• התובענה ובעלי הדין

1. התובע ------- על פי משלח ידו ניהל בתקופה הרלבנטית חשבון בנק אצל הנתבע (להלן: "הנתבע" או "הבנק") תאגיד בנקאי כהגדרתו בחוק הבנקאות (רישוי) התשמ"א-1981, וככזה היה לקוחו של הנתבע
2. בתקופה הרלבנטית התנהלו בין התובע מזה ורעייתו דאז (להלן: "האישה") מזה הליכי גירושין אשר בגדרם תבעה האישה בבית הדין הרבני האזורי בנתניה את כתובתה בסך 1,000,000 ₪, וכן הגישה נגד התובע תביעה רכושית.
3. האישה ניהלה בנפרד חשבון בנק אצל הנתבע וכנטען בכתב התביעה המחה הנתבע לעצמו שלא כדין את זכותה של האישה לכתובה.
4. בכתב התביעה שבפני עותר התובע למתן פסק דין הצהרתי לפיו אין תוקף משפטי מחייב לפעולת ההמחאה כלפי התובע.
5. בנפרד ובמובחן עתר התובע לחייב את הנתבע בתשלום פיצויים בסך 250,000 ₪ בגין הנזק הנפשי, הצער והסבל שנגרמו לו (להלן: "נזק בלתי ממוני") בשל התנהלות הבנק בכלל ופעולה ההמחאה בפרט.

• עיקר טענות התובע

1. התובע טוען כי המחאת זכות בכתובה הינה בלתי חוקית, חורגת מסמכויותיו של הבנק ומניהול רגיל של עסקיו.
2. כי הבנק לא הודיע לו עד ליום 23.11.06 על קיום ההמחאה וכי רק במועד זה דרש מן התובע להעביר לו את סכום הכתובה בסך מיליון ₪.
3. כי הנתבע המחה לעצמו וחתם על הסכם המחאה לגבי זכויות הנגזרות מחיי משפחה של בני זוג לרבות כתובה או מזונות.
4. כי הנתבע הפר את חובת הנאמנות והשקיפות שחייבו אותו בגילוי נאות כלפי התובע.
5. כי קיים קשר סיבתי בין התנהלותו המפרה של הנתבע מזה והנזק הבלתי ממוני שנגרם לתובע מזה.

• עיקר טענות הנתבע

1. הבנק הכחיש את מרבית טענות התובע וכפר בזכותו לקבלת הסעדים להם עתר.
2. הבנק טען כי בניגוד לגרסת התובע, הבנק לא המחה לעצמו זכויות מכוח כתובה אלא האישה היא שהמחתה לבנק זכויות וכספים שיגיעו לה במסגרת התביעות שהגישה נגד בעלה.
3. הבנק הוסיף וטען כי מכל מקום, אין מניעה ו/או הגבלה על פי דין האוסרים על המחאת זכויות מכוח כתובה
4. הבנק הוסיף וטען כי האישה, לא המחתה לו את "זכות התביעה" עצמה אלא את "פירות התביעה" וכי לנתבע לא היתה כל מעורבות בהליכי התביעות שבין התובע מזה והאישה מזה.
5. לטענת הנתבע תוקף המחאת הזכות אינו מותנה במתן הודעה לחייב (התובע) וקבלת הסכמתו, ומכל מקום עם היוודע לנתבע על התגבשות זכותו לקבלת כספים מכוח פסק דין שניתן בבית הדין הרבני – פנה בדרישה כספית לתובע.
6. הבנק כפר בעצם הנזק הבלתי ממוני שנגרם לתובע, בסכום הפיצוי ובקשר הסיבתי שבין המחאת הזכות והנזק הנטען.

• המחלוקת

הפלוגתאות הצריכות להכרעה בתובענה זו הינן בעיקרן כדלקמן:

1. זהות הממחה ותוכן ההמחאה. האם קיימת מניעה בדין להמחות כספי כתובה.
2. האם חרג הנתבע מסמכותו בעריכת הסכם ההמחאה ו/או פעל שלא בדרך העסקים הרגילה של תאגיד בנקאי.
3. האם הנתבע הפר את חובת הנאמנות והשקיפות כלפי התובע.
4. האם הוכיח התובע את הנזק הבלתי ממוני שנגרם לו והיותו קשור בקשר סיבתי להמחאת הזכות.

• דיון וממצאים

1. עריכת הסכם המחאת הזכות ותוכנו
   • ההכרעה בתובענה זו תלויה במידה רבה בבחינת הסכם ההמחאה, נסיבות עריכתו ומושאו.
   • בין הבנק מזה והאישה מזה נחתם ביום 30.11.04 הסכם כולל להסדרת חובותיה של האישה לבנק (ת/1) ובגדרו נקבע בסעיף 8:

"(האישה) ממחה בזאת המחאה בלתי חוזרת על דרך השעבוד את כל הזכויות והכספים המגיעים לה ו/או שיגיעו לה בגין כל תביעה שהגישה ו/או שתגיש נגד בעלה (התובע ו/או תאגיד בשליטתו) לרבות תמ"ש 551303-/ בבית הדין הרבני האזורי בנתניה לרבות בגין כל הסכם או הסדר (שהאישה) עשתה או תעשה במסגרת התביעה כאמור. להלן: "המחאת הזכויות" (עד כאן נוסח סעיף 8 שייקרא להלן: "הסכם ההמחאה").

• האישה אישרה בעדותה כי חתמה על ההסכם ת/1 (עמ' 17 שורות 16-17)
• בסעיף 16 לתצהיר עדותו הראשית טען התובע כי:

"הבנק הנתבע המחה לעצמו את זכותה של האישה לכתובה וכי הסתבר כי המחה לעצמו גם את כל תביעותיה הרכושיות (של האישה) נגדי".

• נסיגת מה של התובע מגרסה זו עלתה בחקירתו הנגדית שם העיד:

"אשתי לשעבר המחתה לכם ואתם פעלתם במסגרת הזאת נגדי" (עמ' 4 שורות 16-17 וכן בשורות 23-24).

                        אלא שבהמשך חקירתו חזר וטען התובע:

"מבחינת הזכויות שהבנק המחה לעצמו אני מתייחס להתנהלות היומית שלי מולו ושלו מולי" (עמ'  שורות 4-5).

• גרסתו ההפכפכה של התובע משקפת חוסר רצון ומן הסתם גם חוסר יכולת להתמודד עם המציאות המשפטית והעובדתית לפיה מקריאת הסכם ההמחאה, לא יכול להיות כל ספק כי האישה היא שמחתה את הזכויות לנתבע.
• אשר לתוכן הסכם ההמחאה:

הפוך בהסכם ההמחאה והפוך בו ולא תמצא בו את המילה "כתובה". הסכם ההמחאה חל, מבחינת לשונו על כל הזכויות והכספים המגיעים ו/או שיגיעו לאישה בגין כל תביעה...

• מן הראיות שבפני עולה כי האישה הגישה נגד התובע תביעה רכושית לאיזון משאבים בבית המשפט לענייני משפחה (עדות האישה בעמ' 18 שורות 9-12 והמוצג ת/2) ובנוסף הגישה נגדו תביעה לחייבו בתשלום סכום הכתובה (שם, שורות 22-27 והמוצא ת/3 – להלן "תביעת הכתובה").
• נמצאנו למדים כי מכוח הסכם ההמחאה עליו חתמו האישה כממחה והבנק כנמחה, הומחו לאחרון פירות התביעות שהגישה או שהתכוונה האישה להגיש נגד התובע. ללא שזכויות התביעה הומחו לבנק, ואלו נותרו בידי האישה אשר היתה בת חורין להמשיך בניהול התביעות או להפסיקן.
• במאמר מוסגר אציין כי איסור על המחאת זכות התביעה (להבדיל מפירות התביעה) קיים בסעיף 22 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) לפיו:

"הזכות לתרופה בשל עוולה וכן החבות עליה אינה ניתנת להמחאה אלא מכוח הדין".

איסור זה שמקורו ההיסטורי במניעת "קניית דין" (CHAPMERTY) הפך להיות אנכרוניסטי דעידנא, והפסיקה בישראל הציגה סימני שאלה לגבי ההצדקה שבהחלתו.

סוגיה זו נסקרה באריכות בין היתר ב-ע"א 5251/10 יעקב כספי 3. BANCO BILBAO (פורסם בנבו פסקאות 33-36 ולקט האסמכתאות שם).

• על יסוד המקובץ עד כאן, אני דוחה את טענותיו החוזרות ונשנות של התובע (מפורט בכתב התביעה ובסעיפים 16, 7 לתצהירו) לפיהן הבנק המחה לעצמו את הכתובה ו/או הפך להיות שותף בתביעה הרכושית אותה הגישה נגדו האישה.

2. הבסיס המשפטי להמחאת כספים הנובעים מכתובה

2.1   המחלוקת בין בעלי הדין השתרעה גם לעצם החוקיות שבהמחאת כספי כתובה,  ומשכך ראיתי להתייחס אליה.

2.2   ב"כ התובע טען בסיכומיו כי המחאת הזכויות בכתובה איננה רק הסכום המצוין בה אלא היא מגלמת מכלול זכויות אישיות פרטיות כמו חובת מזונות וכסות ואף חובות אינטימיות כמו "חובת עונתה" (קצה פיסקה 14 בסיכומי התובע).

2.3   ב"כ התובע אף טען כי בכל הנוגע לכתובה מושא תובענה זו נקבע בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, כי יש לראות בכתובה זו אקט של כבוד גרידא שאינו מחייב (פיסקה 15 לסיכומי התובע).

2.4   הבנק לעומת זאת טען כי הכתובה כמוה ככל חוב ורשאית האישה למכור כתובתה או לתיתה לאחר.

2.5   תימוכין לטענתו זו מצא ב"כ הבנק במקורות המשפט  העברי וליתר דיוק בעמדה שבוטאה באבן העזר ולפיה "כתובה היא כחוב שיש לו זמן" (אבן העזר סימן צ"ג).

       עמדה נכוחה ורלבנטית אף יותר מצויה בהיגד לפיו:

"יכולה אישה למכור כתובתה או לתיתה לאחר בין כולה ובין מקצתה והלוקח והמקבל עומדים במקומה שאם תתאלמן או תתגרש יקחו הם כתובתה ואם תמות בחיי הבעל אין להם כלום" (אבן העזר סימן ק"ה)

2.6     סבורני כי עמדה זו מבטאת את האופי החפצי של הכתובה ויותר מזה את היכולת להעביר בה את הקניין לאחר.

          נמצא איפוא כי העברת כתובה לאחר (קרי, המחאתה) נתפשה בעיני בית המשפט העברי כאקט לגיטימי.

          מדרך קל וחומר ניתן להסיק כי המחאת הסכום הגלום בכתובה (קרי, כספי הכתובה) נתפש כמעשה לגיטימי.

2.7     ב"כ הבנק אף הפנה לפסיקת בית המשפט המחוזי בעמ"ש (ת"א) 30173-06-10 שם נטה בית המשפט לקבוע כי:

"כתובה היא זכות חפצית וכי ניתן לבצע עסקה כזו או אחרת בזכויות הנובעות מן הכתובה" (פיסקה 17 לפסק הדין).

2.8     במחלוקת זו נראית בעיני עמדת הנתבע על זו של התובע וסבורני כי העמדה שהציג הנתבע המתבססת על מקורות המשפט העברי עדיפה על טענותיו של התובע אשר הפליג למחוזות בלתי רלבנטיים ולא גיבה את עמדתו בתימוכין כלשהו.

2.9     טענתו האחרת של התובע לפיה בכל הנוגע לכתובה מושא תובענה זו נקבע כי אין היא אלא עניין של כבוד, איננה מדויקת כלל ועיקר שכן בית הדין הרבני הגדול קבע ברוב דעות שסכום מוגזם בכתובה מושא הדיון, אינו סכום של חיוב אלא של כבוד; עם זאת, קבע בית הדין הגדול כי האישה זכאית לפיצוי שהוגבל לתקרה של עד 120,000 ₪ בגין כל זכויותיה.

2.10   אין צורך להכביר מילים על כך שלא הוכח בפני כי בעת עריכת הסכם ההמחאה היה הבנק מודע לסכום הכתובה ו/או כי העריך אל נכון כי האישה תזכה בוודאות בכספי הכתובה כולם או מקצתם משכך, העובדה שבדיעבד קבע בית הדין הרבני הגדול כי סכום הכתובה בה התחייב התובע כלפי האישה הינו מוגזם ומשכך, אין להתייחס אליו כחיוב בר תוקף אלא לראותו כאקט של כבוד גרידא – אינה יכולה לפגום בהסכם ההמחאה מלכתחילה.

2.11   משכך, הסכם ההמחאה מושא תובענה זו אינו צריך להסכמת התובע וכי הינו תקף ומחייב הן את חותמיו והן את התובע כחייב וזאת מכוח סעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969.

2.12   בקביעה זו האחרונה יש לתת את הדעת לעובדה שנגד האישה ניתן בינתיים צו כינוס בהליכי פשיטת רגל ומשכך מימושה המעשי של המחאת הזכות כפוף לסדרי הנשיה הקבועים בפקודת פשיטת הרגל.

3.    הטענה בדבר חריגת הבנק מדרך העסקים הרגילה

3.1     התובע טען כי סעיף 10 לחוק הבנקאות (רישוי) תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הרישוי") קובע רשימה סגורה המקבעת את תחומי פעולתו של בנק וכי לשיטתו לא קיימת ולו בדוחק אפשרות שבמסגרת תחומים אלו יהיה רשאי הבנק לבצע המחאת זכות תביעה אישית הנכללת בזכויות בן הזוג והנובעת מנישואיו (סעיף 17 לסיכומי התובע).

3.2     אין בידי לקבל טענה זו, שמקורה הן בפרשנות מוטעית ומגמתית של תוכן הסכם ההמחאה והן בהשקפה צרת אופק על התנהלותו המקובלת של בנק במתן אשראי, וזכותו לפעול להבטחת גבייתו.

          כאמור לעיל, שלא כדעתו של התובע, הסכם ההמחאה אינו מתייחס להמחאת זכות התביעה אלא להמחאת כספים.

3.3     אשר לזכותו ולסמכותו של בנק לבקש המחאת זכויותיו של לקוח לקבלת כספים, הרי שלא ניתן לחלוק על העבודה כי מעצם סמכותו הטבעית והמקובלת של בנק למתן אשראי (סעיף 10 (5) לחוק הרישוי) משתמעת כפועל יוצא מתחייב גם זכותו ואף חובתו של הבנק להבטיח את פירעון האשראי וזאת עשה בעריכת הסכם ההמחאה.

4. טענת התובע לפיה הבנק פעל בניגוד עניינים והפר את חובת הגילוי והשקיפות כלפי התובע

4.1     אין חולק כי הן האישה והן התובע ניהלו חשבונות עסקיים נפרדים בבנק ולא נטענה בפני כל טענה לגבי זיקה בין החשבונות. חרף עובדה זו, טען התובע כי הבנק פעל ברשלנות והפר את חובת הגילוי בכך שנתן ידו להסכם ההמחאה (סעיפים 21-28 לסיכומי התובע).

4.2     חובתו של בנק לפעול בנאמנות ולהקפיד על חובת הזהירות כלפי לקוחו הינם בבחינת יסוד מוצק בשיח המשפטי אולם סבורני כי בנסיבות העניין, לא הוכח בפני כי הבנק סטה מנורמות התנהגות מחייבות אלו בעריכת הסכם ההמחאה.

4.3     בסעיף 23 לתצהירו, טען התובע כי הבנק ידע כי הוא נתבע על ידי האישה ושאב ממנה את כל המידע לגבי רכושו ואמצעיו הכלכליים תוך שהסתיר עובדה זו מעיני התובע.

          בסעיף 25 לתצהירו טען התובע כי הבנק הפר את חובת הסודיות המוטלת עליו על פי החוק.

• במהלך חקירתו טען התובע כי:

"אותם אנשים שהיו אחראים על החשבון שלו היו אחראים גם על החשבון שלה"(עמ' 6 לפרוטוקול שורות 1-3)

גרסה זו, לא הוכחה בפני כלל ועיקר. יתר על כן, יעקב בן זקן שנתן תצהיר עדות מטעם הבנק טען בסעיפים 4-5 לתצהירו כי הטיפול בחשבונות האישה הוצא מן הסניף והועבר למחלקת לקוחות מיוחדים בבנק (להלן: "המחלקה").

• במהלך חקירתו העיד בן זקן כי אינו זוכר שנחשף לכתבי התביעה שהגישה האישה נגד התובע (עמ' 22 שורות 30-32) וכן העיד כי לא היה מודע לעובדה שהתובע ניהל משא ומתן עם הבנק באשר למצב האשראי שלו (עמ' 23 שורות 13-16).
• בהמשך עדותו הכחיש בן זקן כי היה מודע למצב החשבון של התובע והבהיר:

"מבחינתי אני לא מכיר את הלקוח ולא את הפן העסקי שלו. מה שאנחנו רואים לנגד עיננו שהחייבת (האישה – מ.ב.ח) רוצה לפרוס את החוב ורצינו לגבות את החוב בבטוחות נוספות מדובר בזכות שלה שאם היא תתממש יהיה לנו מקור פירעון נוסף ואם לא אז זה לא קשור לתובע" (עמ' 24 שורות 4-7)

• על עמדה זו חזר בן זקן בתשובה לשאלת בית המשפט, האם לא סבר שעליו לפנות לאישה על מנת שתסיר את החיסיון הבנקאי ולגלות לתובע:

"אני באופן אישי לא מכיר את כל האשראי שבחשבונות התובע. אני לא מטפל בזה ביומיום עניינו לא הגיע למחלקה שלנו, אנחנו לא סניף, אנחנו מחלקה מבודדת לגמרי" (עמ' 25 שורות 14-18)

• עד נוסף מטעם הבנק, יחיאל אורבך התייחס בעדותו לעובדה שהטיפול בחשבונות האישה יצא מן הסניף ולטענתו:

"ברגע שהתיק יוצא מן הסניף, הסניף לא מעורב בשום דבר למעט הבהרות. הוא לא מעורב" (עמ' 29 שורות 22-23).

• בעדויות אלו שלא נסתרו יש כדי לטעת מספק של ממש בטענותיו הבלתי מוכחות של התובע, לפיהם המחאת הכספים הניבה לאשה יתרונות בניהול תביעותיה נגד התובע (סעיפים 25-30 לתצהיר התובע.)
• הנה כי כן, לא הוכח בפני כי בעת המשא ומתן שניהלה המחלקה עם האישה בנוגע להסכם ההמחאה, היו עובדי המחלקה מודעים למצב האשראי של התובע.

על כך אוסיף כי לא ניתן לחלוק על העובדה לפיה פרטי המשא ומתן שבין הבנק לאישה היו כמוסים מכוח חיסיון בנקאי וכי האישה בלבד (ולא הבנק) היתה רשאית לוותר על החסיון.

השוו: רע"א 1917/92 סקולר נ. ג'רבי (פורסם בנבו)

בעדותה אישרה האישה כי בזמנו היא לא הסכימה להסרת החיסיון הבנקאי וכי התפנית בעמדתה ובהסכמתה להסירו, בעקבות פניית ב"כ התובע באה רק בעיצומם של ההליכים המשפטיים בתובענה זו (עמ' 17 לפרוטוקול שורות 12-15)

• אני דוחה איפוא את טענת התובע לפיה הבנק פעל בניגוד עניינים ו/או הפר כלפי התובע חובות נאמנות וגילוי.

5. העתירה לפיצויים בגין נזק בלתי ממוני
   • בתצהיר עדותו ביטא התובע תחושות דיכאון וסיכול לנוכח מה שנתפש בעיניו כחוסר יכולת להתמודד עם הבנק (סעיף 31 לתצהירו) והתחושה כי הבנק עשה יד אחת עם האישה (סעיף 52 לתצהיר).
   • עסקינן בתחושות סובייקטיביות אשר לא נמצא להם בסיס בחומר הראיות. הנה כי כן טען התובע בעדותו כי הגם שהוא והאישה ניהלו חשבונות נפרדים בבנק:

"אותם אנשים שהיו אחראים על החשבון שלו היו אחראים על החשבון שלה" (עמ' 6 שורות 1-6)

לא זו בלבד שהתובע לא הניח תשתית עובדתית לטענה זו הרי שהיא נסתרה בעדויות שהובאו מטעם עדי הבנק.

התובע אף התקשה להצביע על מועד מותחם בו חש מה שהגדיר "כהתנהגות מוזרה של הבנק כלפיו" וטען לתקופה שמשנת 2004 ועד לשנת 2007 (שם, שורות 7-8).

• בנפרד ובמובחן אישר התובע כי חלף מצוקתו הכספית הקשה:

"הצליח לנווט את עצמו, לא היה בטיפול רפואי ולא נקבעה לו אבחנה" (שם, שורות 17-19).

טענתו של התובע בחקירתו החוזרת לפיה לא יצא לעבודה והפסיק לתפקד (עמ' 7 שורות 1-4) אינה מתיישבת עם גרסתו בחקירה הנגדית לפיה הצליח לנווט את עצמו.

• בהערכה כוללת של הראיות שבפני נראה בעיני כי הגם שניתן להניח כי התובע נקלע למצוקה כספית והיה נתון בשל כך למצבי רוח קשים שהעצימו בעטיו של מאבק הגירושין בינו לבין האישה – לא הוכח כל קשר סיבתי בין עריכת הסכם ההמחאה מזה ובין הלכי הרוח הקשים שפקדו את התובע מזה.
• בנפרד ובמובחן, אין להתעלם מן העובדה כי התובע נמנע מלתבוע את האישה כמי שלמעשה יזמה או למיצער נתנה ידה להמחאת הזכות.

בנסיבות העניין, יש בהימנעות זו כדי להציג סימון שאלה נוקב על רצינות התביעה בעיקר לנוכח סכומה הבלתי זניח.

• אני דוחה איפוא גם את התביעה לתשלום פיצויים בגין נזק בלתי ממוני.

6. סוף דבר
   • אני דוחה את תביעת התובע על כל עתירותיה
   • התובע ישלם לנתבע שכר טרחת עורך דין בסכום של 15,000 ₪.

הודעה זכות ערעור

פסק הדין ניתן לפרסום ללא אזכור שמות התובע והאישה.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים

נית היום, ט"ו תמוז תשע"ג, 23 יוני 2013, בהעדר הצדדים

                                                                                                            מרדכי בן חיים, שופט