אמסלם נ' עזריה ואח'

לפני ביהמ"ש תביעה לביטול הסכם לרכישת מניות, להשבה ולפיצוי, לרבות בגין עוולת לשון הרע.

הגשת כתבי טענות ודיונים

1. התובע הגיש בתאריך 28.9.22 כתב תביעה בו ביקש לחייב הנתבעים לשלם לו הסך של 441,700 ₪. ביהמ"ש (כבוד הרשם יוחנן גבאי) נתן בתאריך 1.1.23 פסק דין נגד נתבע 3 ובתאריך 27.3.23 פסק דין נגד נתבעים 1 ו- 4, בהעדר כתב הגנה. נתבע 2 הגיש כתב הגנה בתאריך 3.5.23. ביהמ"ש ביטל בתאריך 16.5.23 פסק הדין נגד נתבעים 1 ו- 4 ובתאריך 1.6.23 ביטל פסק הדין נגד נתבע 3, תוך חיובם של נתבעים 1, 3 ו- 4 בהוצאות. ביהמ"ש קבע בתאריך 3.8.23 כי מוצו הליכים מקדמיים ונתן צו להגשת ראיות. ביהמ"ש ביטל בתאריך 18.9.23 מתן הצו להגשת ראיות והאריך, לבקשת התובע, המועד להגשת בקשות מקדמיות תוך חיובו בהוצאות. הדיון הראשון התקיים בתאריך 27.11.23 ובו ביהמ"ש נתן החלטות בבקשות המקדמיות של התובע. ביהמ"ש שב וקבע בתאריך 15.12.23 כי מוצו הליכים מקדמיים ושב ונתן צו להגשת ראיות. התובע הגיש ראיותיו בתאריך 1.1.24 והנתבעים, לאחר שהוזהרו, בתאריך 7.2.24. הדיון השני התקיים בתאריך 3.3.24 ובו ביהמ"ש הכין שמיעת הראיות. הדיון השלישי התקיים בתאריך 18.7.24 ובו נחקרו מטעם התובע, הוא עצמו, ה"ה אורי אמסלם ואייל אמסלם (להלן: "אורי ואייל"), עו"ד שחל יריב, וגב' ענבל רז (להלן: "האם"). ביהמ"ש קבע מועד נוסף לחקירת עדי הנתבעים. הדיון הרביעי התקיים בתאריך 16.2.25 ובו נחקר נתבע 2 (להלן: "אליאב"). נתבעים 1 ו- 4 לא התייצבו לדיון למרות שביהמ"ש דחה בקשתם להיחקר בהיוועדות חזותית. התובע הודיע בתאריך 4.3.25 כי הוא מוותר על כוונתו לזמן מי מהנתבעים שלא התייצב לדיון, כעד מטעמו. תמליל הדיון שהוקלט התקבל בתאריך 20.3.25 ובאותו יום ביהמ"ש פרסם הפרוטוקול ונתן צו להגשת סיכומים. התובע הגיש סיכומיו, לאחר שביקש וקיבל ארכה, בתאריך 9.4.25 והנתבעים הגישו סיכומיהם בתאריך 23.4.25. הנתבעים החליפו בסיכומיהם את מספרי הנתבעים 2 ו- 3, אך ביהמ"ש נצמד בפסק הדין למספריהם על פי כתב התביעה.

    

   דיון והכרעה

2. על ביהמ"ש לקבוע האם יש לבטל הסכם רכישת המניות ולחייב הנתבעים להשיב לתובע התמורה ששילם בגין רכישת המניות וכן בפיצוי בגין עוגמת נפש ולשון הרע והחזר הוצאות ואם כן, בכמה.

    

   טענות התובע

3. התובע טען בכתב התביעה כי התקשר עם הנתבעים 1-2 (להלן: "משה ואליאב") בתאריך 22.5.22 בהסכם (להלן: "ההסכם") לרכישת 30% ממניות חברת בובו בירה בע"מ (להלן: "חברת בובו"), וזאת בתמורה המשקפת שווי מופקע של מיליון ₪. התובע טען שמשה הוא הדירקטור והבעלים של 30% ממניות חברת בובו, אשר מכר לו במסגרת ההסכם למכירת המניות 15% ממניות החברה, אליאב הוא דירקטור, מנכ"ל ובעלים של 30% ממניות החברה, ומי שמכר לו 15% ממניות החברה שבבעלותו, אליעד הוא דירקטור ובעלים של 40% ממניות החברה, ומי שהיה אמון על פעילותה השוטפת של החברה ועובדיה וכי בפועל מי שרשומה פורמלית כבעלים של 40% היא הגב' דולב נעים – אחותו של אליעד ורישום פיקטיבי זה נעשה על ידי אליעד על מנת לחמוק מתשלום והצגת הכנסותיו מהחברה בהליך הגירושין שהוא מנהל והנתבעת 4 (להלן: "שירן") היא רעייתו של משה. התובע ביקש לבטל ההסכם, לחייב את משה, אליאב ואליעד להשיב לו התמורה ששילם וכן פיצוי בגין עוגמת נפש והחזר הוצאות וכן ביקש לחייב את משה ושירן לשלם לו פיצוי בגין לשון הרע על פי חוק איסור לשון הרע התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").

    

   טענות משה ושירן

4. משה ושירן חזרו בכתב הגנתם על טענות אליאב כפי שיפורטו בהמשך וכן טענו שעל התובע להפנות טענותיו לחברת בובו. לעניין הטענה לעניין לשון הרע, משה ושירן טענו לתחולת הגנות שונות בחוק איסור לשון הרע כפי שיפורט בהמשך.

    

   טענות אליאב 

5. אליאב טען בכתב הגנתו שענייננו בתביעת סרק מחוסרת תום לב שעילתה היחידה הינה "טעות בכדאיות העסקה", הנסמכת על הטעיות וסילופים של שברירי טענות וכי התובע עודנו חב כספים רבים לנתבעים, הן חוזית והן נזיקית/רשלנית.

    

    

   טענות אליעד

6. אליעד חזר בכתב ההגנה על טענות יתר הנתבעים וכן טען שהוא מעולם לא התקשר בעסקה כלשהיא ו/או בחוזה כלשהוא עם התובע וכי כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה כלשהיא של התובע כלפיו.

    

   התביעה לביטול ההסכם, להשבה ולפיצוי

7. התובע טען בכתב התביעה ששילם את כספי התמורה בהתאם להסכם בגין רכישת 30% ממניות חברת בובו שהיוו את כל הונו עלי אדמות, תוך שהאמין במצגי השווא של הנתבעים משה, אליאב ואליעד באשר להשקעות בעלי המניות בחברה, שווי החברה, ושגשוגה, מבלי שקיבל לידיו אסמכתאות כלשהן. התובע טען שבמהלך חודש מאי 2022 ניהלו עמו משה ואליאב מו"מ למכירת 30% ממניות החברה שבבעלותם, והצדדים חתמו על הסכם למכירת מניות במסגרתו הוא רכש מכל אחד מהם 15% ממניות החברה, ובסה"כ 30% ממניות החברה בתמורה לסך של 300,000 ₪ (להלן: "ההסכם"). עוד טען, שטרם חתימת ההסכם, משה ואליאב הציגו מצגים בפניו בנוגע להכנסות וההוצאות השוטפות של החברה, לפיהם מדובר בחברה משגשגת, שאין לה חובות כלשהם והוא לא יאלץ לשאת בסכומי כסף נוספים לכיסוי הוצאות החברה. עוד טען, שלא הוצגו בפניו סימוכין כלשהם, לרבות בעניין שוויה הנטען של החברה בסך של כמיליון ₪. עוד טען, שבשל כך הוסיפו הצדדים סעיף בהסכם הרכישה, הקובע כי מאחר שמשה, אליאב ואליעד לא טרחו להציג בפניו את מלוא האסמכתאות שנדרשו טרם חתימת ההסכם, הוא הסכים לחתום על ההסכם מתוך אמון בהם ותוך הסתמכות על מצגיהם. עוד טען, ששבועיים בלבד לאחר העברת תשלום התמורה לרכישת המניות, התברר לו להפתעתו כי נפל קורבן למעשה תרמית והונאה, ובניגוד מוחלט למצגי משה, אליאב ואליעד, ההשקעות שנעשו על ידם בחברה מסתכמות במקרה הטוב בסך של עשרות אלפי ₪ בודדים בלבד כאשר הציוד שנרכש כביכול על ידם עבור החברה כלל אינו רשום כרכושה של החברה, ומכאן שאין כל בסיס לשווי הנטען של החברה, והכנסותיה של החברה נמוכות משמעותית מהוצאותיה באופן הדורש השקעת כספים מיידית על ידי בעלי המניות לרבות ממנו. עוד טען, שבהתאם לאמור, הוא הודיע לנתבעים על ביטול ההסכם ועל השבת הכספים ששולמו על ידו. התובע ביקש להורות על ביטול ההסכם ולחייב את משה, אליאב ואליעד, יחד ולחוד, להשיב לו סך של 190,000 ₪, ששולמו על ידו למשה ואליאב במסגרת ההסכם וכן לחייב אותם לשלם לו הסך של 40,000 ₪ בגין עגמת נפש שנגרמה לו וכן בסך של 11,700 ₪ בגין השבת שכר טרחת עו"ד ומע"מ בגין עריכת ההסכם שהופר על ידי הנתבעים.

    

8. משה ושירן חזרו על טענות אליאב וטענו שהתובע הגיע מיוזמתו וביקש להצטרף כשותף ורק לאחר שהתגבשו כלל ההסכמות ואושרו על ידי בא כוחו של התובע, נחתם ההסכם, באישורו ובליוויו של בא כוח התובע. עוד טענו, שהתובע התחייב בהסכם להעביר לחברה סך של 350,000 ₪ בגין המניות אותן התחייב לרכוש מהחברה, וכי הוא לא העביר את הסך הנ"ל וממילא לא השלים את רכישת מניותיו. עוד טענו, שבמסגרת המו"מ וטרם חתימתו על ההסכם, קיבל התובע לעיונו את מלוא המסמכים והניירת שביקש.

    

9. אליאב טען בכתב ההגנה שמדובר בתובע מסומם שהסניף שורות של קוקאין על הבר הפתוח לכולי עלמא על טיילת חוף ימה של העיר ראשון לציון, בשעות העבודה, כאשר משפחות של נופשים ומבלים מסתובבים בטיילת להנאתם, אשר הפר באופן יסודי כל התחייבויותיו, הן כעובד, הן כרוכש מניות, והן כאדם נורמטיבי וכי זו תביעת השתקה וניסיון של התובע לחמוק מחיוביו החוזיים כלפי הנתבעים והחברה. עוד טען, שהתובע מסתיר את העובדה כי ניהל את המו"מ לרכישת המניות נשוא כתב התביעה כאשר היה מיוצג על ידי בא כוחו וכי יש להורות על סילוק התביעה על הסף מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט והעדר תום לב. עוד טען, להעדר עילה, שכן כתב התביעה לא מגלה עילה ולא ערוך כדין וכי שוויה של התביעה לא מפורט ולא מפורש, כלל הסעדים לא מפורטים וגם טענות הסרק שנטענו בתביעה נטענו בעלמא וללא כל תימוכין וללא שניתן יהיה להשיב להן באופן ענייני. עוד טען, שכתב התביעה אינו מגלה כל תשתית עובדתית או משפטית שיש בה כדי ליצור חבות כלשהיא, אף לכאורית, שלו כלפי התובע. עוד טען, שהן הסכם מכירת המניות והן הסכם בעלי המניות נשוא כתב התביעה נערך בין התובע ובין חברה בע"מ, בה הנתבע היה אחד מבעלי המניות, ולא מולם ישירות. עוד טען, שההסכם נחתם, באישורו ובליוויו של ב"כ התובע, שניהל את המו"מ בעניין ההסכם וכי התובע, למעשה, בנה את ההסכם וניסח אותו לשביעות רצונו, טרם חתימתו עליו, והכל בליוויו ויעוצו המשפטי של בא כוחו. עוד טען, שהתובע קיבל לעיונו את מלוא המסמכים והניירת שביקש, בעצת בא כוחו (הסכם השכירות, פירוט תנועות הבנק, מצב בנק עדכני) ואף קיבל את מספר הטלפון של רואה החשבון של החברה שהיה זמין מולו לכל דרישה. עוד טען, כי מדובר היה בעסק חדש אשר נפתח חודשיים בלבד טרם החתימה על ההסכם וכי התובע ביקש להצטרף כבעל מניות בחברה בעוד העסק הינו בתוך תקופת ההרצה הראשונית שלו. עוד טען שהתובע הציג עצמו כבעל ממון רב וכבעל ניסיון ניהולי בתחום והתחייב לנהל את העסק באופן מיטבי ולהיות נוכח בו. עוד טען, שהקונספט החדשני של העסק היה אכן מוצלח ביותר ואולם לנוכח התנהלותו הרשלנית והמחפירה של התובע, אשר, כאמור, הצהיר כי הוא בעל הידע והניסיון לנהל את העסק מסוג עסקה של החברה, גרם לעסק לקריסה, להברחת לקוחות ולהוצאת שם רע לעסק, כמו גם לנזקים ממוניים רבים לספקים בסך של כ- 150,000 ₪, אותם נאלצו יתר בעלי המניות של החברה לממן מכיסם. עוד טען, שאין לתובע כל זכות עמידה כנגד מי מבעלי המניות של החברה ועיון בהסכם שצירף התובע כלל לא מגלה זכות כלשהיא הקיימת לו כלפי הנתבעים (אלא, לכל היותר, לחברה). עוד טען, שהתובע ידע והבין היטב כי כל התקשרותו ברכישת המניות הינה בהסתמך על הערכותיו את צפי ההכנסות העתידי של העסק בלבד.

   התובע היה מיוצג ע"י עו"ד שהערותיו הוטמעו בהסכם

10. נקודת המוצא היא שעל צד לחוזה לכבד התחייבותו. אולם, צד להסכם רשאי לפי חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים כללי") לטעון לפגמים שנפלו בכריתת החוזה, בנסיבות בהן הצד השני ידע או היה צריך לדעת שהוא טועה (סעיף 14(א)), או היטעה אותו (סעיף 15) ואף לטעון לרמאות, כפי שטוען התובע בהליך זה. לכן, יש חשיבות רבה לבדיקת נסיבות כריתת ההסכם ובין היתר לבדוק פערי כוחות בין הצדדים, יכולתו של צד להסכם לעגן בהסכם הגנות ראויות וכל זאת באמצעות העזרות בבעלי מקצוע שיסייעו לו לאמוד באופן מיטבי סיכונים וסיכויים הכרוכים בחתימה על ההסכם, כאשר הכלל שנקבע בסעיף 14ד' הוא שטעות לעניין סעיף 14 אינה כוללת טעות בכדאיות העסקה.

     

11. התובע אישר בחקירתו שאמו, שהצהירה שהיא מנהלת העסקים שלו, התנגדה לחתימתו על ההסכם וכי בהמלצתה פנה לעו"ד שחל יריב שינהל עבורו המו"מ. התובע ניסה בחקירתו למעט בחשיבות מעורבות עו"ד שחל יריב במו"מ וכך למשל סרב לאשר שהערה שמתועדת בתכתובת לקראת חתימת הסכם בעלי המניות שנחתם באותו מעמד בו נחתם ההסכם בנוגע לסעיף 4.9 לפיה נמחק התוכן הקודם והנוסח שונה כך שכל ההחלטות בדירקטוריון יהיו פה אחד נעשתה בעצת עו"ד יריב שחל. הוא לא זכר מי ביקש לתקן, אך טען שזה "בא מהם". גרסה זו אינה הגיונית בשים לב לתוכן השינוי שמעניק לו זכות למנוע קבלת החלטות שאינן לרוחו, גם אם יש רוב בדירקטוריון שסובר אחרת. מכאן שהתובע היה מיוצג במו"מ ע"י עורך דין ולכן ביהמ"ש דוחה טענתו בסעיף 13 לסיכומיו שבשל גילו הצעיר ביחס לנתבעים, התקיים "העדר יחסי כוחות בעולם העסקים" שפגע ביכולתו לאמוד סיכוניו.

     

12. התובע אישר שכאשר עו"ד שחל יריב סיים להעיר הערותיו במו"מ, הוא הגיע למשרד עו"ד פלג ללא עורך דינו וטען בעדותו שחתם על ההסכם כי עורך דינו לא ענה לו טלפונית והנתבעים לחצו עליו לחתום. הוא אישר שאמו אמרה לו ביום החתימה לא לחתום על ההסכם.

     

13. עורך הדין שחל יריב שייצג התובע במו"מ שקדם לחתימת ההסכם אישר שבמסגרת טיוטות שהוחלפו הוא צרף הערותיו והצדדים הגיעו להסכמות וכי לא נכח במועד חתימת ההסכם. הוא נשאל לגבי קיום שיחה עם התובע במועד החתימה והעיד שהתובע תיאם יום החתימה במשרד פלג ללא אישורו וכי דרש ממנו שידחה את מועד החתימה כדי שהוא ישכנע אותו לרדת מהעסקה שסימני הרמאות בה היו מאד ניכרים. הוא נשאל מתי אמר לראשונה ללקוח שיש סימני רמאות ועל כך ענה שבפגישה הראשונה עם התובע הוא אמר לו שיש סימני שאלה כבדים לנוכח הפרטים שקיבל וכי במהלך הפגישה קיבל פרטים בעל פה מהתובע לגבי מהות העסקה, העסק והתמורה והיה ברור ברמה העסקית שהתמורה בלתי הגיונית בעליל, וכי הוא אמר לו זאת בפגישה. עוד העיד שנוכח לדעת ולהבין שאין לתובע כישור יכולת וניסיון מינימלי כדי להבין והוא נסחף אחר אנשים ואחרי רעיון, וכי אמר לו זאת. עורך הדין שחל יריב נשאל מדוע לא הודיע ובכתב לתובע שהוא ממליץ לו לא לחתום על ההסכם ועל כך ענה שאמר ודאג להוסיף סעיף בתוך ההסכם, הוא סעיף 3.12 שלכאורה מגן על התובע ובכך ידון ביהמ"ש בהמשך. עו"ד יריב שחל נשאל מדוע לנוכח חוות דעתו השלילית ביחס להתקשרות, העביר טיוטות לעו"ד פלג וענה שהעדיף ברמה המוסרית שאם התובע אינו מתכוון במאה אחוז לבצע העסקה שהוא יוכל להגן עליו ולנסות לשכנע עד הרגע האחרון להימנע מביצוע ההסכם. הוא נשאל האם התנהלות בה מצד אחד התובע מעביר טיוטות לצד השני ויוצר מצג שהושגו הסכמות ומצד שני, ב"כ מנסה לדחות מועד החתימה, על מנת לשכנע הלקוח, לא לחתום על ההסכם כי יש בהסכם סימני רמאות ניכרים, אינה מהווה ניהול מו"מ בחוסר תם לב, ועל כך ענה בשלילה והסביר שקיווה שהתובע יבין את טעותו, וידאג לקבל את כל המסמכים החסרים לפני החתימה. עו"ד שחל יריב עומת עם הסתירה בין גרסה זו ובין טענתו שהגן על הלקוח ע"י הכללת סעיף 3.12 להסכם בו מתועד שהתובע לא קיבל כל המסמכים ועל כך ענה שקיווה בכל מאודו שהתובע חסר הניסיון שאינו מבין דבר, ידרוש לקבל לידיו המסמכים החסרים ורצה להיות נוכח במועד החתימה כדי לנסות לשכנע אותו להמתין.

     

14. ביהמ"ש קובע שעו"ד שחל יריב לא הצליח ליישב הסתירה בין טענתו שסעיף 3.12 מגן על התובע מצד אחד וניסיונו מצד שני למנוע חתימת התובע על ההסכם בנימוק של העדר מסמכים וסימני רמאות ניכרים. מצופה היה שעו"ד שחל יריב לא יסתפק בתקוות, אלא יבהיר לתובע, ובכתב, ברגע שהגיע למסקנה שהלקוח לא קיבל את המסמכים הנדרשים וכי קיימים סימני רמאות ניכרים, שהוא ממליץ לו לא לחתום על ההסכם. תחת זאת, עו"ד שחל יריב יצר מצג כלפי המוכרים שהושגה הסכמה לגבי תוכן ההסכם, לרבות לגבי העובדה שלשיטת התובע, חסרים מסמכים, כאשר בפועל, הוא מקווה שההסכם לא ייחתם. ביהמ"ש קובע שהתנהלות התובע יוצרת סימן שאלה לגבי גרסתו לפיה פעל כביכול בניגוד להמלצת עורך דינו, וכן מעוררת סימן שאלה לגבי גרסת עורך דינו באשר לנחרצות התנגדותו לחתימה על ההסכם. העדר תיעוד בכתב של עמדת עורך הדין, וההתנהלות בזמן אמת מלמדת שיתכן שלעורך הדין הייתה הסתייגות, אך לא יותר מכך, וכי הטענה לרמאות כלל לא עלתה בזמן אמת בשיח בין עורך הדין ללקוח. עורך הדין שיתף פעולה באופן מלא עם הלקוח בכך שדאג להטמיע תניות שאמורות להגן על הלקוח ואף יצר מצג כלפי הצד השני שהושגה הסכמה לגבי תוכן ההסכם.

     

    ביהמ"ש דוחה טענת התובע ללחץ פסול לפני חתימת ההסכם

15. התובע חזר בסיכומיו על הטענה ללחץ שהנתבעים הפעילו, ואף טען בסעיף 16 לסיכומיו ללחץ פסול. אולם, ביהמ"ש דוחה טענת התובע שהתכתובות המצוטטות בסעיף 16, עולות כדי לחץ פסול. הנתבעים הביעו בתכתובת ובצדק חוסר נחת מדחיית חתימת ההסכם, שעה שעו"ד יריב שחל אישר שמוצה המו"מ. כאמור לעיל, עו"ד יריב שחל אישר שניסה לדחות החתימה כדי להניא התובע מחתימה על ההסכם ללא שהוא מעדכן הצד השני כי הוא מנסה להניא התובע מלחתום על ההסכם.

     

    הטענה שהתובע חתם בניגוד לעצת עורך דינו אינה מקימה לו פטור מחבותו על פי ההסכם

16. התובע העיד את אמו, שרואה עצמה כמנהלת עסקיו, ועורך דין שחל יריב שהעידו שהתובע חתם בניגוד לעמדתם. התובע נשאל מדוע חתם על ההסכם והשיב שלא ראה הנתונים, סמך על הנתבעים וזה היה "עניין של אמונה". הוטח בתובע שהוא חוזר על הטענה שרימו אותו, אך טענה זו אינה יכולה לעמוד ברגע שהוא נועץ עם אמו ופנה לעו"ד ועל כך ענה שהיה ילד בן 21 ולאמו יש משקל בחיים וכי התפשר, כאשר נעזר על פי עצתה בעו"ד, אך "הלך" נגד אמו ועו"ד. גם אם ביהמ"ש יניח שעורך הדין, לא רק הסתייג, אלא המליץ לא לחתום, וכי התובע פעל כביכול בניגוד לעמדה נחרצת של עו"ד יריב שחל, להבדיל מהסתייגות רפה במקביל לקידום המו"מ עד הכנת טיוטא מוכנה לחתימה, אין בכך כדי להועיל לתובע שכן היה בגיר במועד חתימת ההסכם, אינו רפה שכל, או סובל ממצוקה ולהפך, אמו כתבה בזמן אמת לאליאב שהבן שלה הוא "גבר" ואייל העיד עליו שהוא מתפקד בעסק שלו באופן מיטבי. אין לתובע, אלא להלין על עצמו שרצונו להיות בעלים של בר, גרם לו לשלם מקדמה עוד לפני חתימת ההסכם ולחתום על הסכם בניגוד לעצת עורך דינו ואמו.

     

    ההסכם שולל הסתמכות על מצגים שאינם כלולים בהסכם

17. לאחר חתימת ההסכם שהטמיע הערות של עורך דינו של התובע, התובע העלה בדיעבד טענה למצגי שווא שקדמו לכריתת החוזה אשר גרמו לטעות, להטעיה או לרמאות. אולם, הצדדים להסכם שללו בתוכן ההסכם העלאת הטענה להסתמכות על מצגים שאינם נכללים בהסכם. התובע הופנה בחקירתו הנגדית לתוכן סעיף 1.3 להסכם הקובע כי "ההסכם ממצה את כל ההסכמות ההתניות ההצהרות והיחסים המשפטיים בין הצדדים ולא יהיה תוקף לכל הצעה סיכום הבנה מצג או הבטחה שנעשו או נתנו קודם לחתימת הסכם זה... " והתבקש להסביר כיצד אם כל התביעה מבוססת על טענה למצגים שנעשו לפני חתימת ההסכם, הטענה מתיישבת עם תוכן סעיף 1.3 ועל כך ענה שאינו מבין את השאלה. הוא נשאל מדוע עילת התביעה לפי סעיף 16 ו- 12 היא שהבטיחו לו הבטחות מסוימות שעל פיהן חתם ואין לו טענה לגבי פעולות שנעשו או לא נעשו לאחר החתימה. התובע השיב שאינו עו"ד וכי תבע כשראה שזה לא לפי מה שהבין. כאמור לעיל, כאשר עורך הדין שיעץ לתובע במו"מ שקדם לחתימת ההסכם, עו"ד יריב שחל, התבקש ליישב הסתירה, הוא הפנה לסעיף 3.12, שלדבריו הוא דאג להכניס לטיוטא של ההסכם, במסגרת ההצהרות של המוכרים, בו הם הצהירו שהם מודעים לכך שלא כל המסמכים שהתבקשו התקבלו טרם החתימה וכי בנסיבות אלה הסכמת התובע לכרות ההסכם נובעת "מהאמון הרב של הקונה ביחידי המוכרים וביתר בעלי המניות". אולם, כאמור לעיל, ביהמ"ש קבע כבר קודם לכן שסעיף זה אינו מאיין את שלילת ההסתמכות על מצגים שקדמו לחתימת ההסכם ואף אינו מתיישב עם גרסת עורך דין יריב שחל כי היה ברור לו שמדובר בתרמית, עוד לפני החתימה על הסכם שאותה ניסה למנוע. ביהמ"ש קובע שלא היה במענה של התובע, או עורך דינו, כדי ליישב הסתירה, בין שלילת ההסתמכות על מצגים קודמים בצורה מפורשת ובין העלאת הטענה למצגים כוזבים ודי בכך כדי לדחות טענות התובע בדבר תרמית, הטעיה או טעות שהצד שני ידע או היה אמור לדעת עליה.

     

    התובע הודיע לנתבעים תוך שבועיים ממועד החתימה על ההסכם שהוא "רוצה לצאת" מההסכם, הפסיק לתפקד כמנהל וניתק מהם מגע

18. מהראיות שהובאו, עלה ששבועיים לאחר כריתת ההסכם, התובע הודיע לנתבעים על ביטולו. התובע צרף את נספח 25 שהוא תמלול של שיחה בין אמו עם אליאב (התמליל מפנה בטעות לאליעד) בעמוד 265, ובו היא מבקשת ממנו לבטל ההסכם ולהשיב לתובע את כספו. האם טוענת בשיחה, בה היא מציגה עצמה כשותפה של בנה וכאחראית לניירת, שהתובע קיבל מידע שגוי וזה לגיטימי, אך מכיוון שעברו רק שבועיים, היא מצפה שהתובע יקבל את כספו בחזרה. אליאב עונה לה שהוא ומשה ציפו, לפני חתימת ההסכם, לקבל תמורה גבוהה יותר מאחרים, בחמישים אלף ₪, אך הסכימו למכור לתובע בסכום נמוך יותר ואף נתנו לו הנחה תמורת תשלום שיבוצע מהר יותר. אליאב מסביר לאמו של התובע שעל התובע לאתר קונה אחר שיכנס בנעליו וכי הוא יקבל את כספו מהקונה.

     

19. התובע אישר שעל פי סעיף 9.1 להסכם רכישת המניות הוא התחייב לעבוד כמנהל. הוא הופנה לעמוד 88 שם אליאב מעיר לו במסרון מתאריך 29.5.22 "לצערי הגעתם למקומות שהיה אסור לנו להגיע וכרגע לא אפשרי יותר להביא די גיי לא בשישי ולא בשבת ולא בשום יום המקום שלנו לא מועדון זה בר שכולם צריכים ליהנות ממנו ואתמול אנשים פשוט קמו מהכסאות גם אצלנו וגם אצל השכנים שלנו שהתחננו בלי הפסקה למני (בעלי המושכר) ולשיטור ולכל מי שאפשר זה לא דרך להקים עסק ולהפריע לכולם בדרך וזה גם לא נכון אתם פונים ככה לקהל יעד אחד של צעירים סטלנים במקום לכל המגדרים בוא נשב היום ונחליט מה עושים על הדבר הזה לי זה פחות מתאים ההתפזרות הזו". התובע התבקש להסביר מה עשה בעסק שגרם להערה וענה שהביא די ג'יי והמוסיקה הייתה חזקה והשכנים התלוננו. הוא הופנה לעמוד 84 למסרון מתאריך 22.5.22 בו הוא מתנצל ומבקש סליחה ומבטיח שלא יקרה שוב ונשאל על מה התנצל והשיב שאינו זוכר.

     

20. התובע נשאל אם השתמש בסמים כשהיה בעסק והשיב בחיוב אך טען שעשה זאת עם עוד "שניים מהחברים פה" כשהם היו אחראים למקום.

     

21. התובע אישר כי בהתאם לסעיף 53 לתצהירו, בעקבות ישיבה עם הנתבעים, שבתוכנה הוא שיתף את אמו, הוא יצר קשר עם עורך דינו שהנחה אותו לא לדבר עם הנתבעים וכן העיד שרשם לאליעד שהוא מדבר עם עו"ד ויחזור אליהם, אך לא חזר. מכאן שלאחר הישיבה בה נמסר על הצורך לבצע השקעה, התובע הפסיק לתפקד כמנהל וניתק קשר מהנתבעים ולאחר חודש ממועד החתימה על ההסכם התובע שלח אל הנתבעים מכתב באמצעות עורך דינו בו הודיע להם על ביטול ההסכם ודרש השבה מלאה של כספו בנימוק שהנתבעים רימו אותו.

     

22. התובע הופנה לעמוד 73 בתיק המוצגים, בו יש שם תכתובות וואטסאפ בהם אליאב מתאר את מצב העסק. התובע נשאל איך אמור היה העסק להתנהל כשהוא מנותק קשר מיום הפגישה בעצת בא כוחו. התובע טען שהמסרון נשלח אליו לפני הפגישה, אך טען שאינו זוכר מתי הייתה הפגישה ולכן נשאל איך הוא יודע שהמסרון נשלח לפני הפגישה ועל כך ענה שניתק מגע לאחר הפגישה.

     

23. התובע הופנה בחקירתו לסעיף 23.8 בהסכם בעלי המניות בו הוסכם שההסכם לא יבוטל גם במקרה של הפרת הסכם ע"י מי מהצדדים ונשאל מדוע בכל זאת בחר לבטל ההסכם ועל כך ענה שלא הבין מה השאלה. אמו של התובע אישרה שהתובע ניתק קשר מהנתבעים, בעצתה.

     

24. ביהמ"ש קובע שקיימת סתירה בין תצהיר התובע שמדבר בראשיתו על מספר ימים בהם הבין שנפל קורבן לתרמית ובין סיכומיו בהם טען שביום שהבין שנפל קורבן לתרמית הודיע על ביטול ההסכם. על פי סעיף 52 לתצהירו, התובע השתתף בישיבה בה לטענתו גילה שחזר שיק, שיק שלא הוצג בהליך זה, וכי החשבון של החברה מאופס ולכן עזב בכעס את הישיבה ובעצת עורך דינו ניתק קשר מהנתבעים. גרסת התובע מלמדת שהתובע בפרץ של כעס החליט לבטל ההסכם באבחה אחת בסוף ישיבה עם שותפיו, ובמהלך הליך זה ניסה בדיעבד ליצור הצדקה לאותה החלטה, אך כפי שיפורט בהמשך ללא הצלחה. מכאן שכאשר התובע הודיע על ביטול ההסכם, הוא הפר אותו.

     

    הטענה למרמה כעילת תביעה

25. במסגרת הניסיון להצדיק בדיעבד את הפרת ההסכם עקב ניתוק מגע מהרגע לרגע, התובע טען בכתב התביעה ששותפיו רימו אותו. התובע נשאל האם אחד הסעיפים ששונו בכתב יד הוא סעיף שבגללו הוא תובע וענה שאינו יודע. כאשר התבקש לעיין בסעיף 16 לכתב התביעה והתבקש לאשר שהוא מכיל עילת תביעה, הוא ענה שאינו מבין את השאלה. התובע נשאל לגבי הטענות השונות למצג כוזב ותרמית ולהלן דיון בטענותיו השונות.

     

    התובע לא הגיש שיקים לספקים שלטענתו חוללו לאחר חתימת ההסכם בניגוד למצגים שקיבל לפני ההסכם

26. התובע נשאל מדוע הודיע על ביטול ההסכם חודש לאחר שחתם עליו. הוא ענה שאמרו לו שכל המוצרים והמשקאות שולמו והתברר שזה לא נכון כאשר חוללו שיקים ששולמו לספקים. אולם, כאמור לעיל, הוא לא הגיש כראיה את השיק שהזכיר בתצהירו, או שיקים אחרים שחוללו שחוללו.

     

    התובע לא ידע לענות בחקירתו לגבי הנתונים שלטענתו הוסתרו ממנו לפני חתימת ההסכם

27. התובע הופנה לחשבון הבנק של החברה ונשאל מדוע אם התזרים חיובי, הוא טוען שהתזרים היה שלילי. התובע ענה שאינו מבין בזה. התובע הופנה לדו"ח יתרות מאזן בוחן (נספח 3) בעמוד 25 והתבקש לאשר שקיבל אותו לפני חתימת ההסכם והשיב מספר תשובות שונות. נאמר לתובע שמהמאזן עולה שסעיף ההשקעות עומד על מינוס 134,000 ₪ ומכאן שהוא ידע בזמן אמת שהחברה השקיעה השקעות וכי ההוצאות עולות על ההכנסות מבחינת רווח והפסד וכי המאזן התקבל מרו"ח של החברה ועל אף האמור הוא בחר להיכנס לעסקה בעיניים פתוחות. התובע השיב שלא הבין השאלה. התובע הופנה גם לגבי סעיף הוצאות שכר בו רו"ח אישר שהעלויות הכוללות בשכר הינן בסך של 144,000 ₪ ונשאל אם ידע מראש על כך וענה שאינו זוכר. לתובע נאמר שקיבל טיוטות של הסכמי ההתקשרות, תקנון החברה ודוחות אמיתיים של החברה, פרוט כרטיסי אשראי, פרוט לקוחות ופרוט הוצאות הכנסות, וכי על אף טענתו שלא קיבל מסמכים, למעשה הוא קיבל כל המסמכים שביקש עורך דינו לצורך בדיקת הנאותות והוא נשאל מה לא קיבל ועל כך ענה שלא קיבל פרוט כרטיסי אשראי. הוא הופנה לעמוד 27 ונאמר לו שעולה שכרטיסי האשראי ביתרה והוא נשאל האם קיבל המסמך לפני החתימה ועל כך ענה שאינו זוכר אם זה היה לפני החתימה. התובע טען שלא קיבל פרוט לקוחות ולא זכר אם קיבל נתונים לגבי הכנסות.

     

28. התובע הופנה למכתב ב"כ בו הוא כותב שהתובע לא קיבל את העלויות של הציוד הקבוע וההשקעה וכי זו הסיבה למרמה הגדולה ולגרסתו באותה פניה לפיה התברר לו לתדהמתו שהם הסתכמו בעשרות אלפי ₪, וכן הופנה לנספח 14 בעמוד 149 בו מופיעות הוצאות הקמה בסך של 400,000 ₪ ונאמר לו כי הנתון ממוסמך בחשבוניות, והוא נשאל האם כעת כאשר הוא יודע שהנתבעים השקיעו מאות אלפי ש"ח ושילמו גם בשחור, הוא חוזר בו והשיב בשלילה והסביר שגם אם היה המשפט רק על זה, עדיין החברה לא שווה מיליון ₪. התובע נשאל היכן הבטיחו לו שווי של מיליון ₪ וענה ש- 30 אחוז משלוש מאות אלף ₪, זה מיליון ₪. התובע הופנה לסעיף 3.6 להסכם שאותו ניסח עורך דינו בו קיימת התחייבות של המוכרים לפיה לא תהיה להם בעתיד כל טענה לגבי מחירן הנמוך של המניות ונשאל האם מהוספת הסעיף נראה די ברור שהוא ועורך דינו ידעו וחשבו שמחיר המניות נמוך ביחס למחיר המכירה ועל כך ענה שזה סעיף "שלהם לא שלי אני עשיתי הכל באמונה".

29. לתובע נאמר שבא כוחו לא כלל בין 19 הצהרות המוכרים בהסכם, הצהרה בדבר שווי החברה, והוא נשאל מאין הגיע עניין שווי החברה לראשונה בתביעה ועל כך ענה שאינו מבין השאלה. עו"ד יריב שחל שייצג התובע במו"מ נשאל היכן קיימת בהסכם הצהרה של המוכרים לגבי שווי החברה והוא השיב שגזר מצג לגבי שווי המניות שהתובע רכש, מסכום התמורה, אך כאמור לעיל, ביהמ"ש קובע שעו"ד יריב שחל דאג לכלול בהסכם סעיף שקובע שהמוכרים מנועים מלטעון ששווי המניה נמכר נמוך מדי. כאשר עו"ד יריב שחל התבקש להסביר זאת, לא היה לו מענה מניח הדעת.

     

30. עורך הדין יריב שחל נשאל מה היה חסר במו"מ והוא הפנה למכתב מתאריך 16.5 לגבי חובות לספקים והכחיש שקיבל מסמך בעניין זה, אלא צילום מסך של חשבון בנק. הוא טען שקיבל מאזן שלא ניתן ללמוד ממנו, שמתייחס לארבעה חודשים מחודש ינואר עד חודש אפריל 22 כשהוא יודע שהעסק עובד חודשיים ולא ברור לו האם הכספים שנטען בהפסד מתייחסים לעסק הזה או לעסק קודם ולא ברור לו מה שולם ולא שולם.

     

31. עורך דין יריב שחל הופנה לסעיף 5 למכתב בו הודיע על ביטול ההסכם בו כתב שהעסק פעל חודשיים וזה חייב הצגת מסמכים בקשר להשקעות והפנה לסעיף 19 שבו כתב שהיו מצגים לפיהם השקיעו מאות אלפי ₪ ובדיעבד, טען במכתב, התברר שהושקעו במקרה הטוב עשרות אלפי ₪, ונשאל אם היה יודע שהושקעו 400,000 ₪, האם גם אז היה עומד על התצהיר ועל כך ענה שהיה דורש לקבל האסמכתאות ואישר שאינו זוכר האם כאשר כתב את המכתב היו לפניו אסמכתאות לגבי היקף השקעות הנתבעים. הוא סרב לאשר כי הסיבה שהוא הוסיף את סעיף 3.12 להסכם היא רק בגין הצהרות המוכרים כי השקיעו מאות אלפי ₪.

     

32. עורך הדין שחל יריב שכתב מכתב הביטול, התבקש להצביע על מסמך שהתקבל בדיעבד ומוכיח את הרמאות ועל כך ענה שלא המשיך לייצג וכי הוא מבין שהתקבלו מסמכים והבעיה הייתה במסמכים החסרים שלא הגיעו. הוא נשאל האם הראו לו מסמך לפני שחתם על התצהיר שמצביע על הרמאות הנטענת והשיב בשלילה.

     

33. התובע נשאל מדוע לא צרף חוות דעת מומחה לגבי שווי החברה וענה שאינו יודע. גם עו"ד יריב שחל נשאל אם חשב להביא מומחה להעריך שווי של החברה וענה שזה מובן מאליו לכל אדם בריא בנפשו ושכלו שיש פה עסקה שהתמורה שלה לא תאמה לממכר והסביר שעסק של בירה ששווה מיליון ₪ שאחרי חודשיים קרס, מבלי שהובאו מסמכים, כל בר דעת יכול להבין שאין פה כלום. הוא נשאל מדוע לא צרף חוות דעת בתביעה כאן לעניין הזה וענה שיש לו ניסיון והתשובה הקודמת מספיקה וטען שכש"אתה הולך לגן חיות –אתה רואה פיל אתה מבקש חוות דעת שזה פיל?". ביהמ"ש דוחה טענת התובע בסעיף 11 לסיכומיו שעל ביהמ"ש לקבל טענות התובע על בסיס "בחינה בעיניים לא מקצועיות" ולראות למשל במאזן הבוחן "ראיה חותכת" למרמה כטענת התובע בסעיף 9 לסיכומיו.

     

    עדות אמו של התובע סתרה עדות עו"ד שחל יריב

34. אמו של התובע העלתה גרסה אחרת בחקירתה לעניין ניהול המו"מ. היא העידה שהנתבעים הפעילו לחץ על התובע לחתום על ההסכם וטענה שהם לא נתנו לעו"ד יריב שחל לבדוק המסמכים, שעה שעו"ד שחל יריב העיד שניסה להניא את התובע מכריתת ההסכם, ולא עקב מחסור במסמכים. האם הביעה תמיהה על דברי עו"ד יריב שחל. היא העידה שהיא ועו"ד שחל יריב ראו שמדובר במרמה לפני החתימה, אך כאמור לעיל, עו"ד שחל יריב לא ידע להצביע על מסמכים מהם למד על המרמה לפני החתימה ואף לא במועד חקירתו. כאשר האם התבקשה להפנות למצגי השווא היא הפנתה לחבר שמעורה בתחום ניהול עסקים דומים שהיא התייעצה עמו, והוא אמר לה שמדובר ברמאות, אך אותו חבר לא העיד. האם נשאלה מדוע הגיעה לעסק לאחר כריתת ההסכם עם בקבוק, אם ידעה שלפני כריתת ההסכם שמדובר ברמאות והיא השיבה שניסתה לשפר את המצב וכי התרשמה שיהיה בסדר, והתפללה שטעתה.

     

    התובע שעבד בעסק לפני רכישת המניות, לא היה אמור להסתמך על טענה בעל פה כביכול שהעסק משגשג

35. התובע שב וטען בכתב התביעה, בתצהירו, ובסיכומיו שנמסר לו בעל פה שהעסק משגשג כחלק מטענתו למצג כוזב. מעבר לעובדה שההסכם שולל הסתמכות על מצגים בעל פה, טענה זו על פניה תמוהה, בשים לב שהעסק החל לפעול כחודשיים לפני חתימת ההסכם. כמו כן התובע אישר, לרבות בסעיף 3 לסיכומיו, שעבד בעסק לפני שחתם על ההסכם ואף היה אחראי על הקופה וכי ידע המצב לגבי סוף יום. הוא אמנם טען שלא ידע המצב לגבי סוף חודש, אך מוקשית הטענה שסבר שהעסק משגשג על יסוד מצג בעל פה כשהוא עובד בעסק ואף מופקד על הקופה.

     

     

    הטענה שהסך של 190,000 ₪ נעלם תוך כחודש אינה נכונה

36. התובע טען, לרבות בסעיף 3 לסיכומיו, כראיה לכאורה לתרמית, שתוך 28 יום הסך של 190,000 ₪ נעלם. אולם, טענה זו אינה נכונה. זאת, מכיוון שמרבית הסכום, הסך של 150,000 ₪, שולם למשה ואליאב כתמורה בגין מכירת המניות ולא שולם לחברה. הסך שכביכול נעלם תוך 28 יום, הוא הסכום ששולם לחברה בסך של 40,000 ₪ בלבד על פי גרסה אחת והסך של 35,000ש"ח על פי גרסה אחרת.

     

     

    התובע טוען שביום אחד גילה את התרמית וביטל את ההסכם

37. כאמור לעיל, על מידת רצינותה של הטענה לתרמית ניתן ללמוד מתיאור האירועים בסעיף 3 לסיכומי התובע בו הוא טוען ש"נחשף למצבה הכלכלי ונפל לו האסימון כי נפל לתרמית מצד הנתבעים באשר לעסקה ובאותו יום הודיע לנתבעים על ביטול ההסכם". כפי שצוין קודם לכן, גרסה זו אינה תואמת הגרסה בתצהירו.

     

    התובע לא הוכיח שרומה או הוטעה

38. מהאמור לעיל עולה שהתובע לא ידע להפנות למצגים כוזבים וגם אמו ועורך הדין שייצג אותו במו"מ לא ידעו להפנות לאקדח מעשן המוכיח כביכול תרמית, או הטעיה והוא לא תמך הטענה בחוות דעת חשבונאית ולכן ביהמ"ש קובע שהתובע לא הוכיח שרומה או הוטעה במהלך המו"מ שקדם לכריתת ההסכם.

     

    התובע לא הסכים לאחר חתימת ההסכם להשקיע בחברה על אף שהתחייב לכך בהסכם

39. טענה נוספת שהעלה התובע, הייתה שהוא נדרש לאחר החתימה על ההסכם להשקיע כסף בחברה. התובע הופנה לסעיף 17.3 בהסכם בעלי מניות בו נקבע כלהלן:

    "מובהר בזאת כי במידה ולא תהיה האפשרות לגייס מימון במסגרת בנקאית יגייסו הצדדים מההון האישי". התובע עומת עם הטענה שידע כי יהיה עליו להשקיע בחברה. התובע השיב שלא ידע שיהיה עליו להשקיע מהונו אחרי שבועיים. התובע העיד שאמרו לו שהחברה מאוזנת וכי יש עובד שמשלמים לו 10,000 ₪, לשכירות 30,000 ₪ וזה אומר, טען, שהעסק אמור להרוויח, אך העסק לא הרוויח. ביהמ"ש קובע שגם בסוגיה זו לא היה לתובע מענה מניח הדעת.

     

    התובע לא שילם מלוא התמורה עבור המניות שרכש

40. התובע הופנה בחקירתו לסעיף 2.2.1 להסכם הרכישה בו התחייב לשלם למשה ואליאב הסך של 200,000 במעמד החתימה ונשאל מדוע שילם רק הסך של 150,000 ₪. התובע השיב שקיבל הנחה מהנתבעים וכי שילם הסך של 40,000 ₪ לחברה לפני החתימה (בתצהירו טען שהעביר 35,000 ₪). בסיכומיו שינה את הסכומים ל- 35,000 ₪ ו- 155,000 ₪. הוא אישר שלא שילם למשה ואליאב הסך של 200,000 ₪ וכי אין בידיו אישור בכתב שלהם למתן ההנחה והסביר שפעל בפזיזות, בטיפשות, בחוסר ידע וכי הולך שולל והכל בא מאמונה, טענה עליה חזר פעם אחר פעם במהלך עדותו. אולם, כאמור לעיל, מתמליל השיחה בין אמו ובין אליאב עולה שהוא קיבל הנחה של עשרת אלפים ₪ ולכן שילם 190,000 ₪ במקום מאתיים אלף ₪, אך לא שילם חמישים אלף נוספים למשה ואליאב. התובע טען שתשלום זה היה כל כספו על אדמות, אך בסעיף 4 להסכם מכירת המניות התובע מצהיר שיש לו כל הכספים, גם כספים עתידיים ומכאן שטענתו שהשקיע כל כספו עלי אדמות אינה תואמת הצהרתו בהסכם. התובע טען בסעיף 5 לסיכומיו, לצד הטענה לתרמית, טענה נוספת, לפיה הנתבעים הפרו את ההסכם כאשר לא פעלו להעברת המניות על שמו. אולם, טענה זו אינה תואמת את העובדה שלא שילם מלוא התמורה. בסוגיה זו התובע נקלע לטיעון סותר. מצד אחד התובע ביקש לשכנע את ביהמ"ש כי רומה ולכן יש לבטל ההסכם, ומצד שני טען בסעיף 6 לסיכומיו לנזקים שנגרמו לו עקב מכירת המניות שנמכרו לו. הנתבעים טענו בסיכומיהם שהתובע הפר ההסכם, גם עקב אי רישום שיעבוד המניות. התובע הופנה לסעיף 2.5 להסכם מכירת המניות והתבקש לאשר שלא חתם על שיעבוד המניות שרכש ממשה ואליאב לטובתם ועל כך ענה שרצה לחתום על המסמכים הנדרשים וכי פנה בעניין אל גורם שלא זכר שמו בעל פה. מן האמור לעיל עולה שגם ההתחייבות לתשלום מלוא התמורה הופרה בעת שהתובע הודיע באבחה אחת על ביטול ההסכם.

     

    האם יש לאכוף ההסכם ?

41. כאמור לעיל, התובע הודיע על ביטול ההסכם. כשאליאב נשאל אם ההסכם בתוקף הוא ענה שהתובע ביטל אותו. לא זו אף זו, התברר שהמניות שנמכרו לתובע, לא הועברו אליו, אלא נמכרו ונרשמו על שם גב' דולב נעים. אליאב נשאל מדוע לא ישיב לתובע כספו ועל כך ענה שהתובע לא סיים לשלם התמורה. אליאב נשאל מדוע העביר מניותיו בחברה במתנה וענה שכל העניין שהתובע נכנס לחברה היה כדי שהוא יוכל לנהל עסקיו האחרים וכי מראש עדכן גם את התובע אותו לא הכיר לפני העסקה, שלא יוכל לתפעל העסק וזאת הסיבה היחידה שהוסכם שהתובע יכנס כשותף פעיל. אליאב העיד שתקופה קצרה מהחתימה, התובע החליט שאינו מגיע יותר לעסק ביום אחד בהיר ומאז ומשם כל העסק החל להתמוטט כי לא היה מי שינהל אותו. הוא שוב נשאל מדוע העביר יתרת מניותיו במתנה והשיב שלא יכול היה להפעיל העסק ולכן חיפש משהוא שימשיך כל ההתנהלות בעסק. אליאב נשאל הכיצד מכר המניות שמכר לתובע לגב' נעים דולב ועל כך ענה שהתובע לא השלים העסקה והשאיר את הנתבעים עם עסק סגור ולא שילם התשלום שסוכם מראש והפר חוזה בצורה בוטה. אליאב שאל האם התובע היה ממשיך לשלם את כל השכירות, ארנונה וכו' מהמניות שלו, הוא היה משלם את ההוצאות? ביהמ"ש קובע שהמסקנה היא שהנתבעים, שלא ביקשו לאכוף ההסכם בזמן אמת, פעלו אף הם לביטול ההסכם ע"י כך שמכרו המניות שנמכרו לתובע לאחרים. לכן, ביהמ"ש דוחה את בקשת הנתבעים בסעיף 30 לסיכומיהם לאכוף ההסכם וקובע שמכירת המניות שנמכרו לתובע לאחר, מהווה הסכמה של הנתבעים לביטול ההסכם ע"י התובע.

     

    האם התובע זכאי להשבת התמורה ששילם למשה ואליאב עקב ביטול הסכם רכישת המניות והשקעתו בחברה?

42. על פי סעיף 21 לחוק החוזים חלק כללי, משבוטל חוזה, על כל צד להשיב לצד השני את שקיבל ממנו. לכן, לכאורה על משה ואליאב לשלם לתובע התמורה עבור המניות שרכש מהם. התובע טען בכתב התביעה כי שילם למוכרים הסך של 190,000 ₪, אך כאמור לעיל, בעת חקירתו, אישר ששילם ארבעים אלף ₪ (על פי גרסה אחרת שלו הסך של 35,000 ₪) לחברה והסך של 150,000 ₪ למשה ואליאב עבור רכישת מחצית מאחזקותיהם. לכן, על משה ואליאב לשלם לתובע הסך של 75,000 ₪ כ"א. ביהמ"ש דוחה התביעה נגד אליעד להחזר התמורה, שכן אליעד לא מכר לתובע מניות ולא קיבל ממנו תמורה שעליו להשיב לו.

     

43. לעומת זאת, לגבי הסך של 40,000 ₪ שהתובע השקיע בחברה, או 35,000 ₪ לפי גרסה אחרת, עליו לתבוע סכום זה מהחברה, אך הוא לא צרף החברה כנתבעת. אילו היה מצרף החברה כנתבעת, יתכן והיה בידיו להוכיח כי על החברה, שנמצאת כיום בבעלות אחרים להשיב לו השקעתו, לאחר שנתן לבעלי החברה הנוכחיים יומם להתגונן בשם החברה.

     

    האם יש לקזז מהתמורה פיצוי לנתבעים ?

44. אליאב טען שלתובע לא מגיעה השבה מכיוון שהפר ההסכם עמו ועם משה בכך שלא השלים התמורה ובכך שגרם להתמוטטות העסק עקב הפרת התחייבותו לנהל אותו בפתאומיות וכן טען שהתובע גרם בהתנהלותו נזק בסך של 150,000 ₪. ביהמ"ש דוחה הטענה שהתובע לא זכאי להשבת התמורה בשל כך שלא השלים התשלום, מרגע שהמוכרים, לא עמדו על אכיפת המכר ואף מכרו אותן מניות שנמכרו לתובע, לאחרים. לעניין הטענה שהתובע הפר התחייבותו לנהל העסק, משה ואליאב לא הוכיחו כי ניתוק הקשר והפסקת ניהול העסק גרם להתמוטטות תוך זמן כה קצר. ביהמ"ש מביא בחשבון טענת התובע בסעיף 41 לסיכומיו, שלא נסתרה, כי כל השותפים עבדו בעסק. אליאב נשאל מדוע התובע לא הוחלף במהירות עם אחר, למשל עם מי שאליאב העיד שהתובע הועדף על פניו ועל כך ענה שהם ביקשו מהתובע שייתן שבוע שבועיים כדי שהעסק לא יתמוטט והוא לא היה מוכן להגיע לעסק אפילו ליום אחד. אליאב נשאל אם הציג פניה לתובע בה הנתבעים מבקשים ממנו להגיע לזמן קצר וענה שאינו יודע. ביהמ"ש קובע שכשם שהתובע לא הוכיח תרמית ומצגים כוזבים, הנתבעים לא הוכיחו את סכומי השקעתם בעסק ולא הוכיחו שהתובע גרם להתמוטטות תוך זמן כה קצר, או כי התובע גרם להם נזק כספי. ממילא לעניין החברה, הנתבעים אינם זכאים לתבוע בשמה ועבורה פיצוי. לכן, ביהמ"ש דוחה הטענה לקיזוז מסכום ההשבה.

     

    תביעה לפיצוי בגין לשון הרע

45. התובע טען בכתב התביעה כי כאשר הוא הודיע לנתבעים על ביטול ההסכם החלו משה ושירן במסע הכפשות נגדו, תוך פגיעה בשמו הטוב. התובע טען ששירן ציינה בתאריך 4.8.22 בפני אורי, עובד בחברה, כי לצורך קבלת תשלום שכרו עליו לפנות לשותפי החברה, תוך שהיא מציינת שהוא זה אשר הוביל לנפילתה של החברה. בנוסף, טען, שמשה שוחח בתאריך 8.8.22 עם אייל, אביו של אחד מעובדי החברה, וציין בפניו כי אין בידה של החברה לשאת בתשלום שכרו של בנו וזאת מאחר שהחברה מצויה בקשיים שנגרמו כתוצאה מהתנהלותו שהובילה כביכול לקריסתה ולפירוקה של החברה לאור מצבה הכלכלי הקשה והידרדרותה למצב של חדלות פירעון. עוד טען, שטענותיהם של הנתבעים בדבר הידרדרות מצבה הכלכלי של החברה לנוכח התנהלותו כביכול, רחוקות מזרח ומערב מהעובדות בפועל, שהרי כיצד ייתכן שבין ליל הפכה החברה, מחברה מצליחה ומשגשגת (כטענת הנתבעים) לחברה חדלת פירעון שאינה עומדת בהתחייבויותיה הכספיות ונמצאת בפני פירוק. התובע הדגיש כי רכש את המניות בחברה מהנתבעים כחודשיים בלבד טרם הכרזותיהם בדבר מצבה הכלכלי הרע של החברה. עוד טען, שמעבר לעובדה שיש בפרסומים כוזבים אלה כדי להעצים את המרמה שנעשתה על ידי משה, אליאב ואליעד נגדו, הרי שמדובר בפרסומים כוזבים שנועדו להשפילו, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז וללעג, ולייחס לו מעשים שכלל לא ביצע, באופן העולה לכדי הפרת חוק איסור לשון הרע, אשר מזכה אותו בפיצוי ללא הוכחת נזק. התובע ביקש לחייב את משה ושירן לשלם לו הסך של 100,000 ₪ כ"א בנפרד, פיצוי ללא הוכחת נזק מכוח סעיף 7א(ג) לחוק לשון הרע.

     

46. משה ושירן טענו בכתב ההגנה שמעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה וכי התובע במסגרת פרקטיקת ההשתקה וההפחדה של הנתבעים, מבקש להיבנות מגזל מוחלט, ניסיון להיבנות מעושר שאינו במשפט, מניסיון השתקת הנתבעים, מביקורת לגיטימית וכי לנתבעים עומדות ההגנות בחוק איסור לשון הרע (סעיפים 14, 15(2),(3),(5)(ב), 16(א)).

     

47. מהראיות עלה שהתובע התבקש לאשר שלא שילם לבן דודו אורי את חלקו במשכורתו או בשכרו ועל כך ענה במספר תשובות אך לבסוף טען ששכרו של אורי שולם מהכסף שלו. אורי העיד שהגיע לעסק באמצעות התובע וכי עבד כברמן ומלצר, כאשר הוא חייל, עבד כחודשיים והחברה נותרה חייבת לו משכורת, אך לאחר שפנה למשה ואליאב שילמו לו בסוף הכל. הוא הכחיש שהתובע שילם לו. הוא אישר שפנה גם אל התובע בעניין החוב וכי התובע ענה לו שאינו יודע מה לענות לו כי הוא נמצא בסיטואציה. אורי הופנה לכך שכאשר שירן הפנתה אותו במסרון לתובע שכן האחרים שילמו חלקם, הוא ענה לה בתאריך 26.7.22 "לא לבלבל את המוח הוא לא שותף ולא לערב אותי בעניין שלכם". עוד הופנה לעמוד 377 שם כאשר שירן ביקשה ממנו להפסיק לפנות אליה מאחר שאביו לטענתה איים עליה הוא עונה "לא, את בן אדם מדומין אה?" ואז היא עונה "תפנה לאושר אמסלם שהפיל את החברה ביי" ואז הוא משיב "נכון". הוא נשאל האם למעשה הוא מודה בכתב שמי שהפיל את החברה הוא אכן התובע, ועל כל ענה שהשיב "במובן אירוני... להסתלבט". אורי הופנה לכך שבשיחה עם שירן היא ניסתה לעזור ולסייע לו כדי שיקבל שכרו ועל כך ענה שהיא ניסתה למרוח אותו. הוא נשאל האם היא העבירה לו אלף ₪ מחשבונה הפרטי ועל כך ענה שאינו זוכר מאיזה חשבון העבירו את התשלום. הוא הופנה לעמוד 368 בו מתועד שקיבל הסך של 1,000 ₪ מחשבונו של משה ועל כך ענה שהוא מאשר שמשה ושירן בני זוג וכי לאחר אותה העברה הם כתבו "היום תקבל בין 2000 ל 3000 ₪". אורי נשאל מדוע אביו הצהיר שהוא ידע שהתובע שותף והוא טוען שלא ידע על כך וענה שאינו יודע והציע להפנות השאלה לאביו.

     

48. אייל, אביו של אורי העיד שהוא נכנס לתמונה כשלא שילמו לבנו ו"משכו ומשכו". הוא העיד שכאשר שאל את התובע מדוע לא משלמים לבנו, התובע ענה שהוא עדיין לא בעניינים, לא במעמד לדברים האלה וכי הוא לומד את העניינים. אייל לא ידע להסביר מדוע הוא ידע שהתובע רכש מניות ובנו לא והכחיש שאיים על שירן. אייל נשאל האם הוא מסכים שכשמנהל לא מגיע, לכל הפחות, נגרמת תקלה ועל כך ענה שאינו מסכים שכן העסק של החברה יכול היה לעבוד גם בלי התובע וכי הוא רוב הזמן והתובע ובנו מנהלים את העסק וזה עובד נהדר. הוא אישר שהתובע עבד אצלו וכבר חזר לעבוד אצלו והוא אחד העובדים היותר טובים.

     

49. משה ושירן לא העידו ולכן תצהירם נמשך. אולם, ביהמ"ש קבע על יסוד הראיות שהובאו ע"י התובע ועדות אליאב, כי התובע הפר ההסכם כאשר ביטל ההסכם וניתק מגע, באופן חד צדדי ומידי, תוך יום אחד, תוך שהוא מנסה בדיעבד לבסס טענה לתרמית ומכאן שלנתבעים עומדת הגנת אמת דיברתי, על אף שמשה ושירן לא התייצבו לחקירה ותצהירם נמשך. לחלופין, לנתבעים עומדת הגנת תום לב, לגבי הדעה שהביעו ביחס לאחריות התובע למצב החברה, שכן על פי הראיות שהתובע העמיד ועדות אליאב, הייתה מחלוקת כנה לגבי הסיבות לקושי הכלכלי אליו נקלעה החברה, כאשר התובע מצד אחד מבטל באופן חד צדדי ומידי את ההסכם והנתבעים מצידם אינם פועלים לניהול החברה באמצעות מנהל אחר. כמו כן, אמירות שירן ומשה נאמרו בשיחות או בתכתובת אותה יזמו אייל ואורי שהטילו האחריות לאי תשלום השכר לאורי על מי מהנתבעים, ומכאן שהפרסום היה מידתי בנסיבות העניין. לכן, ביהמ"ש קובע שגם אם יש ספק לגבי היות הדברים לשון הרע, אזי עומדת לנתבעים הגנת אמת דיברתי ולחלופין הגנת תום לב ולכן דוחה התביעה לפיצוי בגין לשון הרע.

     

    ביהמ"ש דוחה התביעה לחיוב בהוצאות ובעוגמת נפש

50. תמונת המצב העובדתית שהביאה לביטול ההסכם, כאשר התובע מבטל ההסכם תוך זמן קצר מחתימתו, ללא הסבר הגיוני לגבי המידע המדויק שגרם לו להגיע למסקנה ביום מסוים שנפל קורבן לתרמית ובאותו יום להודיע באבחה אחת על ביטול ההסכם ולנתק מגע, ולאחר מכן להעלות טענות בדיעבד מן היקב ומן הגורן לגבי תרמית, מחייבת דחיית התביעה של התובע להחזר הוצאות משפטיות שממילא לא הוא מימן, אלא אמו. הדברים יפים גם לגבי טענתו בסעיף 24 לסיכומיו כי הוא זכאי לפיצוי בגין עוגמת נפש, לרבות ביחס לאליעד, אותו הוא מכנה בסעיף 25 לסיכומיו כ"אדריכל ההונאה", הונאה שממילא לא הוכחה, ולעניין זה, משיכת תצהיר אליעד, עקב אי התייצבותו לחקירה, אינה מעלה ואינה מורידה.

     

    ביהמ"ש מקבל התביעה באופן חלקי

51. ביהמ"ש מחייב משה ואליאב לשלם לתובע הסך של 75,000 ₪, כ"א.

     

    דיון בהוצאות

52. ביהמ"ש קיבל התביעה באופן חלקי בכך שביטל ההסכם וחייב משה ואליאב להשיב לתובע 75,000 ₪ כ"א. לכן, ביהמ"ש מחייב משה ואליאב לשלם לתובע מחצית אגרת משפט ששילם ושכ"ט בסך של 11,800 ₪ כ"א בלבד. לכאורה, עקב דחיית התביעה נגד אליעד ושירן, היה מקום לחייב התובע לשלם הוצאות אליעד ושירן, אך שניהם לא התייצבו לחקירתם ותצהירם נמשך, ובשים לב לייצוג המשותף, כל צד יישא בהוצאותיו.

     

    סוף דבר

53. ביהמ"ש מחייב את משה ואליאב להשיב לתובע הסך של 75,000 ₪ כ"א, בתוספת רבית שקלית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל ודוחה התביעה נגד אליעד ושירן.

     

54. ביהמ"ש מחייב את משה ואליאב לשלם לתובע מחצית מאגרת ביהמ"ש ששולמה וכן שכ"ט בא כוחו בסך של 11,800 ₪ כ"א, בתוספת רבית שקלית, ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל.

     

55. ביחס לנתבעים אליעד ושירן, כל צד יישא בהוצאותיו.

     

     

    ניתן היום, בל' ניסן תשפ"ה, ב28 אפריל 2025, בהעדר הצדדים.