נגד:
1. ג' 2.א' 3.פלונית כולם ע"י ב"כ עו"ד עיסא בארבארה
1.אחריות יזם בנייה במקרקעין לאחזקת מגרש שבבעלותו וחובת הזהירות שלו כלפי אורחים קרואים ושאינם קרואים במגרש היא העומדת במרכז פסק דין זה, בו נדונה תביעת נזקי גוף של התובעת שנפצעה בעת שעברה במקרקעין בשעת החשיכה.
כתבי הטענות
2.התובעת הגישה תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לה כתוצאה מתאונה שהתרחשה בשעות הערב ביום 3.10.2012, ברחבה בנהריה, המצויה בחלקה 178 בגוש 18147, והמהווה דרך גישה לבניינים (להלן: המקרקעין). בכתב התביעה נטען כי בעת שהתובעת, ילידת 1954, פסעה במקרקעין, בדרכה לבקר את בִּתָּה, נתקלו רגליה באבן והיא מעדה ונפלה ארצה, וכתוצאה מכך נגרמו לה חבלות באברי גוף שונים ובעיקר בקרסול רגל שמאל (להלן: התאונה). עוד נטען כי האחריות לנזקים שנגרמו לתובעת רובצת על הנתבעים, מתוקף היותם הבעלים ו/או המחזיקים ו/או התופשים ו/או המפקחים של המקרקעין, וכמי שביצעו עוולות של רשלנות והפרת חובה חקוקה. נטען לתחולתם של סעיפים 41 ו-38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין או הפקודה), ולחילופין - להתרשלות של הנתבעים, אשר, בין היתר, לא מנעו את כניסתה של התובעת למקרקעין המסוכנים וחשיפתה למפגעי הבטיחות החמורים שבהם, תחזקו את המקרקעין באורח לקוי, ולא נקטו בצעדים למניעת התאונה, כמו גידור, התקנת שילוט והצבת תאורה. כן נטען כי הנתבעים הפרו את חוק התכנון ובניה, תשכ"ה-1965 על תקנותיו, את חוק הבטיחות במקומות עבודה ציבוריים, תשכ"ב-1962 על תקנותיו ואת פקודת העיריות [נוסח חדש] על התקנות וחוקי העזר שהוצאו מכוחה.
3.בכתב ההגנה טען נתבע מס' 2 (להלן: הנתבע), שהינו הבעלים של חברה יזמית בתחום הבנייה ושל הבית בו ביקרה התובעת (אשר הושכר על-ידו לבִּתָּה של התובעת ולבעלה) ושל המגרש שמצפון לו, את הטיעונים הבאים: (1) הוא לא ביצע עבודות בנייה במועד התאונה; (2) דרך המעבר לבית בו מתגוררת בִּתָּה של התובעת קיימת מדרום לבית, והמקרקעין בהם היא נפלה ונחבלה לא שימשו כדרך מעבר; (3) התובעת, שבאה לבקר את בִּתָּה דרך היציאה הצפונית של המגרש עליו עומד הבית, חנתה בו ללא רשות והסיגה את גבולו; (4) התובעת בלבד אחראית לתאונה - היה עליה להימנע מכניסה למגרש פרטי ללא רשות ולנקוט באמצעי זהירות כדי שלא תיפגע באופן בנאלי; (5) לא ברור כיצד התובעת נחבלה מהיתקלות באבן; (6) בתיעוד הרפואי ממועד התאונה אין זכר לנסיבותיה, כפי שתוארו בכתב התביעה; (7) לא כל נפילה מקימה חבות כלפי הבעלים הרשום של מקרקעין; (8) אין תחולה לסעיף 41 לפקודת הנזיקין; (9) בכתב התביעה לא פורטו סעיפי החיקוקים הספציפיים אשר, לטענת התובעת, הפרתם מקימה עוולה בנזיקין.
4.הנתבע הגיש הודעה לצדדים שלישיים - נגד בִּתָּה של התובעת ובעלה (להלן: הזוג ס' או ג', לפי העניין) ונגד התובעת עצמה. בהודעה נטען כי התאונה התרחשה כתוצאה משימוש של התובעת בשער אחורי של המגרש שנמצא צפונית לבית שהזוג ס' שכר מהנתבע; כי השער הותקן על-ידי ג' לצורך עסקו; כי ג' התיר לתובעת לעבור דרכו בניגוד למטרה שלשמה אושרה התקנת השער; כי ועל הזוג ס' חלה אחריות לנזקי התאונה בהיותם כמחזיקים בבית ובמגרש ומארחים של התובעת אשר ביקרה אותם; כי הזוג ס' לא הדריך את התובעת לעשות שימוש בכניסה הדרומית למגרש; וכי הצדדים השלישיים כולם אחראים לאור הוראות סעיף 7(ב) להסכם השכירות שנכרת בין הנתבע לבין הזוג ס', בערבותה של התובעת.
5.בכתב ההגנה של הצדדים השלישיים נטען כי אין הם אחראים על אחזקת המקרקעין בו התרחשה התאונה.
6.ביום 21.12.2016 קבעתי כי תחילה תתברר שאלת החבות, וביום 28.12.2016 נדחתה התביעה נגד נתבעת מס' 1, בהסכמת הצדדים.
המסגרת הנורמטיבית
7.במוקד המחלוקת עומדת שאלת אחריותו של הנתבע לתאונה שהתרחשה במקרקעין שהינם בבעלותו, וגובלים בשטח ביתם של הזוג ס'. כידוע, זכות הבעלות כוללת את הזכות להחזיק במקרקעין ולעשות בהם כל דבר, בכפוף לדין ולהסכם (סעיף 2 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969). על-פי הפסיקה, החזקה במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם, בין אם הנזק נגרם בשל מצבם הסטטי של המקרקעין, ובין אם נגרם בשל התממשות סיכון הטמון במקרקעין לאדם או לנכס הנמצאים ברשות הרבים. הרציונל לכך הינו שהמחזיק במקרקעין הינו לרוב בעל היכולת הטובה ביותר לחזות סיכונים הטמונים במקרקעין ולמנעם, ובעל היכולת הטובה ביותר לפעול להקטנת סיכונים אלו ולפקח על המתרחש במקרקעין, וזאת אף אם אינו מעורב באופן יומיומי בנעשה בהם (ע"א 1068/05 עירית ירושלים נ' מימוני, פסקה 12 לפסק דינו של הנשיא ברק והאסמכתאות שם (פורסם בנבו, 14.12.2006)). בע"א 1531/04 סידי נ' מלכה, פסקאות 9-8 לפסק דינו של השופט ד' חשין (פורסם בנבו, 18.2.2007) הודגש כי הבעלות או החזקה במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים או המחזיק לטובת המבקרים בהם. הוזכר כי גם במקום בו נקבע כי ישנה חובת זהירות מושגית, עדיין קמה ועולה השאלה, האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. חובה זו נקבעת על פי מבחן הצפיות, קרי - האם אדם סביר יכול היה לצפות את התרחשות הנזק (צפיות טכנית) ואם צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפותו (צפיות נורמטיבית). ברע"פ 9188/06 עדי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 5.7.2010) הדגישה השופטת פרוקצ'יה כי חובת המחזיק במקרקעין אינה מצטמצמת למניעת נזק למבקר בנכס מסיכון הטמון בו, אלא מחייבת אותו לנקוט אמצעי זהירות גם כדי לקדם סיכונים הצפויים מפעולותיו של פלוני המצוי על הקרקע.
8.מעורבות אדם אחר במעשה או במחדל של בעלים או מחזיק במקרקעין מעוררת את שאלת הקשר הסיבתי בין התרשלות לנזק. סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין קובע כי אין רואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". נפסק כי התערבות גורם זר בין מעשה ההתרשלות לבין הנזק, אין בה כשלעצמה כדי לנתק את הקשר הסיבתי. בע"א 7008/09 עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר, פסקה 22 לפסק דינו של השופט עמית (פורסם בנבו, 7.9.2010) הודגש כי "ברגיל, פעולה רשלנית של אדם אחר אינה מנתקת את הקשר הסיבתי, ואפילו פעולה מכוונת של אדם אחר אינה מנתקת את הקשר הסיבתי אם ניתן היה לצפותה".
גרסת התובעת לגבי נסיבות התאונה
9.התובעת הייתה היחידה שהעידה על נסיבות התאונה שהתרחשה במקרקעין כאשר באה בגפה לבקר בביתם של הזוג ס', אותו הם שכרו מהנתבע. בתצהירה (ת/11) ציינה התובעת כי כאשר הלכה סמוך לשעה 20:30 במקרקעין החשוך (אותם הגדירה כדרך הגישה הצפונית), היא דרכה על אבן גדולה שככל הנראה הייתה מונחת באמצע הדרך, עיקמה את קרסול רגלה השמאלית ונפלה. לתצהירה צורף תרשים ובו סומן מסלול הליכתה ומקום התאונה:
בחקירתה הנגדית היא אמרה:
"... כשזה קרה זה היה בחושך. זה היה בערב. אני לא זוכרת בדיוק איזו אבן" (עמ' 10).
"היו הרבה אבנים שם. על אחת מהן אני נפלתי" (עמ' 10).
כשהתבקשה התובעת לאשר כי במועד התאונה המקרקעין לא היו אתר בניה, נמנעה מתשובה ישירה ואמרה:
"זה גם לא היה מקום שהוא מסודר. היו שם קרשים ואבנים ובלוקים. לא היה מקום שהוא מסודר" (עמ' 11).
מצב המקרקעין בשנת 2012
10.ערן שמר (להלן: ערן), שהתגורר ביחד עם אשתו החל משנת 2011 בבית שכן הנמצא ממזרח לביתם של הזוג ס', העיד מטעם הנתבע כי במקרקעין לא הייתה תאורה, כי השטח היה "שטח אדמה לא מעובד, טבעי, מן הסתם היו אבנים" (עמ' 21). עופר פרץ (להלן: עופר), אשר רכש ביחד עם אשתו את הבית השכן הנמצא מדרום לביתם של הזוג ס', ועבר להתגורר בו בחודש דצמבר 2012, העיד מטעם הנתבע כי "היה שם צמחיה כזו, לא צמחיה מסודרת, קוצים או עשבים" (עמ' 24). הנתבע ועופר העידו כי בשנת 2012 המקרקעין לא שימשו כאתר בנייה, אלא היו "שטח ריק". הנתבע הודה כי שטח המקרקעין לא היה מגודר ולא הוצבה בו תאורה. תומר שרעבי (להלן: תומר), אשר עובד בחברה שבבעלות הנתבע והיה מנהל האתר בו נבנה הבית שהושכר לזוג ס', תיאר בחקירתו הנגדית את פעולות יישור הקרקע שנעשו על-ידי הנתבע במקרקעין בטרם הפך לאתר בנייה בשנת 2015. הוא העיד כי פעמים אחדות מדי שנה לאחר עונת הגשמים הכניס הנתבע טרקטור למקרקעין לשם יישור הקרקע בה צמחו עשבים שוטים, על מנת לאפשר נהיגה של כלי רכב:
"היו גם מקרים שהיינו מוסיפים חומר" (עמ' 31).
"חומר מצע דק, כי מן הסתם כשרכב נוסע על שטח כורכר אז מן הסתם הצמיגים חופרים שם ועושים איזושהי פעולה שנוצרים בורות או דברים כאלה. מן הסתם אנחנו מיישרים את זה" (עמ' 32).
דרך הגישה הדרומית - כאלטרנטיבה למעבר דרך המקרקעין
11.התובעת טענה בתצהירה שהמקרקעין בהם ארעה התאונה שימשו כדרך הגישה היחידה שהייתה קיימת באותה עת לביתם של הזוג ס':
"הכניסה והיציאה הצפונית הייתה היחידה והאפשרית דאז, וזאת עקב העבודות המתמשכות של סלילת דרכי הגישה מהצד הדרומי המזרחי של הקוטג', ואשר הסתיימו רק לפני כשנה מהיום".
היא אף הדגישה כי הנתבע הוא שהכשיר את המקרקעין כדרך גישה זמנית יחידה, שהובילה למדרגות עץ בכניסה לבית (כמשתקף בתמונות ת/1-ת/3). בעוד שבתצהירה ציינה התובעת כי דרך הגישה הצפונית הייתה דרך הגישה היחידה לבית בו התגוררו בִּתָּה ובעלה, הרי כאשר היא נשאלה בחקירה הנגדית באם ידוע לה שקיימת כניסה לבית "מהצד השני", היא השיבה:
"... בהתחלה כשהם (הזוג ס' - א"ג) עברו לדירה הייתה לי גישה אחת, ואחרי זה הם פתחו את הגישה השנייה ששם אני נפלתי" (עמ' 11).
היא אף אישרה כי בעבר היא נכנסה לבית דרך הכניסה "מקדימה", אותה הגדירה כ"דרך לא נוחה" (עמ' 10), והסבירה מדוע דרך זו לא הועדפה על-ידה ומדוע בחרה בדרך הגישה הצפונית:
"הכניסה (הדרומית - א"ג) לא הייתה נוחה, וגם כשבאתי עם הרכב (לכניסה הצפונית - א"ג) היה שם חניה, אז זה היה נוח" (עמ' 10).
עם זאת, היא הודתה שבִּתָּה נהגה לחנות את רכבה ב"כניסה מהצד השני", ולהיכנס לבית דרך הכניסה הדרומית "כשזה התאפשר" (עמ' 13). בחקירה החוזרת היא הסבירה מדוע היא עצמה לא השתמשה באותה כניסה:
"כי הדרך לא הייתה סלולה, לא הייתה נוחה. הייתי אמורה להשאיר את הרכב ברחוב כדי ללכת. לעומת זה, ליד הבית שלה שזה יותר קרוב והייתה חנייה" (עמ' 16).
12.גרסה מנוגדת הועלתה על-ידי ערן ועופר. בתצהירו (נ/2) ציין ערן כי "דרך הכניסה לדירה, מיום קבלתה לידינו, ועד היום, הייתה תמיד דרך שביל הכניסה הדרומי מרח' מרגנית", אשר הייתה "עשויה מכורכר מהודק". עופר ציין בתצהירו (נ/3) כי "דרך הכניסה לדירה, כבר בעת רכישתה על ידינו, ועד היום, הייתה תמיד דרך שביל הכניסה הדרומי מרח' מרגנית", והייתה עשויה מכורכר דק. הנתבע עצמו הדגיש בסעיף 12 לתצהירו (נ/6):
"הבית נמסר לשוכרים (הזוג ס' - א"ג) עם גישה לכניסה הבנויה מהצד הדרומי כמו יתר הבתים באותו אשכול. הפתח שימש לכניסת אדם ורכב, תחילה על מצע כורכר מהודק, ובהמשך נסלל אספלט ע"י עירית נהריה".
השימוש שנעשה במקרקעין כדרך גישה צפונית
13.כשנשאל השכן ערן בחקירתו הנגדית איזה שימוש נעשה במקרקעין בו התרחשה התאונה, הוא השיב:
"שטח שהוא (הנתבע - א"ג) קנה גם בשביל לבנות בו, לא בשביל משהו ספציפי. בל"ג בעומר היינו עושים שם מדורות" (עמ' 20).
הוא אף אישר כי שטח זה שימש אף לחנייה של דיירי השכונה ואורחיהם, וכי בינו לבין ביתו וביתם של הזוג ס' היו שני פתחי כניסה:
"אז הגדר הייתה פתוחה בצד אחד. אחר כך כשנכנסתי לגור פתחתי גם אצלי. בהתחלה הייתי עובר דרך הפתח של ג'" (עמ' 20).
השכן עופר העיד כי ערן נהג להחנות את המשאית שלו במקרקעין שמצפון לביתו, ואף ג' החנה שם את הטנדר שלו (עמ' 24). תומר העיד בחקירתו הנגדית כי בנוסף לג', לעתים אף ערן החנה במקרקעין את משאיתו (עמ' 29). ג' הודה בחקירתו הנגדית כי אשתו נהגה להיכנס עם רכבה דרך שביל הגישה הדרומי עד לחניה הפנימית של ביתם, וכי מאחר ובאותו מקום חניית שני כלי רכב (שלו ושל אשתו) נעשתה בטור - הוא העדיף להחנות את רכבו במקרקעין שמצפון לבית.
האם הנתבע התיר שימוש במקרקעין ?
14.ג' טען בתצהירו (צג/1) כי הנתבע איפשר לו ולשכניו להיכנס מתוך המקרקעין אל בתיהם, מאחר ובאותה עת טרם הושלמו דרכי הגישה לכלי רכב, ולשם כך אף בנה מדרגות עץ. תומר אישר שהנתבע נעתר לבקשתו של ג' והכשיר פתח יציאה מקרבת ביתו של ג' אל המקרקעין שצפונה לו (עמ' 30), וכי ג' החנה במקרקעין את רכבו:
"ג' בוודאות אמר לי שהוא מחנה שם את הרכב על מנת לשנע את ציוד העבודה שלו, יותר קל לו להכניס משם ציוד לדירה" (עמ' 29).
הנתבע עצמו, שטען בתצהירו ש"הפתח הצפוני לא שימש לצורך גישה שוטפת לבית לאורחים", הסביר מדוע סייע לזוג ס' להכשיר פתח צפוני למקרקעין בו התרחשה התאונה:
"14. לדברי השוכר, הגישה הצפונית נדרשה לו במטרה להקל עליו פריקה והעמסה של ציוד הקשור לעסקו, באמצעות רכבו שיגיע עד צמוד לגדר מצד צפון דרך המגרש הריק השוכן שם.
15. לפיכך התקנתי מדרגות לבקשת השוכר המפורשת, ואת השער על המדרגות התקינו השוכרים עצמם.
16. השוכר, חתנה של התובעת, שביקש סידור גישה מהיר מהחניה לצד האחורי לצרכים עסקיים, וזו גם הרשות האישית שקיבל ממני לכניסה ושימוש בחלקה שבבעלותי למעבר.
17. לא דובר על מעבר הולכי רגל ואורחים ובכך לא היה צורך ומעולם לא התבקשתי לאשר כניסת אורחים מצפון".
ובחקירתו הנגדית אמר הנתבע:
"אני אמרתי לו במפורש, רק הוא יכול להיכנס שמה".
"אמרתי לו במפורש שרק הוא יכול להשתמש בזה".
"לא הצבתי שלט שאוסר כניסה ככניסה. השטח היה פתוח. אף אחד לא אמור להיכנס לשמה, למעט מישהו שאני יכול להרשות לו. אני לא הרשיתי לאף אחד למעט שוכר הדירה לצורך חניית הרכב שלו, לצרכי מסחר שמה. יש לו רכב שהוא מתעסק בנושא של תקשורת, ולבקשתו נתתי לו אפשרות להיכנס לשם".
עוולת הרשלנות
15.לעוולת הרשלנות שלושה יסודות: אשם, המורכב מחובת זהירות והתרשלות, נזק וקשר סיבתי בין שניהם. חובת הוכחתם רובצת על התובעת. בענייננו, אין מקום להחלת סעיף 41 לפקודה, מאחר ולא מתקיים התנאי הראשון להחלתו - אין לומר כי לתובעת לא הייתה ידיעה מה היו הנסיבות שהביאו לנפילתה. אין לקבל אף את הטענה להחלת סעיף 38 לפקודה, מאחר ואבן קטנה בשדה לא מעובד איננה בגדר "דבר מסוכן" מעצם טבעו. נבחן, איפוא, האם עלה בידי התובעת להוכיח את רכיב האשם, על חלקיו.
16.כמתואר לעיל, על הנתבע - כבעלים ומחזיק של המקרקעין - חובת זהירות מושגית כלפי כל מי שנכנס לשטחם, בכפוף להוראת סעיף 37לפקודה. בסעיף זה נקבע שהאחריות לפי סעיף 35 (סעיף הרשלנות) "לא תחול כלפי מי שנכנס למקרקעין כמסיג גבול, אלא אם הוכיח שנכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה". התובעת, שבאה לבקר את בִּתָּה וחתנה דרך גרם המדרגות שהותקן בעזרת הנתבע ובהסכמתו, ויצר את שער הכניסה מהמקרקעין לשטח בֵּיתָם של הזוג ס', אינה יכולה להיחשב כמסיגת גבול במקרקעין (כהגדרת מושג זה בסעיף 29 לפקודה). אף אם הייתה כזו, היה מתקיים בה הסייג שבסיפא של סעיף 37, בהיותה עוברת במקרקעין בדרכה לבית הזוג ס', בתום לב וללא כוונה לעבור עבירה או לבצע עוולה.
17.כמבואר בפסקה 7 לעיל, על הנתבע חובת זהירות מושגית כלפי כל באי המקרקעין, בהיותו הבעלים והמחזיק בהם. על מנת לקבוע האם חלה עליו חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת, יש לבחון את הנסיבות, כפי שבאו לביטוי בעדויות הצדדים. במועד התרחשות התאונה ניתן היה להגיע לביתם של הזוג ס' בשני אופנים: על-ידי שימוש בדרך הגישה הצפונית, דהיינו - על-ידי מעבר במקרקעין, ועל-ידי שימוש בדרך הגישה הדרומית. ראינו לעיל כי "פריצת" דרך הגישה הצפונית לא נעשתה מאחורי גבו של הנתבע, אלא בידיעתו, באישורו ובעזרתו. ג' הודיע לנתבע על רצונו לבנות מדרגות עץ לצורך מעבר מהמקרקעין לשטח ביתו; הנתבע סייע לג' להקים את מדרגות העץ שיצרו פתח כניסה עם גישה נוחה להולכי רגל; והנתבע הגביל את המעבר בפתח זה רק לג' עצמו, על מנת שיוכל לשנע את ציוד העבודה שלו, אותו יפרוק מרכבו שיחנה במקרקעין. אין בכוחה של טענת הנתבע, לפיה "מעולם לא התבקשתי לאשר כניסת אורחים מצפון" ו"אמרתי לו במפורש שרק הוא יכול להשתמש בזה", כדי לפטור אותו מחובת הזהירות הקונקרטית כלפי כל מי שאינו ג' ואשר השתמש במקרקעין כדרך מעבר לביתם של הזוג ס' ולבתיהם של שכניו. הטעם האחד לכך נעוץ בעובדה שהנתבע עצמו ידע ששכן נוסף, ערן, אף הוא החנה את משאיתו במקרקעין. על ידיעה זו למדנו מעדותו של תומר, שהיה מנהל האתר באותו עת. ידיעתו של תומר, שהיה "העיניים בשטח" של הנתבע, שקולה לידיעתו של הנתבע עצמו. הטעם הנוסף נעוץ במבחן הצפיות. משעה שהנתבע הסכים שג' יחנה את רכבו במקרקעין שמצפון לביתו וייכנס לשטח הבית מגרם המדרגות שהותקן לשם כך, הוא היה יכול לצפות שאף אשתו של ג', כמו גם אורחים - בין אם למטרות עסקיות ובין אם למטרות משפחתיות וחברתיות - ישתמשו במקרקעין כמגרש לחניית כלי רכבם וייכנסו לשטח הבית דרך גרם המדרגות. הנתבע אף היה צריך לצפות שכך יתרחש, מאחר ויתרונות המקרקעין כדרך מעבר אל שטח הבית עבור אורחיו של ג' היו גלויים לעין - המקרקעין היוו שטח חניה הגובל בביתם של הזוג ס', קיצרו את מרחק ההליכה אליו (לעומת דרך הגישה הדרומית) וחסכו מהאורחים את הצורך לאתר מקום חנייה מרוחק ברחוב הסמוך. על הנתבע רבצה, איפוא, חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת, חמותו של ג'.
18.יסוד האשם מורכב אף מהתרשלות, שהינה הפרת חובת הזהירות. בע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 15.7.2013) נפסק כי "יראו אדם כמי שהתרשל, כאשר התנהגותו יצרה סיכון שאדם סביר היה יכול לצפות ואדם סביר לא היה יוצר בשל אי-סבירותו". הוכח בראיות - מדברי העדים ומהתמונות שצורפו לתצהיר התובעת - שבמקרקעין היו אבנים, קוצים ועשבים. עוד הוכח כי לא הייתה בהם תאורה, הם לא גודרו ולא ניצבו שלטים האוסרים כניסה אליהם. במצב דברים זה, מעידה של אחד מדיירי הבתים (כמו ג', ששכר בית מהנתבע) או של אורחיהם (כמו הנתבעת) על אבנים או קוצים ונפילה על שטח בלתי מעובד ובלתי סלול במקרקעין הייתה ניתנת לצפייה. בעל מקרקעין סביר לא היה אמור להותיר את המקרקעין במצבם, כפי שתואר לעיל. למרות זאת, הנתבע לא נקט בצעדים ממשיים למניעת הסיכונים הצפויים, וכפי שתיאר תומר - הסתפק ביישור הקרקע רק לאחר עונת הגשמים, על מנת לבער עשבים שוטים. אי-ביצוע גידור, תאורה, התקנת שילוט מתאים והכשרת דרך גישה עד לגרם המדרגות היו בגדר הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית, קרי - היוו התרשלות מצידו של הנתבע. להתרשלות זו היה קשר סיבתי לנפילתה של התובעת.
לא מצאתי ממש בטענות המייחסות לתובעת אשם תורם. הסכמת הנתבע לפתיחת שער הכניסה הצפוני היוותה "איתות" לכל מבקרי הבתים לגבי קיום דרך גישה נוספת משטח המקרקעין, והסכמה מכללא אף להחניית כלי רכבם בשטח זה. אין לבוא כלפי התובעת בטרוניה על שבחרה בדרך זו ולא בכניסה דרך הגישה הדרומית.
אחריותו של ג'
19.מעורבותו של ג', אשר התיר לתובעת להגיע לביתו דרך המקרקעין וגרם המדרגות שהותקן בעזרת הנתבע, אינה מנתקת את הקשר הסיבתי בין התרשלותו של הנתבע לבין התאונה ופציעתה של התובעת. ראינו (בפסקה 8 לעיל) כי על-פי הפסיקה "אפילו פעולה מכוונת של אדם אחר אינה מנתקת את הקשר הסיבתי אם ניתן היה לצפותה". בענייננו, האפשרות שג' לא יגביל את השימוש בדרך הגישה הצפונית רק לעצמו - כפי שהורה לו הנתבע - ויאפשר שימוש כזה אף לתובעת, הייתה ניתנת לצפייה על-ידי הנתבע. אין בפעולתו של ג' כדי לגרוע מאחריותו של הנתבע כלפי התובעת.
20.שאלה נפרדת נוגעת למערכת היחסים המשפטית בין הנתבע לזוג ס', נגדם הוגשה ההודעה לצדדים השלישיים. בהודעה טען הנתבע להשתתפות או לשיפוי מג', מאחר והנזק לתובעת נבע מכך שג' התיר לה לעבור דרך השער לביתו הגובל במקרקעין בניגוד למטרה שלשמה אישר הנתבע את התקנתו.
הנתבע טען בתצהירו ובחקירתו הנגדית כי הוא הבהיר לג' שהיתר למעבר מהמקרקעין דרך גרם המדרגות ניתן לו בלבד, ולא לאחרים. בתצהירו טען ג' שהנתבע אִפְשֵר את המעבר לכל השכנים "ולכל הבאים". בחקירתו הנגדית לא נחקר ג' על הצהרתו זו. לא ניתן ליתן עדיפות לגרסתו של הנתבע בעניין זה. דומה שחיזוק לגרסתו של ג' מצוי דווקא בדבריו של תומר בחקירתו הנגדית, בדבר ידיעתו שאף השכן ערן עושה שימוש במקרקעין לחנייה של משאיתו. צוין לעיל שידיעה זו מיוחסת אף לנתבע, ויש לראותה כאישור בדיעבד להרחבת היתר המעבר בדרך הגישה הצפונית.
הכרעה
21.גרסתה של התובעת באשר לנסיבות התאונה לא נסתרה. היא אף הוכיחה שהנתבע ביצע כלפיה התרשלות שגרמה לנפילתה ולפציעתה. לא הוכח ביצוע עוולה של הפרת חובה חקוקה, אשר נטענה בעלמה וללא הפירוט הנדרש של סעיפי החקיקה הרלבנטיים.
22.משלא עלה בידי הנתבע להוכיח את גרסתו בנוגע להיקף היתר השימוש בדרך הגישה הצפונית שניתן על-ידו, דין ההודעה לצד שלישי נגד ג' להידחות. לא הוסבר על-ידי הנתבע מקור זכותו לשיפוי ופיצוי משאר הצדדים השלישיים, ולפיכך - אף דין ההודעה נגדם להידחות.
סוף דבר, הוכחה עוולת הרשלנות (למעט גובה הנזק, שטרם נדון) ונדחתה ההודעה לצדדים השלישיים. סוגיית ההוצאות תבוא לביטוי בפסק הדין הסופי.
ניתן היום, י"ב תמוז תשע"ח, 25 יוני 2018, בהעדר הצדדים.
