ניתוח נוסף, באוקטובר 2017. בהינתן כי אין מניעה לפסוק סך גלובלי [ע"א 663/84 עטיה ואח' נ' עטיה ואח', פ"ד מד(3), 720, 730], מצאתי לקבוע פיצוי גלובלי בראש נזק זה בסך 15,000 ₪.

     

    הוצאות רפואיות ונסיעות

56. התובע טען ללא סימוכין כי נגרמו לו הוצאות רפואיות ועתר לפיצוי בסך העולה על 100,000 ₪.

     

    הוצאות כאמור הן בגדר נזק מיוחד הטעון הוכחה. נזק כאמור לא הוכח. כידוע, זכאי התובע לקבל טיפול רפואי במסגרת קופת החולים [ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2), 724].

     

    לאור האמור ולאור קביעותיי באשר למהות הפגיעה, מצאתי לקבוע פיצוי גלובלי בראש נזק זה בסך 10,000 ₪.

     

    נזק לא ממוני

57. אין חולק כי הן התאונה והן ההליכים הרפואיים השונים אותם עבר התובע לאחריה, לרבות מגבלותיו השונות, גרמו לו לסבל ולקשיי תפקוד. בהתאם להנחיות הפסיקה באשר לפיצוי בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין מסוג זה, מצאתי לקבוע לתובע פיצוי בסך 50,000 ₪.

     

58. הערכת הנזק

    להלן חישוב הנזק לאור האמור לעיל:

     

    • גריעה מכושר השתכרות בתוספת פנסיה185,000 ש"ח

    • עזרת הזולת 15,000 ש"ח

    • הוצאות רפואיות ונסיבות10,000 ש"ח

    • נזק לא ממוני50,000 ש"ח

       

      סה"כ- 260,000 ש"ח

       

       

      סוף דבר

       

      הנתבעת תשלם לתובע את נזקו בסך 260,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% וכן הוצאות משפט.

      כלל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

       

      זכות ערעור כחוק.

       

      פסק הדין יישלח לצדדים.

       

      ניתן היום, י"ד אייר תשפ"ב, 15 מאי 2022, בהעדר הצדדים.