ל' ואח' נ' החברה ואח'

1.לפניי תביעה ותביעה שכנגד. התביעה העיקרית היא תובענה למתן חשבונות, שבמסגרתה מבקש התובע, י.ל. [י'] לחייב את הנתבעת, החברה, לאפשר לו לעיין במסמכי החברה, בהתאם לסעיפים 183 - 185 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 [חוק החברות], ובכלל זה המסמכים הבאים: פרוטוקולים והחלטות שניתנו על ידי האסיפה הכללית ודוחות כספיים מאושרים של החברה, משנת 2008 ועד היום. זאת, נוכח טענתו שהוא בעל מניה בחברה.

התובעות שכנגד הן החברה, ז'ב' וי'ע'. עתירתן היא לסעד הצהרתי, שבו יצהיר בית המשפט כי לי', הנתבע שכנגד, אין זכויות במניה של החברה, הרשומה על שמו ברשם החברות, אלא היא בבעלותה של י' ע' (לבית ב') [י']. בהמשך לכך מתבקש בית המשפט ליתן צו עשה, המורה לי' לפעול לשינוי רישום הבעלות במניה ברשם החברות.

עובדות שאינן במחלוקת

2.ז' ב' [ז'] היא מהנדסת בניין במקצועה. היא הקימה ב-1997 את החברה כחברה פרטית, במטרה לתת שירותי הנדסה לבניין. באותה עת לא ניתן היה לרשום חברה על שם בעל מניות יחיד, המחזיק 100% מהמניות, ולכן 97 מניות נרשמו על שם ז', מניה אחת נרשמה על שם אושרת ב' [אושרת] - בתה של ז', מניה אחת על שם ס' ל' [ס'] - בתה של ז', ומניה אחת נרשמה על שם י', שהיה נשוי באותה עת (ומאז 1992) לס'. י', בתה השלישית של ז', הייתה אז קטינה, ולפיכך לא ניתן היה לרשום מניה על שמה. ס' וי' התגרשו ב-2014 לאחר הליך גירושין ממושך, שהחל ב-2013. מניה אחת רשומה על שמו של י' במרשם בעלי המניות עד עצם היום הזה.

המחלוקת

התביעה העיקרית

3.לאחר גירושיו מס', ביום 1.11.15, פנה י' להחברה באמצעות ז', בבקשה לקבל את המסמכים הבאים:

א.דוחות כספיים מאושרים של החברה;

ב.פרוטוקולים של האסיפה הכללית של החברה;

ג.מרשם בעלי המניות;

ד.תקנון החברה;

ה.כל מסמך שהחברה הגישה או שהיא מחויבת להגישו לרשם החברות.

משלא קיבל את המסמכים, הגיש תביעה זו.

4.לגישתה של החברה, בעת הקמת החברה י' קיבל את המניה בנאמנות, עבור י', עד שהיא תגיע לבגרות, בגלל שלא ניתן היה לרשום מניה על שמה בשל היותה קטינה. המניה ניתנה לי' בגדר יחסי האמון במשפחה, מאחר שז' ובעלה א' ב' [א'], ראו אותו כבן וסמכו עליו. נוסף על כך, ס' וי' היו אז בתחילת נישואיהם, ומצבם הכלכלי לא היה שפיר, בעוד שי' הייתה עדיין סמוכה על שלחן הוריה, ז' וא'. לכן הם חשבו, שאם יחולק באותה תקופה דיבידנד בחברה (דבר שלא קרה בפועל), יוכלו גם בדרך זו לתת לזוג הצעיר סיוע נוסף. נושא העברת המניה לי' ושינוי הרישום לא טופל במהלך השנים, ומלבד שיחות עם י' (שיפורטו בהמשך), הדבר לא הבשיל לכדי צעדים פורמליים. כך נותר הרישום עד היום, אך למעשה - י' אינו בעל המניה, אלא הוא מחזיק בה בנאמנות עבור י', ועל כן אינו זכאי לקבל את המסמכים שאותם הוא מבקש. לגישת החברה, בקשתו של י' נובעת ממניעים פסולים, מתוך רצון של י' להטריד את גרושתו ומשפחתה, והיא עולה בקנה אחד עם איומים שהשמיע י' במהלך הגירושין, שלפיהם הוא מתכוון להטרידם. מעבר לכך - התובע לא נימק או הסביר מה נדרש לו ממסמכי החברה, ולאיזה צורך הוא מבקש אותם. הוא הסתיר את העובדה שהסיבה האמיתית לדרישתו היא כדי לחטט בנכסי גרושתו, למטרה זרה. לאלו יש להוסיף כי הסעיף מאפשר לחברה לסרב לדרישת בעל המניה אם לדעתה הבקשה הוגשה שלא בתום לב, או שגילוי המסמכים עלול לפגוע בדרך כלשהי בטובת החברה, וזו לגישתה בדיוק הסיטואציה שבפנינו (רע"א 6830/15 פלונית נ' פלוני [12.1.16]).

5.לגישתו של י', הוא רשום כבעל מניות בחברה, וככזה, לפי סעיפים 183 - 185 לחוק החברות, הוא זכאי לעיין במסמכים שביקש. לטענתו, מעולם לא נאמר לו שהמניה מוחזקת על ידו בנאמנות עבור י'. גם כשניתן היה לרשום במרשם בעלי המניות שאדם מחזיק מניה בנאמנות עבור אחר (עם כניסתו של חוק החברות הנוכחי לתוקף), הדבר לא נעשה. לאורך כל השנים נשלחו לרשם החברות דיווחים שנתיים ובכולם הוא רשום כבעל מניות. הטענות הנטענות כיום על ידי החברה הן טענות בעל פה, הסותרות את מרשם בעלי המניות ומסמכים נוספים, ולכן דינן להדחות. יותר מכך - טענה בדבר נאמנות צריכה הייתה אף היא לקבל ביטוי בכתב, והדבר לא נעשה.

התביעה שכנגד

6.החברה טוענת שהתביעה שכנגד היא תביעה חוזית. לשיטתה, בין י' לז', מייסדת החברה, נכרת הסכם בעל פה. סעיף 24 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 [חוק החוזים], קובע כי תוכנו של החוזה הוא ככל שהסכימו הצדדים. עוד נטען שהוא מהווה, במצטבר או לחילופין, חוזה לטובת צד שלישי (י'), וזאת בהתאם לסעיף 34 לחוק החוזים, או חוזה נאמנות על פי תנאי הנאמנות המוסכמים, למען י'. כל אחת מן האפשרויות הללו מקימה לי' את הזכות לדרוש את קיום החיוב על פי החוזה, כאשר תנאי החוזה הם פשוטים: המניה תירשם על שם י' לתקופת זמן מסויימת, אף שהיא שייכת בפועל לי' ומיועדת לה; עם הגיעה של י' לבגרות ועם דרישת ז' או א' (בשמה או בשם החברה), תועבר המניה על ידי י' לי' ללא תנאי, וללא תמורה. ההסכם נעשה על בסיס אמון וכבוד בתוך המשפחה, כאשר היחסים היו טובים. התובעות שכנגד הפנו לפסיקה, בעיקר מתחום דיני המשפחה, המלמדת על כך שהרישום הפורמלי של זכויות, בתוך מערכת יחסים משפחתית, לא משקף, בהכרח, את המציאות. זאת מאחר שבמערכת משפחתית הדברים נעשים, על פי רוב, לא באמצעות מסמכים פורמליים ועורכי דין, אלא על בסיס אמון בתוך המשפחה. לטענת התובעות שכנגד, י' ידע את תנאי החוזה והסכים להם עת הוקצתה המניה על שמו, והוא ידע על החוזה לאורך כל השנים. לזאת יש להוסיף כי ההסכם אושרר בשנת 2011, ואף היה אמור להיות מיושם, כאשר י' הסכים להעביר את המניה לי'. גם ההסכמה על תשלום הדיבידנד לי', בינואר 2012, מלמדת על שהוסכם - שי' היא בעלת המניה האמיתית.

7.ביחס לתביעה שכנגד טוען י' כי לא הוכחה יריבות כלשהי בין התובעות שכנגד לבינו בעניין קיומה של נאמנות, לא כל שכן ביחס לתובעת שכנגד 3, י', וכבר מן הטעם הזה דין התביעה שכנגד להידחות. גם כאן טען י' שטענות התובעות שכנגד הן טענות בעל פה נגד מסמך בכתב. לטענת י', על מנת לייחס לו הסכמה לנאמנות שאין לה ביטוי בכתב, יש להוכיח את ההסכמה בראיות בכתב (ע"א 465/85 אליזאו הרנדו וילנואבה נ' נברון בע"מ, פ"ד מב(1) 705 (1988) [עניין וילנואבה]). עוד הפנה התובע לע"א 5315/12 בדיחי נ' מיוסט [17.2.15] [עניין בדיחי], שגם שם לא הכיר בית המשפט בנאמנות, שעליה הוסכם - כך נטען - בעל פה, מאחר שלא נמצא לה ביטוי בכתב. נוסף על כך התביעה שכנגד התיישנה, שכן המניה ניתנה לי' ב-1997 וחלפו מאז 20 שנה עד הגשת התביעה. אף אם התביעה שכנגד לא התיישנה, הגשתה לוקה בשיהוי וגם בשל כך יש לדחותה.

8.נוכח המחלוקת בין הצדדים, השאלה העיקרית להכרעה היא שאלה עובדתית: האם הרישום במרשם בעלי המניות משקף את המצב לאשורו, או שמא עלה בידי הנתבעת והתובעות שכנגד לסתור את המרשם ולהוכיח כי חרף הרשום, י' אינו באמת בעל מניה בחברה. שאלות משפטיות שעולות הן האם ניתן להוכיח קיומה של נאמנות, שלא באמצעות מסמך בכתב, ובסתירה למרשם בעלי המניות, האם חלה התיישנות על התביעה שכנגד והאם היא לוקה בשיהוי.

דיון והכרעה

המסגרת המשפטית

9.תובענה למתן חשבונות מתנהלת בשני שלבים: בשלב הראשון קובע בית המשפט אם התובע אכן זכאי לחשבונות (ובמקרה שלפנינו - לעיין במסמכים המתבקשים לפי סעיף 184 לחוק החברות) מן הנתבע. ככל שבית המשפט מכריע כי התובע זכאי לחשבונות, מוציא בית המשפט צו למתן חשבונות ועובר לשלב השני, ובו נדרש הנתבע לשכנע שהחשבונות שנמסרו מספקים ואמינים (רע"א 8266/11 יו.בי.אמ נ' מעוז נסיעות בע"מ [16.8.12], פסקה 24).

סעיף 133(א) לחוק החברות קובע שמרשם בעלי המניות יהיה ראיה לכאורה לנכונות הרשום בו. הווה אומר, כי המרשם הוא דקלרטיבי, לא קונסטיטוטיבי, והמבקש לסתור את הרשום (במקרה זה - החברה), עליו הנטל. אם כך יש לברר, תחילה, האם הצליחה החברה לסתור את הטענה שי', הרשום כבעל מניה, הוא אכן כזה. אם ייקבע שי', חרף הרישום ברשם החברות אינו הבעלים האמיתי של המניה, אלא החזיק אותה בנאמנות עבור י', אזי אינו זכאי למסמכים שהוא מבקש. או אז דין התביעה העיקרית להדחות, ודין התביעה שכנגד, להצהיר שהמניה אינה של י', אלא של י', ולהורות לי' לעשות את הנדרש כדי להעביר את המניה על שמה של י' - להתקבל.

10.התובע הפנה לפסק הדין בעניין בדיחי, שם נדחתה תביעתם של המערערים לרשום אותם כבעלי מניות בחברה לאחר שנדחתה טענה שלפיה המשיב החזיק עבורם את המניות בנאמנות, ונדחתה טענתם החלופית שהם בעלי זכות להרשם כבעלי מניות. ואולם לדעתי, דווקא פסק דין זה מלמד, שקיימת אפשרות להכיר בנאמנות, אף אם זו לא נרשמה במרשם בעלי המניות (פסקה 40 לפסק הדין). באותו מקרה נדחתה התביעה מאחר שבית המשפט לא האמין למערערים שזה היה המצב העובדתי. אשר לקביעת בית המשפט כי באותו מקרה הראיות הובילו למסקנה שמלכתחילה לא הייתה כוונה שהמערערים ירשמו כבעלי מניות (פסקה 47 לפסק הדין), אזי במקרה שלנו, אני סבורה שראיות דומות מובילות דווקא למסקנה ההפוכה מזו שמבקש התובע להסיק, קרי: שמלכתחילה התכוונה ז' שבעלי המניות בחברה יהיו היא ושלוש בנותיה (ר' למשל התייחסות לאותיות המרכיבות את שם החברה וההגיון מאחורי הקצאת 97 מניות לז', ו-3 המניות הנותרות לאחרים), ועל כך אפרט בהמשך. בעניין זה אפנה גם לע"א 314/07 ברים נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [8.4.10], לדעת הרוב, ובפרט לפסק דינו של השופט דנציגר, פסקה 3.

המסד הראייתי

11.מטעם התביעה העיד י', והוא בלבד. מטעם הנתבעת והתובעות שכנגד העידו א', ז', ס', י' ורוה"ח עולי רשטיק.

12.ז', א', י' וס' העידו שמלכתחילה הכוונה הייתה לחלק את שלוש המניות שאינן של ז' בין שלוש הבנות, באופן שוויוני. הם ציינו שז' וא' תמיד נהגו בשלוש הבנות באופן שיוויוני. במקרה דנן, י' הייתה קטינה ולכן לא ניתן לרשום מניה על שמה. לטענת החברה, לא הייתה כוונה להקצות מניה נוספת למאן דהוא, בודאי שלא הייתה כוונה לקפח את אחת הבנות, ואילו רצו ז' וא' להקצות מניה לי', היו מקצים לו מניה רביעית, ולא היו נותנים לי' מניה על חשבון י', תוך קיפוחה. ס' ציינה אף היא בעדותה, כי העובדה שהמניה שניתנה לי' היא של י' "הייתה על השלחן כל הזמן" (פ/18, 27 - 30).

13.שם החברה, ס.י.א.ז, מורכב מהאות הראשונה של שמות ז' וכל אחת מהבנות - ס', י' ואושרת. גם י' אינו מכחיש עובדה זו, אלא טוען שאינה רלוונטית (פ/23, 16 - 18).

14.י' טען שקיבל את המניה במתנה, כפי שהוא וס' קיבלו מתנות נוספות, הן מז' וא', הן מהוריו. הוא לא ידע להסביר מדוע לא הקצו מניה רביעית עבורו, אלא טען שמאחר שראו אותו כבן (וטענה זו, שראו אותו כבן, אינה מוכחשת גם על ידי ז' וא'), החליטו להקצות לו מניה. הוא לא ידע להסביר מדוע, אפוא, לא הוקצתה כטענתו מניה לי', שאין ספק שראו אותה כבת (פ/22, 17 ואילך). הוא הפנה לדברים שאמר א' בשיחת טלפון באוקטובר 2013, שבה הקליט את א' בלא ידיעתו [השיחה המוקלטת]: "קיבלת את זה כי התחתנת עם ס' וראינו אותך כבן ונתנו לך..." ובהמשך: "אני אגיד לך, לי'י אין מניה מכיוון שהייתה צעירה ולא יכולתי לתת לה ואתה היית החתן הראשון וקיבלת" (השיחה שהוקלטה - נספח ג לתצהיר י', תמליל עמוד 9, שורות 27 - 28 ועמוד 10, שורות 19 - 20). על דברים אלה העידו א' וז', שאכן ראו את י', שהיה חתנם הראשון, כבן, וגם סמכו עליו, בהתאם, אך לא התכוונו לתת לו מניה, במקום לי'. הם אף ביקשו לסייע לס' וי' בשנות נישואיהם הראשונות, כשהיו קשיים, וכך עשו. לכן, באותה תקופה, כשי' ממילא הייתה קטינה, התגוררה בבית הוריה והייתה סמוכה על שלחנם, א' וז' התכוונו להיטיב עם ס' וי' ולסייע להם כלכלית. הם אף חשבו שאם יהיו דיבידנדים לחלוקה, י' וס' יוכלו להנות מהם. א' אף הסכים, שכל עוד היה י' בעל המניה, הוא היה זכאי לדיבידנד (פ/8, 23 - 24). עם זאת, הייתה כאמור הסכמה בינם לבין י', שהתבססה על אמון וכבוד בתוך המשפחה, שבהמשך, כשי' תהיה בגירה, תועבר המניה על שמה, ובשום אופן לא התכוונו לקפח את י' ולתת לי' את המניה שלה. עוד הוסיף א', שהפניה לי' להעביר את המניה לי' הייתה לפני חלוקת הדיבידנד, ולכן לא סבר בעת החלוקה שמגיע לי' הדיבידנד, אף שעדיין החזיק במניה (פ/9, 27 - 33; פ/10, 11 ואילך).

15.אין מחלוקת ששלוש הבנות וי' לא השתתפו מעולם באופן פעיל באסיפות בעלי מניות. אין גם מחלוקת שעובר לגירושין של י' וס', אף אחד מהם לא פנה מעולם כדי לקבל מידע על החברה, או נתונים כספיים לגביה.

16.בסוף 2011 הוחלט על חלוקת דיבידנד בחברה, זו הפעם היחידה. הדיבידנד, בסך 560,000 ₪ - רווח צבור של 14 שנים - אכן חולק בתחילת 2012, לפני הליך גירושיהם של ס' וי', וכל מניה זיכתה את בעליה בסך של 4,050 ₪ (לאחר ניכוי מס במקור). בהתאם, שולם דיבידנד לס' ולאושרת, ושולם גם דיבידנד לי', ולטענת החברה, בעקבות אֵרוע זה עלה בשיחה בין א' לי' נושא העברת המניה לי'. לטענת א', הוא אמר לי' שיש להעביר את המניה על שם י', וי' אמר לו שיעשה כל שיבקש בנושא זה (תצהיר א', סעיפים 19, 25; תצהיר ז', סעיף 20; תצהיר י', סעיף 8; עדות א' פ/9, 33). חיזוק לטענתו של א' כי נושא העברת המניה על שם י' עלה סביב אֵרוע חלוקת הדיבידנד, נמצא בתצהירו של רו"ח עולי רשטיק, שסייע בייסוד החברה והכין את מסמכי ההתאגדות. רו"ח רשטיק ציין כי החברה נוסדה לפני 20 שנה, ועד שהראו לו את מסמכי ההתאגדות (שם מופיעות חותמתו וחתימתו), הוא כלל לא זכר שסייע בייסודה, ועל כן גם אינו זוכר דבר בקשר לכך. עם זאת, זכר שלפני חלוקת הדיבידנד בהחברה, א' ביקש ממנו לטפל בניירת הקשורה בהעברת המניה, הרשומה על שם י', לי'. ואולם, העניין התמסמס, והדבר לא בוצע (תצהיר רשטיק, סעיף 4; עדות רשטיק, פ/34, 24 - 29). בגין המניה הרשומה על שם י' קיים אישור לניכוי מס במקור, אך הכסף הועבר, לטענת א', לי'. בעדותו ציין שהכסף עבור י' לא נלקח מהחברה, אלא מכיסם הפרטי של א' וז', כדי לא לעשות איפה ואיפה בין הבנות.

לי' טענה אחרת בעניין זה: לדבריו, לא ידע כלל שחולק דיבידנד ב-2012, ונודע לו על כך רק במכתב של החברה מ-23.11.15. נושא העברת המניה עלה, לטענתו, לראשונה, באותה שיחה מוקלטת (תצהיר י', סעיפים 11, 13, 16). אלא שבשיחה המוקלטת, הוא וא' מדברים על העברת המניה, וא' אומר לי': "(כ)שאמרתי לך בזמנו אמרת בסדר, אני אוותר על זה, היום אתה עושה משהו..." (עמוד 10, שורה 12 לתמליל). בשיחה י' אומנם טוען שמעולם לא דיברו על נושא העברת המניה, אך מוסיף: "היה פעם אחת שאמרת לי אתה רוצה לתת לי צ'ק שאני אפדה אותו ולתת אותו לי'י, זה הכל, את הסכום לי', אז אני אמרתי לך אתה תתן לי צ'ק אני אתן אותו לך, את הסכום, אתה תיתן למי שאתה רוצה, זה הדבר היחידי שהיה לנו שיחה בנושא הזה" (עמודים 9 - 10 לתמליל). א' טוען כי דברים אלה מתייחסים להעברת תמורת הדיבידנד לי'. ההסבר של י' שונה בתכלית: לטענתו הם לא דיברו על תמורת הדיבידנד, אלא על תשלומי צ'קים לפי תלושי שכר על שם ס', שהונפקו על ידי א'. י' טוען בתצהירו, שא' נהג להנפיק תלושי שכר על שם בנותיו, למרות שהן לא עבדו בחברה, ובגין תלושים שהיו על שמה של ס' ביצע י' הפקדות בחשבון המשותף שלו ושל ס', לבקשת א', ומשך את מלוא ההפקדה במזומן והעביר את הכסף לא'. הוא מוסיף כי בשיחה המוקלטת זו הייתה הפעם הראשונה שבה א' ביקש ממנו להעביר את המזומן מתוך כספי תלושי השכר ישירות למישהו אחר, ולכן השיב לו שיעשה כפי שעשה בעבר, ויעביר את המזומן אליו ישירות, שיעשה בו כרצונו. בגין טענה זו הגיש א' תצהיר תשובה, שבו הכחיש את הטענה שס' קיבלה שכר מהחברה, כמו גם את הטענה שהוצאו לה תלושי שכר, אחרי תחילת ינואר 2008. לתצהיר המשלים צורף מכתבו של רו"ח רשטיק, שאישר כי מאז 1.1.08 אין ס' מועסקת בחברה ובהתאם - לא יצאו לה תלושי שכר. א' אף העיד בבית המשפט כי מעולם לא היו צ'קים שניתנו בגין משכורת ונמשכו חזרה במזומן. בחקירתו הנגדית בבית המשפט חזר בו י', במידת מה, מהטענה שבאותה שיחה דובר על צ'ק בגין תלוש שכר, ואמר כי אינו יודע בגין איזה צ'קים א' הוציא תלושי שכר. הוא טען שהיו מספר מקרים שבהם נמסרו לו או לס' צ'קים שהופקדו, וסכומם נמשך ונמסר בחזרה במזומן, אך לא ידע לומר אם בגין הצ'ק הוצאו תלושי שכר. הוא לא חזר בו מטענתו, שהצ'ק שנמסר לו ב-2012 היה אמור להיות על שם ס' ("יכול להיות"), וכאשר עומת עם העובדה שבשיחה אמר "אתה רוצה לתת לי צ'ק שאני אפדה אותו ולתת אותו לי'י ... אז אני אמרתי לך אתה תתן לי צ'ק אני אתן אותו לך, את הסכום, אתה תיתן למי שאתה רוצה..." טען שהכוונה לכך שהצ'ק ימסר לו, ולא שהצ'ק יהיה על שמו.

17.א' הודה שהיה צריך לעגן במסמכים את ההסכמה עם י', ולפעול מוקדם יותר להעברת המניה, אך הוא לא עשה כן. לדבריו, הדבר נבע מכך שהעניין נעשה בתוך המשפחה, ששררו בתוכה יחסי אמון, ומאמונם בי'. גם במכתב מיום 23.11.15 הוא מודה: "באשמתי לא הצגתי לך את המסמכים כדי שהמהלך הזה יהפוך לפורמלי". בתצהירו ציין שאפילו לא פנה לעו"ד לצורך ייסוד החברה, אלא רו"ח הוא שטיפל בייסודה, ועשה זאת בחינם, מתוך היכרות עם א' וז'. בעדותו בבית המשפט הסכים שניתן היה לפתור את בעיית ההקצאה של המניה עבור י' בכל מיני דרכים, אך הם בחרו בדרך הזו, והוסיף: "אילו היינו יודעים שיכולות להיות בעיות, לצוץ כאלה בעיות, היינו פונים לעו"ד" (פ/9, 1 - 16). י' אישר שאכן, א' סמך עליו (פ/24, 9 - 10). א' הוסיף כי ב-2008 התגלתה אצל ז' בעיה רפואית חמורה, והיא הייתה באבדן כושר עבודה במשך כחמש שנים, שבמהלכן נרתם א' לסייע בפעילות החברה. גם מטעם זה נושא העברת המניה לא היה על הפרק.

18.א' הסביר בתצהירו, כי הסכים לשלם לי' במסגרת הליך הגירושין 5,000 ₪ תמורת העברת המניה לי', לא משום שסכום זה הגיע לו, אלא משום שרצה לנתק את הקשר עם י' באופן סופי, בדרך שנראתה זולה ויעילה ביותר, בהתחשב בכך שי' הוא אבי נכדיהם של א' וז', והם לא רצו עימותים. דבר זה השתקף גם בטיוטה של הסכם הגירושין, ששלחה עורכת דינה של ס' לי' (נספח 3 לתצהיר ס', סעיף 17.1). עוד ציין א', שכל השיחה, שבה הציע לי' כסף תמורת המניה, באה על רקע עזיבתו של י' את הבית בלי להשאיר אמצעי מחיה לס' ולילדים. השיחה נועדה לנסות ולהגיע להסכמה עם י', שיתחיל לשלם כסף. לכן רצה מצד אחד להעלות את נושא המניה, אך מצד שני - לא ליצור קונפליקט נוסף. "אמרתי שם הרבה דברים שבזמן רגיל לא הייתי אומר. זה הרקע לשיחה הזו ואי אפשר להוריד את מה שהיה מסביבו להוציא משם דברים, זה מה שהיה העיקר" (פ/13, 5 ואילך). הוא הבהיר שתשלום של 5,000 ₪ הוצע תמורת העברת המניה לי', בשביל לגמור את הסיפור (פ/14, 17 - 18).

י' טען שלא הסכים לקבל 5,000 ₪ ולהעביר את המניה שלו לי', מאחר שרצה לבדוק את שווי החברה, ולכן לא הסכים לכלול את עניין המניה בהסכם הגירושין. הוא מציין כי בשיחה המוקלטת הוא אמר לא' שאם מבקשים לקשור את נושא המניה בגירושין, עליו לערוך בדיקה עם עו"ד, ואולי יזדקק למסמכים, וא' השיב לו "תעשה חקירה ותחזור עם נתונים, בסדר? תבדוק" (תמליל השיחה, עמוד 9). מכאן שא' הסכים שלי' זכות לבדוק מה שווי המניה ורק אז ינוהל מו"מ על מכירתה לי'. י' מציין שלאחר הגירושין לקח לו זמן להתאושש מבחינה כלכלית ונפשית, ולכן העלה את עניין המניה רק במכתבו לא' מיום 1.11.15, שבו ביקש לקבל מסמכים מהחברה, כדי לברר את שוויה. לטענתו, בסמוך למועד הגירושין לא היה לו זמן לבדוק את זה. עוד ציין, שא' הסתיר ממנו את העובדה שכבר ב-2011 הגיע לו סכום כסף בגין הדיבידנד, בלא קשר לשווי המניה. א' העיד שביקש לרכוש את המניה על מנת להפסיק את הקשר עם י', ולא העלה כל טענה שהמניה אינה שלו. חיזוק נוסף לטענתו שהמניה היא שלו מוצא י' בכך, שאלמלא הייתה המניה שלו, היו הוא וס' צריכים להתחלק בשווי המניה של ס' במהלך הגירושין, והם לא עשו כן, כי כל אחד מהם החזיק מניה. בעדותו בבית המשפט טען שלא היה צורך להכניס את עניין המניה להליך הגירושין, כי הוא החזיק מניה אחת וס' החזיקה אחת, ולכן לא היה צריך להתחלק בדבר. בהמשך הודה שהתכוון שהעניין יוסדר בהסכם נפרד, וכי בזמן הגירושין לא היה פנוי לעשות את זה, וכי לא רצה לדחות את החתימה על ההסכם (פ/28, 32 - פ/29, 15).

19.אין מחלוקת בדבר העובדה, שבמענה לפנייתו הראשונה של י' ב-1.11.15, הציע א' בשם החברה, במסמך מיום 23.11.15, לשלם לו תמורת הדיבידנד שחולק בינואר 2012 סכום של כ-4,808 ₪ (שהם סכום הדיבידנד בתוספת 4% ריבית והצמדה). החברה הכינה צ'ק עבורו וא' ציין במסמך שיש אישור על כך ששולם מס בגין התשלום. י' רואה בכך אישור לטענתו שהמניה שלו. הוא הלין על כך שהוצא בענינו אישור לניכוי מס במקור, ואילו ידע על כך, הדבר צריך היה להיות מובא לידיעת הנהלת החשבונות של העסק שלו במסגרת דיווחיו למע"מ ומס הכנסה.

20.י' ציין כי רצונם של ז' וא' לתת לו מניה (כמתנה, ולא בנאמנות) עולה בקנה אחד גם עם כל מה שהוא עשה עבורם ומה שהוא תרם לעסק שלהם: לדבריו, סייע בהקמת תשתית תקשורת מחשבים במשרד ישן ובמשרד הנוכחי, הוא סייע בהקמת תשתית טלפוניה במשרד, הוא סייע באחזקת מחשבים, הוא סייע בטיפול בהוצאות התקשורת של החברה מול פרטנר, הוא ביצע הפקדות של כספי החברה בארץ ובחו"ל, הוא סייע לא' בנושא עיסוקו בתחום המיגון האישי, כולל פגישות עם ספקים, ועוד. בעדותו הבהיר י' שאיזכור ההפקדות שביצע בפריז ב-2007 עבור א' נועדו להמחיש חלק מהדברים שעשה כתרומה למשפחה, במענה לטענת המשפחה שלא תרם דבר (פ/23, 21 ואילך). יצויין כי בסיכומים נולדה לפתע טענה שי' סייע בנושא רכוש המשפחה בלונדון, אלא שלא נטען בשום שלב שיש למשפחה רכוש בלונדון, והדבר גם הוכחש בסיכומי התשובה על ידי א'.

טענותיו של י' על תרומה למשפחה ולעסק הוכחשו על ידי החברה. א' ציין כי לי' אין, ולא היה מעולם, קשר להחברה, ולא היה מעורב בפעילותה. את טענותיו של י' על הסיוע הגדיר כמגוחכות, שכן אם נתן סיוע כלשהו, מדובר בעצה כזו או אחרת, או שיחת טלפון או שתיים, שעשה לחברות תקשורת. לדבריו, עצם איזכור הדבר תמוה ומלמד על קטנוניות, ומדובר בסיוע פעוט של חתן לחותנו, סיוע שהוא אפסי לעומת כל העזרה שז' וא' נתנו לו ולס' לאורך השנים. הטענות על פגישות עם ספקים בתחום המיגון הוכחשו אף הן, שכן א' אינו עוסק במיגון אישי מ-1993, וכשעסק בכך, היה שכיר. לדבריו, "הוא מנסה לצייר אותי כאילו אני איזשהו אוליגרך, שמעביר כספים מפה לשם וכל מיני עסקים אפלים שאני עושה, וזה שקר וכזב".

21.כל אחד מהצדדים טען שלא רצה להגיע לבית המשפט. י' טוען שנאלץ לפעול כך, לאחר שלא ניתנו לו המסמכים שביקש, כפי זכותו, כדי לברר מה ערכה האמיתי של המניה שלו בהחברה. החברה טענה שעשו מאמצים רבים להגיע להדברות עם י', כעולה מהמכתבים, מההצעה לשלם לו 5,000 ₪ שלא הגיעו לו, מהנסיון לסיים את נושא המניה בתוך הליך הגירושין ומהנכונות לשלם לו ב-2015 עבור הדיבידנד שלא הגיע לו, אלא שכל המאמצים לא נשאו פרי.

22.כל צד טען שהאחר נהג שלא כראוי. החברה טענה שי' השמיע איומים כלפי המשפחה, שיגרום להם לסבול, וכי נהג להקליט את ס' ואת שיחותיו עם א'. כן טענה שכל תביעתו כאן נועדה להטריד את ס' והמשפחה, מתוך מניעים זרים ונקמניים, בנִסיון לעשות שימוש לרעה בטענתו לזכות במניה ובכוונה לממש את איומיו. הוא לא נימק לשם מה דרושים לו מסמכי החברה ולאיזה צורך הוא מבקש אותם. י' הכחיש וטען שיחסיו עם המשפחה תקינים, אלא שנהגו בו בכוחניות ולא בהגינות. יצויין, כי בכתבי הטענות, בתצהירו ובעדותו בבית המשפט, רמז י', או אמר במפורש, שהיו דברים שנעשו שלא כדין בחברה (תצהיר י', סעיפים 12, 15, 24, 33, 41, 42; השאלות שנשאלו בחקירה הנגדית של א' - פ/12, 24 ואילך).

23.בעדותו בבית המשפט טען י' שביקש את המסמכים של החברה 7 שנים לאחור, על מנת להעריך את שוויה, כדי לנהל את המו"מ על מכירת המניה. עוד טען, שרווחי החברה הצבורים לצורך חלוקת דיבידנד היו יכולים להיות גדולים בהרבה, אלמלא בוצעו משיכות מהחברה. עם זאת הסכים שאינו יודע דברים מדוייקים, ולא הציג מסמכים התומכים בדבריו, אך "אם יהיה צורך אראה" (פ/29, 16 - פ/32, 9).

24.יצוין כי כחיזוק לטענתו שהמניה בהחברה ניתנה לו כמתנה, ולא בנאמנות, י' טען בתצהירו שבצד אמירות של משפחת ב' שהיא רואה אותו כבן, ז' סיפרה לאימו ולאחיו גל, שהם "הכניסו אותי [את י' - מ.ב.נ] לעסק שלהם". חרף האמור, לא צורפו תצהירים של אימו של י' ואחיו גל, והם לא שימשו עדי תביעה. ז' בעדותה הכחישה דברים אלה ואף ציינה כי נדמה לה, שאימו של י' אינה יודעת כלל במה היא עסקה.

הכרעה

25.לאחר ששמעתי את כל העדויות, עיינתי בתצהירים וראיתי את כל המסמכים הרלוונטיים, אני מקבלת את גרסת הנתבעת והתובעות שכנגד, ודוחה את גרסת התובע, הנתבע שכנגד.

אציין, כי איני מקבלת את טענת התובע, שלפיה יש להתייחס לעדויות א', ז', ס' וי' כעדות יחידה, של גורמים מעוניינים, שיחול עליה סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. ראשית, מדובר בארבעה אנשים שונים, והעובדה שכולם בעלי עניין אינה מכניסה אותם לגדרו של סעיף 54 לפקודה, המתייחס במפורש לעדות יחידה, שאין לה סיוע והיא של בעל דין או אדם המעונין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד. שנית, הארבעה אינם מעידים עדות זהה, אלא כל אחד מעיד על קטעי מידע שבידיעתו, שרק חלקם חופפים. אוסיף, כי בנקודה משמעותית, יש עדות גם של רו"ח רשטיק, המחזקת את עדויות האחרים. לעומת זאת, עדותו של התובע היא אכן עדות יחידה של בעל דין, ולכן יידרש סיוע כדי לקבלה. אין להתעלם גם מכך שי' לא הביא לעדות את אימו ואת אחיו גל, בנוגע לטענתו שז' אמרה להם שהיא הכניסה אותו לעסק שלה (פסקה 24 לעיל), ואין צורך לחזור על ההלכות הידועות בדבר המשמעות הראייתית של אי הבאת עד רלוונטי מבלי לספק הסבר לכך (ר' למשל רע"א 7933/15 רונאל פישר נ' רינת מילוא תמיר [13.12.15]).

26.הגרסה של החברה, ז', א' ובנותיהם מתיישבת טוב יותר עם כלל הראיות, והיא מתיישבת גם עם התנהגות של משפחה סבירה, הוגנת ונורמטיבית. מצאתי את ההסברים שנתנו העדים מטעם החברה קוהרנטים ועקביים. אני מאמינה לעדי הנתבעת, שכאשר הוקמה החברה, היא הושתתה על עבודתה ומקצועיותה של ז'. מדובר למעשה בחברה של אדם אחד, ואלמלא המניעה שהייתה קיימת אז להקים חברה עם בעל מניות אחד, יש להניח שז' הייתה בעלת המניות היחידה. משנוצר הצורך להכניס בעל מניות נוסף, החליטה ז', בשיתוף עם א', לתת מניה אחת לכל אחת מבנותיהן. כאשר התברר שלא ניתן להקצות מניה לי', בשל קטינותה, הוחלט לתת את המניה, בינתיים, לי' - החתן היחיד שהיה אז במשפחה, בעלה של ס'. שוכנעתי שלא הייתה כל כוונה לתת לו מניה במקום י', שכן ז' וא' הקפידו תמיד על שוויון בין הבנות, ואילו רצו לתת לו מניה משל עצמו, היו מקצים לו מניה רביעית. שוכנעתי שהכוונה הייתה, שכל עוד המניה אינה מועברת לי', אזי ככל שתצמחנה זכויות בעקבות ההחזקה - אלה תנתנה לי', שכן הצרכים שלו ושל ס' באותה עת, כזוג צעיר, היו שונים מהצרכים של י', שהייתה סמוכה על שלחן הוריה, שדאגו באותה עת לכל צרכיה. איני מסכימה עם טענתו של י', שלפיה טענות החברה אינן עקביות. לא מצאתי סתירה בין הרצון להותיר מניה בידי י' בנאמנות עבור י' עד בגרותה, לרצון להיטיב, באותה הזדמנות, עם הזוג הצעיר בתחילת דרכו, מבחינה כלכלית.

אני מוצאת חיזוק לטענות החברה גם בכך ששם החברה מורכב מהאותיות הראשונות של שמותיהן של ז' ושלוש הבנות. מאחר שהוכח שלא הייתה כל כוונה לקפח את י', אזי טענתו של י', שלפיה יתכן שהאות י' היא האות הראשונה של שמו, ולא של י', אינה הגיונית, וגם הוא טען זאת רק בשפה רפה.

27.אכן, החברה התרשלה כאשר לא רשמה את המניה על שם י' כשהדבר התאפשר, אך קיבלתי את ההסבר של א', שהדבר נבע מחוסר תשומת לב, מכך שעד תשלום הדיבידנד בתחילת 2012 לא הייתה לרישום שום נפקות מעשית, מכך שבשנים שבהן הייתה ז' במצב של אי כושר עבודה עקב מחלתה - נושא העברת המניה לא היה בראש מעייניהם, וכן שהדבר הוזנח על רקע היחסים המשפחתיים והאמון שרחשו לי' במשפחה. אציין, כי גם בנקודה זו שונה ענייננו מעניין בדיחי, שם קבע בית המשפט, בין יתר נימוקיו לאי מתן האמון בגרסת המערערים, כי לא נשמע כל הסבר מניח את הדעת לאי ביצוע הרישום במשך כל השנים. האמנתי לעדים מטעם החברה, שנושא העברת המניה עלה סמוך לפני תשלום הדיבידנד, כפי שהעיד גם רו"ח רשטיק. עֵד זה, חרף היותו חבר של א' וז', מסר עדות מאוזנת, שלא נסתרה, ומצאתי אותה אמינה ונטולת הטייה. לפיכך, גם עליה ניתן להשתית מסקנות. הוא ציין בכנות, שכלל לא זכר שסייע בייסוד החברה, ולפיכך גם לא זכר שום שיח סביב מתן המניה לי'. הוא לא זכר אם נאמר לו שהמניה ניתנה לי' בנאמנות עבור י', או כל דבר אחר, ובניגוד לטענת התובע - גם לא ציין באופן פוזיטיבי שלא נאמר לו דבר כזה, אלא העיד שאינו זוכר. עם זאת, זכר והעיד שלפני חלוקת הדיבידנד, א' פנה אליו לצורך הכנת הניירת הקשורה בהעברת המניה הרשומה על שם י' לי'. דבר זה התרחש לפני סכסוך הגירושין בין ס' לי', ועובדה זו מתיישבת טוב יותר עם גרסת החברה, שלפיה הכוונה מאז ומעולם הייתה שהמניה שייכת לי', מאשר עם גרסת י', שהחל לדרוש זכויות במניה רק לאחר שנתגלע סכסוך בינו לבין ס', למרות שהמניה רשומה על שמו מאז 1997.

28.האמנתי לא' שהוא שוחח עם י' לפני חלוקת הדיבידנד לגבי העברת תמורת הדיבידנד לי', וגם על העברת המניה, וי' ענה לו שיעשה כל מה שיבקש. תשובה זו, שאותה מתאר א' גם במכתב מיום 23.11.15, ושאליה הוא מתייחס גם בשיחה המוקלטת מאוקטובר 2013 (שבה לא ידע שהוא מוקלט), מתאימה לתיאור היחסים בין הצדדים עובר לגירושין, לפי גרסת שני הצדדים. גם ז' וי' הצהירו שא' דיווח להן בזמן אמת על השיחה עם י', ועל הסכמתו. גרסתו של י', שלפיה הנושא מעולם לא עלה, אינה מתיישבת עם הראיות הנ"ל, ואף לא עם עדותו של רו"ח רשטיק, שהוא התבקש על ידי א' לטפל בנושא כבר בסוף 2011. נוכח היחסים הטובים ששררו אז בין י' לבני המשפחה, סביר יותר להניח שבאותו מועד גם הייתה שיחה עם י', כפי שטען א' כבר בשיחה המוקלטת ובמכתב (שניהם - לפני שנפתח ההליך כאן), וכפי שאמר גם בתצהירו ובעדותו בבית המשפט, וכפי שז' וי' הצהירו כי סיפר להן, בזמן אמת.

29.ההסבר של י' כיום לגבי דבריו בשיחה המוקלטת, בהתייחס לצ'ק שא' יתן לו לפדיון, ושאת תמורתו יעביר למי שא' ירצה, אינו מתיישב עם הראיות, וגם י' עצמו לא הצליח להגן עליו בעדותו. הטענה כאילו מדובר בשכר פיקטיבי מהחברה עבור ס' לא הוכחה, והיא לא עולה בקנה אחד עם דבריו של י' בשיחה, שהצ'ק ינתן לו. ההסבר של י' בחקירתו הנגדית שלא התכוון שהצ'ק יהיה על שמו, אלא רק שיימסר לו, הוא הסבר דחוק, בעיקר בראי הראיות האחרות. לא זו בלבד שהטענה בדבר שכר פיקטיבי לס' ב-2012 (או בכל מועד אחר) לא הוכחה, היא סותרת את עדויות א', ס' וז', וגם רו"ח רשטיק לא תמך בה, שכן לא זכר אם הבנות הועסקו בחברה וציין שאינו עוסק בנושא השכר בחברה, אלא יש במשרדו עובדת, שהיא חשבת שכר. עלי לציין, כי הטענה נשמעה כמו נִסיון הכפשה, או זריית רמזים על מעשים לא כשרים, שכביכול נעשו בחברה.

30.י' העלה מספר הסברים שונים לכך שלא הסכים לכלול את נושא המניה בתוך הסכם הגירושין עם ס'. הסבר אחד היה שרצה לבדוק את שווי החברה, ולכן לא הסכים לכלול את עניין המניה בהסכם הגירושין. לדבריו, בסמוך למועד הגירושין לא היה לו זמן לבדוק את זה והוא לא רצה לדחות את החתימה על ההסכם. הסבר נוסף היה שלא היה צורך להכניס את עניין המניה להליך הגירושין, כי הוא החזיק מניה אחת וס' החזיקה אחת, ולכן לא היה צריך להתחלק בדבר. חשוב לומר, כי במסמכים ששלח י' במהלך המו"מ בהליך הגירושין, שאותם צירף לתצהירו כנספח ה, אין זכר לאף אחת מהטענות הנ"ל. ס' צירפה לתצהירה טיוטה מטעמה של הסכם הגירושין, שבה כללה סעיף המתייחס להעברת המניה מי' לי', בתמורה ל-5,000 ₪ שיקבל מס' (סעיף 17.1 לטיוטת ההסכם). י' הוציא את הסעיף מההסכם, אך לא ראיתי בחומר הראיות שהעלה כל נימוק לכך. ההתייחסות הישירה היחידה שמצאתי היא בשיחה המוקלטת עם א', שם אמר י' שעליו לבדוק אם למניה יש שווי, שברצונו להתייעץ עם עו"ד שמבין בזה אם לקשור את זה בהסכם הגירושין או לעשות את זה בהסכם נפרד, וכן "אם זה משהו ששייך למשפחה אז אנחנו צריכים לחלק את זה" (תמליל, עמוד 8, שורה 23 עד עמוד 10, שורה 25). לצערי, התרשמותי היא שי' רצה לשמור לעצמו "קלף", שיאפשר לו עמדת מיקוח נוספת מול ס' ומשפחתה, בעוד שא' ביקש לסיים כל קשר עם י', גם במחיר תשלום כספים שלדעתו לא הגיעו לי'. האמנתי לדבריו של א' בחקירתו הנגדית, שלפיהם השיחה המוקלטת נועדה - מבחינת א' - לנסות ולהגיע להסכמה עם י', שבעקבותיה יתחיל לשלם כסף עבור מזונות הילדים. כדבריו: "אמרתי שם הרבה דברים שבזמן רגיל לא הייתי אומר. זה הרקע לשיחה הזו ואי אפשר להוריד את מה שהיה מסביבו להוציא משם דברים, זה מה שהיה העיקר".

31.קיים לטעמי קושי להשתית ממצאים על עדותו של י', שכן התרשמתי שנטה להפריז בתיאורים לגבי פעולות קטנות וטריוויאליות שעשה במסגרת הקשר בתוך משפחה, בין חתן לחותנו ולחותנתו, כפי שאפרט מיד, ותיאר אותן כתרומה משמעותית מצידו לטובת המשפחה. בנוסף, הוא זרה אמירות ורמיזות על מעשים לא חוקיים לכאורה, שנעשו כביכול על ידי החברה, א' וז', מבלי שהביא תמיכה ממשית לטענות. הרושם שנוצר הוא של רצון מצידו לפגוע בס' ובמשפחתה, בכל דרך.

בעניין ההפרזות ניתן לראות את הציון של י' כי ביצע הפקדה במזומן עבור א', בעת נסיעה שלו ושל ס' לפריז, כאילו מדובר בדבר מה שהצריך מאמץ מיוחד ועל כן גם הוקרה. לכל היותר מלמד אֵרוע פעוט זה על כך שא' נתן אמון מלא בי', כפי שכבר נאמר. הפרזה נוספת ניתן למצוא בהתייחסותו של י' למסמכים שצירף א' לתצהירו, כאילו שהם מלמדים על כך שהוא טיפל עבור העסק בתחומי תקשורת, מיחשוב וטלפוניה. באותה אסופה, שאותה א' צירף על מנת להראות שבכל אלה שילם דווקא לספקים חיצוניים, מצאתי מסמך אחד בלבד, שבו מאוזכר שמו של י' (כמקבל הסחורה?), וזאת מנובמבר 1999. מאמציו של י' להציג עצמו כתורם לעסקי המשפחה הובילו לאיזכור בסיכומיו של טיפול ברכוש המשפחה בלונדון, דבר שלא נטען בשום שלב במשפט ולא נאמר בתצהירים, ובסיכומי התשובה של החברה הוכחש כי למשפחה יש בכלל רכוש בלונדון.

בעניין הרמזים והטענות המפורשות למעשים בלתי חוקיים, לא אחזור על דוגמאות שצויינו לעיל, על מנת שלא לחזור על הכפשות שלא בוססו, ואסתפק בהפניות לסעיפים 12 ו-29 בתצהירו של י', לעדותו של י' בעמודים 25, 31 ו-32 ולאמור בסיכומים בסעיפים 26, 43 ו-45.

32.מכל האמור עולה, כי עלה בידי הנתבעת והתובעות שכנגד לסתור את האמור במרשם בעלי המניות, הן בעדויות בכתב ובעל פה, הן במסמכים שתמכו בטענותיהן, והן הוכיחו שי' החזיק במניה של החברה בנאמנות עבור י'.

העלאת טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב

33.התובע טען בסיכומיו כי מאחר שהחברה שוללת את זכות הבעלות שלו במניה, והבעלות עולה ממרשם בעלי המניות וממסמכים נוספים (כפי שהוזכר לעיל), אזי טענותיה הן טענות בעל פה נגד מסמך בכתב. לא מצאתי ממש בטענה זו. ראשית, טענותיה של החברה מוצאות תימוכין גם במסמכים, כפי שצויין לעיל, ועל כן אינן "רק טענות בעל פה". שנית - החברה אינה טוענת שהכתוב במרשם בעלי המניות, בתזכיר ובתקנות לא היה נכון בעת כתיבתו, אלא שאינו משקף את התמונה העדכנית ואת מלוא ההסכמות בין הצדדים, שלפיהן י' יחזיק במניה בנאמנות עבור י' עד שתגיע לבגרות (אף שלא קראו לדבר בשמו המשפטי). טענת הנאמנות אינה סותרת את הרישום ואינה מתנגשת עמו, אלא מבקשת ליתן לרישום משמעות נוספת, שאינה משתקפת במרשם בעלי המניות. אני מפנה בעניין זה לע"א 8168/09 ועד חברת עולי משהד (אירן) ירושלים נ' הועד המרכזי לעולי (אנוסי) משהד אירן בישראל [23.10.12], פסקה 17, שם נדונו זכויות במקרקעין, ונקבע כי "הוראת סעיף 125 רישא לחוק המקרקעין הקובעת כי 'רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו', אין בה כדי להכשיל על הסף את טענות הוועדים במקרה דנן ולמעשה, כפי שאף עולה מפסק דינו של בית משפט קמא, ההכרעה במקרה דנן קמה ונופלת על שאלת דיות הראיות שהציגו הוועדים להוכחת יחסי הנאמנות הנטענים על-ידי כל אחד מהם". מעבר לכך, התייחסתי לעיל, בפסקה 10, לעניין בדיחי, שאליו הפנה התובע, וציינתי שדווקא פסק דין זה מלמד, שקיימת אפשרות להכיר בנאמנות, אף אם זו לא נרשמה במרשם בעלי המניות. עיינתי גם בעניין וילנואבה שאליו הפנה התובע, אך לא מצאתי דמיון בין הנדון שם לענייננו, ועל כן לא אתייחס אליו.

נוכח מסקנה זו, איני נדרשת לטענת החברה כי העלאת טענה זו היא בגדר הרחבת חזית אסורה.

שיהוי והתיישנות לגבי התביעה שכנגד

34.י' טען בסיכומיו כי התביעה שכנגד לוקה בשיהוי וחלה עליה התיישנות. לדבריו, הוא הבעלים של המניה מאז 1997 והטענה מצד החברה שהמניה אינה שלו הועלתה רק בסמוך להגשת התביעה, קרי: בחלוף 20 שנה. הטענה לא עלתה בשיחה המוקלטת ואף לא במסמך מיום 23.11.15. לפיכך יש כאן גם התיישנות וגם שיהוי, בפרט נוכח האמירה של החברה שהמניה ניתנה לי' מאחר שי' הייתה קטינה, והרי י' בגרה כבר לפני 18 שנה. י' העידה שידעה כל השנים שהמניה ניתנה לי' ולא התנגדה לכך, וגם עובדה זו שומטת את הקרקע תחת הטענה שהיא הבעלים האמיתי של המניה. חוק החברות אינו מונע רישום נאמנות ועל כן, לכל הפחות מאז נכנס החוק לתוקף בשנת 2000, ניתן היה לרשום את הנאמנות הנטענת. י' שינה מצבו לרעה בעקבות אי העלאת הטענה, שכן אילו ידע עליה, היה דורש מחצית משווי המניה הרשומה על שמו בגדר הסכם הגירושין, וכאשר צד משנה מצבו לרעה עקב השיהוי, הדבר יוביל לדחיית התביעה (התובע מפנה לע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה בירושלים, פ"ד נז(5) 433).

35.לפי גרסת החברה, שאותה קיבלתי, הפניה הראשונה לי' להעביר את המניה לי' נע'ה בסוף 2011 או תחילת 2012, סמוך לפני תשלום הדיבידנד. לפי גרסת החברה, שאותה קיבלתי, י' לא ביטא באותה עת התנגדות לבקשה זו. אדרבא: הוא אמר לא' שיעשה כל מה שא' מבקש בעניין זה. התברר לתובעות שכנגד שי' מתכחש לכך שהוא מחזיק במניה עבור י' רק במהלך הליך הגירושין, קרי לקראת סוף 2013 (כעולה, למשל, מהשיחה המוקלטת מאוקטובר 2013).

הכרעה לעניין טענת ההתיישנות: להחברה, לז' או לי' לא הייתה עילה לתבוע את י' עד שנודע כי הוא מתכחש לכך שהחזיק את המניה עבור י'. נקבע בע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה [16.2.06], פסקה 37: "כרגיל חזקת הנאמן איננה חזקה נוגדת וכל עוד נמשכים יחסי הנאמנות, אין לנהנה סיבה להגיש תביעה. אולם נראה שאם חזקת הנאמן הופכת להיות חזקה נוגדת, כגון, שהוא מכחיש באוזני הנהנה את דבר הנאמנות, יחל מירוץ ההתיישנות, שלגביו יחולו הדינים הרגילים. ובכן, כל עוד לא הפכה החזקתו של הנאמן החזקה נוגדת, לא נוצרה עילת תביעה וממילא לא החלה התיישנות במירוץ" (ההדגשה הוספה - מ.ב.נ). מאחר שנודע להן על דבר ההכחשה לקראת סוף 2013, וההתיישנות היא בת 7 שנים, ברי כי התביעה שכנגד טרם התיישנה.

הכרעה בטענת השיהוי: נקבע בע"א 4352/15 דניאל קורן נ' עו"ד אורן הראל [2.8.17], פסקה 3 לחוות דעתו של השופט הנדל (דעת הרוב):

"הפסיקה קבעה באופן חד משמעי שהשימוש בדוקטרינת השיהוי שמור ל'נסיבות נדירות בלבד' (שם) ול'מקרים חריגים' בלבד (ע"א 10152/07 מרסל פדידה נ' רפאלי ליאור, פסקה 12 (12.15.2010)). להשקפתי, אל לו לבית המשפט לסלק על הסף ביד רחבה תביעה שלא התיישנה. יש לייחד אפשרות זו רק למקרים שבהם המאזן בין הצדדים נוטה בבירור לצידו של הנתבע, מבחינת אופי ההתנהגות וההסתמכות של הנתבע... אין די להוכיח השתהות - הלא היא חלוף הזמן - ואפילו במקרים שבהם הוגשה התביעה יום לפני מועד התיישנותה (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, פ"ד נז(5) 433 (2003), עמוד 449). יש צורך להוכיח במסגרת טענת השיהוי כי ההשתהות עולה לכדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי, באמצעות בחינת התנהגות הצדדים והנזק שנגרם לנתבע. במילים אחרות, יש לבחון את רכיב האשם ואת רכיב הנזק ביחס לשני הצדדים...

כלל ההתיישנות פועל, במובן מסוים, נגד דוקטרינת השיהוי. אם המחוקק העניק זמן מסוים להגשת תביעה, מנין הבסיס לקביעת מועד חדש, קצר יותר? התשובה היא שהדבר ייעשה במקרים שמצויים בקצה, כאשר התנהלות התובע בנסיבות העניין אינה ראויה. זאת, מנקודת המבט של התנהגות התובע ומידת הפגיעה בנתבע. ניתן לומר זאת בצורה אחרת. בטענת התיישנות הזמן פועל נגד התובע ואילו במסגרת דוקטרינת השיהוי הזמן פועל, על פני הדברים, לטובת הנתבע, אלא אם המקרה חריג. דהיינו בעת הדיון בשיהוי תישמע הטענה 'אל תחסום תביעתי, שהרי היא טרם התיישנה'. יש להדגיש כי בעת הערכת התנהגות הצדדים המבט אינו מופנה רק כלפי התובע ואל הסיבות לשיהוי, אלא גם כלפי הנתבע. על בית המשפט לבחון את האופן שבו היה עליו לפרש את השיהוי והאופן שבו ביסס עליו את התנהלותו...

הפרמטר השני, שנגזר מהאמור, הוא נטל ההוכחה המוטל על הנתבע. עליו להוכיח בראיות ממשיות את טענותיו, הן ביחס להתנהגות התובע הן ביחס לשינוי מצבו לרעה בעקבות השיהוי: 'הנטל על הטוען לסילוק תביעה מחמת שיהוי הוא כבד ורב בנסיבות העניין' (שם, עמוד 448). בהסתמכות על עצם חלוף הזמן לשם הוכחת הטענות לא סגי..." (ההדגשות הוספו - מ.ב.נ)

דומה, על סמך כל שנאמר עד כה, כי המקרה דנן אינו עונה על אף אחד מהתנאים לקבלת טענה של שיהוי מצידו של י': התביעה של החברה, ז' וי' היא תביעה שכנגד לתביעתו של י'. העובדה שהן לא בחרו להגיש תביעה עצמאית מצידן אינה יכולה להחשב ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. נוכח התוכן של כל השיחות וההתכתבויות בין הצדדים, לא ניתן לחשוב שי' יכול היה לפרש את השיהוי כויתור מצד החברה או משפחת ב' על טענותיה. הוא אף לא שינה מצבו לרעה בשום אופן. כאמור - נטל ההוכחה בעניין זה הוא על הנתבע שכנגד, וי' רחוק מאד מהוכחת טענותיו בעניין זה, כנדרש.

אני דוחה, אפוא, הן את טענת ההתיישנות, הן את טענת השיהוי.

סיכום

36.לאור כל האמור, אני קובעת שהוכח כי י' קיבל את המניה בהחברה עד שי' תתבגר, וכאשר נדרש להעבירה לי', היה עליו לעשות כן, בהתאם לסיכום בעל פה בינו לבין החברה. משכך, מאז שי' נתבקש על ידי א' להעביר את המניה לי', לפני חלוקת הדיבידנד (קרי: מאז סוף 2011) הוא אינו זכאי להחזיק עוד במניה, שאינה שלו.

לפיכך אני קובעת שדין התביעה העיקרית להדחות, שכן י' אינו זכאי למסמכים שאותם ביקש, מאחר שלמעשה - אינו בעל מניות בהחברה.

עוד אני קובעת, שדין התביעה שכנגד להתקבל. לפיכך אני מצהירה שהמניה הרשומה על שם י' בהחברה היא של י', ונותנת צו שלפיו על י' לעשות את כל הנדרש מצידו על מנת להעביר את המניה משמו, לשמה של י', הכל - עד ליום 18.6.18.

37.נוכח האמור, אני מחייבת את י' לשלם להחברה, לז' ולי' יחדיו, הן בגין דחיית התביעה העיקרית, הן בגין קבלת התביעה שכנגד, שכ"ט עו"ד בסך כולל של 18,000 ₪.

ניתן היום, א' אייר תשע"ח, 16 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.